פתאום, לא אדע מנין, אימתי וכיצד, צץ הרעיון להוציא עתון.

הניתוק מן העולם, משמחותיו, על שלל צבעיו וכל המוניו, היה ניתוק מוחלט.

הבית, בו שיכנו מדי יום ביום דיירים חדשים, היה בן ארבע קומות מוצקות, בית־יראה ישן־נושן מימי הצאר, מספר בלתי ידוע של חצרות, כתלים עבים של גדר, אשר מעליהם התנשא מגדל ישן – כינוהו בשם מגדל פוגאצ’וב. מדי בוקר בבוקר – מפקד־ביקורת, חקירה־ודרישה, מים רותחים; מדי ערב בערב – חקירה־ודרישה, מפקד־ביקורת ופת־ערבית, ובין שעת־הבוקר לשעת־הערב מרחב אפור של לילה, אין מועיל בו ויום מחוסר תקוה. מן הצד השתרעה מוסקבה, אשר ריחותיה עוד חשנו בנחירינו, מעבר לגג של הלשכה, נפתחו השערים אל מול פני הרחובות שחצו אותם פסי החשמלית; גלי השאון והרעש, הצלצול, הקולות והדפיקות, התנפצו אל השערים עתיקי־היומין ונרתעו אחורנית כלעומת שהשתערו.

ה"ירוקים", החדשים שאך זה מקרוב באו מן הקאראנטין, עוררו רוגז ורשעת־לב אצל הותיקים; ה"רצידיביסטים" משכבר הפליגו בסיפורי אגדות רחוקות מן האמת על־אודות הגיבורים מן הימים שלפני המלחמה, אשר ביצעו מנוסות דרך תעלות־הניקוז שמתחת לקרקע.

יום אחד, כשעסקו בבדק־הבית, הוציאונו מן התאים והעבירונו ליום אחד אל פינה אחרת, שטרם אוכלסה, אל פינת שלושת־ארבעת התאים של אחד המסדרונות בקומה העליונה.

לילה תמים עבר עלינו תוך נדודי־שינה: בשעה שהובילונו אל חדרי־השימוש עלה על דעתו של מישהו לקרצף את הגיר מעל החלון הצדדי. מבעד לצוהר קטן זה הצצנו בזה אחר זה וראינו את העוברים־ושבים ברחובות שנראו לעינינו כנקודות שחורות, את מחציתו העליונה של הבית, אשר הטיח התקלף מעליה, את התורן של האנטינה מן הרדיו. המאושרים ששיחקה להם השעה הצליחו לצוד במבטם את האוטומובילים שחלפו ביעף ואת קרונות החשמלית.

זה היה כאגדה, כיון שכל הדבר נמשך אך כדי הרף־עין, כל עוד לא התפרץ המשגיח, שהבחין ב"שערוריה" זו. למחרת היינו כבר במקום אחר, אבל דומה שכולם הספיקו להציץ ולראות.

ועוד מקרה אחד: העתונים. האל יודע כיצד ובאיזו דרך עלה בידי מישהו מן ה"פליליים", על אף החיפושים וההשגחה הקפדנית, להשיג עתונים אחדים; בעצם נעשה הדבר בתכלית הפשטות: בהיקרא אותו מאן־דהו אל החוקר, הוא סחב מעל שולחנו עתונים אחדים, עפרון וקופסה של סיגריות.

הורגשו אותותיו של מרד־אפריל המפורסם. כל בית־הסוהר היה במצב “הכן”. שום הקלות, שום ויתורים. המשגיחים פחדו לחמוד לצון עם הנתונים להשגחתם, בחששם שמא יאשימום ב"התידדות" יתירה עם האסירים. מישהו מן המשגיחים כבר ישב כלוא באחד התאים, נידון לעשר שנות מאסר, בשל פתק שנטל לשם מסירה בחוץ או בגלל דבר־מה אחר כיוצא בזה.

חדשים היו האירועים: מישהו נקרא אל החקירה, שציפו לה זה זמן רב; את “בר־המזל” מן התא הסמוך העבירו אל ה"קַרְצֶר"; אנשים אחדים המעורבים בענין “בית מצרכי הצבא” נקראו אל המרתף; עבריין אחד זקן שנידון להיירות ניסה, בהיותו בתא, לחתוך את צוארו בזכוכית מן החלון שניפץ; פועל־דפוס צעיר, קומסומולאי. שתה בגמיעה אחת כוס מלאה נוזלים מלוחים והשיג את שלו: הביאוהו אל החובש, ומחוץ לכל אלה נתמשך מסע עגלות הימים החורקים שצלליהם נצטרפו לשבועות.

ולא אדע מי היה הראשון, אשר באורח בלתי־צפוי נדברו עמו בשעת אחד הטיולים היום־יומיים: להוציא עתון.

מניה־וביה נתמלאה הריקנות, חייכו־ציפו, חקרו־דרשו איש את רעהו, תוך כדי הפגישות בשעת הטיולים, דנו בדבר, השתעשעו בתקוות, ומישהו מן הליצנים המושבעים שאל אפילו: “ומה יהיה חבריה, אם חס וחלילה –”

הכל הטו אוזן. הטלת ספקות ופקפוקים ברגע שכזה עלולה להיראות כבגידה, כמלשינות. הורגשה תוחלת הלבבות שנתפעמו מעל לגחלת הלוחשת שנותרה לאחרונה מן המדורה. “אם חס וחלילה?” “אם, חס וחלילה, יוציאונו לחפשי בטרם נוציא אנו את עתוננו”.

בדרך־כלל ישבנו כולנו בתאים של פרוזדור אחד, בין ה"פליליים", הכלכליים, ה"בינלאומיים" וכל שאר הקטיגוריות. כיוצאי־דופן היו השנים שישבו בפרוזדור שבקומה העליונה.

הטיול היומי היה כללי ומשותף לכל דרי הפרוזדור. ואם כי היינו במשך הלילה והיום מרוחקים איש מרעהו, הרי בכל זאת התראינו יום־יום; כמובן, השותפים לפרוזדור.

זכורני: המעטפה העליונה היתה חלקה (כדי שלא לעורר תשומת־לב), לעומת זה הבהיק על המעטפה השניה ציור של פרוזדור קודר עם שורה של דלתות מצד אחד, וחלונות עם סבכות של ברזל מן הצד השני, וליד אחת הדלתות – שולחן קטן של המשגיח התורני. לאורך כל הציור כותרת של אותיות עטורי צללים: “הפרוזדור החמישה־עשר”.

היו, כמובן, שירים, מהם רציניים ומהם היתוּליים ו"מגמתיים" וכן “פזמונים”. בין השאר – פּוֹאמה על “רוחות־הלילה” המרחפות מעל לשמים הטעונים חשמל, אשר לכרכים הגדולים, רוחות המתגנבות וחובקות את האנשים, בהציען להם מכל טוּב העולם הזה, סיגריוֹת. בפוֹאמה נזכר הגיהינום, אשר על מפתנו ניצבים כפירים והדֶמוֹן הנוּגה – רוּח הגירוש. עולם הדמיון.

פיליטון גדול תיאר את כל היתרונות שבחיי האסיר לעוּמת החיים שלפני המאסר ולאחריו.

היה היוּ תופעות נדירות, היה נשף ליל־שבת: בחלל האויר הורגש משהו שהטריד את מנוחתנו, ואני קיפלתי ברוב קפדנות את העתון בנייר־עטיפה שנשאר ממה שהגיע לידינו והצפנתיו בארוּבה. ארוחת־הערב עברה בשלום. לאחר־מכן, תוך כדי ציפיה לביקורת, שיחקנו בכל מיני משחקים, שוחחנוּ, הצצנו מבעד לחלון.

הפרוזדור – הוחש מבעד לדלת העשויה עץ־אלון – נתמלא בן־רגע בקול צלצול והמוּלה; בבת אחת נפתחו מבחוץ הדלתות שהובילו אל התאים ולנגד עינינו נגלה הפרוזדור כשהוא שוקק מהמון חיילים ולאזנינו הגיע רחש התפרצותם של עשרת המשגיחים, אשר הוזעקו מתוך עמדותיהם במשמרות השונים ובפיהם הקריאה: “לצאת!” האנדרלמוסיה היתה גדולה. החיילים שמילאו את התאים של בית־הסוהר גירשו במרץ את כל הכלואים לתוך הפרוזדור ועקבו בשבע עינים אחרי כל אחד לבל יטול עמו משהו. הספקתי לחטוף את הצרור הצהוב ולצאת מתוך התא – עם כל היוצאים.