איזו הדרך חדרה השמועה אל תוך הכלא? היינו מרוחקים ת"ק פרסה מכל מרכז יהודי, ובית־הסוהר עצמו, באוּראל, על גבול אירופה ואסיה – עמד מרוחק מן העיר, והשמירה מעולה, והמכתבים נבדקים שבעים ושבעה, ולמעשה אין חליפת־מכתבים בכלל עם העולם החיצון.
יחד עם המנה היומית של המרק התפל חדרה אל התא ה"פוליטי" הידיעה המסעירה: ה"הסתדרות" החלה להוציא את עתונה היומי בתל־אביב. “דבר”. חמישה־עשר ציונים היו בתא, שהיו שייכים לחמישה או ששה זרמים שונים. והחל הויכוח – מה צריך להיות כיווּנו של עתון הפועלים, ומה צביונו הספרותי והחברתי. בויכוח השתתפו גם כ"אורחים" שאר דרי התא: שני אנרכיסטים, שלושה סוציאלדמוקרטים, סוציאליסט־רבולוציונר אחד. הם היו עמוסי נסיון, ובהם גם סופר אחד. הציונים היו צעירים מאוד, בלתי־מנוסים, ונאשמו ב"סיוע לבורגנות הבינלאומית" לפי סעיף הדן לעונש־מוות, “ובמקרה של נסיבות מקילות יוחלף העונש־הגבוה־ביותר במאסר־עולם”.
לבקשתם של הלא־יהודים שרצו “לשמוע את הצלילים”, קם חבר אחד ודיקלם:
“פתח, איפוא, את פיך, נביא האחרית – ואם יש עמך דבר – אמור. ויהי מר כמוות, ויהי המוות עצמו – אמור!” משום מה היו בטוחים כולם, כי ביאליק הוזמן כעורך המדור הספרותי של “דבר”.
הגליון הראשון שנתקבל בגירוש היה חסר הדף הראשון. אבל כמה רעננים ומלאי־חיוּת היו הכרוניקות על אסיפות. ונדמה לי – גמר אחד הויכוחים באסיפת הנבחרים. ואפילו המודעות, ובהן שמות של רחובות בירושלים ובתל־אביב.
ומאז הסתננו גליונות רבים. לפיהם היה ידוע על כל משק המחפש רפתן, ועל כל חנות המתחסלת. אבל היה ברור גם מה המאבק על עליה ועל עבודה, ועל החינוך והקרקע, ועל בטחון הישוב. בתקופה מסוימת, בימי ה"נאֶפּ" הפוליטי, נודע לנו, כי הותר להכניס בדרך ליגלית אי־אלה עתונים מחוץ־לארץ. נעשה גם הנסיון “החוקי” לקבל “דבר” – ולא הצליח. היה איסור חמור על כל עתון סוציאליסטי. אפשר היה לקבל בגלוי רק את ה"בערלינער טאגבלאט" וה"פאָסישע צייטונג" מברלין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.