(ליובלו של הח' מאיר שניידר)

בוא, חברנו היקר, ונערוך לך יובל צנוע – את יובל העמל ויובל האדם. כמה יש לנו כמוך באגודת־המחט שלנו, כמה אנו מונים בגילך ובמצבך בהסתדרות בכללה? למעלה מחמישים שנים אתה עובד במקצוע המחט, ואתה ממשיך בהתמדה, בא יום־יום לעבודה מחוץ לעיר, מהלך בקומה זקופה, תובע ודורש בלי הרף תיקונים במצב העבודה ובחיי אגודתנו והסתדרותנו. – תאריך ימים, חברנו מאיר שניידר, ותזכה לראות בהרמת קרנו של הפועל היהודי בארצו.

לפני חמשים שנה עזב מאיר שניידר, אז שוליה של חייט, את עיירתו במחוז שאולי, והלך עם הזרם – לאמריקה, בא ומקצועו אתו, ופנה לעבודה במקצועו.

– מי ידע ומי חלם אז על ארגון מקצועי? – אומר הח' שניידר באנחה – “ירוקים” היינו. נותני־לחמנו היו “מיטיבים” אתנו כשנתנו לנו עבודה בדולר וחצי לשבוע ואפילו בפחות מזה. עבדנו בצפיפות בעליות־גג. ב"שאפקעס" האלה היינו נתונים לזיעה, לחנק, לקור, הסתפקנו בלחם צר ודג מלוח, ולעתים היה הפועל בא לעובדתו רעב. לא ידענו גבול לשעות־העבודה, ולא היה פנאי לאכול ולישון. אפילו חשבון לא היה קיים. התשלום היה לפי טוב לבו של הקבלן. לדרוש את החוב המגיע ממנו – זו היתה חוצפה גדולה, שהיינו נענשים עליה; די היה בכך שהפועל יבקש את שכרו, וכבר הוא מפוטר, ואין דין ודיין. מדי פעם היה ה"אדון" מזמין את הפועל, מכבדו בכוס בירה (“ראה, אני חושב אותך לבן־משפחה, כל־כך אתה מוצא חן בעיני, ורק שאתה צריך להמריץ יותר את עבודתך”). היה תוחב לידו חצי דולר כמי שנותן נדבה הגונה, ומזהיר אותו שלא יספר על כך ליתר הפועלים בשאפּ… כמה חובות שלא נפרעו נשארו בידי בעלי־העסקים. “עד היום מגיע לי שכר־עבודה מכמה בעלי־בתים – אומר הח' ש. – מלפני עשרות בשנים”…

קשה, מאוד קשדה היתה דרך הארגון. ה"יוניון" שנתארגן היה חלש מאוד בראשיתו, עשרים סנט לחודש היו החברים משלמים אז, ולא היתה קופה ולא נסיון ולא מסורת… כבר הפעולות הראשונות נתנו לאיגוד המקצועי את אמון החברים ואת יראת־הכבוד של המעבידים. מתחילה היתה המלחמה על עצם העבודה: כשה"ירוקים" התחילו לבוא לידי הכרה ולדרוש הטבה במצבם, היו זורקים אותם בפשטות ממקומם ולקוחים אחרים ואחרות; ניסו להכניס צעירות, שהסכימו למחירים ירודים, במקום הפועלים הותיקים והקבועים, שהכריזו היאבקות מרה נגד השרירות הזאת. אחר־כך באו השביתות על 8 שעות עבודה. שביתות אלו הסעירו את כל הציבור ונשארו חרותות בהיסטוריה של תנועת העבודה. זכור המקרה, איך “גייסו” לבית־חרושת אחד כאלף “מצורעים” (מפירי־שביתה), שם עבדו ושם אכלו ולנו, בחסותה של המשטרה בבאלטימור. ועוד מקרים כהנה וכהנה… ובכל־זאת הצליחו הפועלים והיאבקותם הנואשת הוכתרה בנצחון. עבר זמן־מה והחלה פעולה להטבת תנאי־העבודה, נגד הדירות של בתי המלאכה והחרושת, שהיו צפופות וחשוכות, מלאות אדי־רעל ואבק, והיו הורסות את חיי העובד בזמן מועט. והפעם התערבה הממשלה לטובת הפועלים…

הרבה “באָסים” קטנים נשחקו בגלגלי המאורעות. עקב ההתחרות ביניהם לבין התעשיה, עם הריכוז של העבודה וקביעת שכר אנושי לפועל – הלכו רבים מהם, מעבידים מאתמול, ונעשו פועלים בבתי־החרושת. הח' שניידר ראה בהתפתחותו של המקצוע בכמה מערי ארצות־הברית, וביחוד בניו־יורק ובבאלטימור. למן חדרי־ההזעה הזעירים ועד ל"סַלוֹן"־ענק של 9 קומות, מאה מומחים־גוזרים ותשעת אלפים פועל.

– כמה תקנות טובות – אומר החבר שניידר – היינו צריכים ללמוד מן הארגון המקצועי בארצות־הברית. בענין האסיפות, למשל: שם היינו מתאספים בסניף שלנו אחת לשבוע, קוראים לפני החברים מה נתרחש, מה הן התלונות והבירורים שהגיעו לאגודה, מבררים אותם בו במקום, ולא נותנים למרירות ולאי־הסיפוק שיידחו אפילו לשבוע אחד. הרגשת הגורל המשותף היתה מאחדת אותנו, וכל־כך טבעי היה שבאסיפות פנו כל הנואמים לא בקריאת “חברים”, אלא “ברידער” – אחים!

וגם זה אינו בסדר, שאין האגודה מספקת להיענות לכל חבריה. כמה פעמים שהיו לו לחבר שניידר הצעות, ענינים לשיחה עם הועד ועם המזכיר, והוא בא לבית־ברנר, יושב ומחכה עד שיתפנו אליו – והתור גדול. והענינים מרובים, והרעש בוקע עד השמים, וכך הוא הולך לביתו, בלי שהגיע לשיחה. זה שמונה שנים שהוא חבר בהסתדרות, ראה אותה בפעולות ובחוסר־פעולות, ראה את השביתה הגדולה באגודת־המחט בתל־אביב – והוא שופע הצעות לתיקונים ומקווה לראות בהגשמתן.

תבורך, בעל היובל. תאריך ימים, חבר ואח. תזכה לראות בנצחון הטוב ובהגשמת האחוה הגדולה בציבור העובדים של ארץ־ישראל החדשה.

אוגוסט 1943

בחיפה פגשתי את ידידי הותיק – אליהו. כל נהג יש לו “פרק היסטוריה” משלו, אבל איליושה זה יש לו היסטוריה ממש בכל יום ויום. נדמה, הוא נתנסה כבר בכל. היה בקיבוץ ועבד בממשלה, ובמוסך של קואופרטיב וכבעל־טכסי בכביש בירות. הוא עצמו אומר: “הייתי על הגג, ותחת הגלגלים. הסעתי את ביאליק ואת מסריק, עבדתי עם וינגייט ומונטגומרי, והובלתי רהיטים לביתו של חיים וייצמן ומזודות בלי סוף של אליזבת ברגנר”. קשה לדעת, אם כל זה, מתוך הביוגרפיה שלו עצמו, או שיש כאן גם משהו מן ה"ביוגרפיה הקולקטיבית" של הנהג בארץ. ברור, שהוא יודע הרבה עובדות. ואין אני רוצה, חלילה, להטיל דופי בידידי הותיק. סוף־סוף עבדנו יחד. הוא היה מוביל אבנים לבנין “המלך דוד” בירושלים, כשאנחנו – קבוצת חלוצים רוסיים – סתתנו אותן כדי להקים את הבנין הגדול ביותר בארץ… מאז עברו שנים. הוקמו בנינים גדולים מזה, אבל ידידוּת טובה יותר לא נתקשרה. כל אנשי הקבוצה שלנו שומרים אמונים זה לזה. ואליושה נחשב כאיש קבוצת הסתתים.

וכאשר ישבנו לשתות תה חריף בבית־הקפה שמול חצר הטכניון, אמר לי ידידי אליושה: יודע אתה, מה חסר לנו עתה יותר מן הכל? שיר של נהגים. לא זמר ארצישראלי סתם. לא שיר־חיילים או פזמון בנוסח “קדימה, הי, קדימה, הי”… שיר ממש בקצב של המנוע, מותאם אל קול הצפירה ולשכשוך החצץ בצמיגים.

הרגשתי בחוסר השיר בנסיעה האחרונה שלי. כן, זאת עוד לא סיפרתי לך. אנו חוזרים עתה מן הדרך. תשעים נהגים יהודים היינו, ונהגנו ב־71 מכוניות. והדרך – מדבר סלעים וחולות. אחד־עשר יום נמשכה הנסיעה הלוך וחזור. היו ימים שעשינו 200 קילומטר, ואף 260. הכל תלוי בטיב הדרך. רק חניה אחת ליום היינו חונים, כדי לסעוד ולנוח. וכמעט כל החניות שלנו היו ליד תחנות־השאיבה של הנפט.

כל־כך ישרה היתה הדרך – מישור אין־סוף. שמים ומישור צחיח. אבל אין לראות אפקים רחבים. אבק־הדרכים היה ממלא את הכל. בין מכונית אחת לשניה היתה מחיצה של ערפל צהבהב־אפור – אבק. רק לעתים רחוקות נושבת רוח המפזרת אותו לרגעים ספורים, עד שמגיעה המכונית הבאה, ושוב מתנשא עמוד אבק על לב השמים. היינו אנוסים להתעטף בעביות, להרכיב משקפים, לסתום את הפה והנחירים בכל אשר יכולנו. וכשהיינו מגיעים למקום־החניה, היינו מקרצפים את האבק מעלינו בצפרנים ממש.

ביום היה החום עולה ל־50° צלסיוס, וצל – אין, מלבד צלליהם של האוטובוסים שלנו. לעתים היה מופיע נשר גדול, שתעה והגיח מתוך האבק, חג חיגות רחבות ויורד בצדי הדרך. המוני זבובים היו מלווים אותנו. אלה היו זוללים מן האוכל שלנו, אחר־כך נטפלים אלינו ועושים אתנו את כל הדרך היומית. היינו מערימים עליהם: משאירים מקצת אוכל – פירורים, קופסאות ריקות משימורים, שירי־סעודה – ומסתלקים. מה חשבו להן הלהקות המזמזמות הללו כשהיו נשארות במדבר? שם היה צפוי להן מוות בטוח, אין כל אפשרות לחדש את המלאי – עד השיירה הבאה.

בלילות היה קר מאוד. אף־על־פי־כן היינו לנים בחוץ באוטומובילים שלנו. עייפים היינו, ולא השגחנו בשום דבר. ביחוד התעייפנו מכברת־דרך אחת, שארכה כ־110 קילומטרים. משהו איום למכונית ולנהג כאחד. הרגשתי שהמכונית שלי נתרופפה בפרקיה, ואולם גם העצמות שלי היו מרוסקות. חשתי במעי, ואחד מעוזרי־הנהגים התאונן, ממש, שדרך כזאת גורמת זעזוע־מוח. הרגענו אותו במנה של “קימל”, שמזגנו בקופסה של בשר משומר מתוצרת אוסטרליה.

היו גם רגעים נפלאים בנסיעה הזאת. פעמים לוותה אותנו טייסת קטנה של אווירונים. וזה היה נהדר. הרגשנו, שהבדידות שלנו פגה. ביחוד שמחנו בראותנו את האוירונים עוברים על פנינו, חוזרים אלינו ומאותתים “דרך צלחה!”

קורת־רוח מיוחדת היתה לנו בתחנת ח., שם הורחב באופן מלאכותי אפיקו של הנהר פרת, ונוצרה בריכה נהדרת. שני לילות ויום אחד בילינו שם, ועשרות פעמים קפצנו אל המים והתרעננו ולא היה כל רצון לקום ולנסוע הלאה.

הדרך חזרה היתה, כמובן, קלה יור. המכוניות היו ריקות ורק את פחי־המים למכוניות ולאנשים מילאנו ביתר קפדנות, ועל מכונית אחת הוספנו שני טנקים למים – מתנה שקיבלו במחסן הצבאי, אליו הבאנו את המטען מארץ־ישראל.

וייתכן שהנסיעה הזאת הוסרטה לקולנוע. פגשנו משלחת אמריקנית, שהתקינה צילומים לקולנוע. התרחצנו, הסתרקנו וכמה מן הצעירים שבינינו הספיקו אפילו להתגלח.

ואולם המאורע העיקרי היה – המסיבה.

היה אתנו בא־כוח המרכז להובלה, נהג ותיק ומנוסה, ובאומר ודברים היה מקובל, שהוא הפוסק בסכסוכי־דברים, הפורצים כרגיל בין חברים־לשיירה מתוך עצבנות ורוגז. ואיש המרכז הוא שהכין את הכל. בהסכמת הקפטן, הממונה על המסע, נקבעה חניה מיוחדת. שני חברים נשלחו במיוחד אל הקנטינה הקרובה להביא שכר וערק.

שני טבחים – חברים מתל־אביב, מן הותיקים ב"אגודת עובדי בתי אוכל ומלון" – שהיו אתנו כל הדרך, לבשו חלוקים לבנים והחלו להכין ארוחה מיוחדת במינה – לליל התקדש חג ראש־השנה… כל הנהגים התגלחו, פתחו את המזודות והתקשטו במה שיכלו, וחיכו לסעודה.

פתאום קמה רוח במדבר. כינסנו את כל המכוניות, ערכנו אותן בעיגול, הדלקנו את הפנסים והארנו יפה את ה"אמפיתיאטרון". כסאות היו לנו – פחי הבנזין הריקים, מקומות מיוחדים הכינונו לקצינים ולנואמים.

ולאחר הלגימה הראשונה הודיע בא־כוח המרכז: היום ראש־השנה שלנו. אנו שמחים לחוג את היום בחברת ידידים. הרבה דרכים עשינו יחד, ועוד הרבה נצטרך לנסוע. כל הדרכים העתיקות האלו, הנזכרות פעמים רבות בתנ"ך – אנו קשורים בהן מאז ומעולם…

ואחרי הנאום האחד בא השני, והשלישי, וכו'. והאנגלים, כדרכם, שמעו בנימוס וניענעו ראש. אבל בסוף דיבר הקצין, ובדבריו היתה קצת התרגשות. הוא יודע שאפשר לסמוך על עזרתנו וּלואי ובני־עמו – וביחוד העומדים בראש – ידעו לגמול על העזרה כראוי. ותודה על היחס הלבבי ועל האחריות שהראיתם, ויהי רצון שהשנה הבאה וכו' וכו'.

ובאותה המסיבה ישבו גם אנשים מן המקום, אשורים. ראיתי אותם מתלכדים לקבוצה קטנה, ובמרכזה – חבר אחד שלנו, שביאר להם בערבית את תוכן הנאומים העברים והאנגלים.

אכלנו ושבענו, וכמה מפוחיות השתפכו בנגינות ארצישראליות. נוצרו קבוצות־מקהלות. צצה פתאום מדורה באמצע המעגל – ארגזים ישנים שימשו לנו חומר מצוין. שרו האנגלים, האשורים, ועל כולם שרנו אנחנו משירי ארץ־ישראל.

הלילה היה צונן. במרחק־מה מן ההמון ומן המדורה היה הכל נראה כאגדת־קדומים מזרחית. ואז תקפו אותי געגועים – אתה יודע למה? לשיר־הנהגים שלנו. שיר של אבירים, מגמאי־ארץ, הקושרים את ארץ־ישראל אל הארצות האחרות, הנושאים את אויר הארץ אל מקומות מרוחקים, ויועדים לחוג את מעט החג שבלבם בשבתם על גלגלים…

חברי איליושה גמר את סיפורו. היה מוזר לראות אותו עצוב כל־כך, ומלא געגועים אל הזמן אשר איננו.

הניגון הזה, אשר היה בתוכו, ובתוך עשרות חבריו, אשר הזדמר בקרבם בתימרות האבק, ובמסיבת ראש־השנה, ובהתחרות עם הנשר בשמים, ובשמחת־הפגישה עם ביסקויט מתוצרת ירושלים; הניגון הזה עוד לא בא, עוד לא הופיע.

ואיליושה היה מדוכא מאוד, והזמין בפעם השלישית כוס תה חריף מאוד.

אוקטובר 1944

תמיד הומה הכביש הזה מאדם רב. כשאתה עובר לאורך הכביש ומציץ מחלון המכונית, נדמה לך, שיותר ממה שיש בצד הדרך עצים – יש כאן… אנשים. אלה עומדים בצדדין, מרימים יד מתוך יאוש, שמא בכל־זאת תתעכב אחת המכוניות ותסיע אותם קדימה.

והאוטובוסים מלאים נוסעים. האוטובוס שלנו היה מלא עד כדי צפיפות. והעומדים בכביש יש להם טביעת־עין: כבר מרחוק הם מבחינים בהילוך המכונית, ויודעים שהיא מלאה עד אפס מקום, ואפילו אינם מרימים את היד לעצור אותה. והאוטו מתגלגל ועף בלי להיעצר.

ופתאום נעצר. אלה שמעדו במעבר כמעט שנפלו זה על זה. היושבים נבהלו ושאלו מה קרה. אשה אחת הספיקה להשמיע קול צוָחה. ורק הנהג, לאחר שעצר לפתע, שלח ידו אל הרצועה הנמשכת מן הדלת עד מושב הנהג, פתח את הדלת ואמר אל עבר הכביש:

הלוֹ, ג’ורג', אַל תשתגע, תיכנס פנימה ותסע.

נכנס חייל, קצת מבוסם, ופניו מאירים בחיוך של מנצח. זה הוא שעצר: עמד באמצע הכביש, פרש ידיו לצדדין, וחסם את הדרך.

וכשעלה החייל במדרגות המכונית, הופיע מאחוריו עוד אחד, והדלת נסגרה. אנו נוסעים הלאה.

ובמכונית – הרגשה כזאת, המשותפת לכל הנוסעים, שכדאים הבחורים העליזים הללו, שיימצא מקום־ישיבה לשניהם. אולי מפני שהיו צעירים וטוֹבי־פנים, ובכובעים הניוּ־זילנדיים שלהם הם עושים רושם של קונדסים נחמדים. ואולי מתוך השתתפות במומו של השני, בעל צלקת בסנטרו וגדם ידו הימנית.

ולשניהם נמצא מקום־ישיבה בין הנוסעים. סלים הוסטו לצדדים, מזודה הורמה והועמדה על־גבי חברתה ולאחר שחילקו החיילים קופסה של סיגריות בין שכניהם הקרובים ושלחו קופסה שניה, שלמה, אל הנהג, התפתחה שיחה, מסוג אותן השיחות הרגילות בין עוברי־דרכים, אשר אינם חוששים לדבר על הכל.

הם אינם חונים פה בארץ. הם חוזרים הביתה, לניוּ־זילנד. אחד מהם עורך־דין בוֶלינגטון, והשני – איש הכפר, שותף לאחוזה לא־גדולה, ומקצועו – גידול כבשים. היו חברים בדרך לחזית – אלפי קילומטרים של רעוּת. אחר־כך הפרידה ביניהם המערכה ביוָן. ולבסוף מצאו זה את זה במחנה־מעבר לשבויים בעלי־מום שהיווּ נושא למשא ומתן על חילופין.

והנה הם נוסעים הביתה: דרך ארוכה וקשה עברו כבר. יצאו באניית־מסע בליווּי שיירה גדולה. עקפו את חופי אירופה. הותקפו על־ידי צוללת. התרגלו לאזעקות. עמדו בקרב ימי ב"רחוב" הפנטליארי.

עד שהגיעו לאלכסנדריה – ומכאן יש להם תקוה לנסוע בנחת, אבל באמצע הדרך נטו לארץ־ישראל. והלילה לנו במושבה הזאת, בעלת השם המוזר והמגוחך.

הם באו כדי למסור דרישת־שלום. חבר היה לאחד מהם בארץ־ישראל. יחדיו נפלו בשבי, היו במחנה אחד. וההוא, חיים, נשאר במחנה־השבויים. עתה באו אלה למסור דרישת־שלום לאשתו, כפי שהובטח לו לפני הפרידה. אבל הם לא מצאו את האשה. סיפרו להם, שהיא עזבה את המושבה, ושני ילדיה סודרו במוסדות־חינוך לילדי חיילים. שכנים טובים קיבלו מהם את דרישת־השלום, ואחד, שהזמין אותם ללון אצלו, הראה לו צילום של חיילים, ושם נראה חיים שלהם צעיר ונחמד, מלפני 25 שנים.

המכונית נעצרה. שוטר־דרכים שאל לתעודות הנהג. עובר־אורח רץ והשיג את המכונית, וביקש תחנונים שיסיעוהו.