ערכו של היין עולה על ערך הדבש הנעשה מענבים ולכן לא כדאי היה לטפל בתעשיית הדבש בארצות ששתיית היין נהוגה בהן והמסחר מפותח שם. כי לא היו בקיאים באופני תעשייתו ולא היו יודעים את טיבו. לעומת זאת, בארצות שנהגו איסור בשתיית היין והמסחר בו נחשב לתועבה, נתפתחה תעשיית דבש־הענבים לתוצרת העיקרית של ענבים.

מחמד אסר כידוע את שתיית היין¹ ואיסור זה נשמר בכל תוקף בארצות האיסלם, עד שר' האי גאון כותב: “שעיקר דת שלהן אסור יין ותעובו וקללת השותים אותו”². וגם המסחר ביין תועבה הוא להם והפריעו גם לבני דתות אחרות שהתעסקו במסחר היין, והיהודים שסחרו ביין בארצות האיסלם סבלו צרות רבות³. עד שכמה קהילות עשו תקנות, שהיהודים לא ימכרו יין לבני דת האיסלם⁴.

תעשיית דבש־ענבים התפתחה איפוא בארצות האיסלם והדבש הזה ידוע בשמי הערבי “דב”ס" ויש מקומות, שהיו קוראים אותו “ארו”ב" או “ארופי”.

היהודים השתמשו בדבש ענבים לצרכיהם וגם עסקו בו לצרכי מסחר, אבל רוב בעלי הכרמים היו גויים, והיהודים היו קונים מהם דבש, או ענבים ומעבדים את הענבים לדבש בכרם של הגוי ובגתות שלהם. ויש שהיה קיים תנאי בין היהודי ובעל הענבים, שהיהודים יעשה את הדבר, והמחיר נקבע לפני משקל הדבש, כל רוטל דבש בכך וכך, ועוד תנאי־קניה שונים.

והנה נתעוררה שאלת איסור יין נסך בדבש זה ונתפלגו הדיעות ונולדו מנהגים שונים, בארצות וקהילות שונות, היו מקילים והיו מחמירים ויש שהקילו רק בתנאים ידועים. בין המתירים היו כאלה שרצו לתלות את ההיתר בדברי המשנה (עבודה זרה ב, ז): “ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו, והדבש”. ופירשו, שהדבש הנזכר הוא דבש־ענבים. ויש שחלקו על פירוש זה. יש שהתירו דבש של ישמעאלים בסמכם על הדיעה, שאין הישמעאלים עובדי עבודה זרה ואינם מנסכים יין, והחמירו בדבש של ערלים.

יש שהבדילו בין האופנים השונים של עיבוד הדבש. מקום חשוב בעיבוד הדבש תפס “עפר לבן ידוע”, שהשתמשו בו לשם צלילת הדבש ונהגו בשימוש אותו עפר מנהגים שונים שהשפיעו על הדיעות בהלכה זו. במקור אחד⁵ מסופר: “בארץ הזאת⁶ רגילין הישמעאלים לקחת הענבים ומשימים עליהם עפר לבן ידוע, שעה אחת או יותר מעט קודם דריכתם, כדי שיצול היין היוצא מהם מהרה ויעמוד במתיקותו, ואחר כך דורכים אותם ומבשלין אותו היין בשול יפה עד ש[מ]תעבה ונעשה כעין דבש וקוראים אותו דב”ס והוא ארו"ב שעושין בארצנו⁷. רק שזה לבן וערב ויושר⁸ ממנו, כי העפר מיפה אותו הרבה".

לעומת זה מסופר במקור אחר⁹, ממקום אחר ומתקופה אחרת: “על עפר ואפר שנוהגין בזמן הבציר שמניחין ומשליכין בתירוש אחר שדורס הישראלי בגת של גוים ואח”כ משליכין בו עפר ידוע לבן, שעה אחת או יותר כדי שיצול ויזדכך ויתברר התירוש מהרה ויעמוד במתיקתו אחת או יותר כדי שיצול ויזדכך ויתברר התירוש מהרה ויעמוד במתיקתו ימים עד שיתבשל ויעשו ממנו דיבשי הנקרא ארופי¹⁰. ונוהגין פה, שאחר משליכין בתירוש ההוא אותו העפר, משם ואילך מתטפל הגוי בבישולו ונושא ונותן בתירוש ההוא לבשלו וקונה ממנו ישראל". וגם בזה נחלקו הדיעות, יש שסברו, כי יותר יש להקל כשנותן העפר לפני דריכת הענבים, והדריכה היא לשם דבש ולא לשם יין, אבל אם כבר נעשה תירוש לא מועילה השלכת העפר. ויש שאמרו להיפך, אם נתנו העפר בתירוש אי אפשר כבר להחזירו ליין ולכן יש להקל, אבל אם שמו עפר לפני דריכת הענבים אפשר להחזירו ליין על ידי סינון ולכן יש להחמיר.

החומר על נושא זה מפוזר בספרים שונים והנני חושב, שכדאי לסקור את החומר, עד כמה שמצאתי בספרים שהגיעו לידי. כמובן, שאין מטרת מאמרי זה בירור הלכה והכרעה למעשה.

לפי עדות אחד החכמים מהמאה־הראשונה לאלף הששי¹¹, התיר כבר רב האי גאון דבש ענבים של גוים, והוא מביא דברי רה"ג: “שהדבש השנוי במשנת אין מעמידין (עבודה זרה ב, ז) ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו והדבש ודבדבניות, שזה הדבש הוא הדב”ס שנעשה מיין, מדשני בהדדי תרוייהו דבש ודבדבניות, ומה דבדבניות מן היין אף הדבש דבש ענבים"¹².

החכם הנזכר התיר בזמנו את הדבש על יסוד דברי רה"ג הנ"ל והוא גם הסביר את טעם ההיתר: “כי הנכרים שעושים הדבש מענבים אין כוונתם ליין רק לדב”ס ומחשבתם מסלקת כל איסור" ועוד ש"לעולם זה לא נקרא יין רק דב"ס שמו, וקיימא לן כרבא דאמר בפרק השוכר (שם סו, א): בתר שמיה אזלינן".

חכמי צפת, שהיו בדורו של החכם הנזכר, חלקו עליו. בין חכמי צפת, שהשתתפו במחלוקת זו, נזכרים בשם: רק שלמה עמנואל, ר' פרץ ור' שם טוב. שני הראשונים אינם ידועים לנו ממקור אחר¹³. והאחרון הוא כנראה ר' שם טוב ב"ר אברהם ן' גאון, בעל “מגדל עוז” על הרמב"ם, שישב בתקופה ההיא בצפת וחיבר שם ספריו¹⁴. הם התנגדו להיתר וטענו כי “דברי הגאון רבינו האי ז”ל אשר כתבו בשמו, לא נמצא בשום חיבור שחיבר הוא ולא בחיבור זולתו מן הגאונים והמפרשים, וע"כ אין לסמוך עליהן".

במאה השניה לאלף הששי, נתעורר אחד מחכמי צפת, בלתי ידוע לנו בשם¹⁵, ופנה להר"ן בשאלה בעניין הדבש. בשאלתו הוא מספר להר"ן את המחלוקת שהיתה בענין זה בימי החכמים הנזכרים והוא כותב: “ובימיהם לא היה פוצה פה ומצפצף עליו היתר, ועתה בעונותינו אשר נתבקשו בישיבה של מעלה, קמו המתחכמים ורצו להתירו, והם נעזרים בראיות החכם הנזכר, והוסיפו…”. הר"ן בתשובתו דוחה בחריפות את הדברים המיוחסים לרה"ג וכותב: “אין ספק שהדברים שתלו ברבינו האי ז”ל משובשים וחס ליה למרן דלימא הכי, שאין הדברים נראין לטעות בהן אפילו קטני התלמידים שלא נתפתחו עיניהם בהלכה". ואחרי שהוא מטפל בכל צדדי ההיתר מסיק לאסור הדבר שנעשה על ידי עכו"ם. אבל הוא מראה פנים להתיר דבש הנעשה על ידי ישמעאלים: “שהרי הסכימו הגאונים, שישמעאלים אין יינם אסור אלא בשתייה ולא בהנאה… לפי שאינם עובדי ע”ז ואין ביינן משום נסך, נמצא שאינו נאסר אלא משום חתנות, וכיון שאין איסורו אלא משום בנותיהן, כל שאוכל אותו בדרך שאין בו חתנות אפשר שהוא מותר. והדב"ס אין ספק שאין בו משום חתנות דלא גרע מיין מבושל דלית ביה משום חתנות". אך כל זה להלכה, אבל למעשה “ראוי להנהיג איסור בדב”ס".

אחרי הר"ן, הננו מוצאים את הרע"ב מברטנורא, במאה השלישית לאלף הששי, מטפל בשאלה זו. במכתבו שכתב לאביו מירושלים, באלול רמ"ח, הוא כותב: “וכבר נסתפקו בארצות האלה על דבש הענבים שעושים הישמעאלים שמשעת דריכה אין דורכין אותו כדרך שדורכין לעשות מהם יין, והדבש טוב מאד. ונשאלתי על זה בעזה ובירושלים ונתבקשתי להמנות בהיתר הזה, ויש בו כמה צדדים להתר, ומפני שראיתי החכמים אשר היו לפני שלא מלאם לבם להתיר, לא רציתי לפרוץ גדר”¹⁶.

במאה הרביעית, הסתפק הר"י קארו בזה שהביא ב"בית יוסף" את דברי הר"ן בתשובתו, ובשולחן ערוך פסק בקיצור: “דבש של ישמעאלים אסור”¹⁷. וכן בן דורו ר' יוסף ן' צייאח, שהיה רב בדמשק ובירושלים, כשהוא מוכיח את בני דמשק על שנהגו להקל בכמה דברים, מזכיר גם “דבש הענבים” ביניהם¹⁸.

הרדב"ז נשאל על “מעשה שהלכו יהודים להכרמים לעשות דבש בהכשר, ואחר שנתבשל והסירו אותו מעל האש נתערב עמו כמו נ' אוקיות מהתירוש שעושין ממנו הגוים בדבש שלהם והוא דבר מועט מחלק א' ממאה”. בתשובתו, בין שאר דברין, הוא כותב: “כי עיקר איסור ‘דבס’ של עכו”ם אינו אלא מטעם חומרא בעלמא למעשה אבל לא להלכה, כאשר כתב הר"ן ז"ל בתשובת שאלה. והטעם, לפי שמערבין עפר לבן עם הענבים. ובכמה מקומות נהגו בו היתר. הילכך זה התירוש שנתערב עם הדבש, כיון שהוא מעורב עם עפר לבן אינו נאסר במגע העכו"ם, ודי לנו שנחמיר בו בעצמו אלא [צ"ל: ולא] שנאסור בתערובתו ושיאסור בכל שהוא. וכל המחמיר בכיוצא בזה מאבד ממונם של ישראל"¹⁹.

בעל ספר “חרדים”, שחי באותה תקופה בצפת, מטפל בשאלת ה’דבס', אך לא בקשר עם שאלת יין נסך, כי כפי הנראה נזהרו בזמנו לעשותו על־ידי יהודים, אלא לעניין חיוב תרומות ומעשרות, והוא כותב: “וכן ה’דבס' שעושין מן הפירות שקונים ישראל מן הגוים, כיון דגמר מלאכתן ע”י ישראל אע"פ שגומרים אותו ברשותו של גוי, ואין קונין רק כשכבר הוא עשוי, כך וכך כל רוטל חייב מן התורה, וכן הורו חכמי הדור אחרי הרבנים הנזכרים"²⁰.

באחת השאלות שנשאל מהרי"ט צהלון, נמצא: “ילמדנו רבינו: הגוים שעושין הדבש של ענבים על ידי ישראל כדת מה לעשות מפני הניסוך, ואחרי גמרו שוקלים אותו ומוכרים אותו לישראל, אם חייב במעשר מפני שדיגונו ביד ישראל או לא”²¹. לכאורה, שאל השואל שתי שאלות: “כדת מה לעשות מפני הניסוך” ועניין חיוב מעשרות. איך כיון שמהריט"ץ אינו מטפל כלל בתשובתו בשאלת הניסוך, נראה שהשואל לא שאל כלל על זה, וכוונת שואל היתה רק לספר, שהדבש נעשה בכשרות על ידי יהודים “כדת מפני הניסוך”. ולהמלה “כדת” הוסיף הוספה מליצית “מה לעשות” על פי “כדת מה לעשות במלכה ושתי” (אסתר א, טו).

מעניין הוא מה שמסופר על האר"י ותלמידו ר' חיים ויטאל, בנוגע לדבש ענבים. רח"ו כותב: “בענין הדבש הנעשה מתירוש המבושל של הענבים, לא היה מורי ז”ל נמנע מלאוכלו אף אם העושין אותו חשודין עליו, והנלע"ד שהיה מקל²² בו לפי שאין ניסוך באומות הישמעאלים, ודי לו להחמיר שלא לאוכלו בהיותו ודאי שלהם, אך בספיקו מותר"²³.

ר' שמואל ויטאל, בנו של רח"ו, הוסיף על דברי אביו: “א”ש (=אמר שמואל) מעיד אני שמורי אבי זלה"ה לא היה אוכל ממנו. ולעד"ן [=ולעניות דעתי נראה] כי היה מחמיר בסיבת הרבה ערלים היו נוגעים בתירוש כמנהג שלהם בעת עשיתו והוא ספיקו מאיסורא דאורייתא". לדעתו אין רח"ו חולק על רבו האר"י ומחמיר במה שרבו נהג לקולא הלכה למעשה, אלא שכפי הנראה בא שינוי במצב הדברים, האר"י חשד את היהודים שאינם נזהרים די ממגע ישמעאלים ונהג לקולא, ורח"ו חשש למגע ערלים ונהג לחומרא.

במאה החמישית בשנת תכ"ד, הננו מוצאים, שחכם אחד בשם אברהם פלאנייאש מ"עיר מבצר"²⁴ הסמוכה לגאליפולי, פנה בשאלה לר' חיים בנבנשת, בעל כנסת הגדולה, בנידון הדבש. הוא תיאר לפניו את אופן עיבוד הדבש במקומו והוא כותב: “שאלתי את פי אנשי המקום ואמרו, שכך נהגו מימי עולם ושנים קדמוניות, ואמרתי להם קדמוניות אל תתבוננו²⁵, מהיכן ומאין הרגל(י)ם, ולא מצאתי בפיהם מענה נרמז שמץ לדבר לתורה ולתעודה. ואמרו לי, שכך נוהגין בגאליפול יע”א, ורע עלי המעשה. וכאן היה וכאן נמצא איש חיל רב פעלים ירא אלהים הח"ה כה"ר אברהם שאלוניקייו נר"ו, שאלתי את פיו ויורני ויאמר לי, שכך נוהגין בגאליפול מעולם, לפי שכיון שהשליכו העפר בתירוש, אין שם יין עליו ולא יעמוד ימים רבים, כי לא יועיל לא ליין ולא לחומץ. ואני אמרתי לו שמאחר שבשעתו בהיותו תירוש שם יין עליו, ומה לי שיפסד לימים, והרבה יינות יפים וטובים, לימים נפסדים ולא יועילו לא ליין ולא לחומץ, ואדרבא העפר הזה מזכך אותו ועושהו יין טוב מתוק לחיך אוכל יטעם לו, באופן שבהיותו תירוש שם יין מעליו לא סר, וכיון שעוסק בו הגוי שלוקח היין הזה מן הגת צלול זך וישר פעלו, הרי נתנסך ואיך נוהגים בו התר". השואל דן גם ביתר צדדי ההיתר והוא דוחה אותם והוא כותב: “ולענין כונת הגוי שאין מחשבתו לשם יין אלא לשם דבש, לא עלה בידי להאריך בדבר הזה, כי אין בידי מסכת ע”ז לעיין בשרשי הדברים". אחר כך מצא השואל את דברי הר"ן בתשובתו שכבר הזכרנו, ולדעתו הנידון של הר"ן הוא יותר קל, כי שם היו משליכין העפר על האבנים קודם הדריכה. והוא בא לידי מסקנא, ש"ק"ו לנידון דידן כי אחר דריכת הענבים והתירוש בגת או בחבית שם משליכין העפר, כי כבר שם יין עליו מכ"ש שאסור". מעניין גם מה שהוא כותב: “ולחכמי גאליפול יע”א לא כתבתי מתרי טעמי, חדא: כי הם נוגעים בדבר ויחזיקו בתורתם אומנותם ומנהג אבותיהם בידיהם. ועוד, כי לא שמעתי להם קל קן קולמוסא, ועוד שהחכם השלם כמה"ר שמעון בן חביב נר"ו לא בריא וחולה לרגעים לא מלאני לבי להטריח עליו²⁶.

ר' חיים בנבנשת בתשובתו כותב: “וידעתי שלא היה צריך כ”ת להאריך כל כך, כי אם להגדיל תורה, כי התשובה של הר"ן שמצא באחרונה, היא מקור דין זה, והיא חוסמת פי המפקפק בזה שהוא ממש כנדון שלנו. ועם שכ"ת כתב שהדברים קל וחומר, אני בעניותי איני רואה ק"ו, ואדרבה בהיותי נושא ונותן בזה עם החכם השלם כמה"ר אברהם בכמה"ר אהרן די בוטון ז"ל, סח לי כי הרב המובהק מהר"ר מאיר די בוטון זלה"ה²⁷ לא היה מורה בדבר לא איסור ולא היתר והיה אומר להם אני איני מוחה במעשיכם שכבר הנהגתם כך, ואם תשאלו ממני חתימתי להיתר איני נותנה. ושאלתי לו למה נחבה אל הכלים ולא אסר להם בפומבי מאחר שהר"ן ז"ל כתב ויש לנהוג איסור בדבר ופורץ גדר ישכנו נחש. והשיב לי, שהיה מחלק בין תשובת הר"ן ז"ל לנדון שלכם, שנדון הר"ן ז"ל הוא שמשליכין העפר קודם דריכת הענבים, והמנהג שנוהגים בקשטיליוש הוא שאחר שנעשה תירוש יפה משליכין העפר. ושאלתי, ומה בין זה לזה, והשיב, דכשמשליבין הענבים (טעות, וצריך לומר: העפר) בהיותם ענבים, אם רוצים לזכך אחר כך לחזור לעשותו יין יכולין ע"י מסננת שישימו בפי הגת ויחזור היין כבראשונה, אבל כשמשליכין אותו אחר היותו תירוש א"א להזדכך ולחזור לעשות יין. והנה רואה כ"ת מדברים אלו [היפך] מדברי כ"ת שנשא ק"ו לנדון שלך מנדון הר"ן ז"ל, וכפי מה שאמר החכם השלם הנז' בשם הרב הנז' ונהפוך הוא, דנדון הר"ן גרוע מהמנהג שנוהגים עכשיו. ואני אומר לא כדברי זה ולא כדברי כ"ת שהמנהג גרוע מנדון הר"ן, ולא כחכם הנזכר דנדון הר"ן ז"ל גרוע מהמנהג, דמאחר שנגיעת הגוי בתירוש אינו אלא אחר שהשליכו העפר, מה לי שהשליכו אותו קודם דריכה, מה לי אחר דריכה. ומה שאמר החכם השלם בשם הרב הנזכר אינו כדאי להתיר לקיחת הדבש מן הגוים. חדא, דמי האומר דגם כשהשליכו העפר בתירוש אחר דריכת הענבים, אם ירצה לסננו ע"י מסננת דלא יחזור היין כבראשונה, ואף אם תימצי לומר דהכי הוא, זה לא מעלה ולא מוריד דאין לנו בנגיעת הגוי אלא מקומו ושעתו, כיון דהשתא תירוש הוא, מה לי שאי אפשר להעשות יין". והוא ממשיך את דבריו עד שבא לידי מסקנא, ש"ראוי למחות בידיהם, ואם ימרו את פיך ולא ישמעו לקולך טול מקל והך על קדקדם, ואנכי אהיה עם פיך, שדבר שנצטער אותו צדיק הר"ן ז"ל ואמר וכל הפורץ גדר ישכנו נחש, מאן ספין ומאן רקיע לעשות מעתה נגד דבריו"²⁸.

במצרים נהגו לעשות דבש מצמוקין, והרב יעקב פראג’י מהמה, שהיה מרבני נא אמון באמצע המאה החמישית, מטפל בשאלה זו, הוא מספר על אופן עשיית הדבש: “כך היא מלאכתו, דכין הצמוקין עד שיתרסקו היטב ונותנים אותם בסלים ונותנים הסלים בתוך עריבות ומרתיחין מים עד שירתיחו הרבה ושופכין המים רותחין על הצמוקין שבסלים ודבש הצמוקין נמס ע”י המים הרותחין וזבין מנקבי הסלים לתוך העריבות, ומרתיחין מים פעם שניה ושלישית ושופכין על אותן צמוקין שבסלים ובזה יוצא כל דבשם ולא ישאר כי אם קליפת הצמוקין בלי שום מתיקות, ואח"כ מרתיחין אותם המים הרבה עד שתעבה ויהיה דבש".

ולהלכה הוא מסיק: "דהאוסרים מיירי בדבש שעושים מהענבים שמתחילתו היה יין גמור, אלא שרצה להתירו שנשתנה, ומשום שמתחילה כשדרכוהו לכך נתכוונו לעשותו דבש, אבל הדבש של הצמוקין מעולם לא חל עליו איסור²⁹.