בעניין קבורת מתים בציצית או בלא ציצית, נתפשטו מנהגים שונים והמנהגים נשתנו מתקופה ולתקופה ומארץ לארץ. נוצרו גם מנהגי פשרה בין שני המנהגים הקיצוניים.
ומפליא, שבזמן, או בארץ, שנהגו לקבור את המתים בציצית, נמצאו צדיקים וחסידים מפורסמים, שבקשו לפני פטירתם שיתירו את הציצית מהטלית שלהם לפני הקבורה. ולהיפך, בזמן, או בארץ, שנהגו להתיר הציצית מהטלית של המתים ביקשו יחידי סגולה שיקברו אותם בציצית. בניגוד למנהג מקומם וזמנם.
המקור היותר מפורש בעניין זה נמצא במסכת ציצית, שבין שבע מסכתות קטנות:
“אין מתירין ציצית על המת, אבא שאול בן בטנית אומר: אבא אמר לי, כשאמות התיר לי ציציות שיש בה משום קדושה. וחכמים אומרים: אין בה משום קדושה, אלא עושה אותה תכריך למת ומרדעת לחמור”.
ובמסכת שמחות (פרק יב): “אבא שאול בן בטנית היה אומר לבניו: קברו אותי תחת מרגלותיו של אבא והתירו תכלת מאפלוני”.
אם נצרף את שני המקורות יחד נמצא, כי אביו של אבא שאול וגם אבא שאול עצמו ביקשו מבניהם שיתירו את הציצית לפני קבורתם וזה בניגוד לדעת החכמים, שאין צורך להתיר הציצית.
בברייתא אין כל זכר, שיש איזה הידור או מצוה להקבר בציצית. המחלוקת היא אם יש בציצית משום קדושה אסור להקבר בציצית, והסוברים שאין בציצית משום קדושה מתירין להקבר בציצית, כשם שמותר לעשות מציצית “מרדעת לחמור”. ומסתבר, שנתפשט המנהג כדעת החכמים המתירין להקבר בציצית. ובהמשך הזמן נתפתח מההיתר להקבר בצצית, הידור להקבר בטלית מצוייצת. והידור זה נעשה כל כך חשוב, עד שבעל השאילתות מתיר להטיל תכלת בטלית המת ביום טוב שני של גלות והוא כותב (בפרשת אחרי, שאילתא צד): “והלכתא יו”ט שני כחול שויוה רבנן לגבי מת, למיזבן ליה זוודתא ולמיחט ליה לבושיה ולמירמא ליה תכלא"1. ודברי השאילתות מובאים באבן העוזר להראב"ן (דף רמז, ג), בהרוקח הגדול (סי' שסא) ובמאירי (ברכות יח). ומעניין מה שכותב המרדכי (מועד קטן סי' תתסג): “ושמעתי כי רבנו גרשון אמר בשעת פטירתו: הציציות חוץ, ונסתפקו בדבריו אם יש להסירם מן הטלית או להוציאם חוץ לארון” (ועיין טור יורה דעה, סי' שנא, וט"ז שם).
כדי להבין צוואת רבנו גרשון והספק שנסתפקו בדבריו, עלינו להניח שבימיו, או במקומו, לא היה מנהג קבוע. יש שקברו בציצית ויש שהסירו הציצית ולכן אמר לפני פטירתו איך להתנהג בקבורתו. אך הואיל והביע רצונו בקיצור נמרץ, נסתפקו בדבריו, אם דעתו כדעת אלה המסירית את הציצית, או שהיה נוטה לדיעה שקוברין בציצית, ומשום פשרה בין המנהגים צווה שיוציאו את הציצית חוץ לארון. בהמשך דברינו נזכיר פשרות מסוג זה, וחבל שהמקורות לא רשמו איך נהגו הלכה למעשה בקבורתו של רבינו גרשון.
ולא אמנע מלהביא כאן קטע משירו של ר' נתן, בעל הערוך, שכתב בסוף ספרו ונדפס במהדורא הראשונה ובערוך השלם מהדורת קהאוט. והואיל והשיר נכתב במליצות ורמזים עד שהסתום שבו מרובה על המפורש טיפלו חכמים שונים בפירוש דבריו.
הקטע שהנני מעתיק כאן הוא על־פי ערוך השלם (כרך ח', עמ' ש):
"ניהגנו ב' כותנות בד להלביש מחופשי תורה
פעמים רבות אמרתי אחת מהן להיחסרה
ומיאנו לקבל ונראה הדבר כעין בקירה
עד שנפטר אדוני ומנו התחלתי להבצירה
ומאז קבלו הכל ואין ממאן בפצירה
ואילו עמדנו בניהוג קדמון לתכריך צדרא
מפני מחטטי שכבי היתה גדולה גדירא".
קאהוט מפרש תוכן הקטע, שהיה מנהגם לקבור המתים בשני מיני תכריכים, ור' נתן אמר, שדי באחד כדי להקל על קרובי המת (דוגמת תקנת ר' גמליאל מועד קטן כז, א). ולא שמעו לקולו עד שעשה מעשה בקבורת אביו. ומאז נתקבל הדבר ולא התנגדו יותר.
לפי פירוש זה אין כל קשר בין קטע זה ובין נושא מאמרנו “קבורת המתים בציצית”.
לעומת זה מפרש דוד גולומב, במבוא לפירושו על הערוך (ורשה תרע"ה, עמ' 25), שקטע זה קשור בשאלה של קבורת המתים בציצית, שר' נתן התנגד למנהג זה ולא שמעו לקולו, ורק כשעשה מעשה נתקבל המנהג החדש. גולומב חולק על קהאוט גם בפירוש התואר “אדוני”, שקאהוט מפרשו על אביו של ר' נתן וגולומב מפרשו על רבו ר' גרשום. וכבר הזכרנו, שרבינו גרשון צווה לפני מותו “ציצית חוץ”. ולדעת גולומב, ר' נתן הוא שהכריע שכוונת ר"ג היתה שיקברו אותו בלא ציצית, ור' נתן עשה מעשה בהתאם לפירושו.
שמואל קרויס ב"הצופה לחכמת ישראל" (שנה י', עמוד 200) מסכים לפירוש גולומב, שהמדובר הוא בקבורת המתים בלא ציצית, אבל חולק על גולומב בנוגע לפירוש “אדוני” ומפרש, שהכוונה לאביו של ר' נתן, היינו, שהוא מסכים לפירוש קאהוט בפרט זה.
לדעתי כל הפירושים דחוקים, כי ענין הציצית נזכר ברמז קל “מחופשי תורה” וגם רמז זה אינו בכתב יד ואינו אלא תיקון שתיקן קאהוט. גם קשה להסכים, שר' נתן בשעה שעשה הדבר בהתאם לצוואת רבו, שלכל היותר הוא רק פירש כן צוואת רבו ולא הוא המחדש את המנהג לקבור בלא ציצית. ואף אם נפרש שעשה כן בקבורת אביו, בלתי מובן שר' נתן מייחס התקנה לעצמו בזמן שכבר היתה ידועה צוואת רגמ"ה. ובכלל בכל הקטע לא נזכר עניין ציצית, ובקושי אפשר לפרש על זה הרמז ב"מחופשי תורה". לפיכך אני מפקפק אם יש קשר לקטע הנזכר עם שאת קבורת המתים בציצית.
בספרות בעלי התוספות והדורות הקרובים לתקופתם טיפלו הרבה בענין זה, ומזכירים מנהגים שונים שנהגו בארצות שונות. כן מזכירים שמות של גדולי הדורות שנהגו בניגוד למנהג ארצם, והביאו ראיות בעד ונגד המנהג, ויש שנכנסו בדחוקים כדי לקיים מנהגם. פרטים על תקופה זו, וכמה פרטים על תקופות יותר מאוחרות נפרט בפרק הבא2.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות