מנהגים שעוד לא זכו להיכנס להיכל הספרות, אך יש צורך דחוף לרשמם מפי העם על פי עדי ראייה ושמיעה. אך גם מנהגים ידועים ומפורסמים, שכבר נזכרו בספרים, כדאי לעיין בשנויים השונים שחלו בהם בעדות שונות ובמקומות שונים. כדי שהשנויים יהיו מובנים לקורא עד שיוכל להבחין בחידוש שבמנהג המקום או העדה, רצוי שהרושם או המערכת המפרסמת את הרשימה, ישתדלו לציין את המקורות הספרותיים של המנהג.
לשם הדגמת הצורך בציונים אלה, הנני לציין מקורות ספרותיים לרשימת מ' דוידזון “כרע אווז – לשוחט”1, שנתפרסמה ב"ידע־עם" (חוברת ב, עמ' 43).
למנהג הנזכר יש ספרות שלמה, הרמ"א כלל זה בהלכות שחיטה (יורה דעה, סוף סימן יא), וכל הספרים המטפלים בהלכות שחיטה הלכו בעקבותיו והוסיפו עוד חומר. בהיות אחד המקורות של המנהג בצוואת ר' יהודה החסיד, טיפלו גם מפרשי הצוואה בעניין זה.
קצר המצע לציין את כל המקורות, ונסכם רק בקצרה את תוכנם:
יסוד המנהג היה איסור מוחלט של שחיטת אווזים בזמנים ידועים מחשש סכנה לשוחט, והקילו בדבר, אם השוחט בעצמו טועם מהאווז ששחט.
בעל ספר “הקנה” (דפוס קראקא קלט, ב) כותב: “וכן אמרו רז”ל שלא לשחוט אווזים בזמן שיש לשר שלהם הממשלה והכח, והוא חודש שבט כי הממית ימות". ור' יהודה החסיד בצוואתו כותב: “לא ישחוט אדם אווזים בשבט, ויש משפחה שמונעים זה בטבת והעיקר הוא בשבט”2.
ובקובצים ישנים, שראה מחבר ה"טורי־זהב" (יורה דעה סי' קטז, אות ו) נזכרים ימים ידועים בחודש טבת שבהם אסור לשחוט ולאכול אווזים.
ברמ"א (יורה דעה סוף סימן יא) הובא לראשונה ההיתר לשחוט אם השוחט טועם מהאווזה השחוטה. לעומת זה מרחיב הרמ"א את המנהג על שני החדשים טבת ושבט. הוא כותב: “מקצת שוחטים נזהרים שלא לשחוט שום אווז בטבת ושבט אם לא שאוכלין מלבה, משום שקבלה היא שיש שעה אחת באותן חדשים אם שוחט בה אווז ימות השוחט, אם לא אוכל ממנה, ונוהגין לאכול מן הלב”. ובש"ך (שם, אות ז) כותב: “ובהגהת מנהיגם איתא דנותנים לו הכבד, וראיתי עתה נוהגים לאכול מן הרגלים”.
ובספר שמלה חדשה (סימן יא) מובא “שעתה רואה אני דאכלי מאיזה אבר שיהיה, וכשיש להם הרבה, מבשלים מכל האווזות וטועמין המרק”. בפראג לקחו השוחטים מן “שומן מהותך” ובמצרים נהגו לקחת ראש האווז. ונתנו סימן למנהגם במאמר התלמודי: “פסיק רישיה – ולא ימות”. כלומר: הורד ראשו של האווז ולא ימות השוחט…
יש שהסתפקו בזה שבני הבית של השוחט טעמו מהאווז, ולאו דוקא השוחט עצמו. ויש שגם התירו שהשוחט יקבל כסף תמורת אבר האווז שעליו לקבל.
בדרך כלל התייחסו הרבנים למנהג זה בנטייה לקולא כיוון שאין לו יסוד בהלכה, והיו גם כאלה, וביניהם ר' יהונתן אייבשיץ, בספרו “כרתי ופליתי” (סימן יא, אות ה), שהתנגדו לו מתוך חשש שיש בו משום “דרכי האמורי”. ובעל “פחד יצחק” (ערך שוחט) כותב: “ואני ראיתי כמה שוחטים שלא אכלו [מן האווז] ולא מתו, ומאז דקפיד קפדי בהדיה, דתמים תהיה – כתוב”.
אך בחוגי השוחטים רבו המקפידים שחששו לנפשם מפני הסכנה, והם גם גרמו שהמנהג פשט בתפוצות ישראל. מעניינת השאלה שנתעוררה, איך יתנהג השוחט שהטריף אווז מפני שדעתו נוטה לדעת המחמיר, אבל הוא יודע שיש מקילים ומכשירים אווז כזה, לטעום מאווז שהטריף אי אפשר, לא לטעום הוא חושש שמא מעיקר הדין הלכה כמקילים, ויש סכנה בדבר שלא יטעום. סוף סוף מצאו עצה: יהנה השוחט מהאווז, על ידי זה שיקח מנוצותיו וישים בכרים שלו…
-
במקורות הספרותיים שנזכיר להלן, כתוב “רגל” ולא “כרע”. כי סברו כנראה, ש"כרעיים" כולל רק החלק העליון של הרגל עד הברכיים (עיין תוס' יום טוב, תמיד, פרק ב, משנה ב). ↩︎
-
הפלוגתא בין טבת ושבט, יש לה מקור בשנויי נוסחאות שבזוהר (שמות דף יב, א), אם טבת או שבט נכלל ב"תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא" (בג' החדשים שבהם דין קשה שורר בעולם). ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.