שמו    🔗

מדקדק עברי, פרשן ומשורר במאה העשירית. היה לוי, כפי שאנו למדים מן הסימן שנתן לאותיוֹת השימוש שבעברית; דנש הלוי אמת כתב (ראה ספר תשובות דונש, עמ' ה׳, טור ב, ומודפס שם שלא כדיוקו: דונש). רק כאן ובמקום נוסף (ראה להלן עמ' 11), אף שם מפני הדחק, כתב את שמו חסר, אך בכל שאר המקומות כתב דונש מלא ו׳. בסימן אחר – אף הוא לאותו עניין – הוא כותב את שמו העברי “אדניה” (תשובות דונש על רב סעדיה, מס׳ 6). תלמידו יהודי בן שֵׁשֶׁת (אולי שִׁשַׁת) קוראו באחד משיריו העבריים ״גביר״ (תשובות, מהדורת שטרן ב, עמ' 4, שורה 17), ור׳ אברהם אבן עזרא מכנהו כמעט תמיד “אדנים”. ויש בגיוון הכינויים העבריים כדי להראות, שיש כאן עניין לתת צורה עברית לשם הלועזי דונש, ולא, כדעת רבים, המניחים, שיש כאן שם עברי, שתורגם לשפת הארץ. חיזוק לדברינו מצינו בעובדה שגם מחברים ספרדיים כגון תלמידו הנזכר, וכן תלמידי מנחם, ר' שלמה אבן גבירול ומשורר אלמוני (ציונים, 1929, עמ' 39) וכן חכמי צרפת – כגון רש״י, ר׳ יוסף קרא ורבנו תם – קוראים לו סתם “דונש”. ור׳ יוסף קמחי, בהקדמתו לספר הגלוי (עמ' 3), אומר במפורש: “דונש הנקרא ר׳ אדנים”. גוזרים את השם דונש או מערבית ״ד׳ו נאס״ – “בעל האדם”, או מלשון רוֹמנית “דון”, בלשון רבים (היינו Dons או Duns כמו למשל Duns Scott) או מן הלאטינית dominus. אין כל מקום להסיק מן השם, שמוצא אבותיו של דונש היה מארץ נוצרית (כך דרנבורג; לגבי הוריו של דונש אי אפשר להניח זאת), שאם כן הייתה מתחייבת השערה דומה לגבי דונש בן תמים מקירואן ולגבי דונש שלישי, שאף הוא בן ארץ דוברת ערבית (ראה פוזננסקי, אנשי קירואן, בערך דונש), ודבר זה אינו מסתבר כלל. שאם נניח כך, יתחייב מזה, ששם זה עבר באיזו צורה שהיא מארץ נוצרית לצפון אפריקה והתאזרח שם. לברט הוא ללא ספק שם משפחה, ולא שם פרטי, מאחר שבין אבן ג׳נאח בספר השרשים, ערך “שצף”, ובין ר׳ אברהם אבן עזרא, בפירושו לתהלים ט, ח; מב, ה מכנים את דונש בשם “אבן לבראט” או “בן לברט”. גם מקור מלה זאת, הנכתבת על פי רוב בלי א' (לברט) בעברית, אינו ברור. שטיינשניידר (JQR י״א, 1899, עמ' 130) גוזר אותה מןLaurat: (כך!); אחרים משערים מן הספרדית librado, כלומר החפשי (היינו librat) או מן הערבית: אל־אברד “הצונן”.

תולדותיו    🔗

דונש נולד בפאס למשפחה מיוחסת שמוצאה מבגדאד. בעודו צעיר לימים הלך לבגדאד, שם למד תורה מפי רב סעדיה, גאון סורא. מכאן, שנולד במחצית הראשונה של העשור השלישי למאה העשירית. כבן שלושים בא לקורדובה, שם נשא חן בעיני רב חסדאי אבן שפרוט; שמו של ר׳ חסדאי אולי כבר נודע לו בסורא, שבה התפרסם ר' חסדאי במתנותיו השופעות לישיבה. נראה, שהגיע דונש לשיבה טובה.

כתביו    🔗

את דעותיו הבלשניות פיתח דונש לא במחקר עצמאי, אלא במלחמתו נגד דעותיהם של אחרים. ההזדמנות לכך נתנה לו “המחברת” של מנחם שהופיעה בקורדובה. לכתב פולמוסו נגד חיבור זה מקדים דונש שיר תהילה לר׳ חסדאי. לאחר שהזכיר הצלחה דיפלומאטית נודעת של הפטרון, הוא מתאר את רוב טובו של חסדאי לכל העשוקים ובפרט לבני תורה ומסיק מכאן את המסקנה המפתיעה, שהוא נאלץ להשיב “עלי פותר מפר לכל אמרי שפר”, והוא מנחם בן סרוק. ובעקבות שיר זה בא שיר שני, ובו דונש פונה אל מנחם בדיבור ישיר (וצורה זו נשמרת בכל החיבור), ומרצה בקצרה בחרוזים, חלק גדול מפרכותיו. בהקדמה הפרוזאית הבאה אחרי זה הוא מנסה לשכנע את מנחם, כי תוכחותיו טובה הן לו, ושעליו לקבלן בתודה. וכן הוא מונה שם את כל העניינים, שחיבור בדקדוק העברי חייב בהם, לדעתו, ואגב כך הוא זוכה להיות הראשון עד כמה שידוע שהכניס לדקדוק העברי את ההבחנה בין שלושת חלקי הדיבר – "שמות ופועלים ותיבות הענינים״ – הבחנה שנתקבלה לאחר מכן על דעת הכול. ורק קביעתו שם, שאף ד׳ וט׳ הן אותיות שימוש לא מצאה מהלכים בין המדקדקים שבאו אחריו. בעצם החיבור העלה 160 עניינים ודן בהם בפרוטרוט (בשירו מדבר דונש על 200 השׂגות, וכנראה, משום שהוא משיג לעתים אף על עניינים מלבד הנזכרים בכותרות). החיבור מעיד בדרך כלל על התקדמות. אך יש שהוא קובע שרשים כבני שתי אותיות, לאחר שמנאם מנחם אל נכון כבני שלוש אותיות. אף אותם פעלים, שלדעתו בני שתי אותיות הם, הריהו מסווג בקבוצות (ועי' חיוג). כך, למשל, הוא מבחין בין נחי ל״ה ובין נחי ע״ו, והוא קובע את הראשונים כבני שתי אותיות, המקבלים תוספת של ה' בנסתר ושל ת׳ וה׳ בנסתרת (״בכה״ ־ “בכתה”), ואת האחרונים ללא תוספת בנסתר, ובעלי תוספת ה׳ בנסתרת בלבד (״בא" – “באה”). ואמנם דרכו של דונש היא אמפירית, והכרעותיו רופפות. מבחינה מילונאית הוא שואף להגדיר משמעותן של תיבות בדייקנות, ואף מקיש הוא למטרה זו היקשים הן מן הערבית והן מן הארמית, כמות שעשה רב סעדיה, שלא כמנחם ששלל את השימוש בערבית לביאור תיבות במקרא. והגדיל דונש לעשות וערך להדגמת קרבת שתי השפות, רשימה של 167 מלים עבריות, שמקבילות להן מלים דומות באותה משמעות בערבית (ראה את התיבות הערביות שהושוו, עם תרגום לאטיני, בנספח ל"מנחם בן סרוק" של ש׳ גרוס). תשובות דונש הוהדרו יחד עם דברי סניגוריה לרבינו תם, בספר “תשובות דונש בן לברט עם הכרעות רבינו יעקב תם” על־ידי צבי הירש פיליפובסקי, לונדון 1855.

חיבורו השני של דונש, המכוון נגד רב סעדיה, ובייחוד נגד ביאוריו למקרא, אך גם נגד כמה מדעותיו בדקדוק, ההדיר על יסוד כתב־היד היחיד הידוע עד כה – ר׳ שרֶטר (R. Schröter) ברסלאו, 1866. ב־191 סעיפים, שהם לרוב קצרים, נדונות כאן מובאות מן המקרא, תחילה לפי סדר א״ב (67 ערכים), אחר כך כנראה ללא סדר, ובכמה ערכים צוינו רק מלות המפתח מן התנ"ך, בלי כל הערה עליהן (ועי׳ לקמן חיוג׳). חיבור זה מכיל דברים מאלפים ומעניינים לא־מעט. מצבו המוזנח אינו אשמת המעתיקים בלבד, שכבר התאונן עליהם ר׳ אברהם אבן־עזרא בתשובתו על ההשגות, אלא אף מחמת העובדה, שדונש מת, כנראה, קודם שהספיק להשלים את עיבודו של החיבור. בזמן האחרון הובאו טענות כבדות משקל למדי – ועדיין לא הוכחשו – והן שוללות את החיבור מדונש. אך מצד אחר יש ראיות שדונש חיברו, והן מתחייבות גם מן החיבור עצמו וגם מעדותו של אבן־עזרא.

דונש כמשורר    🔗

דונש נודע גם כמשורר. אבן גבירול והמשורר האלמוני הנזכר מכנים את דונש, במובאות שצוינו, כאחד המשוררים המפורסמים של התקופה. משירי החול שלו ידוע, מלבד השניים הפותחים את ביקורתו נגד מנחם, עוד אחד שלא מכבר הוציאו י׳ מן, והוא שיר תהילה לשמריה בן אלחנן מפוסטאט (Jews in Egypt כרך ב', 21). אמנם מיחסים לו חמישה פיוטים (ברכי יחידה, דבוק חתן, דוי הסר, דלה שובב, דרור יקרא), אך ללא הוכחות מספיקות; בחלקם מראה באמת האקרוסטיכון שאחד דונש היה המחבר, אך לאו דווקא דונש שלנו; לגבי אחרים הרי ייחוס זה אינו אלא טענתם של המעתיקים. מצד אחר מראה האקרוסטיכון של קטע מקרובה ליום כיפור, שנודעה לא מכבר, את המלים: “אני דנש בן לברט”, ומחברה הוא אפוא, ללא ספק, דונש שלנו. בדרך כלל רואים את דונש כמשורר העברי הראשון, שהנהיג בשירה העברית את משקל השיר הערבי, אגב שינויים מתאימים. סתירה לדבר זה נראית מן העובדה, שדונש עצמו מביא בחיבורו הראשון שני קטעי חרוזים שקולים של “משוררים בני זמנו”. וגם בחיבור השני (מס׳ 110) נמצא קטע שמחברו כנראה רב סעדיה. על כל פנים אפשר להניח, שדונש היה הראשון שהנהיג בספרד את הצורה החדשה הזאת, שנוצרה קודם לכך בצפון אפריקה.

ביבליוגרפיה:    🔗

א״א הרכבי, זכרון לראשונים ה׳ (1891), עמ׳ 86, 89, 102, 124, 146, 196; הנ״ל, חדשים גם ישנים ז׳ 19 (תוספת לגרץ בתרגום שפ״ר, כרך ד׳); דוד כהנא, דונש בן לברט, ורשה תרנ״ד הנ״ל, הגורן, תרסב, עמ^׳ 86–89; שד״ל, בית האוצר א, למברג תרז; י׳ מרקוס, מזרח ומערב ג, עמ׳ 3–9; ש' פינסקר, לקוטי קדמוניות, וינה תרך, עמ' 157–164; ש' פוזננסקי, תהלה לדוד, ורשה תרסב, עמ' 14; א״ה ווייס, דודו״ד ד, עמ׳ 235; מ׳ וילנסקי; מזרח ומערב ג, עמ' 132–133 [כאן, עמ' 11–12].

Bacher, Die hebr. Sprachwissenschaft, Winter u. Wünsche II, 1894, S. 149–155; הנ״ל, Die Anfänge der hebr. Grammatik 1895, S. 95־114; הנ״ל, MGWJ 1902, S. 478־480; J. Derenbourg, Opuscules et Traités, S. II Anm., Paris 1880; L. Dukes, Lbl. Or. 1843, S. 188; הנ״ל, Beiträge usw. II, Stuttgart 1844, S. 149־155; הנ״ל, “Die Zeit” (עורך A. Stern) 1880, S. 237; Eppenstein, MGWJ 1902, S. 62־83, 535־536; A. Geiger, Wiss. Zeitschr. 1836, S. 513; הנ״ל, Das Judentum u. seine Geschichte II, 1844, S. 90־92; Graetz, V. S. Gross, Menachem b. Saruk 1872, S. 28; M. Grünwald, Das Jüd. Literaturblatt 1881, S. 2; Hirschfeld, Literary History of Hebrew Grammarians etc., 1926, S. 26־31; Kokowzoff, Nowyje Materialy, Petrograd 1916, II, S. 69; N. Porges, in Kaufmann־Gedenkbuch 245־259; הנ״ל, MGWJ 1902, S. 141־153; J. Steinherz, Dunas b. Labrat, (הונגרית), Budapest 1855; Steinschneider, JQR X (1898), S. 519;