(ליובלו של הח' מאיר שניידר)
בוא, חברנו היקר, ונערוך לך יובל צנוע – את יובל העמל ויובל האדם. כמה יש לנו כמוך באגודת־המחט שלנו, כמה אנו מונים בגילך ובמצבך בהסתדרות בכללה? למעלה מחמישים שנים אתה עובד במקצוע המחט, ואתה ממשיך בהתמדה, בא יום־יום לעבודה מחוץ לעיר, מהלך בקומה זקופה, תובע ודורש בלי הרף תיקונים במצב העבודה ובחיי אגודתנו והסתדרותנו. – תאריך ימים, חברנו מאיר שניידר, ותזכה לראות בהרמת קרנו של הפועל היהודי בארצו.
לפני חמשים שנה עזב מאיר שניידר, אז שוליה של חייט, את עיירתו במחוז שאולי, והלך עם הזרם – לאמריקה, בא ומקצועו אתו, ופנה לעבודה במקצועו.
– מי ידע ומי חלם אז על ארגון מקצועי? – אומר הח' שניידר באנחה – “ירוקים” היינו. נותני־לחמנו היו “מיטיבים” אתנו כשנתנו לנו עבודה בדולר וחצי לשבוע ואפילו בפחות מזה. עבדנו בצפיפות בעליות־גג. ב"שאפקעס" האלה היינו נתונים לזיעה, לחנק, לקור, הסתפקנו בלחם צר ודג מלוח, ולעתים היה הפועל בא לעובדתו רעב. לא ידענו גבול לשעות־העבודה, ולא היה פנאי לאכול ולישון. אפילו חשבון לא היה קיים. התשלום היה לפי טוב לבו של הקבלן. לדרוש את החוב המגיע ממנו – זו היתה חוצפה גדולה, שהיינו נענשים עליה; די היה בכך שהפועל יבקש את שכרו, וכבר הוא מפוטר, ואין דין ודיין. מדי פעם היה ה"אדון" מזמין את הפועל, מכבדו בכוס בירה (“ראה, אני חושב אותך לבן־משפחה, כל־כך אתה מוצא חן בעיני, ורק שאתה צריך להמריץ יותר את עבודתך”). היה תוחב לידו חצי דולר כמי שנותן נדבה הגונה, ומזהיר אותו שלא יספר על כך ליתר הפועלים בשאפּ… כמה חובות שלא נפרעו נשארו בידי בעלי־העסקים. “עד היום מגיע לי שכר־עבודה מכמה בעלי־בתים – אומר הח' ש. – מלפני עשרות בשנים”…
קשה, מאוד קשדה היתה דרך הארגון. ה"יוניון" שנתארגן היה חלש מאוד בראשיתו, עשרים סנט לחודש היו החברים משלמים אז, ולא היתה קופה ולא נסיון ולא מסורת… כבר הפעולות הראשונות נתנו לאיגוד המקצועי את אמון החברים ואת יראת־הכבוד של המעבידים. מתחילה היתה המלחמה על עצם העבודה: כשה"ירוקים" התחילו לבוא לידי הכרה ולדרוש הטבה במצבם, היו זורקים אותם בפשטות ממקומם ולקוחים אחרים ואחרות; ניסו להכניס צעירות, שהסכימו למחירים ירודים, במקום הפועלים הותיקים והקבועים, שהכריזו היאבקות מרה נגד השרירות הזאת. אחר־כך באו השביתות על 8 שעות עבודה. שביתות אלו הסעירו את כל הציבור ונשארו חרותות בהיסטוריה של תנועת העבודה. זכור המקרה, איך “גייסו” לבית־חרושת אחד כאלף “מצורעים” (מפירי־שביתה), שם עבדו ושם אכלו ולנו, בחסותה של המשטרה בבאלטימור. ועוד מקרים כהנה וכהנה… ובכל־זאת הצליחו הפועלים והיאבקותם הנואשת הוכתרה בנצחון. עבר זמן־מה והחלה פעולה להטבת תנאי־העבודה, נגד הדירות של בתי המלאכה והחרושת, שהיו צפופות וחשוכות, מלאות אדי־רעל ואבק, והיו הורסות את חיי העובד בזמן מועט. והפעם התערבה הממשלה לטובת הפועלים…
הרבה “באָסים” קטנים נשחקו בגלגלי המאורעות. עקב ההתחרות ביניהם לבין התעשיה, עם הריכוז של העבודה וקביעת שכר אנושי לפועל – הלכו רבים מהם, מעבידים מאתמול, ונעשו פועלים בבתי־החרושת. הח' שניידר ראה בהתפתחותו של המקצוע בכמה מערי ארצות־הברית, וביחוד בניו־יורק ובבאלטימור. למן חדרי־ההזעה הזעירים ועד ל"סַלוֹן"־ענק של 9 קומות, מאה מומחים־גוזרים ותשעת אלפים פועל.
– כמה תקנות טובות – אומר החבר שניידר – היינו צריכים ללמוד מן הארגון המקצועי בארצות־הברית. בענין האסיפות, למשל: שם היינו מתאספים בסניף שלנו אחת לשבוע, קוראים לפני החברים מה נתרחש, מה הן התלונות והבירורים שהגיעו לאגודה, מבררים אותם בו במקום, ולא נותנים למרירות ולאי־הסיפוק שיידחו אפילו לשבוע אחד. הרגשת הגורל המשותף היתה מאחדת אותנו, וכל־כך טבעי היה שבאסיפות פנו כל הנואמים לא בקריאת “חברים”, אלא “ברידער” – אחים!
וגם זה אינו בסדר, שאין האגודה מספקת להיענות לכל חבריה. כמה פעמים שהיו לו לחבר שניידר הצעות, ענינים לשיחה עם הועד ועם המזכיר, והוא בא לבית־ברנר, יושב ומחכה עד שיתפנו אליו – והתור גדול. והענינים מרובים, והרעש בוקע עד השמים, וכך הוא הולך לביתו, בלי שהגיע לשיחה. זה שמונה שנים שהוא חבר בהסתדרות, ראה אותה בפעולות ובחוסר־פעולות, ראה את השביתה הגדולה באגודת־המחט בתל־אביב – והוא שופע הצעות לתיקונים ומקווה לראות בהגשמתן.
תבורך, בעל היובל. תאריך ימים, חבר ואח. תזכה לראות בנצחון הטוב ובהגשמת האחוה הגדולה בציבור העובדים של ארץ־ישראל החדשה.
אוגוסט 1943
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.