שלוש נובלות מכונסות בספרו המרתק של נתן שחם “קירות עץ דקים”1, ובשלושתן מאמץ מחודש להבקיע אל מעבר לזמן ולמקום, כדי לאחוז בריצפת־האש. מהי אותה נחלת־קודש, שהדמויות המרכזיות בנובלות אלו זוכות ברגע של־חסד לגעת בה? בגילים שונים בדרכים אחרות זוכות הדמויות הללו לממש ציפיה כמעט נואשת לאהבת־השלמות, המטעימה אותן אושר מלא.
“אלמלא באת לקונגרס אפשר שהייתי מכנה בשם אושר חיי שיגרה פשוטים, פטורים מזעזועים”, כותב יוז’י במיכתבו־יומנו לאהובתו, לפרלה. אלא שאין אדם מכוון את הרגע לרצונו. למעשה לא ידע לעולם את חשבון עולמו המדולדל כל עוד לא זכה. במשך השנים ילמד להשלים עם שיגרת חייו, יסתפק בחלקו ויקדש את השקרים באמצעותם הוא מעלה ארוכה לליבו.
בנובלות של שחם ניתן למצוא לעתים קרובות מונחים אופייניים לחיי סיגוף ונזירות. הללו פזורים גם ברומאנים הקודמים שלו. בכתיבתו הם מציינים יחד את רשות הכלל, מטאפורה, המתארת השתייכות לציבור ולחברה, כגון קיבוץ. מכאן, שהשינוי בחייהם של גיבוריו יהיה כרוך בהתרת איסורי־נזירות. כל האהבות המתרקמות בנובלות אלה הן אהבות אסורות, שלעולם לא תהיינה בנות קיימא, כי כאושר עצמו אין הן נינתנות לקיום של קבע. מכוחן ניתן לשאת חיי־שיממון שחיית קודם. ובעזרתן ניתן יהיה להסכין עם תיפלותן של כל אותן שנים אשר נכונו לך מכאן ואילך.
התבנית העלילתית של הנובלות אף היא זהה. ואף כי בכל נובלה נפרשת העלילה באופן שונה, קיימת תבנית עלילתית זהה. בסיפור הראשון – “א/ק קאירו סיטי” – המספר הוא הגיבור עצמו. הוא מתחיל לכתוב מיכתב לפרלה, לאחר הפרידה בתחנת־הרכבת של ז’נבה. הוא התכוון להפתיע אותה במיכתב בהגיעה לוורשה. אולם הפסקת מישלוחי הדואר לפולין מותירה את הדפים ברשותו. עד־מהרה הופך המיכתב ליומן. “כבר הוא מעין דו שיח שביני לבין־עצמי, פרקי־עדות”. מה התרחש בחייו הוא מבין אגב הכתיבה, שככל שהיא משתנה ממיכתב ליומן, כך היא מבהירה ליוז’י את טיבו של האושר אשר נפל בחלקו.
בסיפור השני, “קירות עץ דקים”, כבר קיים "מספר חיצוני, אלא שאף הוא שואב את העובדות מתוך יומן, יומנה של גיבורת סיפורו. ביומנה היא מספרת את ארועי כל יום. מתחילה נועד היומן להקל על בדידותה בחברה, על ריב עם הוריה, אולם בסיומו מתברר כי הוא מכיל עדות שלמה על אהבה אחת. הספר נעזר ביומנה של הגיבורה, ממנו הוא שואב את העובדות ואת הפרשנות להן, אך את סיפורה הוא פורש בגוף שלישי, כמעשה חכם־לאחר־המעשה.
הנובלה השלישית – “מלח הארץ” – מסופרת באופן שונה. אין היא יומן ואין היא מסתמכת על יומן. את סיפורו של מייזליש בן השבעים מביא המספר, המשמש גם פרשן לארועים שארעו לקיבוצניק הישיש בנסיעתו היחידה אל מחוץ לקיבוץ, בהיותו באמריקה.
אולם, כאמור, בדרכי־סיפור שונות, ועל אף שבכל סיפור שונה היא סמכותו ומהימנותו של המספר, נשמרת בכל שלוש הנובלות של הספר תבנית עלילתית זהה. נקודת־המוצא היא במעשה של שיגרה, במישור הצפוי של תוצאותיו. יוז’י יוצא בשליחות התנועה, בחבורה גדולה, אל הקונגרס הציוני הכ"א. גיבורת הנובלה “קירות עץ דקים” משחררת ביומנה את דמיונה, מבקשת נוחם על ימיה המרים. מייזליש עובר על מידותיו ומתפתה לנצל כרטיס־נסיעה, שהעמידו לרשותו בניו מסילביה, ומגיע עמו לאמריקה.
במהלך המסע מתרחשת פגישה עם האדם, שלו ייחלו בעמקי ליבם. יוז’י פוגש פעם נוספת את חניכתו פרלה. לאחרונה ראה אותה בהיותה בת 14, והוא אז בן 22. חמש שנים חלפו מאז, הצירוף המקסים של יופי עם התלהבות עדיין כשהיה. פרלה שונה בכל מאשתו שבקיבוץ, שרה: “אשה גבוהה, רזה וחזקה. שערה שחור ושופע והוא אסוף בעורפה כלחמניה קלועה. כשהיא מחייכת עיניה יפות. קולה אטי, עייף מעט, אך תנועותיה יעילות וחרוצות” (עמ' 55). דמותה המחמירה של שרה מגלמת יפה את תפקיד הנישואין בסיפורים אלה. הנישואין מציינים את קבלת עולה של חברה צייקנית וחמורת־השקפות, המתקיימת על־פי נורמות של מיסדר נזירי. על כן כותב יוז’י ביומנו לפרלה: “את ואני קורצנו מחומר אחד. שרה שייכת לעולם רוחני אחר” (עמ' 57). עולמה של שרה עיקרו ההשתעבדות לחובות וכובד־ראש. לשמחת־החיים הפשוטה וחסרת המעצורים אין מקום בחייה.
גיבורת “קירות עץ דקים” מבקשת אף היא לבתק כבלים של נוקשות ואיסורים. כזה היה בית הוריה: “בית מלא רהיטים גאוותניים. חפצים קודרים שנעוצים בהם איסורים קשים ואצבע מאשימה” (עמ' 84). גם בקיבוץ היא נקלעת לחברה מחמירה שאינה פנויה להבלי החיים: “מעשים דחופים קוצבים לזמן את קצבו וערכו, – – – אנשים שמחים בחלקם מבקשים שיום מחר יהיה דומה להיום. שלא יחול שינוי בשיגרת החיים שעליה מושתת אושרם” (עמ' 86). ענייניות דומה היא מוצאת בנישואיה של רחלי ליצחק־גדול. הזדהותה עם רחלי היא שלמה. זו איילת־אהבים שנשבתה ברשתו של בעל נפש מצומקת. ביומנה היא מייחלת לבואו של אחר, שיהיה ראוי לאהבתה והולם לרחלי.
“והוא בא, כאילו מהזיותיה עלה” (עמ' 101), ומראהו כשל נסיך־אהבה: “בלורית ילדותית, סוררת מעט, עיניים חדות, סקרניות, לחיים משופות, מעודנות, שורידים תכלכלים שזורים בהם, כמין רגישות מופרזת שנתבלטה ויצאה” (עמ' 107). תיאו, שהוא “צליל ורטט”, בן סורר בחברה ממושמעת, אדם שחייו הם שירה והפקר. תיאו הוא ניגודו הגמור של יצחק־גדול, אשר “היא הוגה בו בשאט נפש – בחור גס־רוח עילג־לשון, שהכל נעשה בדברו. חמדן, המטיף לאחרים הסתפקות במועט ואפילו באשתו הוא נוהג כאילו היא קנין” (עמ' 96). מעבר למחיצת העץ הדקה היא זוכה ברגעי עונג. בהיות תיאו עם רחלי הריהוא שרוי עמה ממש. על כן היא מכבה את האור בחדרה, כדי להקל על בואו ועל צאתו. עוצרת את נשימתה ומחכה לאהובה.
אשתו הראשונה של מייזליש זכורה לו תמיד במראה אחד: “בשמלה לבנה, בבת־שחוק סקרנית, מאירה” (עמ' 165). אלא שהמיסדר תבע את קורבן נאמנותו לו, כדרך שהתחייב פעם במאמר שפירסם בעלון התנועה: “האושר הקטן נתבע לחסות בצלו של האושר הגדול. הלא הוא אותו ענין נעלה – השלך נפשנו מנגד בשירות רעיון נשגב” (עמ' 166). סילביה נפרדה ממנו. המסע לאמריקה העלה את האבידה הנוראה הזאת של חייו, לאחר שפגש את אנה שטיינהארדט, אשר בקומתה, במבט אחד ובדרך ליכסון הראש דמתה מאד לסילביה" (עמ' 209). עם אשה מקסימה זו הוא יוצא להרפתקה, הרחק מהערים והמיפגשים המאולצים, שעליהם השחית את כל ימי־הטיול שלו באמריקה.
אושר אין כולאים ואין צוברים. ואומנם החלק האחרון של התבנית העלילתית, בשלוש הנובלות של הכרך, מחזיר את שלושת הגיבורים אל מציאות־חייהם. ככל שהאניה “קאירו סיטי” מתקרבת לחופי הארץ, מבין יוז’י כי הוא נדון להשלים עם החיים כפי שחי אותם קודם לנסיעה. ורשה תהרס במלחמה, ושם, תחת הריסותיה, ייסתם הגולל גם על אושרו הקצר־עם פרלה. “המלחמה תלמד אותנו – הוא מהרהר באירוניה – להיות מאושים בעצם קיומנו”. אולם מכוחה של אהבה קצרה זו יוכל לשאת את שאר הימים שעוד נכונו לו בחייו, שהרי לאחריה עבורו, בלאו־הכי “הזמן כאילו נעמד מלכת” (עמ' 79).
המציאות מכניעה גם את אושרה של גיבורת “קירות עץ דקים”. בעטיה מתגלה אהבתם האסורה של תיאו ורחלי. המיסדר אינו מוחל, מגונן על עצמו: “אין מיידים אבנים, אין עמוד־קלון, אין עונש. אך מי שחטא שוללים ממנו את הזכות ליחס של כבוד” (עמ' 144). כאשר היא פוגשת כעבור זמן את תיאו, היא מוצאת בו את גנותם של גברים המתהללים בהצלחותיהם. תיאו, אביר הזיותיה, איבד מקיסמו, ולפתע הוא מתדמה ליצחק־גדול, עם “אותו מבע של גבר שיש לו הצלחה אצל נשים” (עמ' 149). לשווא הרעיפה עליו את אהבתה. את שינאתה היא מבטאת ביומנה, כאשר היא מוחקת את שם הסתרים שהעניקה לאהובה, מזהה את תיאו בשמו האמיתי, הגשמי, שמואל ב'. רק ביומנה תוסיף לפרפר ציפור של אושר, שנלכדה לזמן־מה ברשת חייה.
העיכוב בטיסה היה כדאי. לפינייה מייזליש היתה עתה שהות לגעת מחדש באושרו האבוד. סקרנות של בן־נעורים נעורה בו, והוא יוצא אל “לב־לבה של העיר החטאה”, מפוייס עם עצמו ועם העולם. אלא שפגיעתם של זונת־רחוב ולאחריה של שני בריונים משיבה אותו אל המציאות: “שוב לא היה בטוח שאנה שטיינהארדט אכן היתה קיימת. סילביה טמנה לו פח ונקמה את נקמתה. היא שרצתה במותו, בניכר, לבדו, בלי בניו, בלי נכדיו, בלי רעייתו ובלי החברים כולם” (ע' 213). ריצפת־האש, שנגע בה קצרות, כבתה שוב, והפעם לעולמים, הוא ישוב אל ברונקה, אל חייו הנזיריים, מדכא בליבו את זיכרה של אהבת־אמת יחידה שידע אי־אז, בנעוריו, לסילביה.
לכאורה אנו מובאים בסיומן של שלוש הנובלות אל נקודת המוצא. אולם למעשה, בשל מה שאירע בתווך, הסיום שונה מן ההתחלה. בזכות המגע – ולוא גם החטוף – עם האושר, קיימת השיבה אל המציאות כאשר היא מזוככת ומטוהרת יותר.
אפשר שעיקר כוחם של שלושה סיפורי־אהבה אלה של נתן שחם, שאתה יוצא מקריאתם פקוח־עיניים עד מכאוב, אך בליבך שלוותה השוצפת של “תרועה נאלמה”.
סורבלו, מוסיקאי מבוגר שהודח מגדולתו, מסביר את התהפוכה שחלה בפרסומו בעזרת הסבר שאיננו אמנותי:
"גדולי המוסיקה של זמננו – – – “יהודים רובם ככולם, שללו ממנו את הדרכון של אזרח העולם מפני ששר בהתלהבות יתרה את ההימנון הלאומי. – – – מותר להיות יהודי. אסור להיות יהודי יותר מדי. הגויים אולי יסלחו לך. היהודים – בשום אופן לא” (עמ' 109 – 110).
דבריו אלה של גיבור־הסיפור־הקצר “בלדה לשני פסנתרים”, מתאימים היטב גם לשלוש הנובלות, שנקבצו אף הן לכרך “חוצות אשקלון”2של שחם. ארבעת סיפורי הקובץ עוסקים כולם בהווי חייהם של היהודים באמריקה אולם בכך מסתיים הדמיון ביניהם. כל סיפור בוחן מזווית־הראייה המיוחדת לו את הקיום היהודי שם, בנושא הספציפי שבו הוא מתמקד, ובעיקר – בדרכי־הסיפור שלו. הקריאה המבחינה ביניהם עשוייה להעמיד את הקורא על כשרונו המגוון של נתן שחם כמספר. לפיכך, אם נחזור ל“בלדה לשני פסנתרים”, ואל שני גיבוריו, בוריס סורבלו הקשיש וליאוניד אהרונוב הצעיר, נמצא שאין הוא סיפור אוניברסלי, על מאבק הבכורה בין נציגי שני דורות ושתי אסכולות בנגינה על פסנתר, כפי שאמנם הזדרזו מבקרים להסבירו. כל ההסברים שמפזר הסיפור בתחילתו, הפסיכולוגיים (קנאת הזקן בצעיר), החברתיים (נטייתה של החברה להכתיר לעצמה אמן חדש כדי להעריצו) והאמנותיים (שינוי הטעם האמנותי בתדירות אופנתית) – כל ההסברים הללו מופרכים בנקמתו של הצעיר בזקן. על הפגיעה באצבעותיו, מגיב ליאוניד אהרונוב במחווה של פיוס לכאורה: הוא נענה לנגן יחד עם סורבלו בקודש־הקודשים של המוסיקאים, באולם “קרנגי”.
הצעתו הנדיבה של אהרונוב טמנה לבוריס סורבלו מלכודת, תמימותו של הזקן לא תעמוד לו מול עורמתו של הצעיר. לא כשרונו של הצעיר הנחילו לו את הנצחון על יריבו הקשיש ממנו. סורבלו הינו, לכל היותר, מוסיקאי שונה מאהרונוב, וזו אינה סיבה מספקת לתבוסה בהתמודדות זו, מפני אותה אובייקטיביות ש“המספר” נוקט כאן. הוא מרבה לצטט את דבריהם של הממליכים והמכתירים בקהילת המוסיקאים, מקדיש מקום נרחב במיוחד לסוכן־אמנים ממולח, נורמן פינקלסטיין – ואלה מחדירים בנו הערכה מפוקפקת זו ביחס לסיכוייו של סורבלו נגד אהרונוב. הרי לנו ראייה שאובייקטיביות מעין זו מסוגלת להיות בה במידה, בלתי־מהימנה.
נקמתו של אהרונוב בסורבלו נשענת על ניצול חולשתו של הזקן כלפי זהותו היהודית. כבן נאמן להוריו, אימץ סורבלו לעצמו את שם אמו: שרה ביילה, לכבוד אביו, שהיה מנהיג של “פועלי ציון”, כתב לרגל ייסוד המדינה בלדה לשני פסנתרים: “תקומת ישראל”. בשיא פרסומו חיבל במו ידיו בקריירה שלו. אהרונוב היה היפוכו הגמור של הזקן ביחסו לזהותו העצמית כיהודי. בשיא הצלחתו קבל על מדינת־ישראל והתבטא בזלזול כלפי המדינה שגאלה אותו מברית־המועצות.
אהרונוב מציע לכלול בקונצרט המשותף אותה בלדה לשני פסנתרים. סורבלו נלכד במלכודת שטמן לו אהרונוב. גם בפעם הזאת ניגן בהתלהבות, מפריז בתנועות, כפי שיאה לציין את הקמתה של מדינה ליהודים. אהרונוב מנגן בשלווה ובחסכונות גמורה בתנועותיו. בשוויון־נפשו הוא מצליח להלעיג על סורבלו בעיני הקהל. רק בסיום הסיפור, בדמותו את אהרונוב המוליך את סורבלו מן הבימה, “בנדיבות וחיבה – כאסקימו הזה את אביו הזקן למות לבדו על ראש הקרחון”, נוטש המספר את עמדתו האובייקטיבית ביחס למסופר, ואי־אפשר לטעות אל מי מבין שני המוסיקאים נוטה לבו.
חיבה דומה ליהודיה קשישה מגלה גם הסיפור “בנשיקה ימות הרוח”. “הרוח” בנובלה זו היא גיטלה. היא מתוארת בפי בנה החורג, הרולד, כאשה מטורפת:
“אשה זקנה שדנה את עצמה למאסר עולם בבית שנשתגעו בו אפילו צנורות המים, כדי שלא להפסיד את חלקה בירושה, אשר אין לה למי להורישו” (147).
במהלך הסיפור מתגלה “הרוח” באור אחר, כ“נציג מעולם אחר” (197), שנפיליו מתמעטים והולכים בעולמנו, וכ“אוצר בלום של חכמה יהודית” (188), עממית רבת־הומור ובעלת ראייה נוקבת.
דמותה השונה של גיטלה נחשפת בעזרתה של אביגיל, בת לעובדי אדמה מיסוד־המעלה ואשתו של קבלן לעבודות עפר מטבריה, שבמהלך שהותה באמריקה נקלעת להרפתקת־אהבים עם הרולד, אינטלקטואל בעל חזות של ויקינג. הסיפור מתמקד ביממה שבה היא מתארחת, לרגל חג־המולד, בביתו של הרולד. אביגיל סבורה שהיא תהיה בחג־המולד “יוצאת־דופן. יהודיה בין נוצרים, משקיפה ולא חוגגת” (152), וכך היא גם מתייחסת למאמצי מארחה לאחד את החג הנוצרי עם חג החנוכה. משועשעת היא צופה בצרוף הגרוטסקי שניגלה לעיניה: “חנוכיה של ענפי אשוח ונורות־חשמל דמויות שלהבת־נר תקועות בראשי זרועותיה” (154), ובאותו ידיד־משפחה הטורח במטבח ללבב למענה “לאטקעס” מסורתיים. אביגיל חושפת אט־אט את סודו של הרולד. אמו היתה פרוטסטנטית, אך אביו היה מהגר יהודי ממזרח־אירופה, שלתועלת עסקיו אימץ לעצמו שם אנגלי למהדרין – ג’י ג’י תומאס. התפנית בהתכחשותו לזהותו היהודית החלה אצל האב לאחר שואת־אירופה. במות אמו הפרוטסטנטית של הרולד, נסע האב אל עיירת ילדותו, והביא משם את האשה שהכיר בעודו נער, את גיטלה. בלא שהתכוונה לכך תוהה אביגיל על טיבה של הזהות היהודית שבישראל לא הטרידה אותה כלל. ההשוואה בין פיקחותה הטבעית ויושרה של גיטלה ובין חכמנותו האינטלקטואלית המזוייפת של הרולד הינה בלתי־נמנעת. הרולד אמנם מכנה את אמו־החורגת “רוח”, אך הסיפור מסב עד מהרה את הכינוי לממציאו. לא רק שהרולד המיותם משוטט בבית בעקבות אביגיל כ“רוח־רפאים” (203), אלא שלאחר כל מאמציו, כאשר אביגיל מחליטה להיענות לחיזוריו, במיטתה של הנפטרת, מתגלה כל רפיונו. פטירתה של גיטלה לא שיחרר את הרולד מצחוק־לעגה ליהדותו הרופפת. אביגיל ירשה מגיטלה את צחוקה, והיא מלווה בו את ירידתו של הרולד מיצועה, מובס בלא־תקנה.
סיום הסיפור, שהינו מפתיע ואירוני כאחד, מעניק לשמו של הסיפור – “בנשיקה ימות הרוח” – את מובנו הסופי. למובן הראשון של השם, שגיטלה מתה מוות נשיקה, מתגנב עתה מובן נוסף, אלגי: בהרולד ובשכמותו אין לרוח היהודית הבטחת המשכיות. אביגיל, נושקת לגיטל טרם מותה, אפשר תחזור לישראל נבונה יותר, מכפי שהיתה בצאתה מכאן, ביחס לאחריותה של המדינה להמשך הקיום היהודי. המסר הרעיוני הזה הובלע יפה בעלילת הסיפור, שמרגע התייצבותה של גיטלה בחזית בימתו ארבה לו יותר מפעם אחת סכנת האמירתיות. אמנם שחם הצליח יותר בסיפור זה בהמחזת אורח־החיים היהודי־אמריקאי, שהוא גם נבוך וגם גרוטסקי.
התחבולה המאפיינת את כל סיפורי “חוצות אשקלון” יותר מכל, היא, כאמור, צירופם של הרבה קולות לקולו של “המספר”, בדרך של ציטוט דבריהם. היגדים מצוטטים אלה מצטרפים בפרשנות רבת־פנים למאורעות שמהם מורכבות העלילה, שעליה מופקד המספר". הנובלה “ציון הלא תשאלי” ממצה מתחבולה זו את מלוא האפשרויות שגלומות בה. לקולו של “המספר” העיקרי, אף הוא מקהילת ההניטאון (עיר־הדבש – כרמז אירוני להצטיירותה בעיני יהודיה תחליף לארץ חלב ודבש), מצרפים ההיגדים, שהוא מרבה לצטט, את קולותיהם הפרשניים, של רוב גיבורי הסיפור. גיבורי הנובלה הזו אינם צמד ישראליים, המגיע באקראי להניטאון, כי אם בעלי־ההיגדים עצמם. העימות בין פרושיהם למאורעות, הקשורים בנוכחותם של הישראלים בעיר. מביא את הנובלה אל תכליתה – כסאטירה חריפה על חיי הקהילה היהודית באמריקה. “ציון, הלא תשאלי”, נוקב בבקורתו על אורח־החיים של יהודי אמריקה יותר מן הסיפור “בנשיקה ימות הרוח”, הן משום שהעמיד במרכז קהילה שלמה, בעוד האחרון צופה בהווי משפחה אחת, והן משום שצורת הפעולה הסיפורית ארוגה בה היטב בתוכנו.
הניטאון מתוארת כמין פייטון פלייס יהודית, שמרובים בה תככים, חיטוט בחיי הזולת, צדקנות, מוסר כפול ומאבקים על עמדות כוח והשפעה. קהילה יהודית בת 2500 נפש בלבד, בעיר שבה שישים אלף תושבים, מוצגת בסיפור כמדינה שלמה בתוך עיר, השולטת במסחר, בפוליטיקה, בתקשורת ובחינוך הגבוה. יש לה את עשיריה ואת רכלניה, את רבניה ואת עסקניה, אגודות וולונטאריות המתחרות זו בזו ושלושה (וחצי) זרמים של היהדות (כדאי לשים לב לשמות של בתי־הכנסת: “לישרים תהילה” של האורתודוכסים, “אהבת ישראל” של הקונסרבטיבים ו“טמפל בית דיוויד” של הרפורמים).
צמד של ישראלים רגילים: רון, הנוהג כשבשבת ברוח ומשתדל לשאת־חן בעיני הכל, ז’קלין המפגינה את יופייה האקזוטי מצניעה את אטימותה הרוחנית – צמד זה מספק לכל המערכת המפולגת הזו של קהילת הניטאון עילה להניע את גלגליה המשותקים, כדי להינות פעם נוספת. מתככים, לחצים, סיפורי־רכילות וריגשת־לב, סיפור המעשה מצורף מחומרים מלודרמטיים רבים (הצלת הישראלים בידי הרי מידי בריונים שחורים, נישואי רון וז’קלין ופרשת הגירושין, הרצחו של רון, מותה של מילדרד בתאונה ונישואי ז’קלין להרי, בסיום המפתיע של הסיפור), אך שחם שולט בחומרים אלה ביד מאומנת לתכלית הסאטירית של סיפורו. הוא ממצה מכל מאורע את מלוא האפשרויות ההומוריסטיות קודם שהוא מקדם את סיפורו למאורע חדש.
הסיפור מלעיג על אותה גישה של פטרונות של יהודי אמריקה כלפי ישראל וכלפי ישראלים, גישה המתנגשת עם נטייה להתבטלות עצמית בפניהם. יחס אמביוולנטי כזה מתגלה, למשל, בתאור הישיבה שבה מחליטה ועדת־הקבלה של הקהילה להעסיק את זוג הישראלים. אך טיפוסי לסיפור הוא דוקא הדיון שמתנהל בקהילה לאחר שנודע כי רון הינו ביגמיסט. “המספר” מתזמן כאן בזריזות ובחן את הציטוטים של בעלי־הפלגות השונים, שהרי עניינו הוא באמביציות הרוחשות בתוך הקהילה, ואין הוא עוסק בזיקתם של אנשי הקהילה כלפי ישראל אלא כבדרך אגב. גם את נטייתו של נתן שחם לנסח ניסוחים אפוריזמיים, מצליח הוא, בסיפור זה במיוחד, להבליע בתוך ריקמת־הסיפור. אי־פה אי־שם עדיין מנסחם, כבסיפוריו הקודמים, “המספר” (“פרשנות היא תאוותם הנסתרת של הוגי־הדעות שבנו” – 260), אך רוב האפוריזמים כלולים בציטוטי האחרים, כך מתבטא נט פרידמן על רון וז’קלין:
“הם מתייחסים בחיבה ורעות לצאצאיהם של חייטים מלודז' ואינם מעמידים־פנים שהם כותבים את הכרך השני של התנ”ך – (245).
נימתו האירונית־סאטירית של הסיפור מחריפה בניצול פתיחת שירו הנודע של ריה“ל לשמו של הסיפור. בפנייה של ריה”ל לציון מצויה נימה של תרעומת על מידה של אדישות כלפי דורשי שלומה. את היושבים בגלות הבליט ריה"ל בשירו, על דרך הניגוד לציון האדישה, כדרוכים לגאולה המיוחלת בהכרתם ובהרגשתם. בסיפורו של שחם מתוארים יהודי הניטאון כאדישים לכל מה שאינו נוגע לתככים הפנימיים שלהם. הפנייה לציון, דומה. מבליעה מידה דומה גם אצלה. ישראל בקהילת הניטאון אדישה אף היא לכל מה שאינו נוגע לתככיה הפנימיים. ועניינו של עם־ישראל נדחה בפני הזוטות של החיים המיידיים הן בארץ והן בתפוצות.
קובץ הסיפורים החדש של נתן שחם שאל את שמו מהנובלה “חוצות אשקלון”, שהיא גם הארוכה וגם הטובה מכל סיפורי הקובץ. “חוג אסקלון” הינו חוג של אינטלקטואלים יהודים, שמשתדל להצניע את אופיו כחוג של יהודים בעזרת מטרות חובקות עולם:
“אגודת הסופרים והאמנים למען שלום עולמי וקידום ארצות נחשלות”. “אסקלון” מרחיק את הדעת מ“ישראל”, כי הוא מעלה בזכרון קשר אמיץ יותר לגת מאשר לירושלים, עפ"י האמור בקינת דוד על שאול ויהונתן. נתן שחם אינו חוסך בלעגיו, כאשר הוא מציב את תפאורת־הרקע לעלילת סיפורו זה: החוג נוסד בידי מיליונר יהודי “שעשה את הונו ממטוויות־כותנה ומשוד ענייים ובערוב יומו החליט להלבינו במעשים טובים” (10). פעילותו מתבטאת בהתכנסויות מזומנות לסעודות ונשפים “שהכנסותיהם קודש למצוקה כלשהי במקום נידח על־פני כדור־הארץ – זוללים וסובאים נושאים נאומים – – – כדי להזדהות עם הרעבים, המוכים והמקופחים – או שנאספים כדי לחבר יחדיו קול־קורא להזעיק את דעת הקהל על עוול או על סכנה לחירויות־האזרח במדינה כלשהי”.
החוג מתכנס הפעם בביתה של ליליאן שוורץ, כדי לציין את הוצאתו לאור של הספר “התוודעות” – ספרו של אריק דגלס, שאיננו מבני־ברית. שנה קודם לכן ציין החוג במעמד דומה – “סימטריה” תגדיר ליליאן את ההקבלה (43, 49, 66) – את הדפסת סיפרה “ורשה”. בין שתי המסיבות קיימים מלבד קשרים אנלוגיים גם קשרים נוספים. למרות הבדל בן שבע־עשרה שנים בין ליליאן ואריק, התנהל ביניהם רומן סוער, שפרטיו לא נסתרו מידיעת האחרים. ובעלותו על יצועה ירד משם עמוס בסיפוריה האישיים, מהם רקח מאוחר יותר (ואם לדייק: במהלך הרומן) את התוכן של ספורו. ספרו של אריק מהווה, לטענת הכל, חלק ב' לספרה של ליליאן. הוא המשיך לספר את קורותיה מן המקום שאליו הגיעה ב“וורשה”.
ליליאן לא המשיכה בעצמה את סיפור־תולדותיה לאחר שיחרורה מידי הגסטפו, כי המשך קורותיה היה צריך לתאר את “סבל הקיום של נערה הנאלצת להציל את עורה במחיר בשרה” (37), והיה צריך לפיכך להכיל “תיאורים מפורטים של מעשי סחיטה ואונס, עינויים משפילים, סטיות מין ואכזריות רוחנית” (76).
פרקי־חייה, שעליהם סיפרה ב“ורשה” (תמציתם מובאת בעמ' 44–45), הסבו לה בלאו־הכי הרבה לבטים, אך קורותיה לאחר שיחרורה מהגסטפו כללו יסודות מובהקים של “סיפורי זימה” (94). ליליאן חששה מפני השפעתו של מידע כזה על קוראים. יותר משנרתעה מן החשיפה העצמית, גזרה על עצמה אלם, כדי שלא יהיה לה חלק במעשה “הפורנוגרפיה של הסבל” (17, 79).
בשל גישתה המאופקת הזו, אל בעיית מסירת העדות בידי הניצול על תקופת השואה, מצאה עצמה ליליאן בויכוח נוקב עם סופרת אחרת, רגינה צוקרמן, אף היא ניצולה ומוסרת עדות. רגינה בחרה בסיפרה “להתנזר מהצטעצעות בעניינים שלא מעלים ולא מורידים” כסגנון, לשון, שנינות והומור. נאמנה ליעוד שהציבה לעצמה, “להעיד על זמנה ועל שפל המדרגה שהגיע אליו המין האנושי במאה הזאת”, הצליחה רגינה “לקטלג את כל העוולות בעולם”. (85) בספר היחיד שכתבה. רגינה מאשימה את ליליאן “ברגישות של נערה מפונקת” (95). את האיפוק ואת הדאגה לצדדים האמנותיים שבכתיבתה של ליליאן ראתה כפזילה אל הנצח על חשבון האמת, כהתיישרות עם הצלחה על חשבון המצפון.
על אף ההצלחה של “ורשה”, לא חסרו לליליאן פניות תובעניות נוספות, מלבד זו של רגינה, לספר את האמת הכעורה, בשלמותה וללא עידון, על המשך קורותיה. אברי צימרמן, המו"ל שזקף לזכותו את “גילוייה”, תימצת את הציפיות מחלק ב' של “ורשה”: “הפרוזה שלך מכוונת לאנשים רגישים ואניני־טעם המחשיבים את הצבע והצליל יותר מן התוכן הממשי: העובדות, החיים, התאוות, הטנופת – – – אבל האנשים הרגישים הללו כבר מזמן חדלו לקרוא ספרות יפה – – – הטעות שלך, ליליאן, היא שאת חושבת שמישהו יש לו היום ענין בלשון. אנשים רוצים תופעות יוצאות דופן, פושעים, מטורפים, נוכלים, סוטי־מין, רוצחים – – – סופר שאינו יודע להתפשר עם דרישות הקהל אין לו כל סיכוי. יצירת המופת שלו תגיע היישר למטחנות הנייר” (30–31).
ספריהם של ליליאן שוורץ, רגינה צוקרמן ואריק גלס מייצגים שלוש גישות לכתיבה על נושא השואה. רגינה מתעדת את הסבל, ליליאן מזככת את הסבל ואריק מבצע “פורנוגרפיה של הסבל”. לכאורה ספרו “הוא קובץ מעובד של המצוקות, ההשפלות, התועבות המעשים האכזריים” (55) שסופרו לו ע“י רגינה וליליאן בזמן שהתייחד עימן. השימוש שעשה בסיפורי המאהבות שלו היה דומה לכאורה לגישתה של רגינה. למעשה תעד בקפדנות את עדויותיהן באוזניו. כיצד, אם כן, הפך ספרו לקובץ של “סיפורי זימה”, במתכונת שהמו”ל אברי צימרמן ייחל לשכמותו? על אף כוונותיו הטובות, ספרו “התוודעות” מספק גירוי ליצרים החייתיים לסוגיהם השונים.
ליליאן לא סיפרה באוזני אריק את כל קורותיה לאחר שיחרורה מידי גסטפו, “בנסיבות שבהן סופרו, בלחישה, במיטה לא היה מקום אלא לאירועים בעלי אופי מסוים” (74). נוכח רפיונו, ובעיקר כדי לנחמו, גילתה לו מעשה מנסיונה עם גברים. למרות שמדובר היה באחד ממעניה, חיה נתעבת וסדיסטית, חידש הסיפור את אוזניו של אריק. מעתה היה עליה לעוררו בסיפורי־זכרונות “נתעבים יותר משבוע לשבוע”. כל סיפוריה קובצו “אח”כ בספרו, אחד, אחד, כמעט בלי שינויים". מאוחר מדי הבינה ליליאן, שעליה לנתק את עצמה מאריק, ש“מתעורר לשמע סיפורים על השפלה, כמו נאצי מבטן ומלידה”.
ספרו של אריק אינו, אם כן, חלק של “ורשה”. אך לוא כתבה ליליאן את הספר על המשך קורותיה, מבהיר סיפורו של נתן שחם, היה מוסיף לפורנוגרפיה של הסבל. לוא כתבה אותו בעצמה, היתה מביאה גם פרשיות אחרות, של גבורה אנושית (74), שכלל לא סיפרה באוזני אריק, אך הקוראים היו מדלגים אל סיפורי הזימה וחוזרים וקוראים אותם כדי להתגרות. אריק למעשה הדגים מה היה עלול להיות גורלו של ספרה הנוסף.
הצדקת הימנעותה של ליליאן מכתיבת הספר על המשך קורותיה, מוכחת גם מהתאבדותה של רגינה. אם אין פורצים את מלכודת המציאות המכוערת בדרך כל־שהיא, נעשים החיים ללא־נשוא. האמנות, כשהיא מאפקת, מעדנת, מסננת ומלטשת את המציאות, מסוגלת לפרוץ פתח של תקווה מכיעורם של החיים, אך אם היא מוסיפה עוד על הנטל המדכא שלהם, כפי שעשתה רגינה ונכונותה לחשיפה גמורה של קורתיה, אין מנוס ממלכודת היאוש.
סיפורו זה של נתן שחם מגיב על יצירות שונות, בסיפורת ובמחזאות, שעושות שימוש בוטה בנושא השואה, ע“י מיגון ממוסחר של מין סאדיזם עם סבל וייסורים. ולכך גם מרמז, כמדומה, שמו של הסיפור “חוצות אשקלון”. השם כמו מתריע נגד החשיפה של דברים שהצינעה יפה להם, בחוצות, בפרהסיה. זו התרעה נגד סכנת הוולגריזציה של הסבל. וספרות צריכה להיזהר מכך יותר מכל. לרשותה עומדים הכללים הנוקשים של האסתטיקה. סופר בעל מצפון ממעט לזלזל בהם ונזהר מלפרוץ אותם. ודומה שניצול השואה, בגלל האפשרויות העסיסיות, ע”י סופרים המבקשים להדהים את קוראיהם, הלהוטים לגירויים חדשים וקיצוניים, מעיד על התמעטות המצפון בקרב ברוכי כשרון הכתיבה.
הבירור ההגותי הזה מושג בסיפור בעזרת עלילה מגובשת שבה נתן שחם מפגין יכולת מעבר וירטואוזית וטבעית בין שני זמניו של הסיפור: זמן־פעולת־הסיפור (ערב המסיבה לספרו של אריק דגלס) וזמן עלילת הסיפור (קורות השנה שבין המסיבה ל“ורשה” למסיבה זו). שתי העלילות שזורות זו בזו ללא הפרד בזכות “המספרת” – ליליאן, שהמסיבה לאריק מהווה עבורה הזדמנות נאותה לברר את ערכיה האישיים כאדם וכסופר. כפי שנושא הבירור בסיפור הזה, וכן נושאיהם של שאר סיפורי הקובץ, מלמדים על ערכיו האישיים והלאומיים של כותבם – נתן שחם – הן כאדם והן כסופר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.