– – – בועידה זו היו פועלים, מורים, סופרים, אנשי הקיבוץ וידועי־אבטלה, ואנשי המושב, ופקידים. וחשבונם היה: כך וכך שנים של עבודה ציונית בגלוי, וכך וכך – עבודה ציונית במחתרת. ועשרות שנים של בתי־סוהר חבושות להם בזכרונם. ומאות שנים של גירושים בסיביר, באוראל, בקאזאקסטאן, בטורקֶסטאן, ב"מינוס"1, ומספר הערים ש"אירחו" אותן בבתי־הסוהר ב"שיירה". וחשבון הימים של שביתות־רעב על עיווּת הדין ועל עלבון החבר ועל משמר הכבוד, האנושי והציוני.
כמה צורות לרדיפות הפוליטיות, ודרגות שונות להן, ואמצאות רבות, ולב נוגשים אין חקר. ניסה חבר לקרוא את רשימת ה"איזוליאטורים2 הפוליטיים, ואחד מהם, והוא במזרח הרחוק, ושמו “סבוֹבּוֹדנוֹיֶה”3, מחנה־בידוד סבובּודנוֹיֶה.
וגם זו אחת מצורות ההתעללות.
קודם היה נהוג לחבוש את ה"אויבים" הציוניים לשלוש שנים. בגמר המועד היו מוסיפים עוד שלוש ועוד שלוש – עכשיו ידוע על חישובים פשוטים יותר – כשמעניקים לך בבת־אחת עשר שנים ויותר. היה מקרה וגזרו חמש־עשרה ועוד מקרה וגזרו עשרים. ופסקי־הדין כמקודם בלי משפט (השופטים עסוקים ב"שלהם", בחבריהם למפלגה), בלי עדים והגנה, ואין חרב השליט זקוקה אפילו לבימוי של פרוצֶס.
כתב חבר מצפון־סיביר: ארוך ליל־החורף, באחת וחצי, בשתים אחר הצהרים כבר יורד הלילה, ואני מחכה לבוקר אשר ייאור ב־9. כל השעות האלו אני שוכב וחושב, כי אין להשיג נפט ואין אפשרות לקרוא, לכתוב, לעבוד ולעבור בשלום את האופל המטשטש כל מושג של זמן.
אתה הוא חברי, הבוער באש באפלת הלילה. אתך אנו, נפש מנפשך אנו. ראה, החושך ישופנו – ואתה האור ואתה המאיר. מן המדורות הגדולות נשארו גחלים בודדות, ולחשן כאיתות באישון לילה. לוחשות נקודות־כוכבים, וזהרן כדמעות שנתלו בין יאוש לתקוה.
ויותר שהלילה אפל, מתגברים זהרי כוכבים.
בכל עיר ועיירה היו גיבורים משלהן. בחורים אמיצים, היודעים מה רצונם, בעלי כוח החלטה וביצוע. וכאלה הלכו לגירוש ונשארו בו, אחרי שנשרו הנמושות.
בכל עיירה ועיר ידעו; אלה הם אמיצי־הלב. ונדו להם, והבינו, והתגאו.
עברו שנים, ויהודים ידעו להסתגל, וניתקו כמה חוליות בשרשרת, והגולה והאסיר הפכו מ"גיבורים" לסתם עקשנים מוזרים. בכל עדה יש “צ’וּדאק”4 משלה.
ושוב גבר הלחץ – ואלה הפכו למקור של פחד מתמיד, של פסול במשפחה, ונחלתם שנאה. ככה נזהרים ממגע עם בורגנים־קרובים שבחוץ־לארץ, וככה שונאים את העיקשים שלא ידעו להסתגל, והמשפחה סובלת עקב מרדם.
עטורי זרוּת, אי־הבנה, מוקפי טמטום וגם שנאה – ומה לכם שם ומי לכם שם כי מצאתם לכם קבר?
אולי מכאן יבוא רמז של עידוד. אולי בלבותינו הקשוחים תימצא פינה למעפילים האלמונים אשר גם תקוה אין להם להגיע בשלום אל שערי ציון.
משה יקירנו, סיומקה החביב, בתיה5 מחמל־נפשנו, אתכם לא נתראה לעולמים. אנו מהלכים וחיים, וטרודים בגדולות וקטנות. מתכנסים לועידה ונפגשים אחרי שנים של פיזור, ואתם לא תבואו בינינו.
אל מלא רחמים, המצא מנוחה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים.
- ראה לעיל: אביו של ז. זרחי היה בין אלה שהוצאו להורג. ↩︎
- איזוליאטורים – מחנות בידוד לעבריינים מדיניים. ↩︎
- סוֹבוֹבוֹדנוֹיה – “חפשיה”. ↩︎
- צ’וּדאק – תמהוני. ↩︎
-
משה הוא משה הדס, יליד מינסק, הצטיין בידיעותיו היסודיות בשפה העברית, אותה הפיץ בין הנוער הציוני. היה במאסר ובגירוש על פעולתו הציונית. לא עלה בידינו לזהות את סיומקה ובתיה. מכל מקום הם מחבריו של זרחי, אסירי־ציון, שנספו. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.