דעת הרמב"ם, שבירכת “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו” מיוחדת לאבי הבן והוא כותב: “לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו” (הלכות מילה, פרק ג, הלכה א) והוא מוסיף: “ויש מי שהורה שיברכו אותה בית דין או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן”. הראב"ד מעיר על זה: “מסתבר כמאן דאמר בית דין או מיוחד שבעם מברך ונהגו אצלנו שהסנדקוס מברך”. וברמ"א (יורה דעה, סימן רסה סע' א): “ונוהגין שמי שתופס הנער מברך ברכה זו”. במה זכה הסנדק לברכה זו ולא המוהל, בזה מטפל רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן מב). ונראה, שלדעתו יותר ראוי שהמוהל יברך. אך כדי ליישב המנהג, הוא סומך את המנהג על שיטת רבנו מנוח, שאין אדם אחד מברך את שתי הברכות ולכן פסק, שאם אבי הבן בעצמו המוהל מברך רק ברכה אחת, אבל להלכה פוסקים שבאבי הבן מוהל, מברך שתים. ולפי זה אין טעם, שדוקא הסנדק ולא המוהל יברך הברכה השניה. ובספר שמח נפש (ח, ב) מצאתי, שהמחבר עשה מעשה ובירך בתור מוהל את שתי הברכות, עיין שם.

והנה מקור הידיעה שדחה הרמב"ם, והראב"ד החזיק בה ונתפשט המנהג על פיה, אפשר למצוא בספרות הגאונים¹: “שאלו קמיה [דרב יהודאי גאון ז”ל]: בית דין שמל במקום שאין אב, מי מברך במקום אב להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ואמר: הכל מברכין". פשטות הלשון משמע, שכל הנוכחים בברית מברכין, אבל מדברי הראשונים נראה, שפירשו כוונת הגאון, שהכל יכולים לברך, ונתפשט המנהג שהסנדק מברך. ולולא דמסתפינא, הנני נוטה לשער, שעוד בהעתקות הראשונות של דברי ר' יהודאי גאון, נכשל המעתיק בטעות. הגאון כתב “המל מברך”, והמעתיק קרא בטעות “הכל מברך” והוכרח לתקן “מברכין” במקום מברך". ונוסח משובש זה נתפשט בשם ר' יהודאי גאון ומפני כבודו של ר' יהודאי נתקבלו דבריו ופירשו הדברים בדוחק.

כמובן, שדברים הללו נאמרו רק בדרך השערה ולא למעשה נגד המנהג המקובל.