תמוה הדבר, שלא הושם כלל לב לעדויות רבות־הערך המפוזרות בכתביו הדקדוקיים של הראב״ע על צורת התנועות ואופן כתיבתן. אחדים מכללים אלו נתגלו בעמל רב ממקורות אחרים, בעוד שאחרים נשארו כנראה בלתי ידועים עד היום. על כן ראיתי לנכון לאסוף כאן את עדויותיו על נושא זה. להלן ישמשו הקיצורים הבאים:

מ – מאזנים, מהד׳ היידנהיים, אופיבאך 1791

צ – צחות, מהד׳ ליפמן, פיורדא 1826

שב¹ – שפה ברורה, מהד׳ ליפמן, פיורדא 1939

שב² – שפה ברורה, מהד׳ וילנסקי, רבעון ״דביר״ כרך ב׳ עמ' 46–82

ואלה עדויותיו:

1) את נקודת החולם שמים בין האות המונעת בחולם ובין האות שלאחריה¹. כך צריך לעשות לדעת ראב״ע כדי למנוע החלפת החולם בטעם רביע או בנקודת ההבחן של השי״ן. על אופן כתיבתה של נקודת החולם ידועות לי, מלבד הזכרות קצרות בכמה ספרי דקדוק, רק דבריו של אדוארד קניג (ב־Lehrgebäude כרך 1, עמ׳ 49–44 ו־661–659); גם הוא מוסר רק את אופן הכתיבה הרגילה והמסובכת, המבחינה בין מקרים מספר אשר בהם החולם כתוב מלא או חסר וכו׳, ואינו מזכיר מקום אחר לנקודת החולם.

2) הקמץ נכתב כקו עם נקודה מתחתיו ־²; לפי דעתו בא הוא לרמוז למבטא OA (חולם + פתח). דרך אגב, אופן כתיבה זה נמצא בכי״י רבים; מלבד אצל כ״ד גינצבורג Introduction to mas. crit. etc. בכי״י 1, 4, 7; ועוד הרגשתי בו גם בכ״י של ״המדרש הגדול", כ״י תימני משנת 1480 ברלין (רשימת שטיינשניידר מס׳ 148) ברוב המקומות (כי ניקודו של כה״י הוא מעשה ידי סופרים אחדים). פ׳ קהלי כותב: "לפי מיטב ידיעתי אין אף כתב יד עתיק של המקרא, ורק מעטים מן המאוחרים, שבהם המצב שונה ( Hist. Gram. der Hebr. Sprache von H. Bauer und P. Leander עמ׳ 105).

3) הפתח המכונה פתח גנובה ניצב בין האות שלפני האחרונה לבין האות הגרונית שבסופה, יותר קרוב לאחרונה³. בידוע. שאופן הכתיבה הנהוג עכשיו סתירתו בעצמו, כי הפתח נכתב מתחת לגרונית, אף על פי שיש לבטאו לפניה. דומה שמלפנים היה אופן הכתיבה של שלושה ניקודים אלה שנמסרו אצל ראב״ע מצוי בשימוש כללי; דרך הכתיבה הנכחית התפתחה ממנו, לפי הנראה, משום רהיטות הכתיבה מצד אחד, וּמשיקולים של חיסכון מצד שני. לאמיתו של דבר אפשר להבחין במצבי מעבר לגבי הפתח הגנובה. כי יש כתבי יד (למשל Introduction כ״י 28), שבהם כתוב הפתח רק אחרי חיריק גדול הקודם לה״א או עיי"ן היינו מתחת ליו״ד הנחה, זאת אומרת שנהגו לכתוב את הפתח רק במקום שבו הספיק הרווח לכתיבה. וכן גם בפוליגלוטה הקומפלוטנזית (.Komplutenser P) בהבדל האחד ששם – כשאין יו״ד לפני הגרונית – הפתח הגנובה נכתב כמו אצלנו: מזבחַ; כנראה כן גם בכ״י גינצבורג מס׳ 59 שבו השתמשה המהדורה האחרונה; עי׳ Introduction עמ׳ 915 מס׳ 775. ייתכן שכ״י אחרים נוהגים כך גם כאשר חולם ושורק קודמות (לגרונית), כאשר הן נכתבות מלא, מכיוון שכאן נשאר תמיד רווח לפתח מתחת לוי״ו (עי׳, למשל,,Facsimile of Hebr. Mss… by Ad. Neubauer… לוח VIII ו״מדרש הגדול" הנ"ל).

עוד שני אופני כתיבה של פתח זה נשמרו לנו אצל ראב״ע אשר בהם הוא נלחם, והם שניהם מצויים בכי״י. והרי הם; א. שוא בלבד מתחת לגרונית; כנגד זה הוא טוען, שהדבר עלול להביא לידי קריאה מוטעית⁴; ב. פתח בתוספת שוא מתחת לגרונית; במקרה זה לדעתו השוא מיותר⁵; ״א״ נמצא ב..Introd כ״י 28; “ב” נמצא שם, כ״י פטרסבורג 102 (עי׳ קטלוג הרכבי־שטראק, כ״י 102, עמ' 138).

4) את נקודת המפיק כותבים מתחת לה״א: ה^6,; אופן כתיבה זה נמצא למשל, ב־Introduct. כ״י 11. 14. 25.

5) כידוע מנקדים בשוא בסוף המלה רק ך ותי״ו דגושה, כשאין להן תנועה, בכל מקרה אחר אין כותבים שוא באות אחרונה שבתיבה⁷. דומה שהניקוד שהיה לפני ראב"ע נבדל מזה בשני דברים: א) נראה שהאות ך היתה מנוקדת בשוא כשהיא אות שימוש בלבד, כגון ידֵך, בנֵך, וכו'. כדי להבחינה ביתר בירור מצורת הזכר, אך לא כאשר היא מאותיות השורש כגון מלך, חשך וכו׳⁸. ב) התי״ו הסופית נוקדה בשוא גם בהיותה רפה כגון, עשית, צמית וכו׳ דרך כתיבה זו מצאתי במשלי לא, כט: עלית – הוצ׳ נאפולי 1486/7 ובתנ״ך (הוצ׳ 1494 (Brescia – אשר לאחרונה השתמשתי בו בעותק המפורסם של מרטין לותר–; מבין המהדורות החדשות לא נוקדה אלא הוצאת התנ״ך של בר־דליטש בלבד בצורה זו. אם השוא הושם בכל מקרה, או כאשר התי״ו היא אות שימוש או אות שימוש בפועל דוקא, דומני שענין זה כדאי להשאירו לעת עתה בתיקו⁹.

6) כדי לרמוז, שצריך לבטא את בגדכפ״ת רפות סימנו קו מעליהן. סימן זה נקרא “רפה”. לדעתו של ראב"ע לא נכתב הפתח מעל לאותיות. כדי שלא יחליפוהו בסימן זה¹⁰; סימון זה נמצא בהוצאה הנ״ל (Brescia). (בדפוס ראשון של החומש בולוניה 1482 בשלושת הדפים הראשונים נמצא תמיד, באחרים לעתים בלבד). אף גינצבורג מעיד: “בכל כתבי היד של המסורה לכל אסכולותיה, בין ספרדית, איטלקית, צרפתית־איטלקית או אשכנזית, לא רק האותיות הרפות (בגדכפ״ת) מסומנות כלן ב״רפה”, אלא אף האל״ף הנחה באמצע תיבה והה״א בין באמצע ובין בסוף תיבה מסומנות כדבעי בקו המאוזן״ (Introduction עמ^' 114).

והנה, לא הסתפק גינצבורג בקביעת העובדה בלבד, אלא הרגיש צורך להכניס סימן מיותר ומטריד (לדפוס) זה בהוצאת התנ״ך שלו משנת 1894; ורק בהוצאה השנייה והמורחבת משנת 1908 ואילך משך את ידיו מעניין זה¹¹.

לא העדויות בלבד, אלא אף נסיונו של ראב״ע לבאר צורת התנועות דורש אולי את תשומת לבנו גם מבחינה אחרת. נקודת מוצא מהווה ההנחה, שיש שלוש תנועות יסוד המתאימות לשלוש תנועות היסוד במעגל: תנועה מן המרכז (צנטריפוגאלית) אל המרכז (צנטריפֶּטאלית) ומסביב למרכז (פריפירית)¹². בשלוש תנועות יסוד אלה מניח ראב״ע את החולם (=לראשונה), החירק (=לשנייה) ופתח (=לשלישית). נקודות שתי התנועות הראשונות מהוות מעגלים, אף את הקו של הפתח תופס ראב״ע כקוטר של מעגל. שאר התנועות מורכבות מאלה. הקמץ הוא חולם + פתח; השורק מייצג תוצאת הרכבן של שתי התנועות הראשונות, הממוצע האריתמיטי שלהן, מכאן הנקודה בתוך הוי״ו; אם אין וי״ו (כלו׳ בקיבוץ שלנו) כותבים את כל שלוש הנקודות: שתיים של המרכיבים, ואחת שהיא תוצאת הרכבן. צירי היא חולם + חירק עם נטייה לאחרונה, לעומת זאת נוטה שורק לחולם; הסגול קובע, באמצעות המשולש המחבר את שלוש נקודותיו, את המעגל החסום או החוסם, או שהוא מורכב מצירי ופתח, אלא שכאן גם מעגל הפתח מיוצג ע״י נקודה¹³. לפנינו, איפוא, הניסיון להעמיד את כל התנועות על סימן אחד בלבד, הוא הנקודה. מקום שימת הנקודות והרכביהן הם היוצרים את התנועות השונות.

בהקשר זה ברצוני לתקן טעות, הנוגעת גם לנושא שלנו וגם לראב״ע – על אחת כמה וכמה שהיא מסוכנת, מפני שיצאה מפי קהלי, בר סמכא מוכר במקצוע זה. במאמרו הנ״ל הוא טוען (עמ׳ 96), שהשמות סגול, צירי מוצאם מאוחר: "בקטעי ההוראה הדקדוקיים של המסורה המכונים ברגיל ‘דקדוקי הטעמים לבן אשר׳ נאמר, כי כשמות עיקריים לתנועות נוהגים רק קמצה ופתחה התנועות האחרות מכונות פעם – פתחה קטנה (=OE), קמצה קטנה (=E)…, פעם אחרת – שלוש נקודות (=OE),… אֵי… אבן עזרא מכיר כסימון להגאי E כנראה רק פתח קטן, (=OE) וקמץ קטן (לE), ועוד הוא כותב: "כידוע נמצאים כל השמות (הרגילים עכשיו לתנועות – מ״ו), בחיבוריו של ר׳ יהודה חיוג׳ שחי במאה ה11. (יותר נכון בסוף ה־10. ותחילת ה־11. – מ"ו), עי’ בכר Die grammatische Terminologie des Jehuda b. Dawid Haijug,1882) 100 ZAW), עמ׳ 1118,הע׳ 2). אבל לו הכיר את השמות סגול וצירי היה ראב״ע… בוודאי מזכיר שמות אלו״ (עמ׳ 97, הע׳ 1).

והנה השמות סגול וצירי נמצאים כבר אצל רב סעדיה בפירושו לס׳ יצירה (מהד׳ מ׳ למברט עמ׳ 42, 76, 77, 78). גם ב״דקדוקי הטעמים" הנ״ל אפשר למצוא אותם, בפרט בסוף ס׳ 10, שבו נזכרים שמותיהן של כל שבע התנועות; יתר על כן, אצל דונש בן לבראט ב״תשובות" שלו על רב סעדיה גאון (מהד' שרטר ס׳ 107, נזכר 7 פעמים צירי, ושם גם קמץ קטן, ס׳ 108 ופעמיים סגול); גם אצל אבן־ג׳נאח יכולתי למנות שמות אלה בכל כתביו לא פחות מאשר 60 פעם ליד השימוש הנדיר של קמץ קטן, פתח קטן וגם (נדיר ביותר) “שתיים” או ״שלש נקודות״. לעתים גם נאמר ״(קמץ) קטן והו צירי״ (Opuscules, מהד' דרנבורג, עמ' 115), “אלסגול אלד׳י הו פתח קטן” (שם, עמ׳ 276)¹⁴ אצל רש״י בפירושו לתנ״ך למשל: “בצירי שהוא קמץ קטן” (שמ׳ א, כ) “כמו שמע בסגול” (תה׳ קנ, ה). בחיבור המיוחס לר׳ יהודה בן בלעם¹⁵; אצל ר׳ יהודה הלוי (כוזרי II 80), ולבסוף בחיבור דקדוקי מתימן, שדרנבורג הוציא אותו לאור בשם Manuel du Lecteur פריס 1871… ״סגלה ונקרא פתח קטן צירי ונקרא קמץ קטן״ (עמ' 55), כאשר בשני המקומות מבוארים שני השמות, ועוד בעמ' 56 – סגול וצירי. על סופרים אחרים ידובר מיד.

אמנם שואף קהלי לבטל מראש את כוחן של עדויות אלו ודומיהן, בקובעו ש״יש להביא בחשבון את האפשרות שהשמות שהיו בתקופה מאוחרת בשימוש כללי הוכנסו רק אז לחיבורים הקדומים״ (שם, עמ' 97). בדרך כלל קשה להפריך חשד סתמי כזה – אם רוצים להתייחס אליו ברצינות. אלא שכאן נתמזל מזלנו והדבר ניתן להיעשות. עצם המובאה הנ״ל אצל חיוג׳ – (מהד׳ יסטרוב, עמ' 4) שהזכיר קהלי, שבה הוא מונה את התנועות, עשויה לספק לנו אפשרות זו; כי הרי נאמר שם: אֶי ואסמה סגול, ואֵי ואסמה צרי. בתרגומו של ר׳ משה ג׳קטילה: "ואי ושמו צרי ואי ושמו סגול״ (מהד׳ נוט עמ' 4). ובתרגום של ראב״ע: “ואֶ ושמו סגול ויקרא (ו)פתח קטן ואֵ ושמו צרי ויקרא קמץ קטן״ (מהד׳ דוקס, עמ׳ 3). זימון אותו השירבוב גופו בשלושה חיבורים שונים תכלית שינוי באותו המקום עצמו הרי הוא דבר בלתי סביר, כמעט בלתי אפשרי. והלא מקום זה אינו היחיד, אלא כינויים אלו משמשים בדרך כלל הן במקור והן בשני התרגומים. ואולם שמות אלו נקרים לפנינו אף בתרגומו של ראב״ע ל״ספר הנקוד”. נאמר שם: "אֶי שמו סגול, אֵי שמו צרי״ (מהד׳ דוקס, עמ׳ 202). אמנם נראה, שמובאה זו אינה משל חיוג׳ – המקור הערבי מסתיים בעמ' 191 במהד׳ דוקס – אבל אף איש לא יטיל ספק בכך שהתרגום הוא משל ראב״ע.

יחד עם זאת רואים אנו, שראב״ע אשר קהלי מתעניין בו במיוחד, לא זו בלבד שהכיר שמות אלו, אלא אף השתמש בהם. ולא רק בתרגומו, כי אנחנו מוצאים אותם גם בחיבוריו המקוריים! דרך משל ב־מ:״צירי ה,א; יג,ב; כא,א (בצרי שהוא קמץ קטן); סגול – ח,ב; ט,א. מבין כל הסופרים הקדומים, שאצלם יכולנו לצפות לכך, לא נודעו לי אלא אצל מנחם בן סרוק ב״מחברת" שלו (מהד׳ פיליפובסקי, להוציא את החיבור הקטן “תשובות תלמידי מנחם”, מהד׳ שטרן 1870) המשתמש בפתח קטן וקמץ קטן בלבד. והלא כבר העיר גרוס במונוגרפיה שלו ״מנחם בן סרוק״ (ברסלאו 1872): בדיוק במקום שבו מדובר אצל מנחם על התנועות: “נראה אמנם… שקטע שלם… נשמט”.

אין, איפוא, לדבר על מוצא מאוחר של שמות אלו כפי שהוכיחה סקירתנו די הצורך; לכל היותר ייתכן, ששתי מערכות השמות היו קיימות זו ליד זו. אך סביר יותר, שהשמות המקוריים היו סגול וצרי, ושסיבות מסיבות שונות (פוניטיות לגבי סגול וקמץ קטן, כדי לרמוז לקירבת ההגאים), לשוניות (כדי לשוות לשמות צורה עברית או עברית יותר) או אפילו מיסטיות (אצל אבן עזרא) גרמו לכך, שאצל החכמים נכנסו לשימוש שמות אחרים לתנועות אלו.