א

מִיוּרְתָּה¹ שֶׁלָּךְ עַד יוּרְתָּה שֶׁלִּי

רַק חוּטִים שֶׁל עָשָׁן בַּמָּרוֹם.

אַתְּ תֵּשְׁבִי – תְּחַכִּי

לְבוֹאִי תִּשְׁאֲלִי,

וְאֲנִי לֹא אָבוֹא גַם הַיּוֹם.

לֹא אָבוֹא.

לֹא אָסוּר לַיּוּרְתָּה הַחַמָּה,

כִּי בִּכְפוֹר הַטַּיְגָה² אֶתְבּוֹסֵס.

אֵין לִי נֵר,

גַּם אֵין נֵפְט בַּמְּנוֹרָה זֶה־כַמָּה

וְאֵין אֵשׁ אֶת לִבִּי לְהָמֵס.

עַל מִגְרֶרֶת שֶׁל צֵל, שֶׁל חֲלוֹם שֶׁדָּעַךְ

אִנָּשֵׂא בְּאַלְפֵי מְסִלּוֹת:

אֶל אִיִּים נִדָּחִים, אֶל יוּרְתָּה לֹא־שֶׁלָּךְ

בִּמְדִינָה שֶׁל קְסָמִים וּתְפִלּוֹת.

אֵי סִימָן שֶׁל גְּבוּלִין בֵּין הַשָּׁם וְהַפֹּה

גֶּשֶׁר חַי בֵּין הָיָה וְעַתָּה.

כְּבָר זָקֵן הַצֶּ’לְדוֹן³ שָׁיָּצָא לְטַרְפּוֹ,

לֹא יִמְצָא אֶת דַּרְכּוֹ

לַיוּרְתָּה.

ב

וְאוּלַי יָבוֹא הוּא,

לֹא צָפוּי, כְּתָמִיד.

רְכוּסִים כַּפְתּוֹרָיו הַדֵּהִים.

הֲיָּבִיא לִי גְזֵרָה,

אִם יִתְבַּע אֶת דָּמִי,

אוֹ – כָּמוֹנִי יִדְרֹשׁ לֵאלֹהִים.

וּמִצְחוֹ לֹא־נְחֹשֶׁת וְאֹדֶם־כּוֹכָב

מִתְנוֹצֵץ וְרוֹמֵז כְּשֶׁל־רֹאשׁ.

הוֹ, כְּתֵפוֹת קַ־וֶ־דֶ⁴, בְּאָדוֹם וְזָהָב

הָפְכוּ טְלַאי אֱנוֹשִׁי מְעֻמְעָם וְצָהוֹב,

סִימָנוֹ שֶׁל אָחִי הַקָּדוֹשׁ.

בֹּא נַתְקִינָה חֲצוֹת – רוּחֲךָ וְצִלִּי –

וְנִשְׁנֶה בִּתְחִנַּת־אִמָּהוֹת.

בַּיּוּרְתָּה נִגּוּנִים שֶׁל לוּבַּוִּיטְשׁ שֶׁלִּי

יְשַׁכְּכוּ סַעֲרַת בַּלָּהוֹת.

נוּ, דַּבֵּר, וְיִשְׁמַע לְבָבִי הַפָּרוּז

מַה מָּסַר אָח־נוֹלָד בִּשְׁבִילִי,

שֶׁנִּשְׂרָף בִּשְׁטֶטִּין וְרֻטַּשׁ בְּבוֹבְּרוֹיְסְק

וְנָשָׂא בִּוְלַדִּימִירְקָה⁵ נֶדֶר כָּמוּס

לְהָקִים לוֹ יוּרְתָּה

בַּּגָּלִיל.

ג

עוֹד לֵילִי יִקָּלַע אֶל רִבּוֹא מַטָּרָה

וַאֲנִי –

אֶל תְּמוֹלִי הַמּוּזָר.

שָׁם אֶטַפְּ⁶ מְנַדְנֵד אֶת דַּרְכּוֹ הַצָּרָה

יוֹבִילוֹ הַצֶּ’לְדוֹן

שֶׁחָזַר.

וְהַבָּא –

הֵן לֹא הוּא.

לֹא יַגִּיד: "לֵךְ וְהַךְ,

טוֹל רוֹבִי לִנְקָמָה בַּשָּׁטָן!.."

דִּרְדּוּרֵי עוֹלָמוֹת מִבַּעַד הַמָּסָךְ

רַק בַּדִּים לָצּוֹפֶה הַקָּטָן.

אָז אָקוּם וְאָבוֹא

אַתְּ דָּגִים תְּבַשְּׁלִי

וְכַלְבֵּךְ יִתְעוֹרֵר לִסְעֻדָּה,

וְיִפְגֹּשׁ הָאוֹרֵחַ נָטָה מִן הַשְּׁבִיל

לַטַּיְגָה –

מֵהָרֵי יְהוּדָה.

תש"א־תש"ב

כאן, ליד הארון הצונן, יגיח הקסם הגדול – זרקור חטטני, איזמל דק המנתח עמוק, יד מרככת זכרונות נוקשים, צרי מרפא לכל סכום הכאבים שכאבנו.

כאן נקרע סגור השכחה.

ואני זוכר:

אוירה ספוגת דם יהודים ואנחתם. תאי החיים הוצפו בנוזל התוסס על כדוריו הלבנים, האדומים והאחרים. מובלים על־ידי צעירים מפרבר עגלונים, חיפשו החיילים שסבאו את הז’ידים¹ במחבואיהם. והרוגים בכל יום ובכל לילה, ואין אוסף. ואמהות שומרות על גוזליהן במרתפים של אנשי־חסד ומיטיבים. צעירות שטומאו דועכות תוך תשוקה למות. שכנות רחמניות נגררות אחריהן כבלשים לכל פינה, גם לבית־הכסא. כמה יהודים הוצאו חוצה לעיר והומתו אחרי אשר כרו קבר משותף לעצמם² : מעדרים קיבלו מאיכרי הסביבה בשכר ירושת המגפיים אשר לרגליהם. ואין עצה, כי אין קשר: ששת אלפים קוזקים מילאו את הרחובות עד כדי מחנק. כאן יחנו, יסבאו וישדדו וישתוללו.

וכשבא הצבא הסובייטי היתה הרוָחה: נאספו החללים מסימטאות וחצרות, מבורות־שופכין ומהנהר. ובבית־הקברות – יאוש והיסטריקה וטירוף המוני וצחנת גופות הקדושים. בקרבת העיר – רעם המלחמה, התפוצצויות, אש, מחסני־נפט וגרנות־תבואה בוערים ובתוך העיר טיפוס ורעב. מחר שוב יעזוב החייל האדום את העיר למשיסה לפורעים.

הלכו צעירי העדה לבקש את הרֶבקוֹם³ שיארגנם ויתן בידם נשק להגנה. התוַכּחו ברבקום והחליטו לא לתת: אם תרצו, תירשמו כמתנדבים לצבא האדום ותיסוגו אתנו. אינכם רוצים – תסתדרו כפי יכלתכם. חבל על היהודים הסובלים מפרעות, אבל דרכה של מלחמה בכך. יקר הנשק ונחוץ לנו יותר.

פתאום תקף היאוש וצבט את הלבבות. כמה עיניים נפקחו באותו יום מול תהום הבדידות שהעבירה על דעתם את הנערים המוכנים לעמוד על נפשם וכבודם. רמז הכליון ועורר געגועים לקבר־האחים שבבית־הקברות היהודי.

רק אחד היה ברבקום שהצביע נגד ההחלטה. היה זה מורה רוסי מן הכפר, בולשביק מן הותיקים, בעל נפש וצנוע. התבייש תכופות בפני חבריו שמלומד הוא, כביכול אינטליגנט – הוביל אתו בחזית כמה ספרים – בזמן ההוא מוזר היה כל זה ותמוה.

בני הנוער באו אליו להיפרד ממנו לפני עזוב הצבא את העיר. הוא היה ראוי ללחיצת־יד חמה; הבוגר הזה, שספוג היה מרות ואבק־שריפה ונתנסה בסוהר ואימת־מוות ונתקשה בקרבות ובריקדות ועבודת־פרך ובשלטון של מנהיג צבאי. נכנסו אליו אחרי כמה בדיקות של המשמר. הוא ישב בחדר יחידי, ובכה חרישית!

על שולחן־הכתיבה לפניו היה פתוח ספר השירים של ביאליק.

עוד באביב גמל זמן שחרורם של שנים מבינינו, והם קיבלו תוספת־גירוש והועברו למקומות לא־מרוחקים ביותר מן המרכז. ובקיץ החלו להעביר, לפי פקודה, אחד־אחד מתוכנו אל העיר המחוזית. לא ידענו מפני מה. אבל כבר היו מקרים כאלה. בפעם האחרונה רוכזו כל הגולים מכפרי הסביבה אל העיר, לאחר בריחה של אחד ס"ר ידוע. אבל אז לוקחו כולם העירה בבת־אחת, בשעות מספר, ומחצית האנשים נאסרו ונחבשו במרתף המיליציה.

ואנחנו האחרונים ידענו, שלא נישאר בכפר, ואף התגעגענו לחֶברה. אבל בטחון לא היה בשום דבר. עסקנו בהכנות לקראת החורף. הכַנו תפוחי־אדמה. כרתנו ונסרנו וחטבנו עצים לחורף. איבן וסילייביץ התקין קרשים לחדרו בעליית־הגג של בית־הטוחן הישן, ורצה לעשות תקרה כפולה לימי־הקור. בפועל כפינו יצרנו לנו בסיס, ומסביבנו גדל משהו שהיתה לו משמעות של קבע.

שנים האחרונים היינו בכפר. באביב היו רבים, קצתנו פזורים על־פני הכפר וחמישה־ששה מלוכדים ב"קוֹמוּנה" ששכרה בית שלם ועיבדה את גינתו. היו בינינו גם קשישים, ושנים שהיו עם משפחותיהם. שני ילדיו של האחד, ילד וילדה בגיל בית־הספר, היו משׂוֹשׂ החברה. תמיד היה מישהו מבינינו אתם – זה מלמד אותם אריתמטיקה, זה מצייר להם ציורי־חידות וקריקטורות, זה עושה אתם משחקי־קפיצה וגורר אל המשחק את כל הנמצאים בבית ומעייף את כל המשתתפים. וכשהילדים לא היו בבית או ברחוב ידענו, מישהו מן ה"קולוניה" יצא אתם לטיול ביער.

צחוקם של הילדים נדם מזמן. אמם, טטיאנה ולַסיֶבנה, חלתה, ונשלחה אל הוריה, והילדים אתה. שמנו לב לכך, שילדי הכפר אינם צוחקים. הם רועשים, צועקים, לפעמים משתכּרים ומגדפים בקולי־קולות כמבוגרים ומעשנים מגיל צעיר ביותר.

השיחה בטחנה היתה מקיפה הרבה. עניני ציד, ומיקח וממכר, וחדשות משפחתיות, וכשהיה פותח פיו מישהו, שהיה בצבא, בעולם הגדול, היה מביא משהו מן האגדה. היה אחד שהשתתף במלחמת יפאן ונקרא בשם “פורט־ארתור”, ואחד שהיה בשבי, ומפאריס הביא לו אשה.

איש אינו יודע איזו הדרך מובילה מכאן אל הויז’איכה. אין סקרנים לדעת. לפני שנים רבות היו הולכים לשם במעלה הנהר, אולם מאז השטפון הגדול, כשנעקרו עצים ביערות והנהר שינה את אפיקו, אין הולכים לשם. יש אומרים שיש גשר על־יד הכפר דוידובו – ואולם ההוא כל־כך מרוחק. ואין אדם מכאן, שהיה שם בשנה האחרונה.

ידוע שעובדים שם ביער, כורתים עצים, ואלפים רבים של אסירים עסוקים בכך. ולמחנה – אין לצאת ואין לבוא. פעם באה אשה אחת לכפר אדוֹבוֹ – אשתו של אחד האסירים, בתקוה שיינתן לה להתראות עם בעלה. ישבה וישבה, התפרנסה מתפירת כותנות ומכנסים, התרוצצה, כחשה, ומכרה את החפצים שהביאה אתה, אפילו את המזודה מכרה – ולראיון לא הגיעה, עד שנצטוותה לעזוב את המקום.

וכשהיה ילד בוכה – היו מפחידים אותו: עריק מויז’איכה יחטפך, היו מסַפּרים על עריקים שהרגו איכרים וסוסיהם, שקסמו לזאבים ושילחו אותם בבתי־איכרים, והם שולחים אש בגרנות ויודעים לחש לעקר פרות ונשים. והיה המורא גדול מפניהם. לא הכרנו איש שפגש עריקים וראה אותם בעיניו. אבל כולם ידעו שישנם, ושכאלה הם – כאשר בפי השמועה. מישהו שמר בהקפדה על העובדים־האסירים – זקיפים, גדרות, משמרות נודדות ושמועות מבעיתות.

על מה לא דיברנו אתו בטיולים הממושכים בקיפולי ההר, בערבי סתיו על הכביש כשחיכינו לעגלת־הדואר שנתאחרה, בלילות־סוּפה שסגרו עלינו בבית, או בסירה על הנהר כאשר יצאנו לשלות דגים, או בעת הליכה בשנים לכפר פאדינו אל החובש השיכור לקבל איזו תרופה פרימיטיבית.

והיו מתלקחים ויכוחים סוערים בשאלות חברה, או שהיינו מתלוצצים, מסַפּרים בדיחות, שרים פזמונים שנונים אקטואליים שנתחברו לרוב בבתי־הסוהר, או מספרים מן העבר הקרוב והרחוק. היתה שאלה אחת, שעוררה תמיד את סקרנותי ולא נתנה לי מנוחה – ואני לא הצגתיה בפניו: ידעתי, כי אדם זה, שהיה בארצות רחוקות וקרובות וניטלטל בין יצרים ציבוריים ואישיים, חזה בכל זאת כאן, בפינה הזאת, את המוקד הגדול ביותר. כך ירגיש עצמו שחיין אמיץ ורב־סבל, לאחר שעבר את הנהר, עלה על החוף ונתברר לו, שהשבולת טישטשה את נתיבו במים, והוא בא אל החוף שממנו יצא.

כל ימיו לחם על החופש, ובבוא שעת המנוחה – הסתכל סביבו וראה: על החופש עלינו עוד להילחם.

נדברנו להיפגש עם בוקר ליד הטחנה. במרחק ארבעה קילומטרים מן הכפר, בתוך היער הסמיך, זרמו המים – נחל־הרים רועש. שרשים עקומי־אצבעות נשתרבבו מתוך החוף התלול, שקקה הטחנה. הנה היו באים מן הסביבה הקרובה והרחוקה, עורכים “תור הטחינה” לפי סדר הבאים, ומתחשבים במעמדו של הבא, במספר השקים שהביא לטוחן – ועל פי שיטה מסובכת מחשבים את התור. עוזרים זה לזה בהעלאת השקים למעלה, מגלגלים שיחה אגב קיטור גלילי מאכורקה⁴.

היתה עוד טחנת־מים – בצריף עלוב. במשך יום שלם אפשר היה לטחון שק אחד של שבולת־שועל. טחנה קטנה זו היתה בצדי השביל, עזובה, מכוסה פטריות ירוקות על קורותיה הרקובות. בלילות היה ישן בה הנזיר מואיסיי – צעיר גדל־זקן, שהיה משמש סגן לשמש הכנסיה הכפרית. הצטיין בעריכת מנגינות הפעמונים. וכשהיה משתכּר כדבעי היה מספר שהוא כבר עלה לגדולה בזמנו. היה עוזר ראשי בטקס בסמיכות של פרחי־הכהונה. ואמנם, היתה לו תעודה – שכך וכך שנים שימש בין “משרתי־אלוהים” בסולובקי, ועל־פי פסק־דין של המשפט הקדוש הוצא משם בעוון שחיתות מוסרית.

וכשבאנו למקום ועמדנו להזיז את שתי ה"צלבניות" – לא היה אף אחד מן האיכרים במקום. סגר עליהם הבוץ וטיט־הדרכים. גם הפועל בטחנה לא יצא לעבודה – היה מוטל שיכור כלוט זה שלושה ימים – ומכפרו עד הנה ודאי כשעתים הליכה. זה נודע במקרה – אחד הילדים מבית־הספר בא עם איש־הדואר שהחזירו להוריו, והוא סיפר על חבורת שיכורים, שיצקו עליהם מים להצילם מ"שריפה" אשר שרף בהם הכוהל – וביניהם הפועל העוזר.

לא יכולנו להשיג עזרה. כרתנו שני מוטות, גדענו ענפיהם, ויהיו לנו גלילים. על החוף עמסנו ענפים יבשים, שיירי־קרשים, אופן ישן מעגלה שבורה, חבלים שמצאנו בטחנה הישנה, קשרנו לסירה הגדולה וניסינו לעשות “מטויה” – כורכים שלוש־ארבע פעמים את החבל מסביב למוט תקוע חזק בקרקע ומזיזים את החבל לאט, סליל אחר סליל, עד שיזוז המטען.

שתי הצלבניות היו שכובות על צדן, קשורות זו בזו בעבותות של זרדים קלועים. אחת, שהיה לה סיקוס גדול בצדה, נראתה חדשה יותר. אחרי שמצאנו בקרקעיתה מסמר גדול החלטנו להנציח את האפתעה הנעימה וקראנו לסירה בשם “מסמר העונה”. לשניה היו דפנות שחוקות, “מַקור” מעוקם ורחב שטבעת־ברזל תקועה בו מתחתיו, וכמה מסמרים חלודים, כפופים כווי־תלי, נטועים ב"ספסל" – היחיד. הקרקעית – הוסר ממנה הפח, היתה מפוחמת מרוב מדורות שהודלקו בסירה במסעי דיג בלילות.

מפעם לפעם היו באים אל הטחנה גם אורחים מרחוק – עטופי גלימות כבדות של פרוות־דובים. לפעמים, רחוקות אמנם, היו באים בשיירה גדולה ובה תמיד שתים־שלוש מזחלות רתומות לצבאים. ואז ידעו כולם: הפעם לא באו לקנות קמח אלא לקנות קרבן־פסח – סוס בעל סימנים מיוחדים, כפי שנראה בחלום לשאמאן. כבזק היתה מתפשטת השמועה וכל אחד היה נזכר בכל הסוסים שבסביבתו, והיו ויכוחים סוערים, אם יש לו לסייח של פלוני “גרבים” לבנים עד הברך ואם סוסתו של אלמוני ניחנה בשלושה “כוכבים” על מצחה, כנדרש. עוד כמאה קילומטר היו נוסעים דרומה, עד העיר. משם לא נסע אף אחד מהם, אלא היו מוסרים לסוחרים מכובדים לחפש את הקרבן, ואפילו ישלמו אלפים פרוות, ואפילו ייאלצו להגיע עד ניז’ני־נובגורוד.

היום לא מהלכים כאן, בדרך־כלל. הטחנה עצמה חונה כאילו במבוי אטום, ומגיעים אליה רק מצד אחד – ככל הסביבה הזאת, כחבל הגדול ורחב־הידים כולו, שאין אליו אלא דרך אחת, היוצאת משם, מן הנגב, מתפתלת לצפון, הולכת ומתרסקת, עוברת מצד אחד של נהר לצדו השני, מתאבקת עם יערות, ואובדת בין הרים וכלה כאילו מעצמה.

כל היום ישב מן הצד, והחזיק ידיו משולבות על בטנו. לפנות ערב סעד בפרוסת־לחם עם נתחי דגים קפואים, קצת מתובלים במלח, שתה תה מתוך סיר של פח והלך לישון בין ארבעת הצבאים.

אתה – לא יודע. אתה עץ תלוש. ליער הרבה ריחות, כלום אתה יודע מהם? מצפון בא הרוח – מה הוא מבשר? אתה יודע ללכת בדרך שעשו אנשים אחרים. ואולי אתה לא תדע לאן היא מובילה. השלג כיסה הדרך, ואתה – אובד עצות. מחממים אותך, ועושים לך בית ומביאים לך אוכל – ואתה אינך מאושר. יש מבט לאדם – והוא לחוץ בין קירות ומשתקע.

סנדלר שהיה במלחמה בעולם הגדול, והיה בשבי, וחזר אל הכפר – מפאריס.

זה אכל בהדגשה, והיה תוחב בידים צהובות את הנתחים אל הפה הרחב. לפנינו היה גוש קדמוני, שחי בשטח־חיים אחר. מדוע צריכים בני־אדם להשתגע, לרקוד, לכתוב שטויות, להתגלגל על גלגלים, ואינם מאושרים.

מה אתם צריכים פה אצלנו? הטאיגה רחבה, ואינה דוחקת אף אחד. ואתה מה לך פה. אתם ביניכם מתקוטטים, מדוע אתם צריכים לבוא הנה? שני צבאים מתנגחים, וגמרו חשבונם ביניהם. ואתם באים להטריד אותנו.

ודאי שמרו החופים על עקבות צעדיהם של זרים, באים מרחוק, מחופי נהרות רחבים ושוקטים. אלה לא ידעו את הקליעה המדוקדקת אל תוך העין של הסנאי – שלא יקולקל עורו; לא ידעו להציב סלי־קנה בנהר לציד דגים בחורף תחת מעבה הקרח; ועקבות השועלים בשלג לא הבחינו, ממשב הרוח הצפונית, ואם תעו ביער, לא ידעו לחפש דרכים לצאת ממנו.

ואולם את הסביבה ידעו יפה. הם היו על הוֶטלאן עשרות פעמים כל אחד – יותר מזקני הכפרים בכל הסביבה במשך עשרות בשנים. וביקרו עמוק במערות, ואספו צמחים וחיפושיות, ורשמו שירים ופזמונים; וספרים קראו בלי סוף בכל השפות. וידעו את חכמת הרפוי. ולא חששו לצאת בלילות – – –

ואיש מהם כשהיה פותח פיו לסַפּר – והיה מוביל את שומעיו על־פני ארצות וימים. ומספר על מעשה שהיה על הווֹלגה ובעיר הנפט, ובפרבר של לונדון ובאוניברסיטה של שוייץ.

תמונה – ככל האפשר מפורטת – של ה"ווסיאַצ’ינאַ"⁵, שלג וגשם בערבוביה, ורוח מצליפה אותם על־פני כל היקום. ואין לראות שמים – הדלף מסמא עינים, נכנס לכל סדק. השלג הנמס וכלה, אדמה נלושה, הרוח המתהפכת – חוסר־איתנות, אי־יציבות, טשטוש כל הקיים, הכל גולש, מתמסמס, שוקע וטובע, כל צעד מכוון אל הלא־ידוע. וערפל מערבב תחומין של דרך ולא־דרך. וגם הכביש עצמו אינו ישר ובטוח. ולא הילוך, אלא גישוש של רגלים.

איזו הדרך חדרה השמועה אל תוך הכלא? היינו מרוחקים ת"ק פרסה מכל מרכז יהודי, ובית־הסוהר עצמו, באוּראל, על גבול אירופה ואסיה – עמד מרוחק מן העיר, והשמירה מעולה, והמכתבים נבדקים שבעים ושבעה, ולמעשה אין חליפת־מכתבים בכלל עם העולם החיצון.

יחד עם המנה היומית של המרק התפל חדרה אל התא ה"פוליטי" הידיעה המסעירה: ה"הסתדרות" החלה להוציא את עתונה היומי בתל־אביב. “דבר”. חמישה־עשר ציונים היו בתא, שהיו שייכים לחמישה או ששה זרמים שונים. והחל הויכוח – מה צריך להיות כיווּנו של עתון הפועלים, ומה צביונו הספרותי והחברתי. בויכוח השתתפו גם כ"אורחים" שאר דרי התא: שני אנרכיסטים, שלושה סוציאלדמוקרטים, סוציאליסט־רבולוציונר אחד. הם היו עמוסי נסיון, ובהם גם סופר אחד. הציונים היו צעירים מאוד, בלתי־מנוסים, ונאשמו ב"סיוע לבורגנות הבינלאומית" לפי סעיף הדן לעונש־מוות, “ובמקרה של נסיבות מקילות יוחלף העונש־הגבוה־ביותר במאסר־עולם”.

לבקשתם של הלא־יהודים שרצו “לשמוע את הצלילים”, קם חבר אחד ודיקלם:

“פתח, איפוא, את פיך, נביא האחרית – ואם יש עמך דבר – אמור. ויהי מר כמוות, ויהי המוות עצמו – אמור!” משום מה היו בטוחים כולם, כי ביאליק הוזמן כעורך המדור הספרותי של “דבר”.

הגליון הראשון שנתקבל בגירוש היה חסר הדף הראשון. אבל כמה רעננים ומלאי־חיוּת היו הכרוניקות על אסיפות. ונדמה לי – גמר אחד הויכוחים באסיפת הנבחרים. ואפילו המודעות, ובהן שמות של רחובות בירושלים ובתל־אביב.

ומאז הסתננו גליונות רבים. לפיהם היה ידוע על כל משק המחפש רפתן, ועל כל חנות המתחסלת. אבל היה ברור גם מה המאבק על עליה ועל עבודה, ועל החינוך והקרקע, ועל בטחון הישוב. בתקופה מסוימת, בימי ה"נאֶפּ" הפוליטי, נודע לנו, כי הותר להכניס בדרך ליגלית אי־אלה עתונים מחוץ־לארץ. נעשה גם הנסיון “החוקי” לקבל “דבר” – ולא הצליח. היה איסור חמור על כל עתון סוציאליסטי. אפשר היה לקבל בגלוי רק את ה"בערלינער טאגבלאט" וה"פאָסישע צייטונג" מברלין.

– – – בועידה זו היו פועלים, מורים, סופרים, אנשי הקיבוץ וידועי־אבטלה, ואנשי המושב, ופקידים. וחשבונם היה: כך וכך שנים של עבודה ציונית בגלוי, וכך וכך – עבודה ציונית במחתרת. ועשרות שנים של בתי־סוהר חבושות להם בזכרונם. ומאות שנים של גירושים בסיביר, באוראל, בקאזאקסטאן, בטורקֶסטאן, ב"מינוס"¹, ומספר הערים ש"אירחו" אותן בבתי־הסוהר ב"שיירה". וחשבון הימים של שביתות־רעב על עיווּת הדין ועל עלבון החבר ועל משמר הכבוד, האנושי והציוני.

כמה צורות לרדיפות הפוליטיות, ודרגות שונות להן, ואמצאות רבות, ולב נוגשים אין חקר. ניסה חבר לקרוא את רשימת ה"איזוליאטורים² הפוליטיים, ואחד מהם, והוא במזרח הרחוק, ושמו “סבוֹבּוֹדנוֹיֶה”³, מחנה־בידוד סבובּודנוֹיֶה.

וגם זו אחת מצורות ההתעללות.

קודם היה נהוג לחבוש את ה"אויבים" הציוניים לשלוש שנים. בגמר המועד היו מוסיפים עוד שלוש ועוד שלוש – עכשיו ידוע על חישובים פשוטים יותר – כשמעניקים לך בבת־אחת עשר שנים ויותר. היה מקרה וגזרו חמש־עשרה ועוד מקרה וגזרו עשרים. ופסקי־הדין כמקודם בלי משפט (השופטים עסוקים ב"שלהם", בחבריהם למפלגה), בלי עדים והגנה, ואין חרב השליט זקוקה אפילו לבימוי של פרוצֶס.

כתב חבר מצפון־סיביר: ארוך ליל־החורף, באחת וחצי, בשתים אחר הצהרים כבר יורד הלילה, ואני מחכה לבוקר אשר ייאור ב־9. כל השעות האלו אני שוכב וחושב, כי אין להשיג נפט ואין אפשרות לקרוא, לכתוב, לעבוד ולעבור בשלום את האופל המטשטש כל מושג של זמן.

אתה הוא חברי, הבוער באש באפלת הלילה. אתך אנו, נפש מנפשך אנו. ראה, החושך ישופנו – ואתה האור ואתה המאיר. מן המדורות הגדולות נשארו גחלים בודדות, ולחשן כאיתות באישון לילה. לוחשות נקודות־כוכבים, וזהרן כדמעות שנתלו בין יאוש לתקוה.

ויותר שהלילה אפל, מתגברים זהרי כוכבים.

בכל עיר ועיירה היו גיבורים משלהן. בחורים אמיצים, היודעים מה רצונם, בעלי כוח החלטה וביצוע. וכאלה הלכו לגירוש ונשארו בו, אחרי שנשרו הנמושות.

בכל עיירה ועיר ידעו; אלה הם אמיצי־הלב. ונדו להם, והבינו, והתגאו.

עברו שנים, ויהודים ידעו להסתגל, וניתקו כמה חוליות בשרשרת, והגולה והאסיר הפכו מ"גיבורים" לסתם עקשנים מוזרים. בכל עדה יש “צ’וּדאק”⁴ משלה.

ושוב גבר הלחץ – ואלה הפכו למקור של פחד מתמיד, של פסול במשפחה, ונחלתם שנאה. ככה נזהרים ממגע עם בורגנים־קרובים שבחוץ־לארץ, וככה שונאים את העיקשים שלא ידעו להסתגל, והמשפחה סובלת עקב מרדם.

עטורי זרוּת, אי־הבנה, מוקפי טמטום וגם שנאה – ומה לכם שם ומי לכם שם כי מצאתם לכם קבר?

אולי מכאן יבוא רמז של עידוד. אולי בלבותינו הקשוחים תימצא פינה למעפילים האלמונים אשר גם תקוה אין להם להגיע בשלום אל שערי ציון.

משה יקירנו, סיומקה החביב, בתיה⁵ מחמל־נפשנו, אתכם לא נתראה לעולמים. אנו מהלכים וחיים, וטרודים בגדולות וקטנות. מתכנסים לועידה ונפגשים אחרי שנים של פיזור, ואתם לא תבואו בינינו.

אל מלא רחמים, המצא מנוחה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים.

פתאום, לא אדע מנין, אימתי וכיצד, צץ הרעיון להוציא עתון.

הניתוק מן העולם, משמחותיו, על שלל צבעיו וכל המוניו, היה ניתוק מוחלט.

הבית, בו שיכנו מדי יום ביום דיירים חדשים, היה בן ארבע קומות מוצקות, בית־יראה ישן־נושן מימי הצאר, מספר בלתי ידוע של חצרות, כתלים עבים של גדר, אשר מעליהם התנשא מגדל ישן – כינוהו בשם מגדל פוגאצ’וב. מדי בוקר בבוקר – מפקד־ביקורת, חקירה־ודרישה, מים רותחים; מדי ערב בערב – חקירה־ודרישה, מפקד־ביקורת ופת־ערבית, ובין שעת־הבוקר לשעת־הערב מרחב אפור של לילה, אין מועיל בו ויום מחוסר תקוה. מן הצד השתרעה מוסקבה, אשר ריחותיה עוד חשנו בנחירינו, מעבר לגג של הלשכה, נפתחו השערים אל מול פני הרחובות שחצו אותם פסי החשמלית; גלי השאון והרעש, הצלצול, הקולות והדפיקות, התנפצו אל השערים עתיקי־היומין ונרתעו אחורנית כלעומת שהשתערו.

ה"ירוקים", החדשים שאך זה מקרוב באו מן הקאראנטין, עוררו רוגז ורשעת־לב אצל הותיקים; ה"רצידיביסטים" משכבר הפליגו בסיפורי אגדות רחוקות מן האמת על־אודות הגיבורים מן הימים שלפני המלחמה, אשר ביצעו מנוסות דרך תעלות־הניקוז שמתחת לקרקע.

יום אחד, כשעסקו בבדק־הבית, הוציאונו מן התאים והעבירונו ליום אחד אל פינה אחרת, שטרם אוכלסה, אל פינת שלושת־ארבעת התאים של אחד המסדרונות בקומה העליונה.

לילה תמים עבר עלינו תוך נדודי־שינה: בשעה שהובילונו אל חדרי־השימוש עלה על דעתו של מישהו לקרצף את הגיר מעל החלון הצדדי. מבעד לצוהר קטן זה הצצנו בזה אחר זה וראינו את העוברים־ושבים ברחובות שנראו לעינינו כנקודות שחורות, את מחציתו העליונה של הבית, אשר הטיח התקלף מעליה, את התורן של האנטינה מן הרדיו. המאושרים ששיחקה להם השעה הצליחו לצוד במבטם את האוטומובילים שחלפו ביעף ואת קרונות החשמלית.

זה היה כאגדה, כיון שכל הדבר נמשך אך כדי הרף־עין, כל עוד לא התפרץ המשגיח, שהבחין ב"שערוריה" זו. למחרת היינו כבר במקום אחר, אבל דומה שכולם הספיקו להציץ ולראות.

ועוד מקרה אחד: העתונים. האל יודע כיצד ובאיזו דרך עלה בידי מישהו מן ה"פליליים", על אף החיפושים וההשגחה הקפדנית, להשיג עתונים אחדים; בעצם נעשה הדבר בתכלית הפשטות: בהיקרא אותו מאן־דהו אל החוקר, הוא סחב מעל שולחנו עתונים אחדים, עפרון וקופסה של סיגריות.

הורגשו אותותיו של מרד־אפריל המפורסם. כל בית־הסוהר היה במצב “הכן”. שום הקלות, שום ויתורים. המשגיחים פחדו לחמוד לצון עם הנתונים להשגחתם, בחששם שמא יאשימום ב"התידדות" יתירה עם האסירים. מישהו מן המשגיחים כבר ישב כלוא באחד התאים, נידון לעשר שנות מאסר, בשל פתק שנטל לשם מסירה בחוץ או בגלל דבר־מה אחר כיוצא בזה.

חדשים היו האירועים: מישהו נקרא אל החקירה, שציפו לה זה זמן רב; את “בר־המזל” מן התא הסמוך העבירו אל ה"קַרְצֶר"; אנשים אחדים המעורבים בענין “בית מצרכי הצבא” נקראו אל המרתף; עבריין אחד זקן שנידון להיירות ניסה, בהיותו בתא, לחתוך את צוארו בזכוכית מן החלון שניפץ; פועל־דפוס צעיר, קומסומולאי. שתה בגמיעה אחת כוס מלאה נוזלים מלוחים והשיג את שלו: הביאוהו אל החובש, ומחוץ לכל אלה נתמשך מסע עגלות הימים החורקים שצלליהם נצטרפו לשבועות.

ולא אדע מי היה הראשון, אשר באורח בלתי־צפוי נדברו עמו בשעת אחד הטיולים היום־יומיים: להוציא עתון.

מניה־וביה נתמלאה הריקנות, חייכו־ציפו, חקרו־דרשו איש את רעהו, תוך כדי הפגישות בשעת הטיולים, דנו בדבר, השתעשעו בתקוות, ומישהו מן הליצנים המושבעים שאל אפילו: “ומה יהיה חבריה, אם חס וחלילה –”

הכל הטו אוזן. הטלת ספקות ופקפוקים ברגע שכזה עלולה להיראות כבגידה, כמלשינות. הורגשה תוחלת הלבבות שנתפעמו מעל לגחלת הלוחשת שנותרה לאחרונה מן המדורה. “אם חס וחלילה?” “אם, חס וחלילה, יוציאונו לחפשי בטרם נוציא אנו את עתוננו”.

בדרך־כלל ישבנו כולנו בתאים של פרוזדור אחד, בין ה"פליליים", הכלכליים, ה"בינלאומיים" וכל שאר הקטיגוריות. כיוצאי־דופן היו השנים שישבו בפרוזדור שבקומה העליונה.

הטיול היומי היה כללי ומשותף לכל דרי הפרוזדור. ואם כי היינו במשך הלילה והיום מרוחקים איש מרעהו, הרי בכל זאת התראינו יום־יום; כמובן, השותפים לפרוזדור.

זכורני: המעטפה העליונה היתה חלקה (כדי שלא לעורר תשומת־לב), לעומת זה הבהיק על המעטפה השניה ציור של פרוזדור קודר עם שורה של דלתות מצד אחד, וחלונות עם סבכות של ברזל מן הצד השני, וליד אחת הדלתות – שולחן קטן של המשגיח התורני. לאורך כל הציור כותרת של אותיות עטורי צללים: “הפרוזדור החמישה־עשר”.

היו, כמובן, שירים, מהם רציניים ומהם היתוּליים ו"מגמתיים" וכן “פזמונים”. בין השאר – פּוֹאמה על “רוחות־הלילה” המרחפות מעל לשמים הטעונים חשמל, אשר לכרכים הגדולים, רוחות המתגנבות וחובקות את האנשים, בהציען להם מכל טוּב העולם הזה, סיגריוֹת. בפוֹאמה נזכר הגיהינום, אשר על מפתנו ניצבים כפירים והדֶמוֹן הנוּגה – רוּח הגירוש. עולם הדמיון.

פיליטון גדול תיאר את כל היתרונות שבחיי האסיר לעוּמת החיים שלפני המאסר ולאחריו.

היה היוּ תופעות נדירות, היה נשף ליל־שבת: בחלל האויר הורגש משהו שהטריד את מנוחתנו, ואני קיפלתי ברוב קפדנות את העתון בנייר־עטיפה שנשאר ממה שהגיע לידינו והצפנתיו בארוּבה. ארוחת־הערב עברה בשלום. לאחר־מכן, תוך כדי ציפיה לביקורת, שיחקנו בכל מיני משחקים, שוחחנוּ, הצצנו מבעד לחלון.

הפרוזדור – הוחש מבעד לדלת העשויה עץ־אלון – נתמלא בן־רגע בקול צלצול והמוּלה; בבת אחת נפתחו מבחוץ הדלתות שהובילו אל התאים ולנגד עינינו נגלה הפרוזדור כשהוא שוקק מהמון חיילים ולאזנינו הגיע רחש התפרצותם של עשרת המשגיחים, אשר הוזעקו מתוך עמדותיהם במשמרות השונים ובפיהם הקריאה: “לצאת!” האנדרלמוסיה היתה גדולה. החיילים שמילאו את התאים של בית־הסוהר גירשו במרץ את כל הכלואים לתוך הפרוזדור ועקבו בשבע עינים אחרי כל אחד לבל יטול עמו משהו. הספקתי לחטוף את הצרור הצהוב ולצאת מתוך התא – עם כל היוצאים.