כאן, ליד הארון הצונן, יגיח הקסם הגדול – זרקור חטטני, איזמל דק המנתח עמוק, יד מרככת זכרונות נוקשים, צרי מרפא לכל סכום הכאבים שכאבנו.
כאן נקרע סגור השכחה.
ואני זוכר:
אוירה ספוגת דם יהודים ואנחתם. תאי החיים הוצפו בנוזל התוסס על כדוריו הלבנים, האדומים והאחרים. מובלים על־ידי צעירים מפרבר עגלונים, חיפשו החיילים שסבאו את הז’ידים1 במחבואיהם. והרוגים בכל יום ובכל לילה, ואין אוסף. ואמהות שומרות על גוזליהן במרתפים של אנשי־חסד ומיטיבים. צעירות שטומאו דועכות תוך תשוקה למות. שכנות רחמניות נגררות אחריהן כבלשים לכל פינה, גם לבית־הכסא. כמה יהודים הוצאו חוצה לעיר והומתו אחרי אשר כרו קבר משותף לעצמם2 : מעדרים קיבלו מאיכרי הסביבה בשכר ירושת המגפיים אשר לרגליהם. ואין עצה, כי אין קשר: ששת אלפים קוזקים מילאו את הרחובות עד כדי מחנק. כאן יחנו, יסבאו וישדדו וישתוללו.
וכשבא הצבא הסובייטי היתה הרוָחה: נאספו החללים מסימטאות וחצרות, מבורות־שופכין ומהנהר. ובבית־הקברות – יאוש והיסטריקה וטירוף המוני וצחנת גופות הקדושים. בקרבת העיר – רעם המלחמה, התפוצצויות, אש, מחסני־נפט וגרנות־תבואה בוערים ובתוך העיר טיפוס ורעב. מחר שוב יעזוב החייל האדום את העיר למשיסה לפורעים.
הלכו צעירי העדה לבקש את הרֶבקוֹם3 שיארגנם ויתן בידם נשק להגנה. התוַכּחו ברבקום והחליטו לא לתת: אם תרצו, תירשמו כמתנדבים לצבא האדום ותיסוגו אתנו. אינכם רוצים – תסתדרו כפי יכלתכם. חבל על היהודים הסובלים מפרעות, אבל דרכה של מלחמה בכך. יקר הנשק ונחוץ לנו יותר.
פתאום תקף היאוש וצבט את הלבבות. כמה עיניים נפקחו באותו יום מול תהום הבדידות שהעבירה על דעתם את הנערים המוכנים לעמוד על נפשם וכבודם. רמז הכליון ועורר געגועים לקבר־האחים שבבית־הקברות היהודי.
רק אחד היה ברבקום שהצביע נגד ההחלטה. היה זה מורה רוסי מן הכפר, בולשביק מן הותיקים, בעל נפש וצנוע. התבייש תכופות בפני חבריו שמלומד הוא, כביכול אינטליגנט – הוביל אתו בחזית כמה ספרים – בזמן ההוא מוזר היה כל זה ותמוה.
בני הנוער באו אליו להיפרד ממנו לפני עזוב הצבא את העיר. הוא היה ראוי ללחיצת־יד חמה; הבוגר הזה, שספוג היה מרות ואבק־שריפה ונתנסה בסוהר ואימת־מוות ונתקשה בקרבות ובריקדות ועבודת־פרך ובשלטון של מנהיג צבאי. נכנסו אליו אחרי כמה בדיקות של המשמר. הוא ישב בחדר יחידי, ובכה חרישית!
על שולחן־הכתיבה לפניו היה פתוח ספר השירים של ביאליק.
עוד באביב גמל זמן שחרורם של שנים מבינינו, והם קיבלו תוספת־גירוש והועברו למקומות לא־מרוחקים ביותר מן המרכז. ובקיץ החלו להעביר, לפי פקודה, אחד־אחד מתוכנו אל העיר המחוזית. לא ידענו מפני מה. אבל כבר היו מקרים כאלה. בפעם האחרונה רוכזו כל הגולים מכפרי הסביבה אל העיר, לאחר בריחה של אחד ס"ר ידוע. אבל אז לוקחו כולם העירה בבת־אחת, בשעות מספר, ומחצית האנשים נאסרו ונחבשו במרתף המיליציה.
ואנחנו האחרונים ידענו, שלא נישאר בכפר, ואף התגעגענו לחֶברה. אבל בטחון לא היה בשום דבר. עסקנו בהכנות לקראת החורף. הכַנו תפוחי־אדמה. כרתנו ונסרנו וחטבנו עצים לחורף. איבן וסילייביץ התקין קרשים לחדרו בעליית־הגג של בית־הטוחן הישן, ורצה לעשות תקרה כפולה לימי־הקור. בפועל כפינו יצרנו לנו בסיס, ומסביבנו גדל משהו שהיתה לו משמעות של קבע.
שנים האחרונים היינו בכפר. באביב היו רבים, קצתנו פזורים על־פני הכפר וחמישה־ששה מלוכדים ב"קוֹמוּנה" ששכרה בית שלם ועיבדה את גינתו. היו בינינו גם קשישים, ושנים שהיו עם משפחותיהם. שני ילדיו של האחד, ילד וילדה בגיל בית־הספר, היו משׂוֹשׂ החברה. תמיד היה מישהו מבינינו אתם – זה מלמד אותם אריתמטיקה, זה מצייר להם ציורי־חידות וקריקטורות, זה עושה אתם משחקי־קפיצה וגורר אל המשחק את כל הנמצאים בבית ומעייף את כל המשתתפים. וכשהילדים לא היו בבית או ברחוב ידענו, מישהו מן ה"קולוניה" יצא אתם לטיול ביער.
צחוקם של הילדים נדם מזמן. אמם, טטיאנה ולַסיֶבנה, חלתה, ונשלחה אל הוריה, והילדים אתה. שמנו לב לכך, שילדי הכפר אינם צוחקים. הם רועשים, צועקים, לפעמים משתכּרים ומגדפים בקולי־קולות כמבוגרים ומעשנים מגיל צעיר ביותר.
השיחה בטחנה היתה מקיפה הרבה. עניני ציד, ומיקח וממכר, וחדשות משפחתיות, וכשהיה פותח פיו מישהו, שהיה בצבא, בעולם הגדול, היה מביא משהו מן האגדה. היה אחד שהשתתף במלחמת יפאן ונקרא בשם “פורט־ארתור”, ואחד שהיה בשבי, ומפאריס הביא לו אשה.
איש אינו יודע איזו הדרך מובילה מכאן אל הויז’איכה. אין סקרנים לדעת. לפני שנים רבות היו הולכים לשם במעלה הנהר, אולם מאז השטפון הגדול, כשנעקרו עצים ביערות והנהר שינה את אפיקו, אין הולכים לשם. יש אומרים שיש גשר על־יד הכפר דוידובו – ואולם ההוא כל־כך מרוחק. ואין אדם מכאן, שהיה שם בשנה האחרונה.
ידוע שעובדים שם ביער, כורתים עצים, ואלפים רבים של אסירים עסוקים בכך. ולמחנה – אין לצאת ואין לבוא. פעם באה אשה אחת לכפר אדוֹבוֹ – אשתו של אחד האסירים, בתקוה שיינתן לה להתראות עם בעלה. ישבה וישבה, התפרנסה מתפירת כותנות ומכנסים, התרוצצה, כחשה, ומכרה את החפצים שהביאה אתה, אפילו את המזודה מכרה – ולראיון לא הגיעה, עד שנצטוותה לעזוב את המקום.
וכשהיה ילד בוכה – היו מפחידים אותו: עריק מויז’איכה יחטפך, היו מסַפּרים על עריקים שהרגו איכרים וסוסיהם, שקסמו לזאבים ושילחו אותם בבתי־איכרים, והם שולחים אש בגרנות ויודעים לחש לעקר פרות ונשים. והיה המורא גדול מפניהם. לא הכרנו איש שפגש עריקים וראה אותם בעיניו. אבל כולם ידעו שישנם, ושכאלה הם – כאשר בפי השמועה. מישהו שמר בהקפדה על העובדים־האסירים – זקיפים, גדרות, משמרות נודדות ושמועות מבעיתות.
על מה לא דיברנו אתו בטיולים הממושכים בקיפולי ההר, בערבי סתיו על הכביש כשחיכינו לעגלת־הדואר שנתאחרה, בלילות־סוּפה שסגרו עלינו בבית, או בסירה על הנהר כאשר יצאנו לשלות דגים, או בעת הליכה בשנים לכפר פאדינו אל החובש השיכור לקבל איזו תרופה פרימיטיבית.
והיו מתלקחים ויכוחים סוערים בשאלות חברה, או שהיינו מתלוצצים, מסַפּרים בדיחות, שרים פזמונים שנונים אקטואליים שנתחברו לרוב בבתי־הסוהר, או מספרים מן העבר הקרוב והרחוק. היתה שאלה אחת, שעוררה תמיד את סקרנותי ולא נתנה לי מנוחה – ואני לא הצגתיה בפניו: ידעתי, כי אדם זה, שהיה בארצות רחוקות וקרובות וניטלטל בין יצרים ציבוריים ואישיים, חזה בכל זאת כאן, בפינה הזאת, את המוקד הגדול ביותר. כך ירגיש עצמו שחיין אמיץ ורב־סבל, לאחר שעבר את הנהר, עלה על החוף ונתברר לו, שהשבולת טישטשה את נתיבו במים, והוא בא אל החוף שממנו יצא.
כל ימיו לחם על החופש, ובבוא שעת המנוחה – הסתכל סביבו וראה: על החופש עלינו עוד להילחם.
נדברנו להיפגש עם בוקר ליד הטחנה. במרחק ארבעה קילומטרים מן הכפר, בתוך היער הסמיך, זרמו המים – נחל־הרים רועש. שרשים עקומי־אצבעות נשתרבבו מתוך החוף התלול, שקקה הטחנה. הנה היו באים מן הסביבה הקרובה והרחוקה, עורכים “תור הטחינה” לפי סדר הבאים, ומתחשבים במעמדו של הבא, במספר השקים שהביא לטוחן – ועל פי שיטה מסובכת מחשבים את התור. עוזרים זה לזה בהעלאת השקים למעלה, מגלגלים שיחה אגב קיטור גלילי מאכורקה4.
היתה עוד טחנת־מים – בצריף עלוב. במשך יום שלם אפשר היה לטחון שק אחד של שבולת־שועל. טחנה קטנה זו היתה בצדי השביל, עזובה, מכוסה פטריות ירוקות על קורותיה הרקובות. בלילות היה ישן בה הנזיר מואיסיי – צעיר גדל־זקן, שהיה משמש סגן לשמש הכנסיה הכפרית. הצטיין בעריכת מנגינות הפעמונים. וכשהיה משתכּר כדבעי היה מספר שהוא כבר עלה לגדולה בזמנו. היה עוזר ראשי בטקס בסמיכות של פרחי־הכהונה. ואמנם, היתה לו תעודה – שכך וכך שנים שימש בין “משרתי־אלוהים” בסולובקי, ועל־פי פסק־דין של המשפט הקדוש הוצא משם בעוון שחיתות מוסרית.
וכשבאנו למקום ועמדנו להזיז את שתי ה"צלבניות" – לא היה אף אחד מן האיכרים במקום. סגר עליהם הבוץ וטיט־הדרכים. גם הפועל בטחנה לא יצא לעבודה – היה מוטל שיכור כלוט זה שלושה ימים – ומכפרו עד הנה ודאי כשעתים הליכה. זה נודע במקרה – אחד הילדים מבית־הספר בא עם איש־הדואר שהחזירו להוריו, והוא סיפר על חבורת שיכורים, שיצקו עליהם מים להצילם מ"שריפה" אשר שרף בהם הכוהל – וביניהם הפועל העוזר.
לא יכולנו להשיג עזרה. כרתנו שני מוטות, גדענו ענפיהם, ויהיו לנו גלילים. על החוף עמסנו ענפים יבשים, שיירי־קרשים, אופן ישן מעגלה שבורה, חבלים שמצאנו בטחנה הישנה, קשרנו לסירה הגדולה וניסינו לעשות “מטויה” – כורכים שלוש־ארבע פעמים את החבל מסביב למוט תקוע חזק בקרקע ומזיזים את החבל לאט, סליל אחר סליל, עד שיזוז המטען.
שתי הצלבניות היו שכובות על צדן, קשורות זו בזו בעבותות של זרדים קלועים. אחת, שהיה לה סיקוס גדול בצדה, נראתה חדשה יותר. אחרי שמצאנו בקרקעיתה מסמר גדול החלטנו להנציח את האפתעה הנעימה וקראנו לסירה בשם “מסמר העונה”. לשניה היו דפנות שחוקות, “מַקור” מעוקם ורחב שטבעת־ברזל תקועה בו מתחתיו, וכמה מסמרים חלודים, כפופים כווי־תלי, נטועים ב"ספסל" – היחיד. הקרקעית – הוסר ממנה הפח, היתה מפוחמת מרוב מדורות שהודלקו בסירה במסעי דיג בלילות.
מפעם לפעם היו באים אל הטחנה גם אורחים מרחוק – עטופי גלימות כבדות של פרוות־דובים. לפעמים, רחוקות אמנם, היו באים בשיירה גדולה ובה תמיד שתים־שלוש מזחלות רתומות לצבאים. ואז ידעו כולם: הפעם לא באו לקנות קמח אלא לקנות קרבן־פסח – סוס בעל סימנים מיוחדים, כפי שנראה בחלום לשאמאן. כבזק היתה מתפשטת השמועה וכל אחד היה נזכר בכל הסוסים שבסביבתו, והיו ויכוחים סוערים, אם יש לו לסייח של פלוני “גרבים” לבנים עד הברך ואם סוסתו של אלמוני ניחנה בשלושה “כוכבים” על מצחה, כנדרש. עוד כמאה קילומטר היו נוסעים דרומה, עד העיר. משם לא נסע אף אחד מהם, אלא היו מוסרים לסוחרים מכובדים לחפש את הקרבן, ואפילו ישלמו אלפים פרוות, ואפילו ייאלצו להגיע עד ניז’ני־נובגורוד.
היום לא מהלכים כאן, בדרך־כלל. הטחנה עצמה חונה כאילו במבוי אטום, ומגיעים אליה רק מצד אחד – ככל הסביבה הזאת, כחבל הגדול ורחב־הידים כולו, שאין אליו אלא דרך אחת, היוצאת משם, מן הנגב, מתפתלת לצפון, הולכת ומתרסקת, עוברת מצד אחד של נהר לצדו השני, מתאבקת עם יערות, ואובדת בין הרים וכלה כאילו מעצמה.
כל היום ישב מן הצד, והחזיק ידיו משולבות על בטנו. לפנות ערב סעד בפרוסת־לחם עם נתחי דגים קפואים, קצת מתובלים במלח, שתה תה מתוך סיר של פח והלך לישון בין ארבעת הצבאים.
אתה – לא יודע. אתה עץ תלוש. ליער הרבה ריחות, כלום אתה יודע מהם? מצפון בא הרוח – מה הוא מבשר? אתה יודע ללכת בדרך שעשו אנשים אחרים. ואולי אתה לא תדע לאן היא מובילה. השלג כיסה הדרך, ואתה – אובד עצות. מחממים אותך, ועושים לך בית ומביאים לך אוכל – ואתה אינך מאושר. יש מבט לאדם – והוא לחוץ בין קירות ומשתקע.
סנדלר שהיה במלחמה בעולם הגדול, והיה בשבי, וחזר אל הכפר – מפאריס.
זה אכל בהדגשה, והיה תוחב בידים צהובות את הנתחים אל הפה הרחב. לפנינו היה גוש קדמוני, שחי בשטח־חיים אחר. מדוע צריכים בני־אדם להשתגע, לרקוד, לכתוב שטויות, להתגלגל על גלגלים, ואינם מאושרים.
מה אתם צריכים פה אצלנו? הטאיגה רחבה, ואינה דוחקת אף אחד. ואתה מה לך פה. אתם ביניכם מתקוטטים, מדוע אתם צריכים לבוא הנה? שני צבאים מתנגחים, וגמרו חשבונם ביניהם. ואתם באים להטריד אותנו.
ודאי שמרו החופים על עקבות צעדיהם של זרים, באים מרחוק, מחופי נהרות רחבים ושוקטים. אלה לא ידעו את הקליעה המדוקדקת אל תוך העין של הסנאי – שלא יקולקל עורו; לא ידעו להציב סלי־קנה בנהר לציד דגים בחורף תחת מעבה הקרח; ועקבות השועלים בשלג לא הבחינו, ממשב הרוח הצפונית, ואם תעו ביער, לא ידעו לחפש דרכים לצאת ממנו.
ואולם את הסביבה ידעו יפה. הם היו על הוֶטלאן עשרות פעמים כל אחד – יותר מזקני הכפרים בכל הסביבה במשך עשרות בשנים. וביקרו עמוק במערות, ואספו צמחים וחיפושיות, ורשמו שירים ופזמונים; וספרים קראו בלי סוף בכל השפות. וידעו את חכמת הרפוי. ולא חששו לצאת בלילות – – –
ואיש מהם כשהיה פותח פיו לסַפּר – והיה מוביל את שומעיו על־פני ארצות וימים. ומספר על מעשה שהיה על הווֹלגה ובעיר הנפט, ובפרבר של לונדון ובאוניברסיטה של שוייץ.
תמונה – ככל האפשר מפורטת – של ה"ווסיאַצ’ינאַ"5, שלג וגשם בערבוביה, ורוח מצליפה אותם על־פני כל היקום. ואין לראות שמים – הדלף מסמא עינים, נכנס לכל סדק. השלג הנמס וכלה, אדמה נלושה, הרוח המתהפכת – חוסר־איתנות, אי־יציבות, טשטוש כל הקיים, הכל גולש, מתמסמס, שוקע וטובע, כל צעד מכוון אל הלא־ידוע. וערפל מערבב תחומין של דרך ולא־דרך. וגם הכביש עצמו אינו ישר ובטוח. ולא הילוך, אלא גישוש של רגלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.