מקומה של המזוזה הוא לימין הכניסה ועל יסוד זה נדרש בתלמוד הפסוק “ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך” (תהלים קכא, ה), על המזוזה: “אמר רבי חנינא: בוא וראה שלא כמדת הקב”ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם מלך יושב מבפנים ועבדיו משמרין אותו מבחוץ, מדת הקב"ה אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך" (מנחות לג, ב)¹.

ובזכות פסוק זה, זכה עוד פסוק מאותה הפרשה, “ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם” (שם ח), להדרש על המזוזה, אף שאין בו זכר לימין. על אונקלוס הגר מסופר (עבודה זרה יא, א): כשהקיסר שלח אחריו והוא הלך עם שליחי הקיסר “חזא מזוזתא דמנחא אפתחתא אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ; ואילו הקב”ה, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

אף שהפסוק הראשון יתאים יותר לעניין מזוזה, בחר אונקלוס את הפסוק השני, שהוא מתאים יותר למצבו, שהרי עמד לצאת לדרך עם שליחי הקיסר ולכן אמר, “ה' ישמר צאתך ובואך”, ואילו הפסוק הראשון מתאים להיושב בפנים הבית.

על יסוד המסופר על אונקלוס “אותיב ידיה עלה”, נתפשט המנהג להניח את היד על המזוזה כשיוצאים מהבית. וכן כתב הדרכי משה (יורה דעה סי' רפה), “וענין הנחת יד שכתב מוזכר בהדיא בפרק קמא דעכו”ם (יא)“. וגם בשולחן ערוך (שם) בהגהות הרמ”א נרשם מקור זה.

אך לדעת רבי עקיבא איגר אין מקור תלמודי למנהג הנחת היד על המזוזה. וכן כתב בתשובותיו (סי' נח): “ראיתי מכמה אנשים עושים שלא כדין דנוהגים בצאתם מפתח ביתם להניח ידם על המזוזה ואינם מחלקים אם המזוזה בתוך תיק או לא”. ורעק"א מבאר, כי איסור אחיזת ספר תורה ערום כולל כל כתבי הקודש ומזוזה בכלל², ובסוף הסימן כותב: “והך מלתא גופא להניח ידו על המזוזה אין לו מקור בש”ס רק בשו"ע (סי' רפה) בהג"ה בשם מהרי"ל. אם כן פשיטא שלא לעשות כן אם יש בו משום חשש איסור שמקורו בש"ס, דהיינו דר' פרנך והוי מצוה הבאה בעבירה, ולזה אם רצונו להניח ידו על המזוזה טוב להוריד מלבושו אשר על אצילי ידיו להניח על המזוזה"³.

וברור הדבר, שלא נעלם מרעק"א הגמרא דעבודה זרה הנ"ל. אך, כנראה, דעתו שאין להביא ראייה מאונקלוס, כי אפשר שרק הפעם עשה כן כדי למצוא עילה לבוא בדברים עם שליחי הקיסר, שלפי פקודת הקיסר נאסר עליהם לדבר עם אונקלוס. כי הקיסר פחד, שאונקלוס ישפיע עליהם להתגייר, כמו שהשפיע על השליחים הקודמים.

בכל זאת נתפשט המנהג להניח היד על המזוזה. המנהג נתפשט בייחוד על ידי מהרי"ל, שהביא מנהג זה בשם רבו ר' שלום מאושטרייך. וזה לשונו:

“אמה”רש⁴: הרוצה לילך מחוץ לעיר כשיוצא מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר בשמך טל אטלה, כי טל בגי' כוז"ו והוא השם שכתוב על המזוזה מבחוץ כנגד שם ארבע אותיות, כי הוא אותיות שניות דשם ארבע באלפא ביתא. בכל עת כשיצא האדם מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני, ועוד אמהר"ש שיש בגמרא שצ"ל השם ישמור צאתי ובואי מעתה ועד עולם" (מהרי"ל, דפוס ורשה תרל"ד, עמ' 87).

ועל דברי מהרי"ל יש להעיר כמה הערות:

א. בדברי מהרי"ל הננו מוצאים נוסף למנהג הנחת היד על המזוזה, גם נוסחאות של תפילות קצרות, שיש לאומרן בעת הנחת היד על המזוזה. שתי התפילות מיוסדות על הפסוקים שנדרשו בתלמוד בקשר למזוזה. אבל נוסח הפסוקים נשתנה לנוסח מדבר בעדו, צורה מתאימה לתפילה.

התפילה הקצרה “בשמך טל אטלה” לא ידוע מקורה והיא גם בלתי מובנת, ואי ההבנה גרמה, שבאיזה דפוסים של הטור נשתבשה בדרכי משה (שם) ל"שמן של אטלה". ואחר החיפוש מצאתי מקור לתפילה זו בפיוט טל של הקליר המתחיל “אלים ביום מחוסן”, ושם נמצא הלשון “בשמך טל אטלה”, וכנראה מקובלי אשכנז פירשו כוונת הפייטן “בשמך טל”, בשם טל. ומצאו כי השם “טל” הוא בגימטריה של השם “כוז”ו", ובדרך זו מצאו קשר בין מזוזה ל"בשמך טל אטלה" וקבעו לאמור נוסח זה בעת הנחת היד על המזוזה.

ב. מהרי"ל מבדיל בין הרוצה לילך מחוץ לעיר, שאומר “בשמך טל אטלה”, ובין היוצא מפתח ביתו, שאומר התפילות המיוסדות על הפסוקים. לא ידוע מקור וטעם להבדל זה, ובכל הספרים שנזכר מנהג הנחת היד על המזוזה ואמירת תפילה, לא מצאתי זכר להבדל זה⁵.

ג. מהרי"ל מביא, שמהר"ש אמר “שיש בגמרא שצ”ל השם יאמור צאתי ובואי מעתה ועד עולם", וכבר הזכרנו, שדבר זה שצריך לאמור לא נמצא בגמרא, רק נמצא שאונקלוס אמר פסוק זה בדרך שיחה ולא בסגנון של תפילה. וכן לא הזכיר מהר"ש, שבגמרא מנחות נזכר גם הפסוק השני בקשר למזוזה.

ד. הרמ"א בהגהותיו ליורה דעה (שם) מזכיר את הפסוק שאומרים בעת הנחת היד על המזוזה ומציין בתור מקור “במדרש”, ודבר זה לא נמצא בשום מדרש. לכן נראה לי, שהיה כתוב בתור מקור “מהר”ש" והכוונה למהר"ש, רבו של מהרי"ל, שבשמו מביא מהרי"ל מנהג זה, ומ"מהר"ש" נשתבש ל"מדרש" ומצוה לתקן.

*

בהזדמנות זו אמרתי להעיר הערה קצרה בההבדל לגבי קביעת מזוזה שבין בתי הכנסת של כרכים ושל כפרים.

ההבדל מקורו ביומא (יא, ב, יב, א), דאיתא שם: “ואי בעית אימא הא והא דלית בה דירה, והא דכרכים והא דכפרים”. רש"י מפרש: “דכרכים. שהוא מקום שווקים ומתקבצים שם ממקומות הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים. דכפרים, כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין”. לעומת זה הרי"ף בהלכות קטנות (ה' מזוזה) כתב: “ובית הכנסת שחייבת במזוזה דוקא שיש בו בית דירה. אי נמי בית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין אבל בכרכין לא”. וכן כתב הרמב"ם (ה' מזוזה פרק ו, הלכה ו): “ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין לפי שהן קודש. בית הכנסת של כפרים שהאורחין חיין בו חייב במזוזה. וכן בית הכנסת של כרכין אם היה בו בית דירה חייב”.

ונראה לי, שאפשר למצוא הבדל הלכה למעשה בין פירוש רש"י ובין פירוש הרי"ף והרמב"ם. לפירוש הרי"ף והרמב"ם הדבר תלוי אם דיירי בה אורחין. אך כבר כתב הטור (יורה דעה סי' רפו) “בהכ”נ של כפרים סתם חייבים דמסתמא דרים בה". ולפירוש רש"י אפשר, שגם בית הכנסת שבכרכים, אם מתפללים בו רק חוג מצומצם ובעליו ניכרים הוא כבית השותפין וחייב במזוזה.