ציור של הארכיאולוג ז’אן על מפית

לפני שנים נחרתו בזכרוני דבריו של לאו־טסה: “במדינה קטנה שיישובה לא רב, הייתי מסדר כך… שמדינה שכנה תהיה בקרבתנו. עינינו תראינה אותה, קולות ציפורים וכלבים יעלו באוזנינו מכל השטח אשר בינינו ובינה. ואני הייתי עושה שלא יהיה כל מגע בין בני המדינה ההיא ובין שלנו עד זקנה ואפילו עד מוות.”

בגרסה אחרת של תרגום מסינית אולי נראה הקטע הזה שונה לגמרי – אבל זה הנוסח הראשון שהכרתי וכך נחקק בי, ותהיתי על הזרות והחומרה שבו.

אמנם אחרי מלחמת ששת הימים קיבל הקטע הזה, שהוא חלק מן ההטפה לחיי פשטות והסתפקות במועט, איזו הארה נוספת, לא צפויה כלל, כדרכו של הזמן המחייך בלגלוג, בגלל ההשחתה שפשתה. אבל לפני המלחמה ההיא, בירושלים החצויה, המחישו לי דברי לאו־טסה את המציאות של ישויות קרובות קרובות, ללא קשר ביניהן. בעצם, קולות הציפורים והכלבים הם שעשו זאת, כי אלה קולות שאינם מתים לעולם.

בין שתי הישויות הנפרדות והקרובות הללו היו אנשים שהסתננו לשם ולכאן. אבל יותר מן האנשים, החלומות הם המסתננים הנועזים ביותר.

אני זוכרת את סיפור שרה עמרם, אז נערה שהסתננה בין עמדות הצבא השונות ולבשה זהויות שונות בכוח נשיותה ותושייתה, במשך תשע שנים תמימות בירדן, משנת 48 ועד שנת 57, בשל הכורח להיות ליד בנה, שהתחנך ב“אמריקן בייבי הום” בעבר ההוא. ומן העבר ההוא השקיפה על ירושלים עירה. סיפורה, שנרשם מפיה בידי צלילה אורגד, בא לפגוש כאגדה את מבטם של הצופים אל העיר העתיקה מן הצד השני. ארכיאולוג צרפתי שחזר מ“שם”, מן העיר העתיקה, היה מצייר לי על מפיות של בית קפה תמונות מן השוק, איש עומס על גבו עשרים פחים, ראשי מסגדים, וכיצד נראה נוטרדאם מן החומה…

והחלומות. הם בייחוד היו מציירים מפה של ארץ אחרת. ובחלום איש אחד מצא דרך עד לרגלי העיר העתיקה ואפילו סלל אותה, אלא שבינתיים מת… והנה אני הולכת בדרך זו המתפתלת ויורדת בין בקעות ירוקות של שטח ההפקר.

שטח ההפקר. איזו אדמה פורייה לחלומות ולשירה. אבל אנשים שעוברים בו ברגליהם ולא בכנפיהם, לרוב נוֹרים, או מושלכים לכלא. אפילו אנשים שרצו רק לתפוס פרפר.

אל שטח ההפקר הזה, שבו נפגשים חלומותיהם של יהודים וערבים נכנסה בטסי, משוררת ומתרגמת מירושלים, ובמאמר ב־American Book Review מסוף 84 או תחילת 85, מאמר שקראה לו בשם “בחלומות מתחילה האחריות”, הביאה מחלומותיה על הערבים וכן מחלומותיהם של אחרים, יהודים וערבים. היו שם יהודית ועאליה, שחלומותיהן הצטלבו. בהיותן בהריון הן חלמו, כל אחת בתורהּ, על חיילי הצד שכנגד, שבקעו את בטנן והרגו את תינוקן. יהודית חלמה את החלום במצור ירושלים 1948, על חיילי הלגיון, ועאליה חלמה אותו קצת לפני 67, על חיילי ישראל. בטסי חלמה שהיא ערבייה פלסטינית, בעוד שבחיי יומיום לא היה לה כל קשר לפלסטינים, וקיומם היה עלום ממנה. אם כן, בוַדאי גם ערבים חולמים על יהודים! זה נראה לה כפתח לכבוד הדדי ולרצון טוב, והיא החלה לרשום חלומות. בחלום משנת 83 חלמה על יהודי אנגלי שמאלני, בחור מזוקן, האומר לה שיש מחנות ריכוז בישראל, כנראה בשביל ערבים. היא אומרת: לא, אין. הוא אומר: כן, יש. היא אומרת: לא, אין. וכך הדבר נמשך והולך, עד שהיא מתרתחת ומכה אותו במקל…

בחלום אחר משנת 83 היא מבקרת במחנה פליטים בחברון כדי לראות כיצד הם חיים. היא רואה יחידות דיור נקיות, מודרניות, מאווררות ומסוידות בצבע תכלת ואז היא חושבת ‘לא רע’, אבל שמה לב לכך שאין תקרות וקירות(!) והריהוט היחיד – מזרנים פזורים. כמה פליטים יושבים להם בטלים כמו במרכז קליטה של עולים חדשים. היא חוזרת לירושלים ולפני חנות המכולת שלה מוצאת ערמה של שמלות ערביות רקומות, מונחות כערמת עיתונים בבוקר. היא עומדת לגנוב לעצמה שמלה, כאשר צץ פתאום ערבי, ככל הנראה בעל הסחורה. “כמה הן עולות?” היא שואלת, מנסה לחפות על נסיון הגנבה שלה. “ארבעים ושמונה”, הוא עונה. “ארבעים ושמונה מה?” היא שואלת בעזות־פנים. “לירות? שקלים? דולרים?”

באותו מאמר היא רושמת חלום מפי אנטון שמאס, מאפריל 84. הרי קטע ממנו: צבּעי חבוש כיפה צובע קיר בשארית הצבע האפור שלו. אנטון נכנס לדירתו. לאחר זמן נוקש הצבעי על דלתו ומבקש כוס קפה. אנטון מבחין בדיבורו שהוא ערבי. “אתה מדבר ערבית?” הוא שואל את האיש בעברית. הצבעי עונה בערבית: “אני מהגליל!” “אז מדוע אתה חובש כיפה?” שואל אנטון. “מפני שזו הדרך היחידה להשיג עבודה”, הוא עונה לו. אנטון מזמין אותו למטבחו, שם נערכת באותה שעה מסיבה. הוא מציג אותו בפני הנוכחים בעברית. הצבעי, עַבּד שמו (ופירושו עבד בערבית), מנסה להסתיר את הכיפה, אבל כשהוא שומע את מעבידו מתניע את מכוניתו, הוא ממשש את הכיפה, מחבר אותה שוב בסיכת ראש וממהר החוצה. אנטון נותר המום.

באותו מאמר מזכירה בטסי גם קטע מחלום ישן שלי, לפני שנת 67. החלום נמשך והולך כך: לאחר שהמלך חוסין ביקר בירושלים העברית בעילום שם ובסודי סודות, גם אני נוסעת לירדן בעילום שם ובסודי סודות. שם אני יושבת באוטובוס של כפריים הומה ומהמה, ומפחדת מאוד פן אתגלה, אך מעשה שטן, פונים אלי הכפריים כל הזמן בעברית, וכך נעשית לי העברית ממש סיוט. אני מנסה לענות צרפתית, או סתם לעשות עצמי כלא יודעת ולא מבינה, והדבר נמשך והולך לאורך כל הדרך, שבה אני ממשיכה לעבר מסגד עומאר… אני יוצאת אל משטח עצום של מדרגות רחבות, ושוב נפגשים לי בדרכי אנשים רבים השואלים אותי שאלות בעברית, ואני מתחילה להישבר, מנענעת להם בראשי כתשובה, אך עדיין לא עונה במלים.

העברית שלהם אינה העברית של לינה, בדווית שעבדה בחצר בית־הפקידות בראש פינה. אבא סיפר לי על הנשף בבית־הפקידות בראש פינה, על בדוויות יפהפיות, שעיניהן כחולות דווקא וקולן ערב ונפלא. כמתוך חלום (הוא אמר: מתוך התנ"ך) יצאה אחת מהן ואמרה: “הלפלא הוא בעיניך שאני דוברת עברית?”

האם לא אליה כתב ש. שלום: “אני רוצה כי תביניני, כי תביני את שפתי העולה אליך מעולמות לא ידעת. אני רוצה… התדעי כל זאת, לינה הקטנה, הנראית ואינה רואה, בעמדך שם ובתלותך לבָנים על החבל שבחצר בית־הפקידות?”

והחלום שלי נמשך והולך כך: בבוקר אני מתלווה לאשה לא גבוהה, מלאה, בחצאית ארוכה ולראשה כובע צמר “דתי” כשל מתנחלת, ועמנו עורך־דין צעיר. אנחנו נכנסים למונית ליד שער שכם ונוסעים אל שכם. אינני יכולה לזכור אם אנחנו עדיין מדברים עברית. עורך הדין מתפתל במקום מושבו, מחטט באפו כמי שמוצא בכך מפלט ממצוקתו. המונית נוסעת וחולפת על פני כפרים שבדרך. אשה צעירה עולה אליה. היא מקיפה את הנהג בחיבה גדולה ובקול רענן כאילו היה אחיה, ועמה כל הנוסעים כבני משפחה. צבעי האדמה החומים משתפכים, מרווים את העין כאילו היה זה צבע ירוק, ועורקי הסלע נרקמים אפורים – זיתים, זיתים למלוא רוחב העין. ליד בית אחד יושבות שתי נערות בשמלות לבנות מתחת לעצים, כמו בגן של צ’כוב. בשכם נפלנו אל בין המון גועש בסוכות של כותבי בקשות מסביב למצודה. רוח מוזרה נושבת במטפחות הלבנות. כיוון שזהו חלום ואיננו יודעים לאן נפנה עכשיו, האשה הכבדה מעט, בבגדי מתנחלים, עוצרת בקלילות מכונית מרצדס אדומה, ואנחנו שלושתנו עולים אליה עצורי נשימה. הנהג הוא ממחנה הפליטים בלאטה, והוא שואל אותנו באנגלית:?nationality What כולם עוצרים נשימתם, שותקים. ואני אומרת: Israeli עורך הדין מנופף בגלימתו, והנהג מביא אותנו למקום שבו עלינו למצוא קרובים של עצורים. עכשיו מסיעים אותנו שני בחורים, האדיב והשתקן, במכונית מסחרית. בדרך לג’יפתליק, בכפר אחד, מוקפים גדר של מכלאה, גדר לפנים מגדר, יושבים שני קצינים ומשחקים שש־בש בניחותא. מסביב להם חי הכפר את חייו, והם כלואים בתוך הגדר שהקימו, יושבים כשני שָווישים תורכים מימים עברו, בפינת החי. הלאה הלאה אנחנו נוסעים, ועורך הדין פתח את פיו וידבר: אהה, עוד מעט שנה להתקוממות, וצה"ל מצליח למסד את הפעילות בשטחים. השאיפה העליונה היא לשמור על שקט ורגיעה. התמודדות עם חנויות סגורות סוכמה כטעות. התמודדות עם דגלי פלסטין נמשכת. בשנה הבאה תהיה הפעילות מיועלת ומתוכננת והעלוּת תגיע למחצית העלות של השנה החולפת. פתאום הוא מצביע בשמחה: אה, מתקן כליאה! כזה בדיוק יש לנו בדרום! מולנו הופיעה מכונית רחבת פרצוף הנראית כמעט מחייכת, חיוך מרובע של מין בולדוג. “חצצית!” הוא שואג לעברה ומתחיל להסביר כיצד היא פועלת. יש אמצעי לחימה חדשים, כדורי פלסטיק, קסדות מגן, כדורי גומי, חצצית. המוח היהודי ממציא לנו פטנטים.

הוא מספר על חגיגה בחצר אחת. חזרה מהכלא של בן משפחה. חייל אחד חשב שזו התקהלות, הילד שיחק בחצר, ופתאום האבא גילה שאין לו בן… הוא מסיים כאילו אמר חכמה. והמסע נמשך. בכפר הבא עוצֶר. משפחות שלא הספיקו להיכנס נראות נחות בצל העצים כחום היום. כאילו פיקניק, “שאדחה”… שׂרה עמרם באחד מסיפוריה מספרת לצלילה אורגד איך היתה שרה בכלא “הקישלה” פלסטינית פליטה, מפליטי “הצלחת־על־השולחן” (שהוברחה מביתה באמצע הארוחה). היא היתה יושבת בפינה ומקוננת כל היום:

בגן–מתחת–לעצים–כל–כך–נעים!

כל האסירות: כל–כך–נעים!

הפלסטינית: היינו–שמים–על–השולחן–משקאות–פיסטוקים–ושקדים!

כל האסירות: פיסטוקים–ושקדים!

הפלסטינית: היינו–מתבדרים–וצוחקים–והאורחים–היו–באים–אהלן וסהלן–מבסוטים!

כל האסירות: מבסוטים–ומבסוטים!

המכונית הופכת פניה ופונה בחזרה לדרך שממנה באה. מישהו מספר על דרך בהרים. אני נזכרת בעץ שקד ענק, שפרח פריחה שלא תיאמן, כאילו היה אלון, שהלבישו אותו שמלת כלולות. עורך הדין מסמיק מזעם ואימה. לא, אני ממהר. בשום פנים ואופן לא. החפזון מן השטן אומרים לו – והמכונית זוחלת במעלה הדרך. שכם. חייל עומד לבדו, והנהג מסנן בשקט בשקט לעצמו, בעברית: אתה פוחד, מה? אל תפחד – לבי נלחץ. חולצתו של עורך הדין דבוקה אל גבו מזיעה ואנחנו נכנסים אל המבצר שכולו שיניים, הומה ג’יפים וקסדות של מסדר אבירים. הפשילו את הקסדות, והפנים אהובות, גם פשוטות. המלים מרות ממוות. מלים של הקסדות, ולא של הפנים. ממכונית אחרת מוצא קשור עיניים, שהמטפחת הורמה מעל לעיניו. פניו כתומים, חולצתו קרועה, ידיו משוכות לאחור. מראה של לוחם חופש מכל הזמנים, מתא העינויים. ואולי רוצח… הדעת איננה יכולה לסבול עוד. ועכשיו אנחנו יוצאות לבדנו אל העיר, האשה בבגדי המתנחלת ואני. לאן נלך. בחלום הזה אנחנו מפחדות לעמוד ליד חיילים. כי אנחנו אזרחיות, בעיר. החיילים נושאים אתם ריח של סכנה לעצמם ולאחרים, כאילו מסומנים בתו או צבע שלא ידעתי פשרו. הלוואי ונמצא מונית ערבית. האשה פונה אל הקיוסק, והם מזמינים מכונית. מי אלה? אנחנו שואלות. והם עונים: אנשים טובים, כולם זורקים אבנים… הביאונו אל בין שתי חומות בתים, בנייני מסחר מהודרים, רחוב כחלחל לבן משיש, ריק מאדם, ורק מכונית חונה בו, והיא מתמלאה בבחורים לובשי חולצות ירוקות.

המכונית הפליגה לצאת מן העיר המתכווצת, מן הערב הרע היורד עליה עם זרקורים בכיכר והמון כלי משחית עצומים, שהסבתי את עיני מהם פן אהיה לאבן – ושוב יצאנו לדרך. אבל ירוקי החולצות מוסרים לנהג שישמיע קלטות עם שירים שהולמים במצח כאבנים, מלאים דשדושי רגלים וצחצוחי חרבות, שירי מלחמה. ובכל זאת הגעתי לרחובי. האור מכאיב מאוד לעיני כשאני נכנסת אליו. למה נראה לי הכל כל־כך זר ומוזר והאנשים רחוקים כל־כך. איזה מאמץ של היפוך מתרחש בראשי, בידיים, ברגליים… והנה חלום.

יעקב שטיינברג מספר בסיפור ה“חאג' מחפציבה” על יקיצתו בלילות הראשונים בארץ:

"בלילות הייתי מתעורר לפעמים לפתע פתאום – יקיצה באמצע הלילה ללא חלום, ללא הלמות־לב, ללא שארית סנוורים של שינה, בני עלומים אמיצי־גו כשהם אוהבים בפעם הראשונה אהבת נפש, יש שהם מקיצים באמצע הלילה והוזים בעיניים פקוחות על דבר האהבה. – בימים ההם, בטרם ידובר על עם מתכונן בארץ יהודה, אהבו רבים את המולדת ראשית אהבה: ללא תכלית, ללא תקווה, מבלי לייחד את דמותה. – יומם נשא המקום את אנשיו בדממה כמסתיר מהם דבר־מה, ואולם בלילות היו מתגלים חסדי חיים. – והיה שם במקום חאג' המצטרף לשמירה בלילות, האיש בן הקדם, אשר יסופר עליו כי לא נאות ללכת מן המקום הזה ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת.

–בכל פעם כשהייתי מקיץ בלא־עת, הייתי כנכון, כיודע דבר מראש. לבוש בגדים הייתי עובר בלאט וברוח נכונה את מפתן הבית… היה לי טוב. תפסתי הכל מחדש: את המולדת ואת הלילה.

–פתאום הקיש המטה הקשת מריבה יחידה, אשר הבהילה את לבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן, אשר נזדקף בבת אחת מזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי ועמד. מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת, אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פני. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כרבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעות הנחל. הבטתי אחריו כשאני רוטט מתמהון והבנה גם יחד.

ההבנה הבאה לפעמים במהירות הבזק בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עלי בחפזון ברגע שהחאג' הלך הלוך והיעלם באד. ידעתי כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו לילה לילה. מילאתי את האוויר געגועים זרים. הוא לא עצר כוח – –"

רג’א שחאדה מרמאללה בחר לצטט בספרו “הדרך השלישית” דווקא את רוברט סטון, סופר יהודי אמריקני, האומר לו דברים של איש הכרך הגדול והזר: “כשאדם גולה מאדמתו הוא מתחיל, כמו מי שנזקק לפורנוגראפיה, לחשוב עליה בסמלים.” ואילו רג’א שחאדה עצמו מתאר כך את יחסו לנוף: “לעתים כשאני מטייל על הגבעות, למשל בבטן אל־האווא, נהנה בבלי דעת ממגע האדמה הקשה תחת כפות רגלי, מריחה של הקורנית, מן הגבעות והעצים סביב לי – אני תופס את עצמי מתבונן בעץ זית, ובשעה שאני מתבונן בו הוא משנה את דמותו לנגד עיני והופך להיות הסמל של ה’צאמדין', הסמל של מאבקנו, של אבדתנו. ובאותו רגע עצמו נגזל ממני העץ. במקומו יש חלל ריק, שזעם וכאב זורמים לתוכו.”

יצחק כתר, איש רמת־יוחנן ובן יבנאל, מדבר על העץ המפוצל: “החצי האחד למושכים והחצי השני למחזיקים ואינם מרפים, ובזה תמה לעת־עתה המריבה ושנאת־האחים, אולם מי יודע עוד כמה פעמים יתפצל הזקן על מנת לספק את בניו שתיליו כדי להשכין שלום־בית ביניהם?” (מתוך “סיפורים במחשבתו של הואדי”, “חדרים” מס' 2).

רג’א שחאדה מוסיף ומתאר את קולותיהם של המבוגרים המהדהדים באוזניו מילדותו: “ארצנו שם, במקום שהמישורים ירוקים והפרדסים ‘שופעים’, וכך גדלתי באמונה, שביתי הוא מחנה מעבר בארץ קשה וצחיחה. נהגתי לבלות שעות על הגבעות הסלעיות עם הצרצרים מסביב, כשאני מביט אל המקום התכול הערפילי, הרך, שבו רובץ לו הים. שמרתי את האהבה שבלבי לארץ הקסומה הזאת, ובלילה מילאו אורותיה של יפו את חלומותי. לא היתה שום משמעות לכך שארצות אחרות היו פתוחות בפני, שהרי רציתי להיות שם – ואילו כאן, ברמאללה הסלעית, רק חניתי חנייה זמנית.”

ואולי הגעגועים האלה ל“אשר לא כאן” – וכאן הם געגועים לימה של יפו – מכירה אותם כל נפש החיה בעיר הרים סגורה, למן “גרנָדה שאֶל הים מתגעגעת” (כדברי לורקה) ועד לירושלים היודעת כל כך חלומות ים. בסתיו ובחורף אפשר לראות את הרי מואב וים המלח ממזרח, מכיוון המדבר. זהו אחד המקומות שאליו מתנקזים חלומות הים ואני אוסיף אליו אחד מחלומות הים שלי: בשכונה של צוקים משוננים זקָנו של הכומר היווני הגר שם גדל ומסתבך בעצים שהם אורנים־ברושים, עד כי יהיה צורך לכרות אותם. אנחנו חושבים לאיזה מן החופים של ירושלים כדאי לנו לנסוע, ומחליטים לבסוף ללכת לנמל הראשי אשר ליד הר ציון…

עוד מסתנן בשטח ההפקר של החלומות, עאדל מנבי סמואל. עאדל מספר לרוני סטריאר ב“חותם”, אוקטובר 1982: "הייתי יורד בלילות למערה ומכאן משקיף אליכם על ירושלים. אהבתי להיות כאן לבד. לא יודע. הייתי שקט ומוזר, אולי בגלל שהייתי יתום. אבל את היהודים לא ראיתי אף פעם. – הלכתי וחציתי את הגבול בבאב־אל־ואד. הנהג שאל שאלות שלא הבנתי בשפה שלא הבנתי – בשבילי, בריטים, יהודים וירדנים היו אותו דבר… אבל כאן יכולתי להיות מישהו. (איפה זה “כאן”? כאן או שם?) חציתי את הגבול לנבי סמואל. באחד הלילות הירדנים טמנו לי מארב. נשפטתי לעשר שנים מאסר. ישבו שם הרבה פלסטינים – כולנו היינו אחים לצרה, ולא היה בינינו הבדל. כולם יתומים, כולם חסרי מולדת, חסרי דגל…

שנתיים אחרי תום תקופת המאסר שחררו אותו בבעיטת רגל:

– נוסע לכפר, הביתה, לנבי סמואל. הצבא הרס את הכפר.

– אסור לבנות בנבי סמואל מסיבות בטחוניות.

– הבנתי שחיי הם פה. ליד האדמות. לקחתי את המשפחה למערה, ליד קבר אבי ואמי, לעצי הלימון, לצמחי התבלין, לזעתר, לתאנה, לקישוא. כאן גדלתי וכאן אמות. בניתי חדר סמוך למערה, בלי רשיון, ואני מחכה שיבואו להרוס. אני רואה איך אתם בונים. מולי רמות. אתם בונים ואני מחכה שתבואו להרוס. כאן אני אמצא את עאדל. כאן אני. היום אני יודע מה אני רוצה. קבלתם ג’ולם, איך אומרים בעברית: כן, גולם. אני הגולם. אתם והירדנים לימדתם אותי שלאדם מקום אחד. לכל אדם מקום אחד."

ב“נקודה” (פברואר 83) אומרים שמוכנים לקנות בכסף מלא את הרכוש, לא אומרים אדמה. הרב אריאל מוכן לגרש את הערבים קמעא קמעא, ובינתיים לחיות בשלום.

אבל מולי קימל, בחור ישיבה רב־רגש, כותב בשירו על עץ הזית המתוסבך: “רק רן המשוגע שהספיק עוד להיות בתרצ”ח אומר לי: תירגע! ואני צועק אליו: איך, הלא אנחנו מדכאים?! והוא אומר: רק את עצמנו, רק את עצמיותנו." האם בלעה העצמיות הזאת את כל העוולות, ולא נודע כי באו אל קרבה?

ברשימתו הידועה, שנכתבה כמה ימים לפני הירצחו, כותב ברנר בגעגועים על חלום של ידידות אמיתית: “לא, לא פוליטיקה!… זה אולי דווקא לא תפקידנו, ובזה אולי דווקא נעסוק בעל כורחנו, מתוך יאוש, בדלית־ברירה! – לא, לא זה! כי אם מגע נפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… ללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע.”

את החלום הזה זכה להגשים לרגע יצחק פסח, חף מכל מניע פוליטי. יצחק פ., בעל מפעל לייצור אומים, נלחם לשחרר את פועלו ידידו ממחנה אנסאר 3. “זה מה שהזיז אותי – המחשבה שמאהר בוכה שם” (“מעריב”, סופשבוע, “מלחמת שחרור” מאת מיכל קפרא ועמי כברי, יולי 88).

היופי שבִּבְכי פגישתם מכסה לרגע על הכיעור, אפילו על זוועת רצח ברנר עצמו.