הספר “שפה ברורה”, שאנו נותנים פה לפני הקוראים, יצא מתחת יד מחברו, הראב"ע, לפי עדותו בעצמו (ג' ע"א וכ"ט ע"א), בתור ספר על האותיות, כלומר ספר דקדוק, “ספר שיוכל להכיר בו דרך דקדוק הלשון”, שמרצה על כללי הדקדוק ע"י שהוא מבאר את תפקידיהן השונים של האותיות, דרך הרצאה שהיתה נהוגה אז בספרי דקדוק, אבל הספר עוסק בטיב האותיות השמושיות בקצור נמרץ, וכשהוא בא, בסוף הספר, להרצות עליהן עפ"י סדר הא"ב, הוא מפסיק באות הא את משנתו לגמרי (בספרים שלפנינו לא נמצא יותר), תחת אשר בספר “מאזנים”, למשל, הוא מבאר את כל דרכי השמוש של האותיות השמושיות ובספר “צחות” הוא מדבר בארוכה על כל אותיות הא"ב. בתור ספר דקדוק, ספר זה הוא פחות, הן בכמותו והן באיכותו, מאחיו הקודמים ואת נקודת כבדו אנו צריכים לחפש בפתיחתו, ששם עוסק הראב"ע בשאלות “כלליות” שונות, “בוערות” במובן ידוע.

מענין הוא גם שם הספר, אפשר, הספר העברי הראשון שנתן לו שם זה¹. הראב"ע בודאי שלא כוון כאן להחדוד שבשם, להחדוד שהיה חביב עליו כל כך, עד שוותר על כמה דברים בשבילו (הוא כנה כך את שם הספר, לפי שהשפה שהוא עוסק בדקדוקה נקראת “שפה ברורה” בכתוב (צפניה ג ט), ע"ש פירושו ועיין בשיר שלפני הספר), אבל במתכוון, או שלא במתכוון, אין לך אירוניה גדולה מלכנות ספר זה בשם “שפה ברורה”. מכל ספרי הראב"ע הוא ה"ראב"עי" ביותר, אם נתנה רשות לומר כך, לפי שמכל המדות שמנו חכמים בספריו: חוסר שיטה וסדר, “לישנא דחוכמתא”, הכפלת והשלשת הדברים בין לצורך ובין שלא לצורך, קיצור גדול עד כדי השמטת העקר לפעמים, מצד האחד, ואריכות גדולה בדברים שאינם נוגעים לענין כלל, רק בדרך “איידי דאתי להכא” וכו' מצד השני, מכל אלו המדות נטל ספר זה תשעה קבין מהעשרה שבכל ספריו.

הספר לא נתפשט בכ"י ולא נתפרסם גם לאחר שיצא לאור בדפוס. אבל לא בסבת תכונותיו הנזכרות של הספר: אדרבא תכונות אלו היו עלולות בזמנן, לחבב את הספר על קוראיו. בן דורו של ראב"ע הצעיר, ר' יהודה אבן תבון בהקדמתו לתרגום ס' “הרקמה” של ר' יונה אבן ג’נאח אומר: “עד אשר בא החכם ר' אברהם בן עזרא בארצותם ועזר להם… בחבורים קצרים… כלל בהם דברים נחמדים ויקרים”²; רבי דוד אבן יחיא, מדקדק בן המאה הט"ז, משבח בהקדמת ספרו “לשון למודים” (קושטנטינא ש"ב) את ספרי הראב"ע בדקדוק שהם כסלת נקיה על שם קצורם. ואם לא במזלא תליא מילתא, הסבה שגרמה לכך, היא התנגדותו הגדולה של הראב"ע לחכמי התלמוד, הבולטת ביותר בספרו זה (ע"ד סבותיה של התנגדות זו אין כאן המקום לדבר). על הריב"ג, למשל, שמוכיח בהקדמתו לס' ה"רקמה" שמחלוקת רב ושמואל בפירוש המלה “מבעה”, במשנה הראשונה בבבא קמא, היתה מחלוקת של אנשים מפותחים בחכמת הלשון, הוא חורץ את המשפט הקשה: “ואלה דברי רוח” (ו' ע"ב), גם דברי ההתנצלות שלו בעד התלמוד: “ודרך אחרת לקדמונינו שיוציאו הפסוק מידי הפשט בעבור דבר אחר שהוצרכו אליו, לדעתם חסרון הדעות ושלא יבינו הרבים הנכונה” (התנצלות כעין זו אנו מוצאים גם בספרו “שפת יתר” [סימן ס"ג] בעד ר' סעדיה גאון) לא היו ערבים ביותר לאזן יהודי תלמודי. אין לתמוה שהראב"ע בעצמו אינו מזכיר ספרו זה בשום מקום, ושני טעמים בדבר: א) אין דרכו של הראב"ע להזכיר את ספריו; הוא אינו אומר, למשל, שום שמועה בשם ספרו “צחות” בהזכרת שמו עכ"פ, אף שבפירושו על המקרא היו לו הזדמנויות רבות לזה, ב) קרוב הדבר שספרו זה הוא האחרון שבספריו בכלל, לכה"פ האחרון בין ספרי הדקדוק שלו, אבל מוזר הוא שגם אחד ממפרשיו הידועים לנו, ובכללם ר' יוסף בר' אליעזר טוב עלם הספרדי, בעל הפירוש “צפנת פענח” (שקצור ממנו נדפס בקובץ “מרגלי(ו)ת טובה” אמשטרדם תפ"ב בשם “אהל יוסף”), שכל ספרי הראב"ע בדקדוק היו נהירים לו, אינם מזכירים גם את שמו של הספר בשום מקום; זה האחרון, למשל, כשמביא בפירושו דברים כ"ח ל"ב (מ' ט' קמ"ט ע"א ס' ז') את דברי הראב"ע במאזנים בפירוש הפסוק “ותכל דוד” לא היה נמנע מלהודיע גם מה שכתוב בש"ב (ט"ו ע"ב) בנדון זה, וגם היה יכול אז להוכח שהראב"ע הבחין לעולם בפירוש פסוק זה בין דעת עצמו ובין דעת המדקדקים, ולא היה לו כל צורך לומר שהראב"ע חזר בו שם מדבריו במאזנים; הר"י משקוני אומר בהקדמתו לפירושו על פירוש הראב"ע (בכת"י): ויער ה' את רוחו ויחבר בחכמת הדקדוק: שפת יתר צחות ומאזנים (“אוצר טוב” של ברלינר שנה ג' 1876 עמ' 30) ואינו מזכיר את הס' שפה ברורה, ולפי עדותו של שטיינשניידר (שם בהחלק הגרמני עמ' 98) הוא אומר במקומות אחרים בפרושו להדיא, שהראב"ע חבר רק ג' ספרי דקדוק; ר' פרופיט דוראן המזכיר ג"כ את ג' הספרים הנ"ל של הראב"ע, אינו מזכיר ספר זה גם בפ"ג מספרו הנ"ל, במקום שהוא מדבר ע"ד קדמות הלשון העברית, הנושא הראשי של פתיחת ספר זה, אף שהוא מביא שם את דברי הראב"ע הנמצאים במקומות אחרים, בנדון זה. אזולאי רושם ב"שם הגדולים" שלו רק את ספרי הדקדוק: מאזנים וצחות, אף שבעל ה"שפתי ישנים" ואחריו בעל “סדר הדורות” מונים גם ספר זה ברשימת ספריהם, בתור “ספר דקדוק על האותיות”.

המחבר הראשון המזכיר ספר זה הוא, כמדומה, המדקדק ר' אלישע בר' אברהם בר' מתתיה בספרו “מגן דוד” שכתב להגן על הרד"ק מהשגות האפודי עליו (קושטנטינא רע"ז סימן ל"ג); ר' יהודה מוסקאטו מזכיר בפירושו “קול יהודה” על הכוזרי (מ"ב סימן ס"ח) כמה ענינים מפתיחת ספרנו, והיש"ר מקנדיאה במכתבו לר' זרח הקראי כותב: “דקדוקי הראב”ע: ספר צחות ושפה ברורה ומאזנים היו לנו לעינים" (מלא חפנים גייגר עמ' 14).

תמוה הוא הדבר, שר' עזריה מן האדומים, בן זמנו, בן ארצו וידידו של ר"י מוסקאטו הנ"ל אינו מזכיר בספרו “מאור עינים” אף ברמז קל ספר זה, אם כי לפי עדותו של צונץ (תולדות ר' עזריה מן האדומים עמ' 6) נ"ה ספרים כתבי יד נזכרים בו “ואין סופר וחכם בימים ההם אשר קבץ וראה כמוהו חבורים כתבי יד”, וגם ספר זה יצא כבר אז לאור בקושטא והרי הוא מזכיר במאור עינים את הס' “יוחסין”, למשל, שג"כ י"ל בפעם הראשונה בקושטא. שעות הכושר להזכיר את ספרנו זה היו לו לר"ע די והותר, לפי שכמעט כל השאלות שפתיחת ספר זה עוסקת בהן גם הוא עוסק בהן בספרו הנ"ל, גם מסקנותיו הן כמעט אותן עצמן שהראב"ע בא אליהן; בפירושיו של הראב"ע הוא משתמש תדיר וגם את ספריו האחרים הוא מזכיר בשמם. בפרק נ"ז מספרו, למשל, עוסק גם הוא בשאלת קדמות השפה העברית לכל השפות האחרות; בהפרקים ט"ו–י"ח הוא מוכיח, ש"רבותינו במדרשיהם הוציאו כתובים רבים לכונות שונות לא על דעת שהן אמתת פירושיהם", כמעט דברי הראב"ע ככתבם בפתיחה לספר זה, שהבאנו אותם לעיל; אחת מן ההוכחות שמביא הר"ע הוא המאמר בסדר עולם: הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא, גם מאמר התלמוד: הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען, והוא מביא את שני המאמרים סמוכים זה לזה, כמו שעושה זאת הראב"ע בפתיחת ספר זה; בחלק “קול אלהים” הוא מזכיר פירוש הראב"ע על הפסוק: ונסתם מפני הרעש (זכריה ה' י"ד) ואינו מזכיר את דבריו בפתיחת ש"ב בנדון זה. בכל אלו המקומות (לבד מן האחרון) אנו רואים את ר"ע מחזר אחרי אבטוריטטים וזקוק להם, כדי להסיר מעליו את חמת מקנאי התלמוד; הוא מסתיע, למשל, בדברי ר' זרחיה הלוי בעל המאור, בדברי בעלי התוספות וגם בדברי הראב"ע עצמו, ואין שום ספק בדבר שלא היה נמנע מלהזכיר גם את הספר הזה, אלו היה ידוע לו.

שאלת הכרונולוגיה של ספרי הראב"ע היא מן הסבוכות ביותר והעסיקה את גדולי וטובי החוקרים. שי"ר, צונץ, גייגר, אדלמנן, גרץ, שטיינשניידר, שזח"ה, מתיוס, רוזין ועוד טפלו בשאלה זו, האחד הרס מה שבנה חבירו, וכולם לא יכלו לצאת מסבך הסתירות. שאלה זו מתפרדת באמת לב' ראשים: א) קביעת זמן ומקום חבור ספריו, לכה"פ הקדמת המוקדם ואחור המאוחר ב) ישוב הסתירות שנמצאו בדיון זה, כלומר להכשיר את האפשרות של סדר זמנים, שאלה שיש לה עוד יותר חשיבות מהראשונה. בטורים הבאים אני משתדל להראות, שאם אין לנו עוד אפשרות לפי מצב ידיעותינו במקצע זה בזמן ההוה לפתור את השאלה הראשונה, כבר יש בכחנו להסיר את הסתירות בנידון זה.

בדבר הספר הזה כותב די־רוסי בהקטלוג של כתבי היד שלו (עמ' 174): “Notanda quoque quae sub huis libri finem in nostro codice occurunt auctoris verba ac versus testantis se eum Romae absolvissev feria VI anno 4927 Ch 1167”. גרץ בספרו די"י (ח"ו עמ' 379 מהדורא ג') מעתיק את דברי די־רוסי אלו ומחליט שזוהי הוספה מכותב מאוחר ומביא שתי ראיות לדבריו: א) בפתיחתו לס' זה אומר הראב"ע: “בעבור שכבר חברתי בדקדוק במדינת רומה ספר המאזנים”, ואינו אומר במדינה הזאת שהיא רומה, שמע מינה שבעת חבור ספר זה כבר לא היה ברומא. ב) באותה פתיחה עצמה הוא אומר על פירושיו של רש"י, שאעפ"י שאינם על דרך הפשט “וחכמי דורנו יתהללו באלה הספרים”; לפי הנחתו של גרץ לא נתפשטו אז פירושיו של רש"י רק בצרפת ולנגדוק, אבל לא באיטליה, וע"כ מוכרחים אנו להניח, לפי דעתו, שאת ספרו זה כתב הראב"ע באחת מב' ארצות אלו. בכר בספרו הגרמני “הראב”ע בתור מדקדק" (עמ' 25) מוסיף עוד ראיה שחבר את הספר ש"ב בצרפת, לפי שבכל עשר הפעמים (אצל בכר נאמר בטעות: שמונה) שאבן ג’נאח נזכר בספר זה בשמו, הוא מכונה ר' מרינוס, שֵׁם שהראב"ע מכנה אותו בו בספריו שכתב בצרפת (ואנגליה), ולא ר' יונה, כמו שהוא מכנה אותו בספריו שכתב באיטליה; ומאחר שנפסלה מקצת העדות של כ"י די־רוסי נפסלה כולה, גם בנוגע לזמן חבור הספר. אבל הראיות גם מצד עצמן הן קלושות ויש מהן שאינן ראויות כמעט לשם זה; אם גם לא נביא בחשבון אפשרות שנוי וטעות מצד המעתיק ולהניח, למשל, שהיה כתוב: במדינה זו, והמעתיק, שהיה בעיר אחרת, חפץ לבאר וכתב: במדינת רומה, או שהיה כתוב: במדינה זו במדינת רומה, והמעתיק השמיט בטעות שתי המלות הראשונות[?]. אנו מוכרחים בלא"ה להניח, שהספר הוא לפנינו לא באותה הצורה שכתב אותו הראב"ע לבקשת התלמיד, אלא שהוסיף להספר בזמן מאוחר את הפתיחה (ואפשר ששנה בו עוד כמה שנויים). די לנו לקרוא את הפתיחה, כדי להוכח מזה; הוא אומר שם: “והנה טרם שאדבר על האותיות ואראה… אדבר בטעמים”; תוכן דבריו על הטעמים הוא, שדרשות חכמי התלמוד אינם על פי פשוטו של מקרא ושגם תרגומיהם של יונתן בן עוזיאל ואונקלוס אינם תמיד על דרך הפשט, ולא רק פירושיהם של חכמי התלמוד אינם טובים בעיניו, אלא גם לשונם אינה נכונה, וגם הפיטנים שקמו אחרי חכמי התלמוד “ולא ידעו לדבר נכונה” ומביא ראיות ע"ז; “וישמע אחד מהתלמידים שהייתי אומר כדברים האלה… בקש ממני לחבר לו ספר… וכאשר אלצני התלמיד הנזכר בראשית השירים נתתי לו שאלתו… וזאת תחלת הספר” וכו'; אנו שומעים מזה: א') שכל דברי הפתיחה לא היו במקרה אלא בכונה תחלה (“טרם שאדבר… אדבר”) ב') בשעה שכתב הפתיחה כבר [?] היה השיר כתוב (“הנזכר בראשית השירים”, וקרוב לודאי שאת השיר כתב לאחר סיום הספר ולא בשעה שבקש ממנו התלמיד לכתוב את הספר) ג') הספר שנתן להתלמיד מתחיל בדברים הבאים לאחר הפתיחה; ומכיון שבאנו לידי הכרה זו, מי ימנענו לומר שבתוך כך [?] עקר הראב"ע את דירתו הקודמת והלך לרומא, ומשנה, שאמר להתלמיד, לא זזה ממקומה ונשתמרה בלשון שאמרה לו בשעה שלא היה ברומא. הראיה השניה אינה ראויה כלל לשם זה, שהרי לא נאמר: “חכמי ארצנו” או “חכמי מדינתנו” אלא “חכמי דורנו” והללו, אם היו חכמי צרפת, אינם תלויים במקום דירתו של הראב"ע. ומה שנוגע לראיה הג', הנה הכלל, שהעמיד מ' פרידלנדר בספרו Essays (עמ' 151 ועמ' 186), ששנוי השמות שהראב"ע מכנה בהם את הריב"ג, תלוי הוא בשנוי הארצות שכתב בהן את ספריו, שעליו מיוסדת ראיה זו, שוברו בצדו, שכמו בפירוש הראב"ע לתהלים, כן גם בספרו “צחות”, ספר שכתבו באיטליה, במנטובה, שני השמות של הריב"ג משמשים ביחד³. גם בספרו “שפת יתר” שלפי דעת בכר ושאר החוקרים נכתב בלוקה (כמו שנראה בפרק הסמוך, הדבר עודנו מוטל בספק גדול) הוא מכנה אותו ר' מרינוס בפעם האחת שהוא מזכיר אותו (סמן ס"ז).

נפן נא ונשאל את פי כ"י די־רוסי עצמו. לאחר חתימת הספר כתוב שם בכתב יד זו עצמה

“מכתב לאברהם בר' מאיר ז”ל

לְﬞדֿוֹר וָדֿוֹרֿ שְׁﬞנֹֿתֶֿיךָֿ אֱﬞלֹֿהִֿים וְﬞחַֿיֵּֿנֿוּ מְﬞתֵֿי מִֿסְפָּֿר סְﬞפֿוּרִֿים

וְאַתָּה חַי וְקַיָּם לַעֲדֵי עַד וְסוֹפֵר כָּל וְכָל דּוֹרוֹת וְדוֹרִים

וְשׁוֹכֵן עַד וְקָדוֹש רָם וְנִשְׂגָּב וְעוֹשֶׂה טוֹב וּמֵטִיב לַיְשָׁרִים

תְּבֹרָךְ אֵל עֲזַרְתַּנִי בְטוּבְךָ וְכָתַבְתִּי לְשָׂר כָּל הַסְּפָרִים

וְהִשְׁלַמְתִּיו בְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים תְּשַׁע מֵאוֹת וְגַם שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים

שְׁנַת שִׁשִׁית לְמַחְזוֹר רַ"ס בְּרוֹמִי שְׁנַת רָצוֹן שְׁנַת תִּפְקוֹד אֲסוּרִים

בְּיוֹם שִׁשִׁי בְּיוֹם טוֹבָה וְשִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים גַּם טְהוֹרִים

ונפטר החכם הגדול הזה ביום (באיזה יום לא נאמר) לירח אדר הראשון שנת ד' אלפים ותשע מאות ושמונים (!) וארבע והיתה נפשו צרורה בצרור החיים".

מלבד כ"י די־רוסי נמצא שיר זה בסוף פירוש הראב"ע על התורה בשני כת"י של הווטיקן (קטלוג אסמני XXXIX CCXLIX‏⁴, בכ"י של אוצר הספרים הממלכתי בווינא (Kraft und Deutch עמ' 34), בכ"י של קמברידג' (Schiller־Scinessy עמ' 119), בבית המוזאום הבריטי (פרידלנדר בספרו הנ"ל עמ' 160 בהערה). רבוי כה"י שבהם מיוחס השיר הזה להראב"ע כמעט שאינו מניח מקום לספק באמתתו, ואין כאן מקום לפקפוקיו של פרידלנדר (ספרו הנ"ל עמ' 158). שיר זה נמצא בנוסחאות שונות עם שנויים והוספות (בכ"י אחדים מכיל השיר עשרה בתים), אני מצין כאן רק שנויים אלו: בכ"י הראשון של הווטיקן חסרות המלות “ר”ס ברומי", בכ"י קמברידג' נאמר: “ביום טובה ושמחה לאדר”; בכ"י אחדים נאמר: “לפרש עוד פשט כל הספרים” במקום: “וכתבתי לשר כל הספרים”. שנויי נוסחאות אלו וגם סגנון השיר שהוא נאה יותר למעתיק מלמחבר, הם שהביאו את פרידלנדר לידי פקפוק באמתת השיר (פרידלנדר אומר ג"כ שאם יחוסו של השיר הוא אמתי אנו צריכים להניח שהראב"ע חבר ג' מהדורות מפירושו עה"ת). כדי לעמוד על עקרן של דברים, צריכים אנו לשוות לנגד עינינו את התנאים שבהם כתב הראב"ע את ספריו; הוא אומר:

בכל מקום גרתי ספרים חברתי וסדות בארתי (רוזין ח"א שיר נ"ח עמ' פ"ח)

וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים (שם שם שיר ד' עמ' י"ט)

ונפשי נכספה לרבי אליקים גביר במשפחות (שם שם שיר נ"ח עמ' פ"ט)

הוא חי, כידוע, זמן רב חיי עוני וחיי נדודים⁵ ומצא את פרנסתו רק בספריו שחבר, פרנסה שגם בזמנו לא היתה, כנראה, מן המלאכות הקלות ואפשר גם לא מן הנקיות; בכל מקום בואו פנה אל “המו”ל" (ויש שפנו גם אליו) כלומר אל נדיב או נדיבים שיפרנסו אותו עד שיגמור את ספרו. אבל לא בכל מקום אפשר היה לכתוב ספר חדש; באופן זה היה מוכרח להסתפק בהעתקת אחד מחבוריו שהיו מוכנים אצלו; מלאכת ההעתקה היה עושה, כנראה, בעצמו. פעמים בודאי שהיה מגלה להנדיב, שזוהי העתקה מספר ישן, ופעמים נשארה עובדא זו בכלל ה"סודות" שלא באר. את חבורו היה שולח לנדיב בלוית “מכתב”; כנראה שהיה אצלו שיר מיוחד לזה, אלא שהיה משנה ומוסיף וגורע בו, הכל לפי צורך השעה; וזהו “סוד” המהדורות הרבות של ספריו (עיין כרם חמד ח"ד עמ' 132–133 [אבל עי' שם הערת שי"ר. – אפשטיין] ושם 101).

ציור זה שכמעט עולה לנו מעצמו, כשאנו מסתכלים אל קורות חייו ואופן כתיבת ספריו של הראב"ע, לא לבד שהוא מבאר לנו את פירוש המלות, “מכתב לאברהם” (מה טיבו של מכתב כאן?⁶) מפני מה אברהם ולא ר' אברהם. את פירושו של הטור “וכתבתי לשר” כו' (מפני מה הראב"ע מתראה כאן לפנינו רק כמעתיק?), הנוסחאות השונות של השיר ועוד, אלא שבכחו לישב גם את הסתירות הנמצאות בהכרונולוגיה של ספרי הראב"ע: א') ידוע שהראב"ע היה דייקן בנידון זה והיה מבחין בין ספרי כה"ק שעוד לא כתב עליהם פירוש ובין אותם שכבר פרש; על הראשונים, כשהיה מזכיר אותם, היה כותב: “כאשר אפרש” “אפרשנו” “ושם אפרשנו” וכדומה, ועל האחרונים – “פירשתי” “אמרתי בפירוש” “וכבר הראיתיך”, ובכ"ז אנו מוצאים סתירות רבות בנידון זה אצלו. כל גדולי החוקרים התחבטו בשאלה זו ולא מצאו בה ידיהם. אני מביא כאן רק דוגמא אחת. בסוף פירושו לאיוב אומר הראב"ע: “כאשר פירשתי בפסוק: היה אנכי שלח מלאך” (שמות כ"ג כ') ודבר זה נמצא באמת בפירושו הקצר לשמות, אבל בפירושו הקצר (ז' ט') הוא אומר: “כאשר פירשתי בספר איוב”. גרץ, כדי לישב את העובדה שהראב"ע מזכיר את פירושו עה"ת בפירושו לישעיה, חפץ לשבש הספרים ולומר שהוא חבר את פירושו האחרון לא בשנת תתק"ה, כאשר נאמר בסוף הספר, אלא בשנת תתקי"ה, כלומר תתקט"ו, אבל גם בס' העבור שלו, שחברו בשנת תתק"ז מזכיר כמה פעמים את פירושו עה"ת, וגם שום סופר יהודי לא כתב מעולם תתקי"ה, וע"כ בא שזח"ה (בהקדמתו לס' העבור הנ"ל ליק תרל"ד עמ' 12) לידי השערה “כי הראב”ע בסוף ימיו בעת שכתב פירושו על התורה עבר גם על שאר ספריו אשר כתב בתחלה והוסיף בקצת מהם ציונים לפי' התורה", השערה שאינה מתקבלת על הלב כלל, הן מצד תנאי חייו של הראב"ע, והן מצד תכונותיו הנפשיות, וכבר השיג עליו בזה נ' בריל במאספו (Jahrbücher שנה ג' עמ' 154); אין אנו מביאים כאן את השערתו של בריל, לפי שהיא שייכת רק לאותם המקרים שהוא מזכיר את פירושו לבראשית, ואין בכחה לישב את המקומות האחרים, למשל, את הדוגמא שהבאנו; עפ"י הנחתנו, קרוב הדבר מאד להשמע, שבעת שהעתיק את פירושו לאיוב (שחברו קודם פירושו לשמות) בשביל איזה נדיב, הוסיף: כאשר פירשתי וכו'.

ב) בכ"י אחדים [פריז 1221, די־רוסי 314 Nr., ברלין 244 שטיינשניידר ולפי דברי שט' גם בכ"י אורי 318 (Esra Abr. Ibn. עמ' 99 הערה 150)] נמצא בהשיר שלפני ס' “יסוד מורא” בית אחד: “אודה להשלימו לד' ולידידו יוסף בנו יעקב על מתנת ידו” שאינו נמצא בכ"י הסימינרום דברסלוי (Nr. 55) ובהוצאה ראשונה של הספר (קושטא ר"ץ); השינויים בין נוסחאות הספרים של שתי הכתות הנזכרות, שברובם הם קטני ערך ונוגעים רק לסגנון, הם כל כל מרובים עד שאי אפשר בשום אופן ליחסם לסופר: רק מחבר המעתיק דברי עצמו ירשה לו שנויים כאלו⁷. בליטרטורבל' ד' אר' (1850 נומר 19 עמ' 301 הערה 16) מביא דוקס כתבת שנמצאה בסוף הספר הזה בכ"י אפפנהיים: “אני אברהם הספרדי בר' מאיר הנקרא אבן עזרא החילותי לחבר זה הספר ולכותבו בעיר לונדרש באי אנגלטירא בירח תמוז ונשלם בירח אב סוף ד' שבועות שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושמונה עשרה לבריאה”. אותה הכתובת עצמה נמצאת בכ"י די־רוסי (בשאר כה"י שהיו לנגד עיני אינה לכתובת זו כלל) אלא שבמקום “לונדריש” נאמר “שישנידריש” (?) ובמקום “ושמונה עשרה” נאמר “ותשע עשרה”; עובדה זו שהיתה כחידה סתומה בעיני החוקרים מובנת עפ"י דרכנו מאליה: הוא העתיק לאחר שנה בעיר אחרת ליוסף בן יעקב זה את ספרו י"מ, אבל לא גלה לו שזוהי העתקה, ושנה את מספר השנה כמובן [? אפ.]

את מספר הראיות אפשר להוסיף, אבל כמדומה שגם באלו שהבאנו יש די לעשות את השערתנו לקרובה ומתקבלת על הדעת.

העולה לנו, שאנו יודעים רק שבשנת תתקכ"ז שלח הראב"ע את ספרו “שפה ברורה” לנדיב אחד ברומי, אבל זמן ומקום חבורו נעלמו ממנו לע"ע.

מלבד “בעל סדר עולם” שהוא מזכיר בפתיחתו (ד' ע"ב), הוא מביא עוד מחברים אלו:

אונקלוס (מתרגם התורה בארמית)⁸ – ו' ע"א

בעל(י) או חכמי המסורת – ד' ע"א, י"א, ע"ב, י"ד ע"ב, ט"ז ע"א, ל"א ע"א

דונש בן לברט (ר' אדונים הלוי) – י"ז ע"ב

ר' יהודה בן קריש – י"ז ע"ב

ר' יהודה חיוג' – י' ע"ב, י"ז ע"ב, י"ח ע"א (ב' פעמים), י"ט ע"א, כ' ע"ב, כ"ג ע"א וע"ב

ר' יונה אבן ג’נאח – ו' ע"א וע"ב, י"ח ע"א, י"ט ע"ב, כ' ע"ב, כ"ב ע"א, כ"ד ע"א, כ"ה ע"א

יונתן בן עוזיאל – ה' ע"ב

מנחם בן סרוק – י"ז ע"ב, כ"א ע"ב, כ"ח ע"ב

ר' משה הכהן גיקטיליא – י"ב ע"א, ט"ו ע"א (ב' פעמים), ט"ז ע"א (ב' פעמים), י"ז ע"א, י"ח ע"א, י"ט ע"א וע"ב, כ' ע"ב, כ"א ע"א, כ"ג ע"א, כ"ו ע"ב (ב' פעמים), כ"ז ע"א וע"ב, ל' ע"א

ר' סעדיה גאון (הגאון) – י"ג א', י"ט ב'

ר' שלמה בן גבירול – כ"א ע"ב

ר' שמואל הנגיד – י"ט ע"א, כ' ע"ב.

מה שנוגע לספרים, הנה מלבד הס' אותיות דרבי עקיבא שהוא מזכיר פעם אחת (ד' ע"א) ומאמרי התלמוד שהוא מזכיר כמה פעמים בפתיחתו, הוא מביא בכל הספר רק את ספרי עצמו: “כאשר פירשתי בספר הישר” (כ"ט ע"ב), שלפי דעת ליפמן זהו פירושו על התורה (לשמות ג' ד"ה: אמר אברהם), “כאשר פירשתי בספרי” (ד' ע"ב), שהוא מכוון בודאי לפירושו לדניאל ומלבד זה את מקום חבורם של הספרים: מאזנים “ספר היסוד ושפת יתר” וספר צחות (פתיחה, ז' ע"א).

בדבר שני הספרים: ס' היסוד ושפת היתר נשתרשה טעות מפתיעה בין החוקרים, שכדאי לעמוד עליה כאן. את ספרו “שפת יתר” אין הראב"ע מזכיר בשום מקום. לא כך הדבר בנוגע לס' היסוד. בס' צחות (י' ע"א), במקום שהוא מדבר ע"ד משקלי השירה העברית השונים, הוא מביא לדוגמה פסקא (Strophe בעקבות שד"ל) בעלת ג' טורים:

קרא ספר היסוד יגלה לך כל סוד שפת העבריים

פסקא הלקוחה בוודאי משיר שכתבו בראש ס' זה, כמו שכבר העיר ע"ז ליפמן בבאורו לשפה ברורה, וגם בפירושיו עה"ת רגיל הראב"ע להזכיר ספרו זה (ז' פעמים בפירושו הרגיל וב' בפירושו הקצר לשמות; ע"ד מראי המקומות, עיין גייגר בעתונו של ברלינר Magazin 1876 שנה ג' עמ' 98; בכר בספרו: “הראב”ע בתור מדקדק" עמ' 8 הערה 37 מזכיר את כל ט' המקומות הנ"ל). ספר זה היה, כנראה, בלתי מצוי עוד בזמן קדום, ומפרש הראב"ע, בעל הס' “צפנת פענח” (במאה הי"ד), כבר קובל בכמה מקומות בפירושו שלא הגיע לידו ס' היסוד. לפני ששים שנה בערך מצא ר"ש פינסקר (כנראה בין כה"י של פירקוביץ) ספר דקדוק של ראב"ע בכ"י (לקוטי קדמוניות עמ' 136). בכר ראה את המציאה והכריז עליה שזהו ס' היסוד⁹, ואחריו נמשכו חוקרים אחרים (רוזין ועוד), “לאחר מותו (של פינסקר) נתפרסמה רשימה של כתבי היד שנמצאו בעזבונו, ובתוכם קובץ אחד שרובו מכיל ספרי הראב”ע בכתב ידו של פינסקר, וביניהם גם ספר היסוד, או, כמו שהוא מכונה שם ביתר דיוק, ס' יסוד דקדוק" (ספרו הנ"ל עמ' 9). הדבר שהס' יסוד דקדוק הוא הוא ס' היסוד היה כל כך פשוט בעיניו, שלא ראה שום צורך בדבר להביא ראיה לדעתו ולחזק את השערתו וגם לא נתן לב להסתירות המרובות שהיה יכול למצוא בדברי עצמו להשערתו זו, וכשהרגיש באיזו עובדא הסותרת את דעתו הוציא משפט שהעובדא היא בטלה. כשלא מצא בראש הספר את השיר הנ"ל, הוציא משפט, שהחרוז “קרא ספר היסוד”… איננו לקוח, “כמו שאנו רואים” (wie nun ersichtlich), מפתיחת ספר “יסוד דקדוק”, של הראב"ע כדעת ליפמן (שם עמ' 11 הערה 50). לנגד עיני בכר היה כה"י של פינסקר ומן ט' המקומות הנ"ל שהראב"ע מזכיר את ס' היסוד מצא בספר זה רק ה' מקומות שהם ג' (בדבר דקדוק מלת “ממנו” ומלת “ויעל” מזכיר הראב"ע את ס' היסוד בפרושיו ב' ב' פעמים)¹⁰; בד' המקומות הנשארים הראב"ע מכוון, לפי דעתו של בכר, לפירושו הקצר לבראשית ולפרושו הארוך לשמות (פירושים בני מהדורא אחת, לפי דעתו של בכר), הנחה שביטולה נכרת מתוכה: א') דבר שאינו מתקבל על הדעת הוא שהראב"ע יכנה בשם אחד, במקומות סמוכים, שני ספרים שונים: ס' דקדוק, ופירוש על התורה (לפי דעת בכר, כשהוא אומר, למשל, בפירושו לבראשית (א' א') “וכבר ביארתי בספר היסוד” הוא מכוון לפירוש הקצר שלו לבראשית, וכשהוא מזכיר אותו הס' שם (ב' י"ז), כבר הוא מכוון לס' כה"י הנ"ל). ב') עפ"י דרכו של בכר אין לך אף ספר אחד מספרי הדקדוק של הראב"ע, שלא תוכל לומר עליו, כי זה מקומות מהט' הנ"ל¹¹ ואם תאמר השם “יסוד” יוכיח? הלא בכר בעצמו אומר שהראב"ע כנה אחדים מספריו, ובתוכם, לפי דעת בכר, גם את הס' צחות, בשם “יסוד דקדוק” ושבכלל היה שם זה מצוי באותו זמן לספרי דקדוק (שם עמ' 10 הערה 37) (עיין Monatsschrift כרך 60, 1916, עמ' 128–131 מאמרו של אוכס Die Wiederherstellung etc., שבא ג"כ לידי מסקנה זו, וכאן תקנתי את הטעויות שהיו שם במראי המקומות עמ' 129 הערה 1 ע"ש).

את שם הספר של פינסקר אפשר למצוא בנקל ובלא שום פקפוק אם נקרא בעיון את דברי בכר בספרו הנ"ל. משמונת עשר המקומות שד' מחברים שונים מזכירים את הס' “שפת יתר” ושגייגר (כ"ח ה' עמ' 100) וליפמן בבאורו ל"שפה ברורה" (דפוס פיורדא ט"ו ע"ב) ומבואו לס' המכונה “שפת יתר” (עמ' 21 הערה 1) מונים אותם (י"א פעמים בס' “אהל יוסף”, פעם א' בפרושו של מוטוט, פעם אחת בס' “מעשה אפוד” של דוראן (פרק י"א עמ' 60; אצל ליפמן בטעות פ"ב), ה' פעמים בס' “מגן דוד” של ר' אלישע בר' אברהם הנ"ל (פרק ב' (שתי פעמים), ג' י"ד וי"ח); אצל ליפמן נרשמו רק הפרקים ובטעות י"ז (במקום י"ח), לא מצא בכר בס' כה"י הנ"ל רק מקום אחד מהנזכרים בס' “אהל יוסף”; שאר המקומות נמצאים שם לפי עדותו של בכר, לא רק מלה במלה, אלא גם בתחלת הספר, במקום שהמחברים כותבים: בתחלת שפת יתר, ובסוף הספר במקום שהם כותבים שנמצא בסופו. אמנם מה שנוגע להס' “מגן דוד”, לא ראה בכר את הס' עצמו ואפשר היה לו רק לברר שנמצאים שם אותם שני המקומות (פ"ב פעם ראשונה ופי"ד) המובאים בפירוש על הס' “מעשה אפוד”; אני שהס' “מגן דוד” היה תח"י, מצאתי עוד מקום שלישי (פי"ח) בהעתקותיו של בכר (עמ' 152 ס' 9); בפ"ב בפעם השנית הוא מביא דברים אלו מהס' “שפת יתר” “הו”י כמנ"ת אלה הם האותיות הנוספים באחרית המלה. הה"א, כמו: חכמה, ישועתה לה'; הוא"ו: חיתו שדי וחיתו ארץ למינה; היו"ד: מני אפרים, שכני סנה". את הסמן הו"י כמנ"ת, סמן שאינו נמצא במקום אחר בספרי הראב"ע, מביא בכר בשם ספר כה"י ההוא (עמ' 12 הערה 57). יותר לא יכולתי לברר, לפי שכה"י של פינסקר, איננו בידי. (עיין ספרו של בכר הנ"ל עמ' 14 בפנים וההערות 66–68, עמ' 15 הערה 70 ועמ' 151–153). ר"ש מוטוט הנ"ל שמזכיר את הספר כה"י בשם ס' “שפת יתר” מזכיר, על פי עדותו של שילר סצינסי, בפירושו “מגלת סתרים” הנמצא בכ"י בקמברידג' בשם ס' היסוד דבר שלא נמצא בס' כה"י של פינסקר (עיין קטלוג של שילר סצ' עמ' 140 ובכר עמ' 15 הערה 68). הדבר פשוט אפוא שפינסקר מצא את הס' “שפת יתר”, שבהשיר שכתב הראב"ע לפניו הוא מכנה אותו גם בשם “יסוד דקדוק”, כאשר נראה להלן.

מבלי משים מתעוררת השאלה: איך לא באו החוקרים הנ"ל וביותר בכר, שהראה על כל ההוכחות הנ"ל, לידי הנחה פשוטה זו? הסבה היא שהם, וגם כל החוקרים האחרים בלי יוצא מן הכלל, יחסו את השם “שפת יתר” לס' אחר של הראב"ע, לס' שנכתב כדי להציל את ר' סעדיה גאון מהשגותיו של דונש. הספר ההוא יצא לאור הדפוס בראשונה בשם זה ע"י מ' ל' ביסליכיס בפרסבורג תקל"ח (בעתונו של גייגר J. Z. כרך V עמ' 261 נאמר שכה"י ששמש לו מקור הוא מפלורנץ; בספר עצמו לא נאמר כלום מזה). מספר זה נמצאים עוד כת"י: בקובץ הנ"ל של פינסקר, באוקספורד (אפפנהיים), אצל די־רוסי (Nr. 314) ואצל סרוול (כעת קנין בי"מ הרבנים דברסלוי (Nr. 50) ועוד. שני כתבי היד האחרונים (שמוצאם הוא מן המאה הט"ז) היו לנגד עיני. שם הספר לא נזכר עליהם, בעוד שהספרים האחרים שבקובצים אלו שמם רשום עליהם (בכ"י סרוול כתוב בכתב משיטא איטלקית בדיו צהובה), אבל לפני שניהם נאמר “חברו בלוקה” ובשניהם נמצא שיר, שישנו גם בהוצאת ביסליכיס:

סֵפֶר יְסוֹד דִּקְדּוּק כְּמוֹ כֶתֶר סֵפֶר יְכַבֵּס לֵב כְּמוֹ נֶתֶר (כ"י די־רוססי: כתר)

סֵפֶר בְּשֵׁם תַּלְמִיד שְׁמוֹ חַיִּים סֵפֶר יְגַלֶּה לוֹ דְבַר סֵתֶר

סֵפֶר לְאַבְרָהָם בְּנוֹ מֵאִיר סֵפֶר קְרָאָהוּ שְׂפַת יֶתֶר

אלא שבכ"י די־רוסי השיר וגם המלות “חברו בלוקה” כתובים כנראה בכתב יד אחרת כי תמונות האותיות הן משונות מאותן שבכל הכ"י ונראה שנתוספו בזמן מאוחר. אין לכחד שהעובדא שבכל אותם כה"י בא שיר זה לפני הספר ואפשר שבאילו מהם נמצא גם השם “שפת יתר”, היא מוזרה וטעונה חקירה ודרישה; אבל אין לפקפק אף רגע שהספר ההוא איננו הס' “שפת יתר”: א) השיר עצמו מעיד ע"ז שהרי לא נאמר בו שהס' הוא ס' הגנה אלא ס' דקדוק, וגם הרי כתב אותו בשם (לשם? בשביל) תלמיד ומה ענין יש לו לתלמיד עם הצלת כבוד הגאון? ב) לא רק הראב"ע בעצמו, המונה אותו בפתיחתו לשפה ברורה בין ספרי הדקדוק, אלא גם כל המחברים שקדמו להוצאת ביסליכיס, מזכירים את הספר עצמו, או שמועה בשמו בתור ספר דקדוק: בעל הצפנת פענח, ר"ש מוטוט, ר"י מושקוני (עיין לעיל), בעלי הס' “מעשה אפוד” ו"מגן דוד", “שפתי ישנים” וסה"ד, ואין אף מחבר אחד שיצא מכלל זה, ולחידה סתומה יחשב הדבר, שאיש מהחוקרים לא שם לבו לדבר הזה. תמוה הוא גם הדבר, שקודם להוצאת ביסליכיס אין אף מחבר אחד, לפי ידיעתנו, שיזכיר את ס' ההגנה של הראב"ע ויאמר שמועה בשמו. עיין בכ"ז במבואו של ליפמן לס' המכונה “שפת יתר” (עמ' 21 בפנים) ע"ד הרד"ק, אבל אפשר שהרד"ק ראה את פירוש הראב"ע לירמיהו שאבד ממנו; (המ"מ שהביא שם בהערה 1 הם כולם מעשה לסתור, לפי שלא נמצא בספר זה אף אחד מהם, כמו שכבר אמרנו).

כתבי היד של ספר זה¹² מועטים הם ומאותם הידועים לי רק כה"י של די־רוסי, שהוא כעת באוצר הספרים הפַּלַטיני בפרמה, הוא מקורי; כתבי היד שבאוכספורד ובמינכן הם העתקות מהוצאה הראשונה של הספר שי"ל בקושטא; עיין במבואו של ליפמן לספר זה (§ 4); משם נראה, כי גם הכ"י שהיה בידי שי"ר ושהעתקה ממנה שלח לשד"ל (עיין אגרות שד"ל אגרת ק"ל), אף היא אינה אלא העתקה מכ"י אוכספורד (שהיה בתחלה באוצר הספרים של ר"ד אופפנהיים). כה"י שהשתמש בו בעל ה"קול יהודה" קרוב לודאי שהיה אותו של די־רוסי, לפי שכל ההעתקות שמביא מכוונים מלה במלה עם הכ"י עם כל השבושים והטעויות הנמצאים שם. הוא מעתיק למשל מקום אחד: “וכלם יודו כי אדם זה (כ"י: היה) שמו ואיננו מתורגם (כ"י “מתורגם” ליתא) רק חוה” כו' (ש"ב ב' ע"ב: כוזרי קי"ז ע"ב) והוא מביא את כל המשפט כמו שהוא כתוב בכ"י, גם בחסרון מלת “מתורגם”, ר"ל הוא מעתיק בתחלה עד מלת “שמו” מפסיק דבורו ואח"כ מתחיל “רק חוה” וכו'. כה"י של די־רוסי הוא, לפי מראה הניר, מן המאה הט"ז.

הספר נתפרסם בפעם הראשונה בדפוס בקושטא. בסוף הספר נאמר שם: “זה ספר שפה ברורה אשר חבר החכם ר' אברהם אבן עזרא נדפס פה קושטנטינה על יד המדפיס ר' אשטרוק דטולון יצו' במצות החכם השלם הרופא המובהק כר' שלמה אלמולי יצו' היום ראש חדש ניסן שנת חמשת אלפים ומאתים ותשעים ליצירה¹³”.

אם נחזיק בדעת שטיינשניידר, שהוצאת הס' מאזנים באויגשבורג שנת רפ"א (שעל אדותיה נאמר בשער הספר הוצאת היידנהיים) לא היתה ולא נבראה, שני הספרים האלו (יסוד מורא ושפה ברורה) הם ספריו הראשונים של הראב"ע (לבד מפירושיו) שנתפרסמו בדפוס, כי מספריו האחרים נדפסו בפעם הראשונה “צחות ומאזנים” בויניציאה בשנת ש"ו בדפוסו הידוע של דניאל בומבורגי בהגהתו של ר' אליהו בחור. כבר אמרנו כי גם הספר הנדפס לא נתפשט, ומלבד בעל השפתי ישנים וסדר הדורות מזכיר אותו עוד צונץ בספרו “על דבר הדרשות” (מהדורה שניה עמ' 412 הערה a); (ליפמן ובכר, וכנראה גם כל החוקרים האחרים, לא היתה בידם הוצאה זו), והוא יקר המציאות מאד כמו כ"י.

יותר משלש מאות שנה עברו, עד שבשנת תקצ"ט יצא הספר שנית לאור בפיורדא על ידי גבריאל הירש ליפמן, המו"ל המפורסם של כתבי הראב"ע. על שער הספר נאמר: “הועתק מכתב יד ישן נושן בעקד הספרים למלכי באירען, בעיר המלוכה מינכען” אבל כ"י ההוא, כמו שמספר לנו המו"ל עצמו במבואו להספר, אינו אלא העתקה מההוצאה של קושטא והעתקה, מוסיפים אנו, גרועה לקויה ומשובשת באופן מבהיל; היא שייכת כנראה לאותן ההעתקות הגרועות שנעשו ע"י מעתיקים עמי הארצות שעליהם מדבר שטיינשניידר בהקדמתו ל"רשימת כתבי היד העברים שבמינכן" מהדורה שניה. די אם אומר, שמששים העמודים בערך (1/12) שמחזיק הס' בנדפס, חסרים בכ"י ההוא שמונה עמודים שלמים לגמרי: המעתיק, פשוט, פסח עליהם, אבל גם אותם המקומות שהעתיק, אין לך עמוד שאין בו טעויות רבות וגסות. בשיר שבראש הספר ישנן כבר טעויות גסות אחדות: “היכל” במקום “חבל”, “אחת” במקום “אמת”; במקום יש שם סוד (ד"ק ד' ע"ב) – יש שם שור (דפוס פיורדא ח, ע"א); במקום “ומלך דריוש הפרסי יותר מעשרה שנים (ד"ק ד' ע"ב) – ומלך… יותר מכ”ב (ד"פ ח' ע"ב); בסוף הספר כשהראב"ע מדבר ע"ד האלפא־ביתות של השפות השונות נאמר: “כערביים שיגיעו עד צ”ו והישמעאלים כ"ח (ד"פ מ"ב ע"ב), ליפמן בבאורו שם והפרופיסור י' דירנבורג (עיין בכר בספרו “הראב”ע" וכו' עמ' 77 הערה 8) עמלו למצוא את ההבדל בין הערביים והישמעאלים, אבל הנוסחה הנכונה היא: “כפרסיים” במקום “כערביים”. אלו הדוגמאות, שאפשר להוסיף עליהן כהנה וכהנה, דיין כדי לתת להקורא מושג מהערך שיש לו לכתב היד ההוא. את הספר הוציא ליפמן לאור בלוית מבוא ובאור “מבין שפה”, המצטיין בכל אותן המעלות המיוחדות לבאוריו של מפרש הראב"ע זה, אלא שצריכים אנו להביא בחשבון את הפנים המשובש ואת מצב הידיעות במקצע זה בזמן ההוא, בשעה שעוד לא נתפרסמו ספרי מנחם ודונש ותלמידיהם, ספרי ר' יהודה חיוג' ור' יונה אבן ג’נאח.

הוצאת ספריו של הראב"ע, קלסיקון זה של ספרותנו העתיקה, שהיתה לו השפעה כ"כ מרובה בתקופה כל כך גדולה על התפתחותנו, אינה צריכה בכלל להתנצלות. ספריו אינם בשבילנו אמצעי כדי ללמוד מתוכם איזה דבר, אלא התכלית עצמה, עאכו"כ שמוטל עלינו לנקות את ספריו שכבר נתפרסמו מן הטעויות ולהוציאם מוגהים, עד כמה שאפשר. כותב הטורים מוציא ספר זה לאור על פי שני המקורות הנזכרים (כה"י של פרמה וההוצאה הראשונה של קושטא); בכלל בחרתי בכל פעם ופעם את הנוסחה שהיתה נראית בעיני לנכונה והשניה רשמתי תמיד בהערות, גם אם חשבתיה למשובשת לגמרי (לבד מהאורתוגרפיה שהנחתיה כמו בנדפס, עם כל אי־העקביות שבה: חת וחית, תו ות"ו וכו'), אבל מכיון שהפנים היה כתוב בתחלה עפ"י ההוצאה הנדפסת, השארתי אותה הנוסחה בפנים, בשעה שהדבר לא היה מוכרע בעיני; הוספתי את מראה המקומות לפסוקי התנ"ך באותם ח' העמודים שהיו חסרים בהוצאתו של ליפמן, וגם הגהתי את הטעויות במראה המקומות שהיו אצלו, מלבד זה הוספתי להספר הערות במספר מצומצם; את הדפים והעמודים שבההוצאה הראשונה רשמתי בסוגרים מרובעים, אעפ"י שבהוצאה עצמה לא נרשמו הדפים.

הנני מביע כאן את תודתי הרבה להמשורר ח' נ' ביאליק שהואיל להשאיל לי את הספר דפוס קושטא לכל משך זמן עבודתי, ולדירקטור המחלקה המזרחית של הספריה הממלכתית בברלין, להפרופיסור ג' ווייל שהשתדל להשיג בשבילי את כתב היד מפרמה.

בהערותי השתמשתי בראשי תיבות: פ' = כתב יד פרמה ד’ = דפוס קושטא

כשאני מזכיר את ספריו של הראב"ע סתם אני מתכוון להוצאות אלו:

מאזנים: א') מהדורת היידנהיים אופיבאך תקנ"א = ה, ב') מהדורת וילנסקי ברלין תרפ"ג = ו

צחות, מהדורת ליפמן פיורדא תקפ"ז

ס' השם, מהדורת ליפמן פיורדא תקצ"ד

שפת יתר, מהדורת ליפמן פפד"מ תר"ג.

ספר שפה ברורה לר׳ אברהם אבן עזרא

[א' ע"ב]

לְךָֿ אֵֿלֿ חַֿי ̆זְרוֹֿעַֿ עִֿם ̆גְּבוּֿרָֿה // וְ̆כָלֿ יָֿמִיֿן ̆חֲלֿוּשָֿׁה בָּֿךְ ̆עֲזוּֿרָֿה

בְּשׂוּמְךָ בֶאֱנוֹשׁ רוּחַ טְהוֹרָה // בְּחֶבֶל כֵּס כְּבוֹד שִׁמְךָ קְשׁוּרָה

וְזֹאת חָכְמַת לְשׁוֹן תּוֹרָה וּמִקְרָא // אֱמֶת מִכָּל לְשׁוֹנוֹת הִיא יְתֵירָה

מהֻולֶלֶת כְּמוֹ אֶבֶן יְקָרָה // תְּהִי עַל רֹאשׁ שְׁלֹמֹה כַּעֲטָרָה

לְאַבְרָהָם בְּנוֹ מֵאִיר שְׁמוּרָה // לְדוֹר וָדוֹר בְּכָל רֶגַע זְכוּרָה

בְּלֵב מַשְׂכִּיל וְעַל פִּיהוּ נְצוּרָה // לְכֵן קָרָא שְׁמָהּ שָׂפָה בְּרוּרָה.

השם לבדו ראשון, אין ראשית לו ולכל נבראיו ראשית. והנה מצאנו שהשם הביא הבהמות והעוף אל אדם הראשון לראות מה יקרא לו ולולי היותו חכם לב לדעת תולדת כל מין ומין ולהיות השם הנקרא לאות על תולדתו, לא היה השם הנכבד והנורא בוחן כסיל ; והוא יבורך נטע בכח האדם לבטא באותיות וכל הגוים בכל אי שוים במבטא, רק יפרדו מעט לדבר באותיות ידועות דרך צחות. והנה אחפש בתחלה אי זו לשון היתה [ב' ע"א] ראשה לכל הלשונות; ורבים אמרו , כי לשון ארמית קדמונית, וככה תולדת כל אדם לדבר בה בלי מלמד ואם יושם הנולד במדבר אין אדם בו, רק מניקת אלמת שתניקהו, אז ידבר לשון ארמית, כי בעבור שמלמד היונק לשון נכריה תשכיחהו לשון התולדה , ואלה דברי תהו, כי הדבר שהוא במקרה לא ישכח התולדה שהוא בשורש, ועוד כי לשון הקדש ולשון ארמית ולשון קדר – שפה אחת היתה ודברים אחדים, וככה אותיות הגרון בשלשתם ירחבו וירחיבו לדבר בהם ואותיות אהו"י וסימני המדברים והנוכח שוים הם במבטא ופעל הקל והכבדים, ונפעל, והתפעל, ועוד כי הרוב בשמות גם בפעלים באלה הג' לשונות שוה באותיות, או הם קרובים, הלא תראה: וידברו הכשדים למלך ארמית (דניאל ב' ד') מלכא הנו מגזרת מלך, לעלמין – מעולם, חיי מגזרת חיים, אמר מגזרת אומר, חלמא מגזרת חלום, לעבדך מגזרת עבדיך, ופשריה, כמו: מי כהחכם יודע פשר דבר (קהלת ח' א'); ורבים חשבו כי זאת מגזרת ארמית ; חלילה, חלילה, רק הוא לשון הקדש ושתי הלשונות שוות, וככה: נהחוה (דניאל שם ז') מגזרת: אחוך שמע לי (איוב ט"ו י"ז), ועוד כי עשרת הקונים שהם מוסדות כל השמות הסמוכים וכל הפעלים הם: אני ואנחנו, בתוספת חת, כי אין אנו נמצא בכל המקרא ; אתה גם הוא מגזרת אני, והתו סימן לנוכח, והדגש חלף הנון המבולע והוא נראה בלשון כשדים, גם בלשון קדר, ואתם כמוהו, ואת לנקבה , ואתן לרבות, והוא והיא והם והן, הנה אלה בשלש הלשונות שוים וכלם [ב' ע"ב] משונות בלשון רבים המדברים שלעולם ימצא בתוספת חת , ועוד כי ההא הנעלם בסוף המלה סימן לשון נקבה בלשונות שלשתם, ואם בלשון כשדים בתוספת תו, גם הוא סימן לשון נקבה בלשון הקדש . גם בלשון קדר, והנה עשו העברים ככה בלשון המספר , כי משלשה עד עשרה יהיה סימן הזכרים בתוספת הא והנקבה בלא תוספת, גם ככה בלשון ארמית וקדר, ואחר עשרה יאמרו לנקבות בלשון הקדש העשרות בתוספת הא כמשפט הלשון וּלזכרים בלי הא, גם ככה בלשון קדר וארמית. וכלל אומר, כי לשון ארמית חסר[ה] כנגד שתי הלשונות הנזכרות, בעבור כי לא יוכלו לסמוך, כי אם בתוספת אות שהוא דלת, וטעמו דרך קצרה “די”, שהוא תחת “אשר”. ועוד כי לא יכלו להודיע, כי ארץ והארץ תרגום אחד להם ולא נכון לעשות כן. ונוכל לדעת מהתורה, כי לשון הקדש היא הראשה והמוסד, שטעם שנקרא אדם הוא מגזרת אדמה ולא כן בלשון כשדים וקדר, וכלם יודו כי אדם היה שמו ואיננו מתורגם , רק חוה ישתוו בה השלש לשונות והנה שת יוכיח, ואם יטען טוען איך הוא נח מגזרת ינחמנו (בראשית ה' כ"ט), גם שמואל מגזרת: כי מה' שאלתיו (שמואל א' א' כ'), גם יעבץ מן: כי ילדתי בעצב (דה"א, ד' ט')? יש להשיב, וכי הנחמה היא מנוחה לנפש ולא שמרו האותיות רק הטעמים כמלת זכור ושמור ואין שמואל מגזרת שאלתיו, רק טעמו ששמואל, כי החולם והשרוק יתחלפו הלא תראה אמרו: נון בנו (דה"א ז' כ"ז), יהושע בן נון (שמות ל"ג י"א), גם יתכן להיות' עבץ כמו עצב, כמו: כשב וכבש וזאת הדרך הנכונה [ג' ע"א] ואם שאל שואל: אנה מלת עבץ? יש להשיב, כי אנחנו לא נדע מהלשון רק הכתוב בספרי הקדש, והנה מלות רבות בלי משפחה, כמלת: יזנק (דברים ל"ג כ"ב), שגלשו (שה"ש ד' א'), רפסדות (דה"ב ב' ט"ו) ואין מלת: פתשגן (אסתר ג' י"ד) כמו הם, כי היא מתורגמת . והנה טרם שאדבר על האותיות ואראה כי לשון הקדש היא הראשה, אדבר בטעמים שהם נמשלים לנפשים והמלות דומות לגויות , ועתה, בני, שים לבך, כי קדמונינו ז"ל מעתיקי המצות פרשו פרשיות, גם פסוקים לבדם גם מלות, גם אותיות, על דרך דרש, גם במשנה, גם בתלמוד ובבריתות, ואין ספק שהם ידעו הדרך הישרה כאשר היא, על כן אמרו כלל: אין מקרא יוצא מידי פשוטו והדרש הוא תוספת טעם, והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש כרב שלמה ז"ל שפירש התורה ונביאים וכתובים על דרך דרש והוא חושב, כי הוא על דרך פשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף, וחכמי דורנו יתהללו באלו הספרים. והנה אתן לך משל; אמרו חכמינו כי: ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה (במדבר כ"ז י"א) הוא הפוך בטעם, וככה הוא ראוי להיותו: ונתתם את נחלת שארו לו, כי השאר היא האשה , וכמוהו: כי אם לשארו הקרוב אליו (ויקרא כ"א ב'), כטעם: ובשר מבשרי (בראשית ב' כ"ג) וזה שאמרו אבותינו אמת הוא, כי קבלה היתה בידם, שהאיש יורש את אשתו, גם יטמא לה במותה, ושמו זה הדרש להיות לאות ולאסמכתא שלא ישכח , כי לא יתכן שיאמר אדם: תנו את נחלת ראובן לשמעון, ורצונו לתת נחלת שמעון לראובן, ועוד אחר שהכתוב אומר: ונתתם את נחלתו [ג' ע"ב] לאחי אביו (במדבר כ"ז י') אמר: ואם אין אחים לאביו (שם שם י"א), והנה לא פירש מי הנוחל, כי איך ידבק: אם לא היו אחים לאביו, תתנו נחלת אשתו לו? ועוד [ה]כי לא יוכל האיש לרשת את אשתו אם היו אחים לאביו?! והנה הוא כפשוטו וככה “כי אם לשארו הקרוב אליו”, וכמוהו: או משאר בשרו ממשפחתו (ויקרא כ"ה מ"), ולא תמצא בכל המקרא שהאשה היא שאר האיש, והעד בספר יחזקאל . וכמוהו: אחרי רבים להטות (שמות כ"ג ב'), וידענו, כי מלת “להטות” לגנאי, כמו: ומטי גר (מלאכי ג' ה'), רק היתה בקבלה לסמוך אחרי רבים בדברי המצות, והנה חכמינו ברוב שכלם הבינו דבר מתוך דבר, כי אחר שהכתוב אומר: לא תהיה אחרי רבים לרעות (שמות כ"ג ב'), הנה לאות, כי אם לא היו הרבים לרעות, כי מצוה על האדם לצאת בעקבותיהם. ובמלות, אמרו: תעשה המנורה (שמות כ"ה ל"א) שהיא נעשית מעצמה וידוע כי בצלאל עשאה , כי הכתוב אמר ויעש בצלאל את הארון (שם ל"ז א'), ויעש את השלחן (שם שם י'), ויעש את המנורה (שם שם י"ז), אע"פ שכתוב שמשה עשה אותה: כן עשה את המנורה (במדבר ח' ד'), יש בו שני פירושים: האחד בציווי, כמו: ומטך אשר הכית בו את היאר (שמות י"ז ה') ואהרן היה המכה, והב' שתחסר מלת העושה, כמו: אשר ילדה אותה ללוי (במדבר כ"ו נ"ט), ויאמר ליוסף (בראשית מ"ח א'), כי יאחזו העברים דרך קצרה ויסמכו על דעת השומע; וטעם חכמינו גם הוא נכבד, בעבור “תֵּעָשֶׂה” מבנין נפעל, ולא אמר תַעֲשֶׂה, כמו “ועשית מנורת” שהשם עזר בצלאל וכל רואה אותה יתמה ויחשוב שהיתה עשויה בדבר פלא. ורבים דרשו, כי היוד רמז לעשר מנורות שעשה שלמה, וטפשי עולם חשבו, כי המלה ראויה להכתב ביוד, וזה לא יתכן, כי משפט בנין נפעל [ד' ע"א] להדגש פא הפועל בעתיד, להתבלע הנון, ואם היה האות הראשון מאותיות הגרון, ישימו תחת הדגש נוח נעלם, והעד שלא ימצא כן בלשון הקדש, והדורש סמך על המבטא, בעבור ששם יוד ולא במכתב, וטעם זה הדרש, כי הכתוב התיר לשלמה לעשות עשר מנורות , ועל דרך הפשט המלה נכונה, כמו: ששת ימים תעשה מלאכה (שם ל"ה ב'), כי לא תעשה מאליה, ואם רדפנו אחרי הדרש הנה יהיה נר ליל שבת אסור, חלילה, חלילה! וככה וכל נעשה במרחשת (ויקרא ז' ט'), ואשר היה נעשה ליום אחד (נחמיה ה' י"ח). גם אותיות ר' עקיבא יש בהם מוסר. וחכמי המסורת בדאו מלבם טעמים למלאים ולחסרים והם טובים למלא כל חסר לב , כי אחרי שהם מבקשים טעם למלא ולחסר, הנה אין כח בסופר לכתוב רק מלא אם רצה לבאר, שלא תתערב המלה, כמו: עולם, או יכתוב חסר לאחוז דרך קצרה; ומרוב כח בינת הראשונים יוציאו מלים בדרך דרש, כמו: והשגל יושבת אצלו (נחמיה ב' ו') אמרו שהיתה כלבתא , ואין ספק כי זאת המלה כמו: נצבה שגל לימיניך (תהלים מ"ה י'), והכלבה לא היתה נצבת לימין דוד או המשיח בנו, רק טעם שגל היא הגברת המוכנת למטה שלא ישכב המלך כי אם עמה, וכמוהו: והנשים תשגלנה (זכריה י"ד ב') ונקרא תשכבנה דרך כבוד, כמו: בטחורים (ש"א ה' י"ב), כי בעפולים הוא מקום הסתר מגזרת: ויבא אל העופל (מ"ב ה' כ"ד), וכמוהו את מימי [רגליהם (מ"ב י"ח כ"ז) שהכתיב הוא] שיניהם מגזרת: משתין בקיר (ש"א כ"ה כ"ב) וחביריו . ודרך אחרת לקדמונינו שיוציאו הפסוק מידי הפשט בעבור דבר אחר שהוצרכו אליו, לדעתם חסרון הדעות ושלא יבינו הרבים הנכונה, כמו: [ד' ע"ב] וישמע הכנעני מלך ערד (במדבר כ"א א') הוצרכו לומר שהוא סיחון ושמו ערד ודרשו בו שהיה נמשל לערוד ואמרו כי יוחנן בכור במלכות הוא יהואחז והוצרכו לומר ככה בעבור שבוש גדול שיש בחשבון ועל דרך הפשט שיוחנן לא מלך רק שלום הקטן הוא שמלך במות יאשיהו והוא יהואחז בראיות, רק יש שם סוד ועליו חמלו קדמונינו. ואמר בעל סדר עולם , כי כורש הוא ארתחששתא, הוא דריוש, בעבור צורך גדול שיש במקרא: בספר מלכים ועזרא ותרי עשר, גם ירמיהו, כי כל איש דעת יבין שג' מלכים היו ומצא בעל סדר עולם על מה יסמוך והוא “מלך פרס” והכתוב אמר כן בעבור כי דריוש מדי היה, ומלכותו על מדי היתה לבדה, כאשר פירשתי בספרי ; ומנהג לשוננו לומר: עשו הוא אדום (בראשית ל"ו א'), אברם הוא אברהם (דה"א א' כ"ז); ואם תשיב הלא הקדמונים אמרו, כי נחמיה הוא זרובבל , והנה כתוב: וכל ישראל בימי זרובבל ובימי נחמיה (נחמיה י"ב מ"ז) התשובה; אין ספק, כי נחמיה עלה בימי ארתחששתא אחר שנים רבות שעלה זרובבל, והוא אומר: גם אותי צוה להיות פחה , כי בימים הקדמונים זרובבל היה פחת יהודה והנה בתחלת מלכות כורש עלה זרובבל ומלך כורש הרבה שנים . גם מלך אחשורוש יותר משלש עשרה שנה ומלך דריוש הפרסי יותר מעשרה שנים ואחר עשרים שנה לארתחששתא בא נחמיה והוא היה מהעולים בתחלה עם [ה' ע"א] זרובבל ואחר שראה שלא נבנה הבית שב אל עילם מדינת מלכות פרס, וככה עשה מרדכי, כי לא יתכן לומר: הבאים עם זרובבל ישוע נחמיה (נחמיה ז' ז') והוא הוא בעצמו , רק בעבור השבוש שהוא נמצא בחשבון מלכי פרס דרשו כן הקדמונים. ואם השיב, הנה במצות מספר העוף האסור, במקום אחד – עשרים, ובמקום אחר – בתוספת אחד, והראשונים אמרו שהדאה היא הראה , .) התשובה: דע כי דאה שם כלל, תחתיו שנים מינים והם: דיה וראה, וכל אחד יקרא דאה וכמוהו: ואת הצפור לא בתר (בראשית ט"ו י), והתור והגוזל יקראו צפור. ואם השיב: מראש שניר וחרמון (שה"ש ד' ח') יוכיח; יש להשיב, כי יש הר בארץ ישראל שיקרא כן, ואיננו שניר בעצמו, כהר שעיר הנכתב בספר יהושע (ט"ו י'), שאיננו הר שעיר הכתוב בתורה (דברים א' ב') בראיה גמורה. ואם אמר, הנה לאות: ותחולל ארץ ותבל (תהלים צ' ב'); התשובה: ידענו, כי ארץ שם כלל, לנושבת ולאשר איננה נושבת, ותבל – שם פרט לנושבת; ואם ענה, אחר שאמר הכלל, מה צורך לפרט, כי הוא נכנס בכלל ; התשובה: ככה מנהג לשון הקדש לדבר, הלא תראה, אמרו: גם בני אדם, גם בני איש (תהלים מ"ט ג') ובני אדם הם הכלל , ובני איש הם הקרואים שבהם, וככה: בית ישראל ברכו את ה' (תהלים קל"ה י"ט), ואחריו: בית אהרן (שם) והם מכלל ישראל, וככה; גם זרע יעקב ודוד עבדי (ירמיה ל"ג כ"ו), והטעם שיש לי לזכור זכות יעקב האב הקדמון וזכות דוד, שהוא אבי המלוכה, על כן אמר: מקחת מזרעו מושלים (שם) ) ואיננו כאשר אמר המהביל, כי דוד תחת אהרן [ה' ע"ב] וספרו ראוי להשרף . כי לא יתכן כלל בספרי חול שידבר בשם אדם בעבור אחר ואף כי בספרי אלהינו שהם קדש, וכמוהו: בני יעקב ויוסף סלה (תהלים ע"ז ט"ז), וכמוהו: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כ"ג כ"ג), כי טעם יעקב רמז לכלל וטעם ולישראל רמז לאנשים הגדולים, כי אחר שנקרא אבינו “ישראל” לא היה רועה צאן לעולם, או יהיה טעם ליעקב הקטנים בשנים, ולישראל – הגדולים. ודרך אחרת ליונתן בן עוזיאל, וכלנו יודעים, כי לא היה חכם אחר רבן יוחנן בן זכאי כמוהו ולא הגיע מעלתו להיותו כחברי יונתן . והוא היה גדול מכולם, וראינו במקומות רבים שתפש דרך הדרש , להוסיף טעם, כמו: אלוה מתימן יבא (חבקוק ג' ג'), כי אין ספק שהוא כמו: אלוה תימן , והעד: ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום (שופטים ה' ד') וזרח משעיר למו (דברים ל"ג ב'), רק הוסיף טעם לפרש תימן מגזרת ימין, כי התו נוסף, כמו: תימנה ומזרחה (שם ג' כ"ז), והאמת דבר, כי אדום הם בפאת נגב, והוצרך לומר ככה, בעבור ששנה הכתוב לאמר: מתימן ולא אמר : מאדום, וככה: ביער בערב (ישעיה כ"א י"ג). גם הוא ידע, כי הוא כמו : כל מלכי הערב (ירמיה כ"ה כ"ד), רק בעבור שהכתוב אמר: ערב ולא : קדר ומבשם, דרש בו שהוא כמו בערב, ועוד שמצא עזר במלת: תלינו, והנה טעמו: בערב תלינו עם הערבים, ואם טען טוען: אין ערב כמו: מלכי הערב! גם זאת טענה על הטוען, כי אין : ביער בערב על משקל: בנשף בערב יום (משלי ז' ט'), ועוד שמצאנו: לא יהל שם ערבי (ישעיה י"ג כ') שלא יתכן להיותו רק על משקל ביער בערב, בראית הדקדוק, וכמוהו: ונסתם גיא הרי (זכריה י"ד ה') [ו' ע"א] דרש בו משורש סתום הדברים (דניאל י״ב ד'), ודרש ככה, בעבור שלא אמר הנביא: וברחתם, ועוד שאמר: ונסתם, פעמים. גם זאת הדרך תפש המתרגם התורה בארמית שתרגם: בני אתונו (בראשית מ"ט י"א) על שני דרכים, האחד: בנין שער האיתון, וזה טעם: יבנון היכליה, והדרך השני: בינה תהיה עמו, וזהו : אולפן עימיה, ואין ספק, כי ידע הדרך הישרה, רק הוסיף טעם, כי כל מבין ידע הפשט, וכמוהו: והאיש משתאה לה (שם כ"ד כ"א) ואין ספק, כי התו לבנין התפעל, והמלה מגזרת שואה, כטעם : משתומם, וטעם: לה – בעבורה, כמו: אמרי לי אחי הוא (שם כ' י"ג), פן יאמרו לי (שופטים ט' נ"ד), ואמר פרעה לבני ישראל (שמות י"ד ג'), רק המתרגם הוסיף טעם, בעבור שהכתוב הוא משתאה ולא משתומם, כי אע"פ שהיה שותה, לה היה מסתכל ), והנה מסתכל טעם משתאה, והטעם שישאה נפשו מכל מחשבה , רק בדבר אחד, וקרוב מזה הטעם: חרב אל הבדים (ירמיה נ' ל"ו), כמו : בדיך מתים יחרישו (איוב י"א ג'), והם המתבודדים במחשבה אחת . והנה אם מצאנו לקדמונינו מלות שאינם כפי דקדוקנו, אין טענה עליהם, והנה כתוב בתלמוד על אדם שאמר: רחלים, ותפשו אחר בעבור שלא אמר: רחלות, והשיב הראשון: הלא כתוב רחלים מאתים (בראשית ל"ב ט"ו), אז ענה: לשון תלמוד לחוד ולשון מקרא לחוד . ויאמר ר' מרינוס , כי קדמונינו אמרו: תורמין מגזרת תרומה, כאשר אמרו העברים: מתיהדים (אסתר ח' י"ז) מגזרת יהודה; ולפי דעתי, שאין פירוש “מתיהדים” כאשר חשב, שטעמו ששבו לתורת יהודה, רק טעמו: היו מתיחסים אל משפחת יהודה ואומרים כי אנחנו מבני יהודה, וידוע (ר' ע"ב] כי תו התפעל לאות על דבר שיראה הפועל לאחר, פעם הוא אמת, כמו: והתגדלתי, והתקדשתי (יחזקאל ל"ח כ"ג) ופעם שקר, כמו: יש מתעשר (משלי י"ג ז'), מתרושש (שם) ממתכבד וחסר לחם (שם י"ב ט') וזהו ההפרש בין מתכבד ונכבד; וככה פירש הספרדי הנזכר מלת: המבעה, כי המחלוקת בין החכמים היתה: אם המלה מגזרת אם תבעיון (ישעיה כ"א י"ב) שהוא מהבנין הקל, או מגזרת: נבעו מצפוניו (עובדיה א' ו') שהוא מבנין נפעל; ואלה דברי רוח. ואחרי קדמונינו קמו פייטנים ועשו פיוטים אין קץ להם, ולא ידעו לדבר נכונה, אע"פ שאין פיוטם במשקל ולא הצריכם חרוז לאמר טעות, הם מבקשים לומר מלות קשות , ויברחו מלשון המקרא, ויאמרו מן תחנה – תחן, אם כן יאמר מן תפלה – תֶּפֶל: משקל אחד להם , ושניהם מפעלי הכפל, כאשר אפרש, ואומרים מגזרת תחלה– אתחיל, והם בורחים מדברי התורה שאמרה: היום הזה אחל תת פחדך (דברים ב' כ"ה), אם כן יוכלו לומר מן תפלה – אתפל, ויאמרו; צקוני, מגזרת צקון לחש (ישעיה כ"ו ט"ז), והם לא ידעו, כי הנון איננו שורש, רק הוא נוסף, כמו: אשר לא יראון ולא ישמעון (דברים ד' כ"ח), והו"ו סימן לשון רבים, והעד פקדוך (ישעיה שם) גם למו (שם), והנה טעמו: שפכו לחשם, כטעם: ולפני ה' ישפוך שיחו (תהלים ק"ב א'). ואם שאל שואל: אין נון צקון, כגון יראון, בעבור שהוא פועל עבר! הראינו לו: אשר לא ידעון אבותיך (דברים ח' ט"ז) ויחנון בעבר ארנון (שופטים י"א י"ח) ואם השיב: אם כן, אנה יוד יצק? הראינו לו: והיום רד מאד (שם י"ט י"א), ואלו היה צקון כדבריהם ויהי לשון יחיד תואר השם תחת רבים, היה ראוי להיות תחת אות הצדי שוא נע, כמשפט כל סמוך. וישמע אחד [ז' ע"א] מהתלמידים שהייתי אומר כדברים האלה על אלה המשוררים, בקש ממני לחבר לו ספר שיוכל להכיר בו דרך דקדוק הלשון, ויקשה ממני לשאול, בעבור שכבר חברתי בדקדוק במדינת רומה: ספר המאזנים ובעיר לוקה : ספר היסוד ושפת יתר, ובעיר מנטווה ספר צחות, ויען ויאמר, כי אין איש מהם שהספרים ההם אצלו שירצה לתתם לו, ולא היו הספרים אצלי, כי מנהגי לכתוב כל אשר יעלה על לבי, גם יש פעמים שאין לבבי מפונה ממחשבות, ואף כי היום, וכאשר אלצני התלמיד הנזכר בראשית השירים נתתי לו שאלתו ועשיתי בקשתו, וזאת תחלת הספר. העין. זה האות אין צורך להזכיר כי אם האות הראשון באחת התנועות , והוא תחלת כל האותיות בדרך התולדת , בעבור שהוא יוצא מלפנים מהגרון, על כן הוא נרחב בלשון הקדש וירחיב אשר לפניו יותר מכל האותיות, הלא תראה, אמרו: ויחן בנחל גרר (בראשית כ"ו י"ז) ולא יתכן לאמר כן מן : ויען איוב (איוב ג' ב'), ויעל משה (שמות י"ט כ'), ויעש בצלאל (שם ל"ז א'), ואם טען טוען הנה מלת עברי תוכיח! התשובה, כי הנה אמרו ארחמך ה' חזקי (תהלים י"ח ב'). אולי עשו כן העברים להפריש בין מי שהוא מעבר הנהר, ובין מי שהוא ממשפחת עבר , ועוד כי על פי עד אחד לא יקום דבר, ואנחנו נרדוף לעולם אחרי רבים, ואם באה מלה זרה לא נשים אליה לב; וידענו כי האלף משרת פַעמיִם, להיותו סימן יחיד מדבר זכר או נקבה, כמו: ארדף אשיג אחלק שלל (שמות ט"ו ט'), והנה אם בא אחר [ז' ע"ב] המשרת עין לעולם יהיה האלף פתוח בפתח גדול או קטון, כמו: אענה אף אני חלקי (איוב ל"ב י"ז), טרם אענה אני שוגג (תהלים קי"ט ס"ז), ולא יתכן להיות תחת האלף קמץ קטון, כי בבנין הקל מן שלמים , שאין שם מאותיות הגרון, לעולם יהיה האלף בפתח קטון בעבור שיש אחריו נח נראה, כמו: אשמע, אשמעה (ירמיה ד' כ"א). גם היוד סימן יחיד זכר שאיננו נמצא, כמו: יקשיב וישמע לאחור (ישעיה מ"ב כ"ג), ואם אחריו עין יפתח היוד בפתח גדול , ויש פעמים שירחיב העין עצמו והאות המשרת, כמו: ויעלצו בך אוהבי שמך (תהלים ה' י"ב), יעמדו נא ויושיעוך (ישעיה מ"ז י"ג), ויש שלא ירחיב רק האות המשרת, כמו: יעלזו חסידים בכבוד (תהלים קמ"ט ה'). גם הנון סימן רבים מדברים זכרים או נקבות, כמו: ונדעה, נרדפה (הושע ו' ג'), ואם העין אחר המשרת יפתח בפתח גדול ומשפטו כמשפט היוד כמו : נַעַמדה יחד (ישעיה ג' ח'), נַעַצרה נא אותך (שופטים י"ג ט"ו). גם התו סימן לנוכח, כמו: אל תרבו תדברו (ש"א ב', ג'), והנה אם היה מהבנין הקל, שמנהג התו להיותו בחירק, כמו : תשלח, יהיה פתוח בפתח גדול אם אחריו עין, ומשפטו כמשפט היוד והנון להרחיב כמו : תעבדון את האלהים (שמות ג' י"ב), תעדה כליה (ישעיה ס"א י'). ודע כי גם האלף היה ראוי להיותו בחרק, רק נפתח, בעבור היותו מאותיות הגרון. ושם הפועל מהבנין הקל: לשמור, ומבעל הה"א באחרונה: לבנות, ואם עין הוא הראש יפתח הלמד, כמו: לעמוד לשרת בשם ה' (דברים י"ח ה'), גם לא ירחיב רק אשר לפניו, כמו: לעשוק אהב (הושע י"ב ח'), לעשוֹת הטוב והישר .) ומשפט הבית והכף כמו הלמד : בעשותי שפטים (יחזקאל כ"ח כ"ו), בעשות ממצרים (שם כ"ג כ"א). ובבנין הכבד [ח' ע"א] שקראוהו כל חכמי הדקדוק: הפעיל, אם יהיה האות הראשון , שהוא שורש, עין ירחב אשר לפניו, כמו: היה מעמד במרכבה (מ"א כ"ב ל"ה), היה ראוי לולי אות הגרון, להיותו על משקל מושלך (ש"ב כ' כ"א), מושכב (מ"ב ד' ל"ב), וככה בבנין שלא נקרא שם פועלו: יעמד חי (ויקרא ט"ז י'), ובבנין נפעל שהוא כמו: נשמר, אמרו: אל נערץ (תהלים פ"ט ה'), וכל נעשה במרחשת (ויקרא ז' ט'), נגש והוא נענה (ישעיה נ"ג ז') היה ראוי להיותו על משקל: ויש נספה בלא משפט (משלי י"ג כ"ג). האות השני שהוא מהגרון והוא אחריו הוא: חת, ואלה השנים האותיות לא יתחברו בלשון הקדש, רק בשם עבד מצרי: ושמו ירחע (דה"א ב' ל"ד), בעבור היותם כבדים, גם יתכן היות זה השם מלשון מצרים; ולפי דעתי, כי בחר בעל לשון הקדש לשום האלף בתחלה, בעבור שהוא מהגרון והוא שלישי לעין ולא שם העין או החית בתחלה, בעבור היותם כבדים, והנער הקטון לא יוכל לבטא בהם , גם האדומים כולם לא יבטאו בהם כלל, אע"פ שיבואו בימים , ואם טען טוען: אם דבריך אמת היה ראוי שישים ההא אחרי האלף, כי גם הוא אות קל והוא אחריו. התשובה: כי יכבד על הלשון להיות אות אחרי אות ממוצא אחד, על כן שם אחרי האלף האות האחרון שהוא במוצא האחרון, ושם אחריו אות מהחיך, ואחריו אות מהלשון, ובעבור זה שם אחרי ההא – הואו, ואחרי העין – הפא. ומשפט החית כמשפט העין; אמרו: ולא אחמול (יחזקאל ז' ד'), ואחדלה מה מני יהלך (איוב ט"ז ו'), אחסה בצל כנפיך , יחרה אפך (שמות ל"ב י"א), יחנו בני ישראל (במדבר ט' י"ז), כי החליתי (מ"א כ"ב ל"ד), יחרם כל רכושו (עזרא י' ח'). האות השלישי [ח' ע"ב] הוא האלף, והרביעי – ההא, ואלה השנים האותיות יתחלפו, ופעמים יהיו נראים, ופעם נעלמים, והנה האלף פעם יהיה בין נראה ונעלם, כמו: תאשם שומרון (הושע יד א) והוא חשוב שהוא נראה, כי: והאדמה לא תשם (בראשית מ"ז י"ט) הוא חסר אלף והוא נעלם, רק הוא במבטא; ואם טען טוען: איננו במבטא נעלם, כי אם יוד , והוא מגזרת: והבמות תישמנה (יחזקאל וו). התשובה: ידענו, כי אותיות אהוי יתחלפו. והנה האלף תמצא אותו עם כל תנועה והוא נעלם, חוץ מפתח גדול , בעבור שיבוא לעולם אחריו נח נראה; בא אחיך (בראשית כ"ז ל"ה) הנו (ש)[ע]ם קמץ גדול, בראשית ברא אלהים (שם, א' א') הנו עם קמץ קטון, אבוא אליך (שם ל"ח ט"ז) עם חולם, מסעף פארה (ישעיה י' ל"ג) עם שורק, ראשון הוא לכם (שמות י"ב ב') עם חירק, וידא על כנפי רוח (תהלים י"ח י"א) עם פתח קטן; והנה אע"פ שבמבטא הוא יוד יתחלפו באלף כאשר הוא יוד עליו, אליו וחביריו אלף במבטא, על כן הוא קמוץ בקמץ גדול; ובעבור שיתחלף האלף הנעלם ביוד נעלם, יחליפו יוד נראה באלף נראה; אמרו בשמות: ישי, כן: ואישי (דה"א ב' י"ג), יתאמרו (תהלים צ"ד ד'), תתימרו (ישעיה ס"א ו'), אשרו חמוץ (שם א' י"ז), כל פקודי כל ישרתי (תהלים קי"ט קכ"ח) שטעמו: אשרתי, וככה משפט ההא עם האלף: אמרו: קראנה לי מרא (רות א' כ'), ושנא את בגדי כלאו (מ"ב כ"ה כ"ט), רפה שבריה כי מטה (תהלים ס' ד'), בעבור שגם האלף יתחלף בו"ו, כמו: שאסיך (ירמיה ל' ט"ז), יקראו ו"ו ושמרתם, כאלו שם אלף כתיב, בעבור שיהיה ראוי להיות תחת הוו שוא נע, ושני שואים מתחברים אין כח בלשון לבטא בהם, ואם שאל שואל: איך תקרא כן אלף ואיננו כתוב. התשובה: ככה [ט' ע"א] קבלנו הקריאה מפי האבות הקדושים דור אחר דור, גם כן יקרה אם היה האות הבא אחרי הו"ו אחד מאותיות השפה, כמו: ובאו בביתך (שמות ז' כ"ח), ופרו ורבו (בראשית ח' י"ז), ומלאו בתיך (שמות י' ו'), גם כן נקרא יוד במלת ירושלם, ואיננו כתוב מלא בכל המקרא ; גם כן קודם אות הגרון, אם הוא סוף מלה וינקד בפתח נקרא אלף כמו: ריח ניחוח, מדוע, להתרועע (משלי י"ח כ"ד), עד אשר יניח (דברים ג' כ'), וכאשר שמו המנקדים חירק בין למד ירושלם ובין המם, להורות על היוד, כן שמו פתח בין בית המזבח ובין החית להורות על האלף שיקרא, ואם לא נכתב, על כן יטעו המנקדים בארץ אדום המשימים תחת סוף המלה שוא, כי אין צורך, כי ידוע הוא , כי כל מלה שיבטא אדם בה, תחלתה תנועה, וסופה נוח ; והנה אם היה האות האחרון אחד מאותיות אהוי, יש פעמים שיהיה נח נעלם, והנה האלף לעולם יהיה כן עם כל תנועה, גם יש אלף נכתב בעבור היותו שרש, ואיננו במבטא, כמו: חטא, ומלת: לשוא, (שמות כ' ז') כי לפי דעתי הוא מגזרת שואה, והו"ו במקום אלף, והאלף תחת הא, והטעם: דבר בטל שאין בו ממש, וככה פרשו בו קדמונינו , להפריש בין שוא לשקר . גם ההא ימצא נעלם, ויש פעמים שיראה בעבור היותו שרש נראה כהא: נגה אור (איוב כ"ב כ"ח), גאון וגבה (שם מ' י'), על כן הוצרכו המנקדים לשום נקודה תחת ההא ויקראוה מפיק, והטעם: מוציא, כי היה נעלם ויוציאוהו להיותו נראה, או יהיה סימן נקבה שאיננה נמצאה, כמו: ידה רגלה, ויש הא שהוא נעלם והוא שורש, כהא : בנה, קנה, או סימן נקבה: שמרה, [ט' ע"ב] זכרה ירושלם (איכה א' ז'), גם יהיה נוסף כהא: אשמעה (ירמיה ד' כ"א), ימהר יחישה (ישעיה ה' י"ט), ונדעה נרדפה (הושע ו' ג'), תתחרה את הסוסים (ירמיה י"ב ה'), תעופה כבקר תהיה (איוב י"א י"ז;) ויש הא נעלם, פעם עם פתח קטון ופעם עם קמץ קטון , כמו: כי את כל מַעֲשֶׂה האלהים יביא במשפט (קהלת י"ב י"ד) הוא בשלש נקודות, להורות כי הוא מוכרת , ראיתי את כל מַעֲשֵׂה האלהים (שם ח' י"ז) – בשתים, בעבור היותו סמוך, ויעשו ככה המנקדים, כי הסמוך עשוהו ככה במשפט, בעבור שהוא עם נח נעלם, והנה הוצרכו להוסיף נקודה להפריש אם יהיה סמוך, וככה עשו, כי בן בליעל (ש"א כ"ה י"ז), הוא סמוך וראוי להיותו בפתח קטן, בעבור שבא על נח נראה, והנה הוצרכו לשום: ותלד בן שני (בראשית ל' ז' וי"ב) והוליד בן פריץ (יחזקאל י"ח י') בקמץ קטן, להפריש בין המוכרת בטעם העניין והסמוך, אע"פ שהוא סמוך בטעם, כי חכמי הדקדוק לא ישמרו רק הטעמים , כי הם העקרים, ועוד עשו: בונֵה ירושלם (תהלים קמ"ז ב') בשתים כמשפט, בעבור שהוא עם נח נעלם; אשר אתה בונֶה (מ"א ו' י"ב) בשלש, בעבור שהוא מוכרת בטעם ; ויש הא תחת ו"ו שהוא נח נעלם כמו : כאין שפכה אשורי (תהלים ע"ג ב'), לא יקרחה קרחה (ויקרא כ"א ה'), ותחת ו"ו בחולם, כמו : בתוך אהלה (בראשית ט' כ"א), כי פרעה אהרן (שמות ל"ב כ"ה); והו"ו פעם יהיה נח נראה בסוף כו"ו: שלו הייתי (איוב ט"ז י"ב), ענו מאד (במדבר י"ב ג'), ותעל השלו (שמות ט"ז י"ג), כי הנה הסתו (שה"ש ב' י"א), ופעמים יהיה כן נראה, והוא סימן לשון יחיד עם יוד , שהוא סימן רבים סמוכים , כמו: עליו, ידיו, רגליו, ולעולם יהיה ביוד, גם יהיה קמוץ בקמץ גדול האות הראשון שהוא קודם היוד והו"ו, כי הנה קו וצו והדומים להם לעולם הם פתוחים בפתח [י' ע"א] גדול, רק אם היו במקום מוכרת, כדרך כל פתח גדול שישוב קמץ גדול ; והנה המדקדקים הטיבו לעשות, כי הנה האות הבא קודם הא הנקבה שהוא במפיק לעולם הוא קמוץ, להורות, כי ההא איננו שורש, והטעם להפריש בין הא: ידהּ והא: גבהּ לבך (יחזקאל כ"ח ב') ויפה עשו, וככה עשו : ידם, רגלם להפריש שהוא סימן רבים ואין המם שורש, על כן: והמם גלגל עגלתו (ישעיה כ"ח כ"ח) פתוח המם, והמם מהומה גדולה (דברים ז' כ"ג) קמוץ בקמץ גדול, בעבור שהוא סימן לשון רבים; ואם טען טוען הנה אתה משבח המדקדקים והנה הם עשו הפך דבריך שאמרת, שאין צורך לשום תחת נח נראה שוא, והנה: פתיתני ה' וָאֶפָּת (ירמיה כ' ז), וְאַתְּ תדבר אלינו (דברים ה' כ"ד), יָדֵךְ, רַגְלֵךְ, לשון נקבה, ואחר שיש תחת דלת ידך קמץ קטן אין צורך לשוא, כמו וַיִּשְׁתְּ מן היין (בראשית ט' כ"א), וַיִּפְתְּ בסתר לבי (איוב ל"א כ"ז), ואותי שָׁכַחַתְּ נאם ה' (יחזקאל כ"ב י"ב)! התשובה: דע, כי אות התיו והכף ימצאו שרשים בסוף המלה, גם – משרתים, והנה בעבור זה הוצרכו לשום שוא נח להיות הדבר מבואר בלי ספק , שלא יאמר האומר, אולי שכח המנקד באמרו: שמרת לשום קמץ גדול, על כן סר הספק בשומו שוא, כאשר עשה באות השין, כי ככה הוסיף לבאר. והוו יתחלף ביוד ושניהם נראים, והיוד הוא שורש כמו : ילד, אין לה ולד (בראשית י"א ל') לא היה לה ולד (ש"ב ו' כ"ג), והם שני שמות על שני משקלים והטעם אחד ; יוד [י] דע ישוב ו"ו במלת: יודע לכם (יחזקאל ל"ו ל"ב), אולי עשו כן העברים, בעבור שכבד על הלשון לחבר ב' יודין, ואם טען טוען, הנה מצאנו: או ירה יירה (שמות י"ט י"ג)! יש להשיב: אולי עשו כן שלא [י' ע"ב] תתערב עם המפעל שהוא מן נורא, מגזרת למען תורא (תהלים ק"ל ד'). והנה ר' יהודה בר' דוד נ"ע, הוא ראש המדקדקים, אמר בספרו , כי מלת: יוכל (שמות י' ה') היתה ראויה להיות עם חולם, כמו: זכור מלחמה אל תוסף (איוב מ' ל"ב) שהוא מבנין כבד הנקרא: הפעיל, פחז כמים אל תותר (בראשית מ"ט ד'), רק בעבור שלא תתערב המלה עם תאכל , שהוא מגזרת אכילה, על כן החליפו החולם בשורק, כי יתחלפו, הלא תראה, אין הפרש בין: מי יודע ישוּב (יונה ג' ט') ובין: וישוב העפר (קהלת י"ב ז'), יקוּם אבי (בראשית כ"ז ל"א) ויקוֹם לקול הצפור (קהלת י"ב ד'), יכסיומו (שמות ט"ו ה), בשורק כי המשפט להיות בין המם והו"ו חולם, כחולם : ישפוטו הם (שם י"ח כ"ו) ולפי דעתי, באה המלה כן כדרך המקומות המוכרתים שהם אתנח, או סוף פסוק, בעבור שחשבו השתי מלות כאלו הם אחת, בעבור שהם תנועה אחת, והנה הוא נחשב כסוף פסוק; ויש ו"ו נעלם ויתחלף ביוד כמו : ושם עירו פעו (בראשית ל"ו ל"ט) ובדברי הימים: פעי (דה"א א' נ'), ומחיאל (בראשית ד' י"ח), ומחויאל (שם) וכמוהו: קרואי (במדבר א ט"ז), קריאי (שם כ"ו ט'), אע"פ שהאחד פעול, והשני שם התואר, ויש ו"ו תחת הא שהוא שורש, כמו: עָנָו, (במדבר י"ב ג'), שלו הייתי (איוב ט"ז י"ב), כי חדות ה' (נחמיה ח' י'), גם ו"ו: וישתחוו להם (דברים כ"ט כ"ה), ועל דעת רבים כמוהו: לשון שקר ישנא דכיו (משלי כ"ו כ"ח), ולפי דעתי, שהו"ו סימן לשון רבים סמוך אל יחיד, והטעם טוחנותיו, והטעם, כי יוכו שניו בעבור שקרו , והוא על דרך משל, ואם שאל שואל, מה טעם זכר שיניו? בעבור היות הלשון דר ביניהם, ונקראו : דכים, בעבור שידכאו המאכל, והנה; יהיו שמות תואר יוצא, והנה יש ו"ו נראה נוסף, כמו: מקללוני (ירמיה ט"ו י'), ולפי דעתי, שהמלה מורכבת, והטעם: המקללים שלו אין [י״א ע״א] להם עסק, כי אם אותי , והנה הנון והיוד סימן המדבר בעד נפשו; גם ו"ו: וישתחו, בעבור ההא הנוסף בסוף המלה, כי רובם להיותם עם קמץ גדול, כמו: ונדעה, נרדפה (הושע ו' ג'), אשמעה מה ידבר (תלים פ"ה ט'), גם נמצא: תתחרה את הסוסים (ירמיה י"ב ה'), ואקראה לך (ש"א כ"ח ט"ו), ודעת המדקדקים, כי אלה באו על משקל הפעלים הרביעיים, ובעבור היות וישתחו מתחלף, הוצרכו העברים לשום המלה מלעיל, שלא יתערב הוו עם סימן לשון רבים, כי לעולם הוא מלרע , חוץ אם היתה המלה מהפעלים השניים, כמו: קמו, שבו, אע"פ שימצא גם מהם מלרע: כי שמו אותי בבור (בראשית מ' ט"ו), ושמו את שמי (במדבר ו' כ"ז), וסרו הצפרדעים (שמות ח' ז'), והנה יש הא בסוף המלה משרת סימן יחיד שאיננו נמצא, והוא תחת ו"ו כמו בתוך אהלה (בראשית ט' כ"א), ותחת ו"ו לשון רבים: לא יקרחה קרחה (ויקרא כ"א ה'), כאין שפכה אשורי (תהלים ע"ג ב'), ידינו לא שפכה את הדם הזה (דברים כ"א ז׳). ודע, כי אלה הארבעה האותיות שהם אהוי, הנה ימצאו פעם נוספים ופעם נעדרים, ופעם מתחלפים זה בזה, והנה האלף ימצא שורש בתחלה כאלף: אהב, אכל, אחז , ובעתידים יתחלף, או יתעלם : אני אוהבי אהב (משלי ח' י"ז), ואחז בפלגשי (שופטים כ' ו'), אומר אל אלה (איוב י׳ ב׳), ובאמצע האלף: שאג, שאל, ונמצא חסר : יתן את שלתך (ש"א א' י"ז), מרשית השנה (דברים י"א י"ב), והנה נראה האלף במלת: מראשותיכם (ירמיה י"ג י"ח), כי הוא מגזרת ראש, ובאה המלה על דרך לשון רבים, כמו מרגלותיו (רות ג' ז') שהיא מגזרת רגל, ובסוף המלה: מצא, קרא, ויתעלם: קוראים אל ה' (תהלים צ"ט ו'), חוטאים לה' (ש"א י"ד ל"ג), וכתבו האלף להורות על השורש, ויתחלף בסוף עם הא ועם יוד, כי הנה אמרו: נשוא עון (ישעיה ל"ג כ"ד), גם אמרו: [י"א ע"ב] נשוי פשע (תהלים ל"ב א'), ואמרו: נשו את כלמתם (יחזקאל ל"ט כ"ו), כי שקלו מלת: נשא במלת: עשה, ואמרו: לבלתי קראת לנו (שופטים ה' א'), על דרך: עשות ספרים הרבה (קהלת י"ב י"ב) ואם נכתב באלף, בעבור היותו שורש, איננו במבטא, כי אם בו"ו , והפך זה לכלה הפשע (דניאל ט׳ כ"ד) על משקל למלא, והיה ראוי: לכלות, והנה אמרו: כי לפי מלאת לבבל (ירמיה כ"ט י'), וזה היה, בעבור שההא והאלף בסוף המלה, כאשר איננו ההא במפיק, הם שוים במבטא, אין הפרש ביניהם, על כן אמרו המדקדקים, כי אין ההא מאותיות המשך, כי לא ימצא נעלם בתוך המלה רק בסוף, והנה על דרך האמת , לא יתחלפו, כי אם אותיות אהוי זה בזה, גם סמך בשין, כמו: בשורי מהם (הושע ט' י"ב), ובעל המסורת אמר: כי נתן הסכל במרומים (קהלת י' ו') הפך הסכלות , , ואין צורך; ודע כי אות אחר לא יתחלף, כאשר יחשבו רבים, כי זין : עלז – תחת צדי, או סמך, ואין זה נכון, רק הטעמים הם קרובים; ובמשרתים יתחלף ההא בתו, ולא אדע לו טעם למה, רק בעבור המכתב שידמה זה לזה, הנה הוסיפו על ההא קו קטן, להורות שהוא סמוך, גם ההא והתו סימן נקבות, הלא תראה, כי הכף, כאשר הוא בסוף המלה האריכוהו, כי מה שהיה ברוחב השיבוהו אל האורך , וככה דרך הנון והצדי והפא, ונסגר המם בעבור שהוא סמוך, והנה זה לאות שזה המכתב שהוא בידינו הוא כתב עברי , והנה ראינו באותיות הקדריים, והנה אין ההא דומה לתו, גם חפשנו באותיות כשדים ואין בין שניהם דמיון, והנה גם בשתי הלשונות [י"ב ע"א] שהם לשון כשדים וקדרים יחליפו ההא בת"ו, וזה לאות ולמופת, כי לשון הקדש היא העיקר היא הקדמונית , ואלה שתי הלשונות מוצאות ממנה. ובעבור שיתחלף ברוב ההא בתו; אמרו: ושבת לנשיא (יחזקאל מ"ו י"ז), גם אמרו: ואנכי תרגלתי לאפרים (הושע י"א ג'); ויש פעלים ששניהם שרשים רק ההא נח נעלם, כמו: עוה , עות, והנה: עותה ושתי המלכה (אסתר א' ט"ז) יתכן היות המלה משניהם, ודע, כי התו אם היה שורש ויתחבר בסוף המלה עם תו משרת, יבלעוהו או יחסרוהו, בעבור התחברות ב' תוים ויכבדו על הלשון, כמו אותו תשחית וכרת (דברים כ' כ'), ושחתם לכל העם הזה (במדבר ל"ב ט"ו), והמתה את העם הזה (שם י"ד ט"ו); גם ככה דרך הנון, בעבור שהוא נמצא בסוף המלה משרת, אמרו: בצל דליותיו תשכנה (יחזקאל י"ז כ"ג), והנה נון השרש מבולע ; גם ככה עשו: אזין עד תבונותיכם (איוב ל"ב י"א) שחסרו האלף; ואבדך כרוב הסוכך (יחזקאל כ"ח ט"ז), אע"פ שיש אלף נעדר כלל, כמו מלפנו מבהמות ארץ (איוב ל"ה י"א), ויש אומרים שהוא מבולע , והאמת שאין מקום שיבלעוהו בו, כי הלמד ראוי להיות דגוש, בעבור היותו מהבנין הכבד הדגוש . ויאמר ר' משה : אם לא ישים עליהם נויהם (ירמיה מ"ט כ') שהמלה מגזרת: תאשם שמרון (הושע י"ד א') והאלף מבולע בדגשות השין, ואיננו רחוק. ורבים אמרו, כי יתחלף מם משרת בבית , כמו: והנותר בבשר ובלחם (ויקרא ח' ל"ב), ולפי דעתי אין הדבר ככה , רק מנהג הלשון לדבר פעם בזה, ופעם בזה, כמו מלת: בטח שפעם תאמר עם על ועם בית כמו: בטחו בה' עדי עד (ישעיה כ"ו ד') ובמלת יערב עליו שיחי (תהלים ק"ד ל"ד), שאמרו: וערבה לה' (מלאכי ג' ד').

על דבר ספר היסוד וספר שפת יתר לר' אברהם אבן עזרא ר' אברהם אבן עזרא כשהוא בא למנות ספרי עצמו בדקדוק הוא אומר: חברתי בדקדוק במדינת רומה ספר המאזנים, ובעיר לוקה ספר היסוד ושפת יתר, ובעיר מנטווה ספר צחות . אבל בשעה שמהספרים מאזנים וצחות נמצאים כת"י במספר הגון וגם נדפסו הרבה פעמים , לא זכו השנים האחרים לפרסום מרובה, ביחוד ס' היסוד שלא נמצא אפילו ברשימות ספריו של הראב"ע אצל הביבליוגרפים הקדומים. דומה שהראב"ע צפה מראש את גורלו של יליד רוחו זה והשתדל להקים לו לפחות שם ושארית בספריו האחרים. בספרו צחות (פיורדא תקפ"ז דף י' ע"א), במקום שהוא מדבר ע"ד משקלי השירה העברית, הוא מביא לדוגמא חרוז: קרא ספר היסוד יגלה לך כל סוד שפת העבריים, שבודאי לקח הוא משיר שכתבו אגב ספרו זה ; בפירושיו על התורה הוא מצטט אותו ט' פעמים , מספר העולה על מספר הציטטות שלו מספרו מאזנים – את ספריו האחרים בדקדוק אין הראב"ע מזכיר בפירושיו כלל. קרוב לשער, שהסבה האמתית לזה הוא, שמאזנים היה ספרו הראשון בדקדוק בכלל, וס' היסוד – הראשון המקיף במקצוע זה וכבר כלל בתוכו הרבה דברים מהנמצאים בספריו המאוחרים; את ספרו צחות – המעולה והשלם שבספרי הדקדוק שלו, מאותם הנמצאים בידנו – כתב, כמו שראינו, אחרי ס' היסוד; ואפשר שהוא גרם באמת להשכחתו של זה. איך שיהיה, מד' מפרשי הראב"ע שנחקרו בנדון זה, רק ר"ש מוטוט (בן המאה הי"ד) מזכיר פעם אחת בפירוש ספר זה ; מפרשו האחר, ר' יוסף בר' אליעזר טוב עלם הספרדי (בן זמנו של הקודם), שהיה בקי מאד בספרי הראב"ע, כבר קובל בפירושו ״אהל יוסף" בד' מקומות, שס' היסוד לא הגיע לידו “עד היום”, שלא ראה ולא מצא אותו ; ר"י משקוני (ג"כ בן המאה הי"ד) כותב בהקדמתו לפירושו (בכ"י): ויער ה' את רוחו וחבר בחכמת הדקדוק שפת יתר צחות ומאזנים , ולפי עדותו של שטיינשניידר הוא אומר כמה פעמים בפירושו להדיא, שהראב"ע חבר רק ג' ספרים בדקדוק (כלומר גם הס' שפה ברורה לא היה ידוע לו). ור' מנחם תמר (חי בסוף המאה הט"ו ותחלת הט"ז) כותב: וכבר הזכרתי שזה ס' היסוד לשמע אזן [שמענו] ועינינו לא ראתה, כי לא נמצא במקומות אלה . כך היה מצב הדברים, בשעה שבא שמחה פינסקר והודיע בספרו “לקוטי קדמוניות” (עמ' 136) “קרא נא החידה להראב”ע בראש ספרו יסוד דקדוק (מציאותו מסופקת היתה, וחשבוהו אחד עם הצחות 383 Geiger Wiss. Zeitsch. I והוא אצלי כ"י). אפשר שפינסקר עצמו כבר הרגיש בהשנוי הקטן שבין ס' היסוד ובין יסוד דקדוק, אבל מכיון שס' אחר בדקדוק לא נודע להראב״ע, הדין נותן שנאמר, שהנמצא הוא החסר; הס' “שפת יתר” – מלבד שלכאורה אין שום דמיון בין שמו ובין שם הספר שמצא פינסקר – כבר נמצא בינתים וגם נדפס ב׳ פעמים , שאר החוקרים, שלא ראו את כה"י של פינסקר ולא יכלו לחקור ולדרוש הדבר בעצמם, לא הרהרו אחרי דבריו, כמובן, והעובדא שפינסקר מצא את ס' היסוד היתה להם להלכה פסוקה . פינסקר העתיק ספר זה מכ"י שנכתב בשנת ה' ז"ן עם כתובת בראשו: זה ספר יסוד דקדוק להראב"ע, וגם רשם את שנויי הנוסחאות שמצא בכ"י אחר משנת ה' ר"י שבראשו היה חרוז: בעזרת… אחל לכתוב יסוד דקדוק, ובסופו: ונשלם ספר יסוד הדקדוק. ביחד עם העתקותיו מתוך כ"י של ספרים אחרים (בתוכם גם העתקת חלק הס' שפת יתר הנ"ל) נכנסה העתקה זו לקובץ שנמצא בעזבונו של פינסקר . קובץ זה, שהיה לקנין ל"בית המדרש" בוינא, היה ברשות בכר והוא נתן בספרו המפורסם הנ"ל דו"ח מפורט על אדות ס' זה “ס' היסוד או כמו שהוא מכונה שם ליתר באור ס' יסוד הדקדוק” (ספרו הנ"ל עמ' 9), פרסם את תחלתו בנספחים לספרו (עמ' 149–148) וגם קטעים שונים ממנו. מלבד זה מצא בכר, שכל השמועות שד' מחברים בני זמנים שונים (בני המאה הי"ד, הט"ו והט"ז) וגם בני ארצות שונות מביאים בשם הס' שפת יתר, כלן – חוץ מאחת – נמצאות בס' כה"י של פינסקר; המחברים הם: בעל הס' אהל יוסף (ספרדי וכתב את ספרו בדמשק) – י״א פעמים (בתוכם ב' פעמים, במקום שהראב"ע אומר: וכבר בארתי בס' היסוד והוא מעיר ע"ז שלא ראה את ס' היסוד, אבל מצא את הדבר בס' שפת יתר), ר"ש מוטוט – פעם אחת; בעל הס' “מעשה אפוד” (בן המאה הט"ו) – פעם אחת, והמדקדק ר' אלישע בר' אברהם בר' מתתיה בספרו מגן דוד, ספר הגנה על הרד"ק מהשגות בעל הס' “מעשה אפוד” ואחרים עליו (נדפס בקונסטנטינה במקום מגורי המחבר בחייו, ונשלמה הדפסתו בערב פסח רע"ז) – ה' פעמים . אבל לא רק את הציטטות מצא שם בכר; אחד המחברים הנזכרים – בעל הס' אהל יוסף – רגיל לצין גם את מקום השמועות שהוא מביא, למשל: בתחלת ספר ש"י (מרגליות טובה, ט' ע"ב ס' ק"מ וכ"ה ע"ב ס' כ"ז ול"ג), בסוף ספר ש"י (שם כ"ד ע"ב ס' ב') בס' ש"י בשער הבנינים (שם כ"ג ע"א ס' י"ח), בס' ש"י בסוף הבנין השני (קמ"ז ע"ב ס' כ"ג), ובכר מעיד שמצא את כל המקומות האלה מכונים . להפך, יודעים אנו מדברי בכר, שמט' הפעמים שהראב"ע מזכיר את ס' היסוד נמצאים בכ"י זה רק ה' מקומות , שהשמועה שמוטוט מזכיר בשמו, איננה נמצאת שם, ושהמקומות שבעל הס׳ אהל יוסף אינו מעיר עליהם שהם נמצאים בס' שפת יתר – אינם נמצאים בכה"י (בראשית א' א' וכ"ג ז'). בכר מראה גם על העובדה, שהראב"ע מכנה גם את ספרו צחות (וגם את ספרו שפת יתר) בשירים שבראשי ספרים אלו בשם יסוד דקדוק , ושלא רק הראב"ע כי אם גם בן זמנו הצעיר ר"י אבן תבון מכנה בשם זה את ס' הרקמה לר' יונה אבן גנאח ; לפי זה גם מהכנוי יסוד דקדוק שעל כה"י אין להביא ראיה ששם הס' היה כך. התוצאה היחידה מכל העובדות האלו, האפשרית מצד ההגיון, היא שפינסקר מצא את ס' שפת יתר, שבשיר שבראשו הוא מכונה גם בשם יסוד דקדוק, אבל בכר לא כן חשב, ודוקא על יסוד ההוכחות הנזכרות הוא בא לידי מסקנה, שהמשנה ששנה פינסקר בשעתו בלי חקירה ודרישה יתירה לא זזה גם עכשיו ממקומה, ושר"ן שנה ויותר (מאמצע המאה הי"ד עד המאה הט"ז) החזיקו עפ"י טעות משונה את ס' היסוד לס' שפת יתר; ואם תאמר, ד' הציטטות שאינן נמצאות בכה"י יוכיחו? באותם ד' המקומות, אומר בכר, הראב"ע מכון לפרוש הקטע שלו לבראשית ולפירושו הרגיל לשמות; ואם תאמר היאך הוא מכנה ב' פרושים אלו בשם אחד? מכאן, לפי דעתו, ראיה שב' הפרושים הם בני מהדורה אחת; ואם תאמר מה ענין יסוד דקדוק לפירוש עה"ת? בדק בכר ומצא, שפעם אחת אומר הראב"ע על פירושו: והן אחל יסוד דקדוק (ולא ס' היסוד) ופירוש . אתה עומד ותמה על טעות בשקול הדעת מוזרה כזו שנכשל בה אחד מגדולי חוקרי דורנו, אינך מבין למה היה לו ליגע כל אותן היגיעות ולכרכר כל הכרכורים, רק שלא להוציא דבר פשוט מפיו. לכאורה אפשר להביא ראיה לדעה זו מהעובדה שס' אחר לראב"ע נקרא בשם שפת יתר “ס' שעד כה לא הטיל איש ספק באמתת שמו” (שם עמ' 15) . נפן נא ונראה משפט הספר ההוא! כנראה נתנו לו שם זה לפי שבאי אלו כה"י נמצא בראשו שיר: ספר יסוד דקדוק כמו כתר ספר יכבס לב כמו נתר ספר בשם תלמיד שמו חיים ספר יגלה לו דבר סתר ספר לאברהם בנו מאיר ספר קראהו שפת יתר

(המלים: חברו בלוקה, הנמצאות בכ"י אלו לפני השיר, אינם מוכיחות כלום, הראב"ע חבר שם ספרים שונים: שני ספרים בדקדוק, פירושו לספר ישעיה ועוד ספרים ואפשר שחבר גם ספר זה שם). אנו רואים אפוא, שלא רק כל המחברים והביבליוגרפים (בעל שפתי ישנים ובעל סדר הדורות) המזכירים את הס׳ שפת יתר, וגם הראב"ע בעצמו בפתיחתו לס' שפה ברורה הנ"ל, מזכירים אותו בתור ס' דקדוק. אלא גם בשיר עצמו נאמר כך, בשעה שהס' הנדפס אחרי השיר הוא ספר הגנה על ר' סעדיה גאון מהשגות דונש עליו בפשטי הכתובים (בין יותר מק״ס סימנים שמכיל הספר עוסק רק הסימן ו' בשאלה דקדוקית שאינה נוגעת לפשוטו של מקרא). בשיר הראב"ע אומר שחברו לשם תלמיד שמו חיים; זה יתכן בספר למוד לדקדוק, אבל לא בספר הגנה על רס"ג, וביותר שהוא עצמו אומר להלן בפתיחת הספר: נדבה רוחי אותי ]ההוספה היא עפ"י כ"י די רוסי והעתקת פינסקר הנ"ל] להציל דברי הגאון. הדבר ברור, ששיר זה שנכתב קודם הס' שפת יתר (הדקדוקי) בא שלא במקומו כבר בכ"י קדום ומשם העתיקוהו הסופרים של שאר כה"י. אין לנו כלל להתפלא ע"ז שהרי לפני העתקת פינסקר הנ"ל נמצא שיר־חידה שאין לה שיכות לגוף הספר כלל, ויש אומרים שמחברה הוא ר' משה בן עזרא ; בכר מעיד לנו עוד (שם עמ' 17) ששירנו זה (בשנויים) נמצא בראש ספר דקדוק של מחבר מאוחר; ידוע הוא המנהג גם בספרי דפוס הקדומים לכתוב איזה דבר בראש הספר, רק “בשביל שלא להוציא הניר חלק”. העולה מדברינו, שס' היסוד לראב"ע אבד לנו, שפינסקר מצא את הס' שפת יתר ושהספר הנדפס בשם זה, שמו האמתי אינו ידוע לנו. כדברים האלו בקרוב כבר כתבתי במבואי לס' שפה ברורה (דביר ב' עמ' 282–280) עד כמה שהרשה לי שם המקום, וגם שם באתי לידי מסקנה “שפינסקר מצא את הס' שפת יתר (עמ' 282) ו”שהספר ההוא (הנדפס) איננו הספר שפת יתר" (שם) אלא שהראיות שלי היו רק ראיות של שקול הדעת, אבל המציאות היתה לכאורה כולה מצדדת בזכותו של בכר. מספר הדקדוק היו ידועים לנו רק שני כה"י של פינסקר; מספר ההגנה נמצאים לפי ידיעותי שני כ"י בפרמה (אחד בקובץ די רוסי 314 והשני בקובץ שטרן 21), כ"י אחד בבי"מ הרבנים שבברסלוי (קובץ סרוול 50 .No); ג' כ"י אלו היו תח"י; הם כלם מהמאה הט"ז ונכתבו באיטליה; בכ"י שטרן נאמר להדיא שנכתב בשנת שי"ח ברייו, ובשנים האחרונים מוכח זה ממראה הניר ומתמונות האותיות. כ"י של ספר זה היה תח"י פינסקר (הוא העתיק כאמור רק מקצתו, אבל שלח שנויי נוסחאות מכלו לגייגר והלה פרסמם בעתונו: יוד' צייטשריפט IV עמ' 293). בכל אלו נמצא השיר הנ"ל לפני הספר . מלבד אלו מודיע גייגר בעתונו ויס' צייטשריפט וכו' כרך III 1837 (עמ' 282־283), ששני אחים בברודי יש להם כ"י של ספר זה (ספר הגנה… העוסק בכללי הדקדוק!) ובכרך זה עצמו (עמ' 444־ 442) הוא מודיע עוד שקראי אחד בקרים יש לו כ"י של ספר זה (אפשר שזהו הכ"י שהיה תח"י פינסקר (. מוצא כה"י ששמש מקור להוצאה הראשונה וטיבו אינם ידועים לנו מתוך הספר עצמו , אלא שבעתונו של גייגר ויסנשפ' צייטשר' (כרך V עמ' 261) נאמר שכה"י הוא מפלורנץ . בקיץ העבר נודע לי שיש כ"י מס' שפת יתר להראב"ע בספריה הלאומית במדריד ובקשתי את הד"ר פר' יצחק בער מברלין, ששהה אז שם, שיצוה לצלם לי את תחלת הספר; הוא נענה לבקשתי והביא לי את צלומם של ג' הדפים הראשונים של הספר והנני מביע לו תודתי הנאמנה על זה גם במקום הזה. בראש כה"י נאמר: בעז הצור, אח"כ מתחיל השיר הנ"ל (‘בתר’ במקום ‘כתר’) ואחרי השיר – בראשית כל מחשבת לב וכו', הכל כמו בהעתקת פינסקר הנ"ל שנתפרסמה ע"י בכר, השערתי ע"ד ס' היסוד ושפת יתר נתאשרה אפוא עכשיו גם ע"י המציאות. מה שנוגע לס' ההגנה (שנדפס בשם ש"י) לא רק שאין אנו יודעים את שמו, אלא שאינו ידוע אף מחבר אחד (מאלה שקדמו להוצאת הספר בדפוס), שיזכיר אותו או שיאמר שמועה בשמו, אעפ"י שתכן הספר העוסק בבאורי המקרא וצורתו הפולימית היו מחייבים את פרסומו. ליפמן מעיר בבאורו לס' זה (סימן ק"ה), שהרד"ק בפירושו לירמיה י' י"ח וכן בס' השרשים שלו ערך “צור” מביא פירוש הראב"ע לפסוק זה, שנמצא בס' ההגנה “ומאחר שפי' ראב”ע לירמיה לא נודע, הדבר נראה שהרד"ק ראה זה בשפת יתר שלפנינו", אבל מלבד שההלכה עוד במחלוקת שנויה, אם באמת לא חבר הראב"ע פירוש לירמיה, או אולי רק אבד לנו, הנה אותו הפירוש שהרד״ק מביא בשמו נמצא גם בפרוש הראב"ע לתהלים (כ"א ט וי"ג). מבלי משים מתעוררת השאלה אם הספר הוא בכלל לראב"ע? על שאלה זו אפשר להשיב בחיוב גמור: א) בספר עצמו אנו מוצאים: ואני אברהם בן מאיר בן עזרא הספרדי (בפתיחתו) אמר אברהם המחבר (בחתימתו), ב') הוא אומר שם: פירשתי בספרי מאזנים (סמן קנ"ה), ג') לשונו, סגנונו ומונחי הדקדוק הם אותם שבשאר ספרי הראב"ע בחכמת הלשון (סגנונו אמנם הוא שונה קצת, ביחוד אינו משתמש כאן במלת לכן, במשמעות: “אבל” “אכן” ו"רק" שיש לה בערבית, כדרכו בשאר ספריו), ועל כלם ד׳) מצאתי שגיאה אחת בספרו זה (ואפשר נוסחה אחרת), שהראב"ע חוזר עליה בג' ספרים אחרים שלו, במאזנים הוא כותב: ומצאנו ליצהר בפתחות הלמד והוא חסר יוד (ויניציאה רי"ג ע"א), בשפה ברורה: וזאת תשובת ליצהר שהוא פתוח הלמד להורות על הא הדעת ולפי דעתי שהוא חסר יוד היחש (קושטנטינא ר"ץ י"ג ע"א ) ובס' השם שלו: כמו ליצהר שהוא ליצהרי (פיורדא תקצ"ד ג' ע"ב) וגם בספר זה הוא אומר שהלמד נוסף ופתוח כלמד ליצהר (סימן מ"א) ובאמת לא נמצא במקרא “ליצהר” כלל, אלא ג' פעמים “ליצהרי” (דה"א כ"ד כ"ב, כ"ו כ"ג וכ"ט) . באחרונה אני מרשה לעצמי להעיר על דבר אחד שיש בו עסק לא רק לביבליוגרפים, כי אם גם לביוגרפים, בחתימת ספר זה הוא אומר: “זה ספר התשובות … מצאתיו בארץ מצרים”; משפט זה שמש יסוד להידיעה שהראב"ע היה במצרים . בשלשת כה"י שהיו לנגד עיני המלה, ‘מצרים’ איננה (בכ"י ברסלוי יש שם מקום פנוי). אפשר לשער שהיה כתוב שם בארץ הערלים, או שם גנאי אחר לנוצרים, וסופרי איטליה מחקו את המלה מפני אימת הצנזורה. עכ"פ עד שלא תתאמת לנו מציאת מלה זו מתוך איזה כ"י (ההוצאה של ביסליכיס אינה בת סמכא, כמו שראינו), אל לנו להוסיף על נדודיו האמתיים של אותו חכם קשה היום עוד נדודים מדומים.