המקום שממנו טבעי להתחיל לדבר על המשורר צ’ארלס אולסון, הוא גלוסטר Gloucester)) – עיירת דייגים קטנה השוכנת על חוף האוקיינוס צפונית לבוסטון. השם האנגלי מעיד על כך שמקימיה היו מהגרים, מהראשונים שהגיעו לחופים האלה של אמריקה במאה השבע־עשרה, אל החור הנידח הזה שהפך למקום. שם, במקום שגדל בו, שלוש מאות שנה לאחר מכן, מיקד אולסון את כוח השירה שלו, כדי לברוא ממנו ובו את העולם. לברוא את העולם משמעו, אכן, להתחיל מהתחלה, מהמקור, ליצור בראשית הנוגעת לעובדה ההיסטורית־גיאוגראפית של אמריקה, שהיא עובדה “חדשה”, ולשירה, שהיא “ארכיאולוגיה של בוקר”, החושפת את כוחות הבוקר הפועלים ככוחות בראשית. “… לא בהלה, או זהב, התעשרות פתע, כי אם עבודה, מלאכת הדיג ‘התארגנה’ אמר סמית (השנה 1623), מול החופים כ־50 ספינות אנגליות, וליד כף אן אנשי דורסטר מושבה חדשה, התחלה.”

גלוסטר (“queen of fishtowns”) עבור אולסון היא כמו פוליס, העיר היוונית או הים־תיכונית – עולם המכונס בענייניו, המקיים את עצמו בתוך ריבוי, אולם בלי להיבלע בכלל תוך שמירת ייחודו וחד־פעמיותו; לא מתוך ובתוך ממד אפוקאליפטי־היסטורי כלשהו, אלא עניינו באדם. האדם הוא הממד. ממד האדם איש הפוליס מתבטא בפרסונה השירית, שאולסון משתמש בה כדי לומר את דברו – מקסימוס. מקסימוס, הגדול, הכולל, הוא שמו של פילוסוף יווני נשכח למחצה מהמאה השנייה לספירה שחי בצוֹר – היא הפוליס לחופי הים שלנו, התיכון, אשר ממנה התחילה הנדידה, התנועה החוּצה, אל העולם הגדול – מערבה. הציר המיתי מתוח בין צור, שהיא התחלה אחת, לבין גלוסטר – סוף מערב – שהיא ההזדמנות האחרונה להתחיל. “אנחנו הראשונים האחרונים”, הוא כותב. חופי אמריקה הם קצה הנדידה, הם גילוי היבשה האחרון, הבתולין האחרונים של העולם המערבי, שתחילתו באגן הים התיכון, בין צור ליוון. גלוסטר היא הגילוי האחרון של אותו עולם, ועל כן גם הגילוי האחרון, העכשווי, של האדם המערבי. לכן גלוסטר היא צור, ואולסון הוא מקסימוס. כותב אולסון: “מקסימוס מייצג את הממדים שהאדם יכול להחזיר לעצמו.” כך, מקסימוס מועתק משם והופך להיות הדמות הפואטית – הוא הכותב מכתבים לגלוסטר, מתאר אותה, מתעד אותה, מדבר אִתה, בונה בה את עצמו, ודרך עצמו – אותה. מכלול השירים הגדול שאולסון כתב במשך כעשרים שנה ואשר יצא בספר רב־ממדים, ‘מקסימוסי’, לאחר מותו (הוא מת ב־1970 בגיל 60), נקרא משום כך בשם שירי מקסימוס.

אמריקה (וגלוסטר בתוכה) היא היסטורית ואנטי־היסטורית. יותר משהיא תולדות, היא כוחות. לחיות פירושו לא להיות כפיס עץ הנסחף בזרם ההיסטוריה, אלא להשתמש בכוחות, להיות כוח חיים, כוח מחשבה, כוח פעולה, כוח אהבה, כוח התחלה. לשם כך יש להיפטר קודם כל ממה שאולסון כינה “ההפרעה הלירית”, הסובייקטיביות המתייהרת של האדם המערבי, הרצון להביס את העולם על־ידי הרחבה של האני תוך התעלמות (ועל כן הדחקה) מהנתון החיצוני הדורש במפגיע צמצום, ומההנגדה המתחייבת בין נתון זה לבין מה שנגזר מהדמיון, מהחלום, מהשגעון. הדרך שהוא מנסה ללכת בה, היא להעמיד את עצמו חזרה בעיצומו של הממד האמיתי (הלא רומנטי) שלו, בתוך החיים, בתוך העצמי, לדבר בקולו, ללמד את האדם להיוולד, להתחיל מתוך עצמו ושוב ושוב כיצוּר, ולהכיר בעובדה זו כעובדה מקדימה להיותו יוצר. זו שירה אובייקטיבית, שעניינה הוא העמדתו של האדם כעולם בעולם. כמו שכותב המשורר ג’ורג' אֹופֶּן (בן דורו של אולסון): “יש דברים, אנחנו חיים ביניהם, ולראות אותם זה לדעת את עצמנו”; “מה שראיתי הוא כל אשר מצאתי: את עצמי.” חשיבותה של השירה אינה, אם כן, בהתפייטות, בהתוודות או בעינוג. השירה אינה עיסוק השייך למיעוט נבחר הפנוי להתענגויות אסתטיות־אינטלקטואליות. זו אינה אמנות־לשם־אמנות, אלא אמנות־לשם־חיים. השירה היא מעשה העצמי – בניית העולם, חומר עבודה, לבֵנים, מלט – תודעה, זכרון, ידע, דיבור, קול. העולם כ“עולם” אינו נתון אלא נברא – מתחיל. ממה לבנות אותו, איזה מכשיר אנושי מצוי בידינו אם לא שירה כדי לקחת את הנתון – הנתונים הקיימים (המקום, העובדות ההיסטוריות, המשפחה, התאווה, הכתבים הקרואים וכו') – ולחבר אותם (כפי שפאונד טען שצריך לקרות בשיר) כך שיהיה ברור, שמישהו פעם הרגיש את זה; שהריבוי עבר דרך האחד – התחבר לאחד – אדם אחד שהוא עצמו ריבוי, כמו מקסימוס. מקסימוס הוא גיבור השירה הזאת – הגיבור הקרוי אדם, שכדי להתחבר לכוחות, כדי לשיר, הוא “לוקח את דרך הנמוך ביותר”, כלומר: המינימאלי שאינו אלא עצמו, ועל כן ממנו אפשר להתחיל.

 

מתוך שירי מקסימוס    🔗

שִׁיר 1    🔗

        תַּצְלוּמֵי צֶבַע

שֶׁל כָּל אֹכֶל שֶׁיֵּשׁ: גְּלוּיוֹת

מְטֻנָּפוֹת

        וּמִלִּים, מִלִּים, מִלִּים

עַל הַכֹּל

        אֵין יוֹתֵר עֵינַיִם אוֹ אָזְנַיִם

שֶׁיַּעֲשׂוּ אֶת שֶׁלָּהֶם (לַכֹּל

פָּלְשׁוּ, הִפְקִיעוּ, נִבְּלוּ אֶת הַחוּשִׁים

כּוֹלֵל הַשֵּׂכֶל, הַפּוֹעֵל עַל הַיֵּשׁ

            וְהַחוּשׁ הָאַחֵר

הַבָּנוּי לָתֵת גַּם לֶעָלוּב בְּיוֹתֵר, אוֹ לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, הֶעָלוּב

אֶת אוֹתָהּ נֶחָמָה (מְשַׁכֶּכֶת, מַרְגִּיעָה

אֲפִלּוּ לִקְרוֹנוֹת הָרְחוֹב

שִׁיר

שִׁיר 2    🔗

        הַכֹּל

רַע

    וַאֲנִי נִשְׁאָל – שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי (אֲנִי, גַּם כֵּן, מְכֻסֶּה

בַּפְּסֹלֶת הַזֹּאת) לְאָן

נַמְשִׁיךְ מִכָּאן, מָה אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת

כְּשֶׁאֲפִלּוּ הַתַּעֲבוּרָה הַצִּבּוּרִית

מְזַמֶּרֶת?

    אֵיךְ נֵלֵךְ לְאָנְשֶׁהוּ

נַחֲצֶה אֶת הָעִיר אֲפִלּוּ

        אֵיךְ לָצֵאת בִּכְלָל (וְהַגְּוִיּוֹת

כֻּלָּן קְבוּרוֹת

בְּבוֹרוֹת רְדוּדִים?

שִׁיר 3    🔗

הַבֹּקֶר עִם הַשֶּׁלֶג הַקָּטָן

אֲנִי מְבָרֵךְ עַל חֶלְקִי, הַנְּזִילָה מֵהַבֶּרֶז

הוֹפֶכֶת אֶת הַכִּיּוֹר לִזְמַן, טִפָּה

שֶׁל מַיִם עַל מַיִם מְתוּקָה

כְּמוֹ ה־seth thomas¹

בַּמִּטְבָּח הַיָּשָׁן

שֶׁאָבִי עָמַד בְּתַחְתּוֹנָיו לִמְתֹּחַ אוֹתוֹ (תָּמִיד

שָׁכַח אֶת הַ־30 לַחֹדֶשׁ, כָּמוֹנִי לֹא רָצָה לְהִזָּכֵר

בִּשְׂכַר־דִּירָה

        בַּיִת בְּיָמֵינוּ

כָּל כָּךְ לֹא שֶׁלְּךָ

בִּמְיֻחָד

הַלִּינוֹלֵאוּם

        אוֹ הַמַּיִם בָּאַסְלָה

שֶׁלֹּא עוֹבְדִים, אֶת זֶה אֲנִי אוֹהֵב, שַׂמְתִּי אֲפִלּוּ מְהַדְּקֵי נְיָרוֹת

וְחֶבֶל כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַכַּדּוּר וּלְהוֹרִיד בַּיָּד

אֶת הַמַּיִם

        אֲבָל שֶׁהַמְּכוֹנִית לֹא, שֶׁאַף דָּבָר לֹא זָז לֹא יָזוּז

בְּלִי הַשִּׁיר הַזֶּה שֶׁהָיִיתִי מְסַלֵּק אֶת אָזְנִי מִמֶּנּוּ, הַצִּרְצוּר

שֶׁל הַבַּעֲלוּת…

            חוֹרִים

בִּנְעָלַי, זֶה בְּסֵדֶר, הַחֲנוּת שֶׁלִּי

פְּתוּחָה, פּוֹקֵעַ אֲנִי

בְּמַרְפְּקִים, הַבְּרָכָה

                בַּקְּשָׁיִים שֶׁחוֹזְרִים שׁוּב

"בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל הַשֶּׁפַע הִצָּמֵד

כְּכָל הָאֶפְשָׁר

לַזָּעוּם

      מוּל מְתִיקוּת

תַּשְׁתִּין

      בְּתוֹךְ כָּל טוּב

לֵךְ מֵהַצַּד, לֵךְ

בִּזְבֶּנְג, תְּקַע לָהֶם, לֵךְ כְּ

(קָרוֹב כְּכָל יְכָלְתְּךָ

קְרַע

בְּאֶרֶץ הַשֶּׁפַע, שֶׁלֹּא

יִהְיֶה לְךָ בְּזֶה חֵלֶק

            קַח אֶת דֶּרֶךְ

הַנָּמוּךְ בְּיוֹתֵר

כּוֹלֵל רַגְלֶיךָ, לֵךְ

נֶגֶד, לֵךְ

שִׁיר

שיר 6    🔗

אַתָּה שָׁר, אַתָּה

שֶׁגַּם

רוֹצֶה

“לא ברעיונות אלא בדברים”, כתב ויליאם קרלוס ויליאמס – לא לשכון בתוך אידיאות, אלא בעולם. “אדם אינו אלא עיר”, כתב ויליאמס על פַּטֶרסוֹן, העיר שלו, שהקדיש לה ספר שירים שלם, או נכון יותר – שירה שלמה, “המחשבה היא פטרסון, ובה היא מתגלה.” המחשבה פטרסון כמו המחשבה גלוסטר הן ריבוי – ריבוי קולות, מראות, שדה רב־פנים, מקוטע, שאי אפשר במבט לכלול את כל נופו בעין. השירה אוספת מן הצדדים ובכל זאת באה מן המרכז, לוקחת ונותנת בקולה את השיר־עיר, לא בצילום מן האוויר אלא מבפנים. יש בכך נגיעה במצב המודרני (או על־פי אולסון, פוסט־מודרני), שהוא פיזור, תנועה בורחת, מתרחקת, צנטריפוגאלית. כל עובדה מתפרשת מיד כעובדה אחרת, עוברת תהליך של רלאטיביזציה, של זריקה קדימה אל עבר דבר־אחר, מקום־אחר, משמעות אחרת – העולם כקולאז' של פרגמנטים, כאוסף אינפורמציות ואמיתוֹת הלקוחות מתורות שונות ומעולמות שונים זה מזה, הנותן לנו את עצמנו ומניה וביה גם לוקח אותנו מעצמנו. מבחינה רוחנית אנחנו יושבים ב“ארץ נוד” – בנדודים; המחשבה הנודדת לוקחת אותנו הלאה מעצמנו אל עצמנו. מתוך הפיזור והקיטוע נולד הרצון לחבר, לרכז בתנועה הפוכה, צנטריפטאלית, את הקטעים, את הפרטים השונים לכדי נפש אחת, “מקום” אחד. פוליס ושירת הפוליס היא חיבור הכוחות דרך הצומת הזה, דרך המוקד האחד, הנודד, מקסימוס, המחבק את העיר, את הריבוי.

ניתן לראות את אולסון ‘האוסף את עצמו’ ב“מכתבי המאיה” – סִדרת מכתבים ששלח ממקסיקו (1951) לידידו המשורר רוברט קרילי, ובהם דיווח במשך כמה חודשים על התחקויותיו אחרי ציוויליזציית המאיה. הוא רץ על חורבות תרבות עתיקה לאסוף איזה קטע, חרס, היירוגליף, לספר את הסיפור, לחבר להיום, לחבר את היום. “חזרתי היום עם שקיות מלאות חרסים, ראשים קטנים ורגליים – כולם יפהפיים… ואז אתמול, לבד, דרומה יותר, ממש בּוּל – חפרתי את האבן ההיירוגליפית הראשונה שלי…”. מה החיפוש הזה של מה שהוא קורא “הסולידיות של תחושת החיים, שניתן לחוש בה כאן בשדה ועל הגבעה התלולה המתרוממת על החוף…”, של “הדבר הגדול הזה – הדחוס, הטוטאלי”? הייתי אומר, שבחיפושו באתר החורבות של המאיה הוא מחפש (והוא גם מדבר על כך) לא אמת או מִמצא ספציפי כלשהו, אלא מתודולוגיה – את האופן, השפה לחבר בה (מן החרסים, מן הקטעים) את עצמו, את השיר, את המקום. בסוגריים פתוחים אני חושב על המתודולוגיה הפואטית של המקום הישראלי, שגם היא, אם כי באופן אחר לגמרי, בגילוייה הפוסט־חלוציים אוספת חרסים, כמו ה“פקלאות”, “תל אביב עיר הקֹדש” של אבות ישורון, המציאוֹת, objets trouvés של העין הרואה ושל הלשון המדברת ב“ארעא” של הרולד שימל, החפצים (שהם תשוקות), המשלֵי־המקוטע ב“קיבוץ” וב“פואמה הביתית” של אהרֹן שבתאי או קרעי הפסוקים של משה גרשוני – המנסים לגעת בשלם, לחפור (כמו המרגלים) את הארץ, את הציוויליזציה הנפשית שלנו.

בשלם (יהיה זה המרחב של אולסון או האוקיינוס שלנו – הספר) אי אפשר לגעת ישירות אלא רק בחלקים, רק דרך קליפות (חרסים) ניתן אולי לקלוט, לקבל (מלשון קבלה ואולי יותר מכך – מלשון קיבּוּל) את הניצוץ. כך, לחבר שיר אין פירושו להמציא, להיות גאון המצאה ודמיון, אלא לחבר את הריבוי – להביא דברים לכדי דבר אחד, וזאת – בלי לבטל את הריבוי, אלא תוך הכלתו. אולסון מצמיח את עצמו, אוסף בידיו, בעיניו, ברגליו את עצמו מהמקום. את המחשבה המקוטעת, כמו הנוף, כמו הפרטים – אנשים, קולות רבים, מחשבות/כוחות הוא אוסף למחשבה אחת, לעיר אחת (גלוסטר), לאיש אחד (מקסימוס), והוא בתוכה, והיא בתוך אמריקה, ואמריקה מסובבת אוקיינוס המחבק אותה ואותו בזרועותיו. “יְקום האדם (כותב אולסון) הוא הריבוי דרך האחד… אוקיינוס (הוא לא כותב ocean אלא Okeanos, כדי להנכיח את הכוח, את הראשוני, את אוקיינוס כיצור מיתי) הוא האחד שהוא כל הדברים ושדרכו כל דבר אינו אלא עצמו… הכל בא מהאחד, הנפש הלחה הופכת מתוך שִׁכְרותה לנפש יבֵשה… והאדם ניעור מהישֵׁנים ורואה אור…”.

כדי לראות אור עלינו להתמקם, לפגוע במקומנו, לשים את הצירים (הכוחות) במקום הנכון – את אמא ואת אבא, את הזרם האדיר של ההיסטוריה, את ההמון, את הרוח (טָאֹו, יהוה) – את כל “האחֵר”, “השכל הנעלם” הזורם לתוך העצמי, שחייב לקלוט אותו ומניה וביה לחצות אותו. העצמי הוא עולם חדש בתוך עולם ישן או עולם עתיק, שאת חרסיו עליו לאסוף – תמיד נותר הבוקר – ההתחלה, שכדי לדחוף אותה קדימה עליה להיות במקומה הנכון על הצירים, להתחבר למקום (גלוסטר), נקודת משען להרים את העולם, את המחשבה, כי המחשבה היא המקום, והמקום הוא המחשבה המביאה את השורשים לאותו גזע שירה המקשר ומצמיח את הלמעלה מתוך הלמטה, ואת הקדימה (בזמן) מתוך האחורה ואת הצדדים.

 

מַקְסִימוּס לְעַצְמוֹ    🔗

הָיָה עָלַי לִלְמֹד אַחֲרוֹן אֶת הַדְּבָרִים הֲכִי פְּשׁוּטִים

מַה שֶּׁהָיָה בְּעוֹכְרַי.

גַּם בַּיָּם הָיִיתִי אִטִּי, לְהִתְיַצֵּב, אוֹ לַחֲצוֹת

סִפּוּן חָלָק.

      הַיָּם לֹא הָיָה בִּשְׁבִילִי, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, מִקְצוֹעַ

אֲבָל בַּמִּקְצוֹעַ שֶׁלִּי גַּם, הָיִיתִי כְּזָר

כְּלַפֵּי הַדְּבָרִים הַמֻּכָּרִים לִי בְּיוֹתֵר. מְעֻכָּב,

וְלֹא מְסֻפָּק מִטַּעֲנָתוֹ שֶׁל הָאִישׁ

שֶׁדִּחוּי מִסּוּג זֶה

הוּא מִטִּבְעָהּ שֶׁל

הַצַּיְתָנוּת,

        שֶׁכֻּלָּנוּ בְּאִחוּר

        בִּזְמַן אִטִּי

        שֶׁאֲנַחְנוּ גְּדֵלִים בְּרַבִּים

        וְהַיָּחִיד

        לֹא נוֹדַע

        בְּקַלּוּת

יִתָּכֵן, אִם כִּי הַחֲרִיפוּת ²the achiote

שֶׁמָּצָאתִי אֵצֶל אֲחֵרִים,

נִרְאֵית לִי יוֹתֵר

מֵרִחוּקַי שֶׁלִּי. הַזְּרִיזֻיּוֹת

        שֶׁהֵם מַפְגִּינִים מִדֵּי יוֹם

        בְּהָרִיצָם אֶת עִסְקֵי

        הָעוֹלָם

        וְאֶת אֵלֶּה שֶׁל הַטֶּבַע

        לִי אֵין שׁוּם חוּשׁ

        הִתְעַסַּקְתִּי בִּשְׁנֵיהֶם

נִהַלְתִּי שִׂיחוֹת

דַּנְתִּי בִּכְתָבִים עַתִּיקִים

כְּכֹל שֶׁהָיָה בְּיָדִי שָׁפַכְתִּי אוֹר, הִצַּעְתִּי

אֶת הָעֹנֶג

שֶׁמִּקְרָא הַדְּבָרִים עָשׂוּי לְהַעֲנִיק.

        אַךְ אֶת הַיָּדוּעַ?

זֹאת הָיָה עָלַי לְקַבֵּל,

חַיִּים, אַהֲבָה, וּמֵאָדָם אֶחָד

אֶת הָעוֹלָם.

        סִימָנִים.

        אוּלָם כְּשֶׁאֲנִי כָּאן

        מַבִּיט הַחוּצָה כְּאִישׁ מַיִם

        וְרוּחַ, בּוֹחֵן

        וּמַחֲמִיץ אֵיזוֹ הוֹכָחָה

מַכִּיר אֶת רָבְעֵי

מֶזֶג הָאֲוִיר, מֵאַיִן הוּא בָּא

לְאָן הוּא הוֹלֵךְ, אַךְ הַשִּׁדְרָה שֶׁבִּי

אוֹתָהּ נָטַלְתִּי מִבִּרְכָתָם אוֹ

מִדְּחִיָּתָם אוֹתִי

        וְעַזּוּת הַמֵּצַח שֶׁלִּי

        לֹא פָּחֲתָה לְעוֹלָם

        אוֹ הִתְעַצְּמָה

        מֵחִלּוּפֵי הַדְּבָרִים

זֶה עִנְיָן בִּלְתִּי סָגוּר

שֶׁאֲנִי עָסוּק בּוֹ, הַבֹּקֶר,

עִם הַיָּם

הַמִּתְמַשֵּׁךְ

מִכַּפּוֹת רַגְלַי

הפעולה היא קול. הקול הוא הקולע את המחשבה דרך הדיבור עם הנשימה. על השירה לדבר לא מתוך שינה, לא במצב של התנתקות מהגוף, אלא מתוך חיבור לעולם, בשפת הדיבור היומיומית, בקללה, בתפילה, בצחוק, בכוחות הפועלים בעולם, בכוחות שהם העולם. השירה, השמעת הקול, היא, אם כן, השימוש (המאגי, הלשוני) בכוחות העולם, בלמטה ובלמעלה. אדם מדבר מן המקום – כדי לדבר שירה על אדם “לפגוע במקום” כיעקב בלוּז, ההופכת מניה וביה לבית־אל. הישיבה במקום, הישיבה המדיטאטיבית בתוך הפדמה – בתנוחה של בודהה, היא ישיבה בתוך העצמי – ישיבה טוטאלית, “ישיבת שירה”. עבור אולסון זו ישיבה גופנית לגמרי, מלאה, על הארץ, שממנה מתרוממת המחשבה באוויר. שירה היא ריקוד – היא “ריקוד תוך כדי ישיבה”, היכולת לפרוח באוויר בלי לאבד משקל לרגע – לא להשתחרר מהגוף אלא להתמלא בו, ודרכו להתמלא בגדול, בממשי, בארוטי – גלוסטר היא גוף, ענייני העיר הם גוף, אהבה היא גוף, ההיסטוריה כולה, העולם (בעברית – זמן ומקום) מקיפים את המרפסת האחורית של בית העץ שלו ממנה הוא מדלג באיזה שיר דילוג עילג אל השלג שבחוץ. הקול שהוא משמיע – המלה נתונה בתוכו ובוקעת ממנו – הדמות מתגלה מן הרקע. ביוגראפיה, גיאוגראפיה, ארכיאולוגיה, מסמכים היסטוריים – אלה כולם גוף מיתי המקיף כל דילוג של משמעות, כל מעשה, כל נקיפת אצבע. הכוח בא מבחוץ. המקום כמו כל הצומח ממנו הוא בריבוי. לא שלמות סגורה, אבסולוטית, אלא רווח בין הדברים – הנסיון להגיע לקצה, לשבור או לפחות לדחוף את הידוע הלאה, בפרטים נוספים, באופן המשפט שאינו סוגר על עצמו, להגיע שוב ושוב אל “הבוקר” – ולעשות זאת מן המקום, לרקוד, לפתוח את התנועה מן המקום.

תרשים של צ’ארלס אולסון

הדף שהשיר נכתב עליו, גם הוא חלק מהעניין. דף רגיל של שירה, שמודפס עליו שיר שקול, מחורז ומחולק לבתים, הוא מרחב, שנוכחותו אינה נלקחת כלל בחשבון. בתי השיר מונחים עליו על־פי סדר פנימי סגור, האדיש (מפנה את גבו) לשדה הלבן הפתוח מסביב. אולם בשביל אולסון מרחב הוא כוח. אמריקה היא כוח כזה, כמו שהוא כותב על הרמן מלוויל, לו הקדיש ספר שלם: “space – המרחב הוא העובדה המרכזית לאדם שנולד באמריקה… ואני כותב זאת בגדול, כי זה מופיע כאן בגדול, וללא רחמים.” גם הדף הלבן הוא מרחב, שהשיר צריך להיכנס אליו ולחיות בו כמו נהר הפולש לתוך יבשה ומתפרשׂ עליה, חורץ אותה בערוציו, בזרועות־הנהר שלו. את השירים של אולסון צריך לשמוע כשהם כתובים, לשמוע את הקול הזורם על הדף הלבן, קופץ, מדלג, הולך מרחק, נופל, מתפרץ, ממקם את עצמו במרחב, כובש לעצמו נוכחות, מציב את עצמו בעולם כעולם. את השיטה השירית הזאת כינה אולסון בשם “שירת־השלכה” (Projective Verse). הכוונה אינה בשום אופן למושג השלכה במובנו הפסיכואנאליטי, כלומר – למעין ‘השתנה נפשית’ על האחר תוך ביטול אחֵרוּתו (וחירותו); להפך, הכוונה היא להטלה עצמית על הדף, לתנועת הקול כפי שהוא בוקע מהגרון לאוויר, לאדם כפי שהוא יוצר את עצמו ואת עולמו בכל תנועה שלו במרחב. ההטלה הזאת היא הפעולה האנושית והשירית הקובעת. הדף מכיל את התנועה הזאת, לא רק את תוכנה. השיר, יותר משהוא תוכן האמירה או המחשבה, הוא הדיבור עצמו – הקול, קול המחשבה.

על כן, המקום (והעצמי המתגלה מתוכו) הוא הפתוח – הוא החורג מעצמו כעצמו. כך השירה המשמיעה קול נובעת מן המקום (הרקע), מדברת מתוככי הגרון, מן המקום שבו מתחילה הנשימה וממנו נובעת הפעולה, משם אדם ניכר, ממערת הפה שממנה “הגיח מהמערה הכחולה שלו בהר־קסיוס המפלצת הכחולה, מנפנף לא בבטחון מלא את זנבו, אבל בעיניו מגלה איזה ניצוץ…”. הקול (הנוכחות) הוא השיר. בכך אולסון הוא אכן המשכו הישיר של עזרא פאונד. ממנו אף למד את הפואטיקה של אפוס מודרני מקוטע, הבנוי מקרעי מיתוס, מערב־רב של תרבויות: מקסימוס, בודהה, רמבו, זאוס ואיזה כלכלן אמריקני מ־1930 יכולים לשכון בקלות זה ליד זה באותו שיר. התודעה המכילה את כל אלה מנסה להפכם דרך הפוקוס של השיר לעצמי אחד, לנוכחות אחת. במובן זה דומים שירי מקסימוס לקנטוס. אולם בניגוד לפאונד קיים אצל אולסון קול הבא ממרכז מאוד ברור. העומק של פאונד נובע מהעמדה התרבותית שלו, היותו שפות אחדות ודברים אחדים השואפים לאיזו אחידות דרך הקול האחד המדבר. אצל אולסון עומק הקול בא ממרכז ממוּקד הקשור באופן אישי־ביוגראפי לאולסון עצמו. המרכז הוא המקום שהקול בוקע ממנו – האדם, מקסימוס איש גלוסטר. במובן זה השירה של אולסון היא, עם כל האובייקטיביות שלה, שירה אישית לגמרי. העָצמה שלו היא דווקא להפוך את האישי ביותר, את הפרט, הפרטי, הפרטים לממד שלם, אובייקטיבי – לעולם. יש בשירה הזאת מהתחושה הרוֹוחת בשירתו האדירה של וולט ויטמן האומר: “אני, וולט ויטמן, קוסמוס, למנהטן, בן…”. גם אולסון בורא קוסמוס מתוך הנתון המצומצם ביותר, הקונקרטי ביותר שאליו נולד. המקום שוכן בפרטים. ממנו הוא בורא את השלם, כי בצמצום הזה מצויים ופועלים כל הכוחות, מצויה בו ההתחלה האנושית של חיים, ולכן החיים כולם, במלאותם.

הכוח שלו הוא להתמלא מן המקום – מן העולם, בפרטים הקטנים, בטקסטים של אנשי המקום המסַפּרים ומתעדים ומדמיינים, ובגופו שהוא בעצם העשייה. אולסון יושב במקום מן המקום. כי אי אפשר לשבת במקום שלא מתוכו. השירה של אולסון היא השירה היודעת שהיא המחשבה עד הסוף, שאינה עוזבת את הגוף. כמו ויטמן, פאונד, ויליאמס, אופן, הוא כותב שירה ההופכת את עצמה לטריטוריה. המאגיה שלה היא מאגיה של בריאת עולם (עולם הדיבור, עולם המעשה, עולם המחשבה), על כן הרבה פעמים בשירה זו עשויות המלים בעצמן מ“חומר”. המלים הן ציטוטים מתוך החיים. הן חומרים שנלקחו מן המקום, ועל כן הן המקום ולא המחשבה עליו, פרגמנטים של מי שהטוטאליות של המקום מונחת אצלו מאליה, וכל מה שהוא יכול להעביר אלה קטעים שהוא מלקט, תופס, חושב, נזכר, מדמיין, קורא פה ושם. הטוטאליות היא בחוץ במובן זה שאנחנו נמצאים בתוכה, היא מקיפה אותנו מכפות רגלינו ואילך עד האוקיינוס והיבּשות האחרות. על כן היא יודעת עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים עליה, כלומר: על עצמנו. עלינו להתמלא בה כדי להיות עצמנו; העצמי מתמלא, והשירה היא מחשבת ההתמלאות הזו, התגלות היבּשׁה.

 

מַקְסִימוּס מִגְּלוֹסְטֶר    🔗

רַק מִלָּתִי הַכְּתוּבָה

הִקְרַבְתִּי הַכֹּל, כּוֹלֵל מִין וְאִשָּׁה

– אוֹ אָבְדוּ לִי – לְמַעַן הַנִּסָּיוֹן לְהַגִּיעַ

לְרִכּוּז מֻשְׁלָם. (הַמִּנְ־

זָרִי.) “שַׂלְמָה וּפַת לֶחֶם”³

לְלֹא דְּאָגָה אוֹ הַצֹּרֶךְ לִדְאֹג

לָזֶה אוֹ זֶה

עַל רְצוּעַת חוֹף “חֲצִי הַיָּרֵחַ” (“הַזְּרוֹעוֹת אֲשֶׁר לָהּ”)⁴

הַבֵּיצִים שֶׁלִּי עֲשִׁירוֹת כֶּשֶׁל בּוּדְהָה

יוֹשֵׁב בָּהּ כְּמוֹ הַפַּדְמָה⁵

– וּגְלוֹסְטֶר, מִצְטַמְצֶמֶת בַּמֶּרְחַק

מוּלִי. אֵין זֶה אֲנִי,

גַּם אִם הַחַיִּים נִרְאִים

בִּיּוֹגְרָפִיִּים. הַדָּבָר הַיָּחִיד הַמְעַנְיֵן

הוּא אִם יָכוֹל מִישֶׁהוּ לִהְיוֹת

צֶלֶם

אָדָם, “הָאֲצִילוּת, וְגֹדֶל הָרוּחַ.”

(מְאֻחָר יוֹתֵר: אֲנִי עַצְמִי (בְּדוֹמֶה לְאָבִי, בַּתְּמוּנָה, צְלָלִית)

עַל הַסֶּלַע

יום ששי, 5 בנובמבר 1965

יש כאן תהליך כפול – שכן העצמי המתמלא חייב להתרוקן כדי להתמלא. לוי יצחק מברדיצ’ב מפרש את הפסוק “וילך הלוך ונסוע הנגבה” כנסיעתו של אברהם פנימה אל עצמו, כלומר: החוצה, אל ההתרוקנות מעצמו. רק המגיע אל “הנגב הריקן, היבש וריק מעצמו” יכול לא רק לירוא אלא גם להשתחרר מהעצמי ולאהוב. זוהי העבודה – עבודת השירה. זהו קונג – קונגפוציוס – המגלם את החכם אצל פאונד, והמלמד בקנטו 13 “לעמוד חזק באמצע”, באמצע החיים, באמצע הזרם, אבל לא נגדו. זהו מקסימוס היושב כבודהה על מקומו מול גלוסטר, כלומר: מול עצמו ובתוך עצמו (בקצה השני של חוף חצי הירח), הביצים עשירות כמו שקיות חול הקושרות ארצה את כדור המחשבה הפורח, המקיים בעצמו מרחק התבוננות, מרחק ידיעה המאפשר לקבל את המקום – להיות כלי הקיבול של המקום.

גם פאונד וגם אולסון אינם בעצמם החכמים; הם המשוררים. הם עושים פעולה כפולה של קבלה ושל עשייה. יצירת טקסט היא השתתפות, דיווח, מעשה אמנות, התפעלות, התגלות עצמית, החצנה, התייפּות. השירה לעולם אינה מרוקנת לגמרי, תמיד יש בה דימוי, דמיון, קונקרטיזציה, גוף. אולסון אינו משורר מרוקן. להפך, הוא משורר ממלא ומתמלא. על כן פעולת ההתרוקנות שלו היא יותר פעולת הקשבה (התבוננות, התפעלות, מחשבה, זכרון, קריאה, התנסות) על־ידי צמצום, שעניינו פתיחוּת. אין לאולסון שום בעיה להקדיש ספר שלם, “The Post Office”, לאביו הדוור ולמאבקו המקצועי הפוליטי והאישי באיזו סוכנות דואר מקומית. עם כל הגאווה שיש בו, עם כל האני ואִבחות הקול שלו, הכוח שלו הוא בהיותו בן – בן־המקום. הקול שלו הוא קול בן־המקום, בן־התרבות (התרבות כריבוי של האחד). אולסון נשאר בגלוסטר, הוא אינו מחוץ לגלוסטר, אלוהים שלו אינו לוקח אותו משם, אינו מטלטל אותו ממקום למקום.

אולסון הוא עם־הארץ, אבל לא במובן היהודי, על פיו עמהארץ, היליד, נתפס גם כבוּר, כאדמת בור, כי בראש מקננת מחוץ־למקום, מעבר־למקום, הוויה גדולה יותר וממשית יותר, היא “המקום” – “שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו”, אלא במובן אחר, על פיו ההוויה הממשית ביותר היא דווקא על הארץ. המקום הוא סיפור המקום הבוקע (מתאסף, נוצר) מן המקום עצמו. המושג הוא Muthology – הלוגוס (הדבר) מקורו בפה (Muth – Mouth), באדם שיש לו קול, ועל כן מסוגל לספר נכון את הסיפור (הרודוטוס, רמבו, מלוויל, דוסטויבסקי, פאונד, הומרוס הם האנשים של אולסון, שסיפרו נכון את הסיפור). המקום עצמו הוא הספר, עלילותיו, כוחותיו, מראותיו, אנשיו, פקידי העירייה שלו, מלאכותיו, והסיפור הגדול שלו – אלי המקום, הגיבורים. המקום כותב מפיו עצמו (של אולסון) את עצמו. אין מתח בין הפרטים לבין הגדול, בין השעון המסוים או רצפת הלינוליאום של אביו, או בין מי האסלה הדורשת תיקון לבין אוקיינוס – הם אותו עולם. ואלוהים הוא Okeanos הגדול, החובק את גלוסטר, הוא Amerika החובקת את גלוסטר, כוח בתוך כוח, מרכז בתוך מרכז. המוות גם הוא אינו אלא זר מקומי, לא הֵרואי, לא גדול, אלא “האחר” הפוגש אותך כשרק רצית “להכיר את הטופוגראפיה של האי… שאינו אלא פיסת ארץ כמו כל מקום אחר”. המוות בא מן המקום כיסוד הזרות – הטריטוריה האחרת לחלוטין השוכנת בלתי־נראית כביכול בתוך המקום עצמו, בתוככי הטריטוריה שלך (הפחד לעבור את הגבול, את קצה השכונה, לתחומו של ה“אחר”), הזר המקנן בך כאיזה בעל אחוזה “כאילו האי אכן שייך לו”.

 

קוֹלְ’ס אַיְלֶנְד    🔗

פָּגַשְׁתִּי בַּמָּוֶת – הוּא הָיָה סְפּוֹרְטַאי – בְּקוֹלְ’ס

אַיְלֶנְד. הוּא הָיָה בַּעַל נְכָסִים. אוֹ אוּלַי

קוֹלְ’ס אַיְלֶנְד כֻּלּוֹ הָיָה שֶׁלּוֹ. לֹא בָּרוּר. הַנְּקֻדָּה

הִיא שֶׁהָיִיתִי שָׁם. שׁוֹטַטְתִּי, ו־כְפִי

שֶׁלְּעִתִּים, בַּיַּעַר – לְפֶתַע מוֹפִיעַ זָר,

וְהַדָּבָר שֶׁבְּדִיּוּק עָשִׂיתָ

אֵינוֹ יוֹתֵר מַה שֶּׁהָיָה. זֹאת אוֹמֶרֶת פִּתְאֹם

מַה שֶּׁחָשַׁבְתָּ, כְּשֶׁהָיִיתָ לְבַד, וְעָשִׂיתָ מַה

שֶּׁעָשִׂיתָ מִשְׁתַּנֶּה כִּי מִישֶׁהוּ

אַחֵר הוֹפִיעַ. הוּא לֹא הִטְרִיד אוֹתִי, אוֹ אָמַר מַשֶּׁהוּ. וְזֶה

לֹא מַפְתִּיעַ, אָדָם לֹא חַיָּב, בִּנְסִבּוֹת כָּאֵלֶּה;

אוֹ לְכָל הַיּוֹתֵר נִיד רֹאשׁ אוֹ מַשֶּׁהוּ. אוֹ שֶׁכֵּן. אֲבָל לֹא,

גַּם אַתָּה לֹא הָיָה עוֹלֶה עַל דַּעְתְּךָ לַעֲשׂוֹת זֹאת, אִם זֶה הָיָה מָוֶת. וְהוּא

בָּטוּחַ הָיָה, מִיָּד בָּרֶגַע שֶׁהִבְחַנְתִּי בּוֹ. אֵין סָפֵק

בַּדָּבָר גַּם אִם נִרְאָה כְּמוֹ אֵיזֶה בַּעַל

אֲחֻזָּה הַמְסַיֵּר בְּאַדְמוֹתָיו. לֹא מַמָּשׁ. לֹא אִם זֶה הָיָה הוּא.

צַיָּד, אוּלַי – הַמֻּרְגָּל

בְּצֵיד עוֹפוֹת־בָּר שֶׁיָּצָא הַבֹּקֶר, מַקְפִּיד, אֵיךְ לוֹמַר, לִשְׁמֹר

עַל כּשֶׁר, מִסְתּוֹבֵב, בּוֹדֵק

מָה הַמַּצָּב. וּמָה אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַצַּיִד. וְאֵיךְ

הַיַּעַר. בְּעֶצֶם, בְּדִיּוּק לִפְנֵי שֶׁהוֹפִיעַ

בְּטִבְעִיּוּת מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁאָדָם אַחֵר עָלוּל לְהִקָּלַע

לְנוֹף שֶׁל עַצְמְךָ, הִבְחַנְתִּי

בִּשְׁנֵי פַּסְיוֹנִים, זָכָר וּנְקֵבָה, חוֹצִים בְּקַלִּילוּת אֶת

הַשְּׁבִיל עָלָיו עָמַדְתִּי וְנִסִּיתִי, לְמַעֲשֶׂה,

לִלְכֹּד אֶת תְּשׂוּמַת לִבּוֹ שֶׁל בְּנִי מַהֵר כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק

לִרְאוֹתָם לִפְנֵי שֶׁהֵם נֶעְלָמִים בֵּין שִׂיחֵי הַדַּפְנָה

אוֹ הַ־arbor vitae בְּצַד הַשְּׁבִיל.

            הָרשֶׁם שֶׁלִּי הוּא שֶׁאֲנַחְנוּ

כְּלוֹמַר, הַמָּוֶת וַאֲנִי, אָמְנָם הִשְׁגַּחְנוּ זֶה בָּזֶה. לֹא

יוֹתֵר מִזֶּה, רַק זֶה שֶׁהוּא הוֹפִיעַ

וְזִהִינוּ זֶה אֶת זֶה – אוֹ אֲנִי אוֹתוֹ, וְלֹא נִרְאֶה הָיָה

שֶׁמִּתְעוֹרֶרֶת שְׁאֵלָה בְּלִבּוֹ

לְגַבֵּי נוֹכְחוּתִי שָׁם, אֲפִלּוּ שֶׁחַשְׁתִּי לֹא בְּנוֹחַ.

    זֹאת אוֹמֶרֶת,

קוֹלְ’ס אַיְלֶנְד

הוּא מָקוֹם מוּזָר מְבֻדָּד וּמְסֻגָּר, וַאֲנִי הָיִיתִי שָׁם רַק מִתּוֹךְ כַּוָּנָה

לְהַכִּיר אֶת הַטּוֹפּוֹגְרַפְיָה שֶׁל הָאִי הַמִּתְפָּרֵשׂ

עַל מֵימֵי הָאֶסֶקְס. וּכְמוֹ שֶׁהוּא עַתָּה, לְלֹא תּוֹשָׁבִים

שֶׁאֶפְשָׁר לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם,

יֵשׁ בּוֹ יוֹתֵר פְּרָטִיּוֹת מֵאֲשֶׁר כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם שֶׁנִּתָּן לְהַעֲלוֹת עַל הַדַּעַת.

וּלְמַטָּה בָּאֵזוֹר בּוֹ פָּגַשְׁתִּי בּוֹ (בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ בֵּין

שְׁנֵי הַבָּתִּים מֵעֵבֶר לַנָּהָר, וּבֵית הַכִּרְכָּרוֹת

בַּכְּנִיסָה) הָיָה שֶׁקֶט, פִּסַּת אֶרֶץ כְּמוֹ כָּל מָקוֹם

אַחֵר. אַךְ מַה שֶּׁהִקְשָׁה עָלַי,

כְּשֶׁאָמְנָם הוֹפִיעַ, מִיָּדִית לְפָחוֹת, הָיָה שֶׁאֲנִי

מַפְרִיעַ בְּעֶצֶם הִמָּצְאוּתִי שָׁם,

וְגַם אִם הוּא נִרְאָה כְּבֶן־בַּיִת גָּמוּר

בְּקוֹלְ’ס אַיְלֶנְד, וּכְפִי שֶׁאָמַרְתִּי, כְּאִלּוּ הָאִי אָכֵן שַׁיָּךְ לוֹ

אַף אִם הָיִיתִי מְשֻׁכְנָע שֶׁלֹּא, הֲרֵי הִשְׁגַּחְתִּי בּוֹ, וְהוּא בִּי, וְהוּא

הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ בְּלִי שׁוּם דָּבָר יוֹצֵא דֹּפֶן.

יִתָּכֵן שֶׁחָגַר חוֹתְלוֹת, אוֹ כִּמְעַט

מַקֵּל הֲלִיכָה, בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת הָיָה הַרְבֵּה יוֹתֵר

לָבוּשׁ מִמֶּנִּי,

שֶׁהָיִיתִי בְּחָקִי וְהִתְעַסַּקְתִּי

רַק בְּמַה שֶּׁהִתְכַּוַּנְתִּי מִלְּכַתְּחִלָּה לְהִתְעַסֵּק בּוֹ כָּאן

וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים בְּכֵּף אַן.

אוּלַי זוֹ עֵינוֹ שֶׁגָּרְמָה לִי

שֶׁאֶרְאֶה בּוֹ מָוֶת? לֹא נָכוֹן, שׁוּם דָּבָר לֹא הָיָה

מְשֻׁנֶּה בְּעֵינוֹ,

    לֹא הָיָה זֶה אֶלָּא עֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁהוּא הָיָה מָוֶת בְּרֶגַע

שֶׁנִּגְלָה לָעַיִן. אוֹ זֶה שֶׁהִתְחַוֵּר לִי שֶׁיֵּשׁ כָּאן בִּכְלָל אָדָם

בְּנוֹסָף לִי. וְהַבֵּן.

    כֵּן הֶחֱלַפְנוּ אֵיזֶה מַבָּט. זֶה הַדִּוּוּחַ הַמָּלֵא בְּיוֹתֵר

הָאֶפְשָׁרִי שֶׁאֲנִי מְסֻגָּל לָתֵת, עַל הַמִּפְגָּשׁ.

יום רביעי, 9 בספטמבר 1964

מאנגלית: זלי גורביץׁ'