שליח בא אל הכפר    🔗

האוטובוס מתקרב לכפר וזה שעה אנו נוסעים ברמה הדלה של הווֶרכובינה. אוירה של אבלות נסוכה מסביב, גלמודים עומדים העצים במטר, חלקות שדה סחופות מזקרות גבעולים מדולדלים של תפוחי־אדמה. הגשם, אשר בעמק ה“הונגארי” הוא מרנין ומצהיל את הכרמים, יורד כאן בלי הרף, והזרמים העכורים הבאים מאזור יערות הקארפאטים, שוטפים את האדמה הדלה.

היום נוטה לערוב. עדר מתנהל לאֶה ואדיש, לאחר מרעה־יומו שלא השׂביעוֹ. עשרות פרות כחושות וקטנות בוססות בבוץ, ועזים מתלבטות ביניהן. אחרי העדר הולך ילד, הנראה כבן שמונה, והוא בוודאי בן אחת־עשרה או שתים־עשרה, שכותונת בד קרועה לגופו הערום, ורגליו יחפות. מגבעת־אבא שחורה על ראשו. שתי פיאותיו נוטפות מים על לחייו הקטנות ושתי עיניים יהודיות יוקדות. עליו להחזיר לכל ביקתה את בהמתה.

והנה הגיע האוטובוס עד בית־המרזח היהודי. פה התחנה, פה מרכז החיים, פה מתגודד הנוער, חבורות חבורות, בשלוליות המים. בחורים עם בחורות. ביום הם מוציאים זמנם בעבודה בשדה, במלאכה, בלימוד כלשהו, במסחר, בבטלה. עתה הם פה לפני בית־המרזח. החוצה! האוטובוס מביא בשורות…

והאוטובוס הביא את שליח “החלוץ” ו“החלוץ־הצעיר”.

עגלון    🔗

יום 7 במארס, יום הולדת הנשיא מאסאריק, נחוג בכל רחבי המדינה. איש התנועה – העושה כאן למען מפעל הקרן הקיימת – נשלח להשתתף בחגיגה בכפר־הגבול. מכרות המלח ותחנת המכס משכו לשם מתישבים צ’כים, ויהודים רבים. בחג הולדת הנשיא שובתים הטלפון, הדואר ושירותי המוניות. גם העגלונים נשארו היום בבתיהם. השלג כבר הפשיר, גשם דק וקר ירד בלי הפוגות, וכיכר התחנה היתה עזובה וריקה. השליח הביט על סביבותיו, הבחין בכרכרה בודדה ההולכת ומתרחקת ומיד התחיל לרוץ אחריה. העגלון נעצר וחיכה. האיש הצעיר נרגע ובצעדים מאוששים עשה דרכו אל הכרכרה. אך פתאום אחזוֹ פיק ברכיים: הוא הכיר את העגלון; הרי זהו לייב, הוא ולא אחר. חודש לפני־כן נערך כינוס אזורי גדול בישוב זה, וישר מן הכינוס – בתוך המערבולת שהסעירה את הכפר כולו, מזקן ועד נער – נשלחה רבקה בתו לקיבוץ־ההכשרה שבמערב המדינה. לאב נודע הדבר למחרת היום. “מוראות” הקיבוץ והמערב בכללותו, שצייר לו דמיונו, ירדו עליו כחתף, ואחוז זעם ויאוש נשבע שיהרוג את השליח. והריהו יושב עתה על הדוכן, ואין לסגת. ברגליים רועדות קרב הבחור ובא עד הכרכרה, ולייב מקבלו במאור פנים, עוזר לו לטפס ולעלות ומפנה לו מקום לידו. עתה לפניהם נסיעה לא־קצרה. היהודי הענק, שזקנו הצהוב אומר הכרת ערך עצמו; הוא יושב בטח על דוכנו כאיכר על אדמתו – זהו עגלון מעגלוני קארפאטורוס. ללא שהיות הוא פותח בשיחה. קולו הרונן מעורר ומעודד. הוא מלא שאלות והערות, כנער צמא־דעת. הוא שואל על התכונה לרגל יום־הולדתו של הנשיא, על כינוס הקהק"ל בכפר ס., על עסקי המדינה והעולם, על האיכרים והיהודים – את הבת הס מלהזכיר. והשליח – לא אחת משיאו יצרו לפתוח בנושא ולהשתחרר מהסיוט, אך לייב מעלה כל פעם נושא חדש והצעיר נמשך אחריו בעל־כרחו ומשיב ומסביר את הדברים אחד לאחד. והנה בתי־הישוב. וכבר עומדת הכרכרה באמצע הכיכר. לייב עוזר לבחור לרדת, ובעיניו צחוק קונדסי; והוא קורץ לו, כלשותף לסוד גדול: “היא כבר כתבה לי”.

מן הסימטה אל אור השמש    🔗

שכבת בני הנוער במונקאץ מתגבשת והולכת. בדירת מרתף, בפרבר חדש, הרחק מעיניהם הבולשות של מעבידים והורים, קושט מועדון “החלוץ־הצעיר” והוא הומה ככוורת. פה מצאו להם פורקן כוחות ילדות כלואים, יצרים גועשים ושאיפותיו של נוער יהודי עובד המחפש את יעודו. שבת אחר־הצהריים – מבחן חמור ראשון לשחרור מעול בית־ההורים ומושגיו. התנועה חייבה את חבריה להופיע במועדון בשעה אחת אחר־הצהריים. כי בלי הינתקות זו משולחן־השבת, המסמל את הפאטריארכליות של המשפחה ואת שלטונו של האב, המרתק את הבנים לבית־הדלות, ונוסך אדי אשליה של שלימות יהודית על הוויה של מתיחות ורוגז – בלי הינתקות מהפכנית זו לא תתואר התעוררות הרוח החדשה. אילולא הוקדמה שעת ההתכנסות, היו בהכרח נשארים בתחומי המועדון והוויית החדר הצפוף והחלומות היתה נמשכת, אף כי בשינוי סגנון. הוקדמה השעה כדי לאפשר להם לצאת אל מחוץ לעיר, והיציאה הפתיעה, היכתה בעוצם חוויה שלא ידעוה – חוויה של שדה ויער, של הרים וחופש, של מרחב ותרועת דרור קוסמת; קם המגע עם הטבע, התעוררו חושים חדשים. עולם חדש, עולם מלא, מבטיח. והנה קרבה שעת החסד של שקיעת השמש. לראשונה ראוה – מחוץ לסימטה, וגמלה ההחלטה בלב: עוד נחיה גם את זריחת השמש.

על מגרש הכדורגל    🔗

שטח אחד היה חפשי ומלהיב, והבנים פרצו אליו גם לפני היות התנועה – זה היה מגרש הכדורגל. מי לא נשטף בבולמוס זה של בעיטות ודהירה ושערים! היו קבוצות שמשלו בכיפה, והיו קבוצות קיקיוניות שנתגבשו ונתפזרו חליפות. לא היה נער שלא חלם כי יסופח באחד הימים לקבוצה, שהיתה בעיניו המעולה בכולן. היתה הקבוצה ההונגרית הידועה שיהודים רבים השתתפו בה, ורוב בני־הנוער היו מחסידיה; והיתה הקבוצה הלאומית היהודית, שגאוות הציונוּת עליה. והנה יום אחד הופיעה קבוצת נערים במזכירות “החלוץ־הצעיר”: משלחת של נציגיה התפרצה פנימה, משולהבת, כשכל יהבם עלינו, ובחוץ חיכו נרגשים ומתוחים – היתר. היו אלה נערים עובדים בני שש־עשרה, שהכרתם היהודית ערערה את זיקתם לקבוצה ההונגרית וגאוותם הפרוליטארית לא יכלה להשלים עם האוירה ששׂררה בקבוצה הלאומית הבעל־ביתית. הם ביקשו את תמיכתנו להקמת קבוצה ספורטיבית של “החלוץ־הצעיר”. אנחנו עודדנו את הקבוצה וסיפרנו לחבריה על “הפועל” – התנועה לתרבות הגוף של הסתדרות העובדים בארץ. וברבות הימים נעשו בחורים אלה החלק הער והפעיל בסניף.

בחור־הישיבה    🔗

שיכורים ממרחב ודרור ונעורים, שואבים עידוד מקצב הצעידה – בשלָשות – ומן השירה העליזה, חזרו החלוצים הצעירים מפעולת השבת. אותה שעה דובבו האמהות באפלולית החדרים, בסימטה, את ה“גאָט פון אברהם” העצוב־המרגיע; אבל הבנות והבנים מיאנו לצאת מהשורה הרוננת, המחממת, הטובה, ולשוב עם חשיכה בדרכים עקלקלות הביתה. המצוקה הגדולה, האֵלם, הדיכוי, השלטון הפאטריארכלי בעבודה ובבית נראו עכשיו מעבר למיתרס – כאויב. השורה חיזקה, התנועה נראתה ככוח שיש לאֵל ידה להגן. הידהדה השירה “מיר בוֹיען אַ צוּקוּנפט אַ נייע, דאָס אלטע טוֹיג ניט מער”. הצועדים לא התפזרו גם כשהגיעו למקום ונשמעה הפקודה: “פטורים”. הם התפרצו למועדון, שקיבל את פניהם בסיסמאותיו ובתמונותיו, וכבר סער המעגל.

בשולי הרחוב, מאחור, עקב בערנות אחר השורה הצועדת בחור־ישיבה צעיר בלונדי, בעל גוף חסון, שהיה מכונס בתוך עצמו ונבוך; בגדיו, בגדי הישיבה של הרבי ממונקאץ – קן הקנאות הלוחמת, שהיתה מנופפת בשופר החרמות, והצטיינה בלהט של פעלתנות ציבורית. הבחור ליווה את הצועדים, כשהוא נעצר מדי פעם כמהסס, עד למועדון. מתוך המרתף הגיעו אליו קולות של חדווה והוא השעין את ראשו אל קורות הגדר והקשיב. המדריך, שנרעש מהמחזה, ניגש אליו, והבחור התאזר עוז והציג את עצמו: ישראל, בן עיירה סמוכה, לומד בישיבה, גר בפרבר שמעבר לגשר. וכך נקשרה ביניהם שיחה מלאת ענין. הרחוב היה צדדי, מרוחק וריק מאדם, ואף־על־פי־כן היה בפגישה זו של בחור־הישיבה עם המדריך משום הרפתקה נועזת, אשר התמרדות, המשכיחה כל חשבון, הולידה אותה. המדריך מסר לבחור את כתבתו – ברחוב ראשי בלב העיר היהודית – והמשיך דרכו, והבחור הלך בעקבותיו כמתגנב. צילצול בדלת והוא בפנים. אין לו פנאי; עליו למהר ל“הבדלה”. הוא מקבל חוברת, שאך זה הגיעה מהארץ (הימים אחרי רצח ארלוזורוב): “חיים ארלוזורוב”, בהוצאת המרכז לנוער, והלך. בחמש בבוקר שב הבחור, רענן ומשולהב. הוא “בלע” את הכתוב באותיות העבריות. הוא חש את רוחה של ארץ־ישראל העובדת, רוח התנועה, ההתישבות והמאבק. והוא שוב נחפז לדרכו: עליו להגיע לתפילת הבוקר בישיבה. הוא שולף מחיקו מחברת מקופלת כתובה פנים ואחור ומתחיל להמטיר שאלות: חלקן בלועזית, חלקן בעברית מחודשת, מושגים סוציולוגיים פילוסופיים, אישיים – והכל בבהילות ובחפזה. התחיל המדריך להסביר והבחור כבר מעלה ענין חדש. רוחו קצרה, נדמה שהבחור שואל שאלות לצאת ידי חובה, שהרי אינו נותן שהות להסבר של ממש. ואף־על־פי־כן ניגש המדריך אל הכוננית והוציא כרך א' של כתבי ברנר, הסיפור “בחורף”, ומסרו לבחור. ולמחרת, בחמש בבוקר הבחור שוב כאן. עיניו ליאות וזוהרות כאחת. הוא מחזיר את הספר, הוא גמר לקרוא בו ומבקש ספר אחר. המדריך אינו מסתיר את חשדו־תמיהתו. אך מתברר שלא צדק. ישראל קרא כל הלילה. זהו צמאון שאינו יודע רוויה, תאווה שלא־מכאן. והרי שוב המחברת המקופלת – ובה מאתיים מלים, מושגים, עניינים, ערכים – והכל על רגל אחת. אַל היסוס: ההסבר של אתמול נקלט במלואו. הוא חוטף את הכרך השני ונעלם. וכך חוזר הדבר בוקר בוקר.

כעבור ימים לא־רבים התפרץ בוקר אחד הבחור אל חדרו של המדריך וכולו אומר דכאון. בעלת־הדירה לא הירשתה לו לבזבז נפט לקריאה בלילות והוא קרא לאור הנר תחת השמיכה; השמיכה התלקחה ועלתה באש. עתה אין ספק שדבר קריאתו בלילות נודע בישיבה והוא לא יוכל להמשיך עוד בחייו הכפולים. “אין צורך” – היתה התשובה. “תקבל חליפת בגדים, מכתב למרכז, כרטיס־נסיעה; תסתפר ותסע למערב”.

כך בא ישראל בברית ההגשמה החלוצית.

בסוד התנועה    🔗

לחג הסוכות תוכנן כינוס אזורי בעיר א. – מרכז השלטון האדמיניסטראטיבי של קארפאטורוס. הוחלט שבאי הכינוס יבואו אליו ברגל. לשם כך חייבים היו להפסיק את העבודה בערב חג בשעה 1.30 אחר הצהריים. עשרות חברי השיכבה הבינונית והמתבגרת עבדו כשוליות בבתי־מלאכה ובבתי־מסחר. ההחלטה להפסיק את העבודה לא היתה שרירותית. קדם לה מאבק ממושך על זכותו של הנוער העובד לעסוק בפעולה לימודית ותנועתית בערבים, כי רבים מהם רותקו לשולחן־עבודתם עד שעה 10 בערב “כמו בעל־הבית”. שבועיים לפני הכינוס הודענו לכל מעביד באופן אישי את החלטת התנועה, וניהלנו את המשא־ומתן על פרטי הביצוע. היינו הראשונים בעיר שהרמנו את קרן הנער העובד והנערה העובדת בחברה. ההעזה המעמדית וההכרה העצמית של חברי התנועה הצעירים הפעילו את החוק, אשר השלטונות ודעת־הקהל התעלמו ממנו – אשר התנועה המקצועית במקום לא התפנתה ללחום על ביצועו.

בסניף שׂררה התרגשות רבה. המועדון דמה למיפקדה של כוח מהפכני. לאחר שרוב המעבידים קיבלו עליהם – לכאורה – את הדין, הפעילו לחץ אישי על שוליותיהם והתאמצו בפיתויים ובתחבולות שונות לנתק אותם מהתנועה. בשעות־הערב המאוחרות החלו הצעירים באים ממקומות־עבודתם, סעורים ונרגשים, וכל אחד מגולל את פרשת מאבקו; והכל שמחים על כל הישג ומשתתפים בכל צרה, מעודדים ודואגים. ועדיין נותרו אחדים, שמעבידיהם עקשנים ביותר, אשר יש לדאוג לשחרורם.

התכונה לקראת הכינוס רבה: המקהלה, ההופעות, הכתובות; צידה לדרך, אופניים שילווּ את המסע כדי להגיש “עזרה ראשונה” וכד'. ההתעוררות גוברת. אחד מכריז, כי יברח מהעבודה, ואחת מספרת שכבר ניסתה דברים אל גבירתה במתפרה, להיוודע אם תסכים לקבל עוד שתי בנות מאלו שתוותרנה על מקום־עבודתן הרע.

המסע היה קשה, כי הצועדים לא הורגלו בהליכה. הרגליים כשלו, היבלות הכאיבו, התרמיל לחץ, והדרך אין לה סוף. אך הצעירים עזרו זה לזה, עודדו איש את רעהו, ורבו מעשי הקונדס, הליצנות והצחוק. השיר לא פסק מפיהם: “סיי אין שטורעם, סיי אין רעגן, גייען חלוצים אויף די וועגן” – והגיעו. במועדון נאספו צעירי העיר והסביבה. המטרה שהושגה השכיחה את התלאות והעייפות, והמעגל סער.

זיאמה    🔗

הוויית “החלוץ הצעיר” בקארפאטורוס דמתה ל“שטיבל” של חסידים: הווייה גלמית, לא “מאורגנת”; תנועה עממית של הלך־נפש ודבקות. והופעותיו של זיאַמה בכינוסי “החלוץ־הצעיר” היתה כהופעת “המשוּלח” מארץ־הקודש: עומד כאילו מהצד, אינו מעורב בהמולה, אינו נואם. אך הנה נפתחת קופסת הפלאים – פנס־הקסם – ותמונות קופצות ועולות על הקיר: ארץ־ישראל. התערבותו בדיון מסעיר היתה ברמיזה, במשל. וכאשר נשארו רק בודדים ליד המדורה – היה זיאַמה מספר אֶפיזודות מחייו, והיה פותח בשיר סיבירי.

סימניה החיצוניים של תרבות מאורגנת: המודעה, ההזמנה, כרטיס המשתתף, סגירת הדלת עם ראשית ההופעה – כל אלה לא היו ידועים בתנועה. וזיאַמה הקדיש תשומת־לב מרובה להנהגתם, ליצירת התנאים שירבו כבודה של תרבות. בכפר נידח בהרים היה יושב ושוקד על כתיבת המודעה היומית, על התאמת האות, צורתה וגודלה, על עיטור, על הניסוח והסיגנון, כי האמין במסגרת החברתית, בסיגנון העושה את האדם ואת התנועה.

זיאַמה טיפח סמלים וייחס להם חשיבות מרובה. ובני הנוער, שהתחשלו בכוּר חיי העבודה, שהיו נתונים במערכות מקצועיות יום־יומיות, שהתאמצו לשבור צמאונם להשכלה ראשונית בשעות הערב לאחר יום־עבודה מייגע בחוג הלימודי בסניף, נכנעו על אף כל אלה ל“הוויית הסמלים” של זיאַמה. אך מעולם לא השתעבדו לסמלים, שראו בהם רק מסגרת נאה לחיי תנועה, והיו משוחררים לגמרי מאשליות רומאנטיות לגבי חיי העבודה והקיבוץ בארץ. זיאַמה ראה בסמלים הכרח חינוכי. “החולין כשלעצמם צריכים הילה של קדושה”, היה אומר. והוא השתדל לטפח מסגרת זו של הווי שבת וחג במסיבות הסניף, בכינוסים ובמושבות.

הוא הביא את שירת־הנוף הארץ־ישראלית, העברית ועשאה “הימנונים” לעת־מצוא. “ארץ מולדת עודך צעירה” נעשה הימנון של מושבת־קיץ, ומַלבן בני־הנוער, שניצב סביב לתרנים, היה שר ברטט: “קדימה דגל החופש ביד…”

קו של קנאות היה בזיאַמה. בתוך הוויית האידיש ששׂררה בתנועה, הוויה שהשתדלנו לעדן אותה ולהעשירה באוצרות שירה וסיפור, (“החלוץ הצעיר” הוא שדחק את שמ"ר והשונד מקארפאטורוס וטיפח את היחס לספר הטוב, יסד ספריה נודדת באידיש ועודד את הביטוי התרבותי), לא ויתר זיאַמה על קנאותו לשפה העברית. מעולם לא ענה לחבר ביידיש. הוא, שהיה ספוג עממיות יהודית־חסידית ושופע אמרות ופתגמים עסיסיים, לא פנה ולא השיב לאיש בתנועה אלא בעברית.

הימים היו ימי מאורעות תרצ“ו בארץ. ערכי ה”הגנה" טופחו יפה ב“החלוץ־הצעיר”. היה זה זיאַמה שצר צורות קונקרטיות ל“הגנה” בחיי התנועה, הביא את אווירת המבחנים האישיים – ההליכה בלילה, שמירת הסוד, ה“סליקים”, העמידה בחקירה – והכל באותה חומרה, המחפה על הרוך הטבעי שלו, והמביאה את החבריה לתחושה הממשית של ארץ־ישראל החלוצית.

מנחם אורן