במשנה מכשירין (ו, ד): “שבעה משקין הן: הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים”. שבעת המינים הללו, הן “אבות” המשקין ויש להם “תולדות”, שנזכרו במשנה שאחריה “תולדות למים” ו"תולדות לדם". וכתב הרמב"ם (טומאת אוכלין, פרק י, הלכה א): ושבעה משקין שמנינו, תולדותיהם כיוצא בהם.

ולכאורה היה אפשר לפרש, כי גם רבי אליעזר, המטמא משום משקה “דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות” (תרומות, פרק יא, משנה ב) אינו חולק על המספר של שבעה משקין, אלא בא להוסיף “תולדות”. אבל מדברי רבי יהושע (שם) שאמר: “לא מנו חכמים ז משקין כמוני פטמים, אלא אמרו שבעה משקין טמאים ושאר כל המשקין טהורין”, נראה, שרבי אליעזר בא להוסיף על המספר של ז משקין, ורבי יהושע סובר שאין להוסיף והלכה כרבי יהושע. וטעם הדבר מפורש בתורת כהנים (שמיני פרשת שרצים, פרשה ח): “אין לי אלא מים, מנין הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב, תלמוד לומר: וכל משקה, אי כל משקה יכול מי תותים או מי פירות או מי רמונים ושאר כל מיני פירות, תלמוד לומר: מים, מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי, אף אני ארבה את הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב שאין להם שם לווי, ומוציא אני מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי”.

גם רבי שמעון בן יוחאי סובר כרבי יהושע, שאין להוסיף על ז משקין, בירושלמי (תרומות, שם): “רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, אם יאמר לך אדם שמונה משקין הן, אמור לו הרי טל ומים מין אחד הן ומנו אותן חכמים שנים, אילו הוה לך חורן לא מניניה”.

והנה צמצום מספר המשקין לשבעה בלבד אינו אלא לעניין טומאה, היינו לעניין הכשר, ולדעת הרמב"ם (טומאת אוכלין, פרק א, הלכה ד) גם לעניין קבלת טומאה (עיין שם בראב"ד ובכסף משנה). אבל לעניין שאר מקצועות שבתורה שיש בהם הבדלי דינים בין אוכלין למשקין, אין ספק שגם מינים שלא נכללו בשבעה משקין, יש להם תורת משקה.

ומה שמובא בתוספתא (שבת, פרק ט) ראייות שהשבעה משקין הן משקין מכתובים שאין להם קשר לעניין טומאה, ונראה לכאורה, שרק אלו הן משקין ולא שרק מינים, כבר כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (מכשירין, שם) על הראייות של התוספתא: “ואלו כולן אסמכתות והעיקר הלכה למשה מסיני”.

ובאמת אנו מוצאים “דם”, שהנהו אחד משבעה משקין, שיעורו לעניין טומאה רביעית כשמקין ולעניין איסור אכילת דם שיעורו כזית כאוכלין, כמפורש בכמה מקומות בש"ס ופוסקים, ובמקום אחד נזכרו שני השיעורים יחד: “רבי ירמיה מדפתי אמר עונש כרת והוא דאיכא כזית¹, במתניתא תנא מטמאים באהל והוא דאיכא רביעית” (חולין פז, ב).

ועל יסוד כל זה נסתפקתי בדבש־דבורים, מה דינו לשאר עניינים מחוץ לטומאה, האם דינו כמשקין או כאוכלין.

בתנ"ך רגיל לשון אכילה בדבש: ‘אכל בני דבש’ (משלי כד, יג); ‘דבש מצאת אכל דייך’ (שם כה, טז); ‘חמאה ודבש יאכל’ (ישעיהו ז, טו; כב). ואם אין הכרע באיזה דבש הכתוב מדבר, הרי גבי שמשון מפורש: ‘והנה עדת דבורים בגוית האריה ודבש’ (שופטים יד, ח), וכתיב: ‘וילך הלוך ואכל… ויתן להם ויאכלו’ (שם, ט). וגם כשחד חידתו על הדבר אמר: ‘מהאכל יצא מאכל’ (שם, יד).

גם בתלמוד, כשאין המדובר לעניין טומאה, הננו מוצאים לשון אכילה בדבש (שבת יט, ב; קמה, ב) על הא ד"חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן", איתא: “התם (לעניין דבש) הוא דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל, הכא (לעניין זיתים וענבים) מעיקרא אוכל והשתא משקה”. הרי מפורש, שדבש גם במצב הזיבה שלו נקרא אוכל.

ואין להביא סתירה לדברינו מלשון המשנה (שבועות ג, ג): “שבועה שלא אשתה יין שמן ודבש”, כי אפשר דלשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד, וגבי נדרים ושבועות הלכו אחר לשון בני אדם. ואפשר דאגב יין ושמן השתמשו בלשון שתייה גם בדבש.

וכן אין להקשות מהא ד"שתה דבש וחלב ונכנס למקדש" (יומא עו, א), דאגב חלב תני שתייה גם בדבש. ולפי מה שפירש רש"י (בכורות מה, ב), ד"דבש האמור כאן, הוא “מייד” בלע"ז, מים ודבש שלוקין יחד", בוודאי מתאים לשון שתייה. ובכלל לא ברור באיזה דבש מדובר כאן.

ואם נכונים אנו בדיעה זו, כי דבש־דבורים אף שנחשב משקה לעניין טומאה חשיב אוכל לשאר דברים, יש לתרץ קושיית הר"ש (עוקצין, פרק ג, משנה יא) שכתב: “וקשה קצת, דבסוף פרק קמא דבשבת (יט, ב) קא חשיב רבי יוסי בר חנינא חלות דבש שרסקן מערב שבת ויצאו מעצמן מעיקרא אוכלין והשתא אוכלין, אדרבא הוה ליה למימר מעיקרא משקה והשתא משקה כדמוכח מתניתין דהכא דמשעה שריסקן יש בהן תורת משקה”. ולפי דברינו, אין להקשות ממשנה דעוקצין על הסוגיא דשבת, כי בעוקצין המדובר בטומאה ושם דבש הוא משקה, אבל לעניין שבת אפשר שדבש הוא אוכלין.

ולפי זה יש מקום עיון במגן אברהם (אורח חיים, סימן קנח, סעיף קטן ז), שהתיר דבש המרקחת בלי נטילת ידים והביא מסוגיא דשבת הנ"ל דדבש חשיב אוכל, ולפי דברינו אין להביא ראייה משבת לעניין נטילת ידים שהוא מטעם טומאה. וגם הט"ז (שם) החולק על המקילים לאכול מיני מרקחת בדבש בלי נטילה, לא נתעורר לדחות הראייה שהביאו המקילים משבת.