בחיפה פגשתי את ידידי הותיק – אליהו. כל נהג יש לו “פרק היסטוריה” משלו, אבל איליושה זה יש לו היסטוריה ממש בכל יום ויום. נדמה, הוא נתנסה כבר בכל. היה בקיבוץ ועבד בממשלה, ובמוסך של קואופרטיב וכבעל־טכסי בכביש בירות. הוא עצמו אומר: “הייתי על הגג, ותחת הגלגלים. הסעתי את ביאליק ואת מסריק, עבדתי עם וינגייט ומונטגומרי, והובלתי רהיטים לביתו של חיים וייצמן ומזודות בלי סוף של אליזבת ברגנר”. קשה לדעת, אם כל זה, מתוך הביוגרפיה שלו עצמו, או שיש כאן גם משהו מן ה"ביוגרפיה הקולקטיבית" של הנהג בארץ. ברור, שהוא יודע הרבה עובדות. ואין אני רוצה, חלילה, להטיל דופי בידידי הותיק. סוף־סוף עבדנו יחד. הוא היה מוביל אבנים לבנין “המלך דוד” בירושלים, כשאנחנו – קבוצת חלוצים רוסיים – סתתנו אותן כדי להקים את הבנין הגדול ביותר בארץ… מאז עברו שנים. הוקמו בנינים גדולים מזה, אבל ידידוּת טובה יותר לא נתקשרה. כל אנשי הקבוצה שלנו שומרים אמונים זה לזה. ואליושה נחשב כאיש קבוצת הסתתים.

וכאשר ישבנו לשתות תה חריף בבית־הקפה שמול חצר הטכניון, אמר לי ידידי אליושה: יודע אתה, מה חסר לנו עתה יותר מן הכל? שיר של נהגים. לא זמר ארצישראלי סתם. לא שיר־חיילים או פזמון בנוסח “קדימה, הי, קדימה, הי”… שיר ממש בקצב של המנוע, מותאם אל קול הצפירה ולשכשוך החצץ בצמיגים.

הרגשתי בחוסר השיר בנסיעה האחרונה שלי. כן, זאת עוד לא סיפרתי לך. אנו חוזרים עתה מן הדרך. תשעים נהגים יהודים היינו, ונהגנו ב־71 מכוניות. והדרך – מדבר סלעים וחולות. אחד־עשר יום נמשכה הנסיעה הלוך וחזור. היו ימים שעשינו 200 קילומטר, ואף 260. הכל תלוי בטיב הדרך. רק חניה אחת ליום היינו חונים, כדי לסעוד ולנוח. וכמעט כל החניות שלנו היו ליד תחנות־השאיבה של הנפט.

כל־כך ישרה היתה הדרך – מישור אין־סוף. שמים ומישור צחיח. אבל אין לראות אפקים רחבים. אבק־הדרכים היה ממלא את הכל. בין מכונית אחת לשניה היתה מחיצה של ערפל צהבהב־אפור – אבק. רק לעתים רחוקות נושבת רוח המפזרת אותו לרגעים ספורים, עד שמגיעה המכונית הבאה, ושוב מתנשא עמוד אבק על לב השמים. היינו אנוסים להתעטף בעביות, להרכיב משקפים, לסתום את הפה והנחירים בכל אשר יכולנו. וכשהיינו מגיעים למקום־החניה, היינו מקרצפים את האבק מעלינו בצפרנים ממש.

ביום היה החום עולה ל־50° צלסיוס, וצל – אין, מלבד צלליהם של האוטובוסים שלנו. לעתים היה מופיע נשר גדול, שתעה והגיח מתוך האבק, חג חיגות רחבות ויורד בצדי הדרך. המוני זבובים היו מלווים אותנו. אלה היו זוללים מן האוכל שלנו, אחר־כך נטפלים אלינו ועושים אתנו את כל הדרך היומית. היינו מערימים עליהם: משאירים מקצת אוכל – פירורים, קופסאות ריקות משימורים, שירי־סעודה – ומסתלקים. מה חשבו להן הלהקות המזמזמות הללו כשהיו נשארות במדבר? שם היה צפוי להן מוות בטוח, אין כל אפשרות לחדש את המלאי – עד השיירה הבאה.

בלילות היה קר מאוד. אף־על־פי־כן היינו לנים בחוץ באוטומובילים שלנו. עייפים היינו, ולא השגחנו בשום דבר. ביחוד התעייפנו מכברת־דרך אחת, שארכה כ־110 קילומטרים. משהו איום למכונית ולנהג כאחד. הרגשתי שהמכונית שלי נתרופפה בפרקיה, ואולם גם העצמות שלי היו מרוסקות. חשתי במעי, ואחד מעוזרי־הנהגים התאונן, ממש, שדרך כזאת גורמת זעזוע־מוח. הרגענו אותו במנה של “קימל”, שמזגנו בקופסה של בשר משומר מתוצרת אוסטרליה.

היו גם רגעים נפלאים בנסיעה הזאת. פעמים לוותה אותנו טייסת קטנה של אווירונים. וזה היה נהדר. הרגשנו, שהבדידות שלנו פגה. ביחוד שמחנו בראותנו את האוירונים עוברים על פנינו, חוזרים אלינו ומאותתים “דרך צלחה!”

קורת־רוח מיוחדת היתה לנו בתחנת ח., שם הורחב באופן מלאכותי אפיקו של הנהר פרת, ונוצרה בריכה נהדרת. שני לילות ויום אחד בילינו שם, ועשרות פעמים קפצנו אל המים והתרעננו ולא היה כל רצון לקום ולנסוע הלאה.

הדרך חזרה היתה, כמובן, קלה יור. המכוניות היו ריקות ורק את פחי־המים למכוניות ולאנשים מילאנו ביתר קפדנות, ועל מכונית אחת הוספנו שני טנקים למים – מתנה שקיבלו במחסן הצבאי, אליו הבאנו את המטען מארץ־ישראל.

וייתכן שהנסיעה הזאת הוסרטה לקולנוע. פגשנו משלחת אמריקנית, שהתקינה צילומים לקולנוע. התרחצנו, הסתרקנו וכמה מן הצעירים שבינינו הספיקו אפילו להתגלח.

ואולם המאורע העיקרי היה – המסיבה.

היה אתנו בא־כוח המרכז להובלה, נהג ותיק ומנוסה, ובאומר ודברים היה מקובל, שהוא הפוסק בסכסוכי־דברים, הפורצים כרגיל בין חברים־לשיירה מתוך עצבנות ורוגז. ואיש המרכז הוא שהכין את הכל. בהסכמת הקפטן, הממונה על המסע, נקבעה חניה מיוחדת. שני חברים נשלחו במיוחד אל הקנטינה הקרובה להביא שכר וערק.

שני טבחים – חברים מתל־אביב, מן הותיקים ב"אגודת עובדי בתי אוכל ומלון" – שהיו אתנו כל הדרך, לבשו חלוקים לבנים והחלו להכין ארוחה מיוחדת במינה – לליל התקדש חג ראש־השנה… כל הנהגים התגלחו, פתחו את המזודות והתקשטו במה שיכלו, וחיכו לסעודה.

פתאום קמה רוח במדבר. כינסנו את כל המכוניות, ערכנו אותן בעיגול, הדלקנו את הפנסים והארנו יפה את ה"אמפיתיאטרון". כסאות היו לנו – פחי הבנזין הריקים, מקומות מיוחדים הכינונו לקצינים ולנואמים.

ולאחר הלגימה הראשונה הודיע בא־כוח המרכז: היום ראש־השנה שלנו. אנו שמחים לחוג את היום בחברת ידידים. הרבה דרכים עשינו יחד, ועוד הרבה נצטרך לנסוע. כל הדרכים העתיקות האלו, הנזכרות פעמים רבות בתנ"ך – אנו קשורים בהן מאז ומעולם…

ואחרי הנאום האחד בא השני, והשלישי, וכו'. והאנגלים, כדרכם, שמעו בנימוס וניענעו ראש. אבל בסוף דיבר הקצין, ובדבריו היתה קצת התרגשות. הוא יודע שאפשר לסמוך על עזרתנו וּלואי ובני־עמו – וביחוד העומדים בראש – ידעו לגמול על העזרה כראוי. ותודה על היחס הלבבי ועל האחריות שהראיתם, ויהי רצון שהשנה הבאה וכו' וכו'.

ובאותה המסיבה ישבו גם אנשים מן המקום, אשורים. ראיתי אותם מתלכדים לקבוצה קטנה, ובמרכזה – חבר אחד שלנו, שביאר להם בערבית את תוכן הנאומים העברים והאנגלים.

אכלנו ושבענו, וכמה מפוחיות השתפכו בנגינות ארצישראליות. נוצרו קבוצות־מקהלות. צצה פתאום מדורה באמצע המעגל – ארגזים ישנים שימשו לנו חומר מצוין. שרו האנגלים, האשורים, ועל כולם שרנו אנחנו משירי ארץ־ישראל.

הלילה היה צונן. במרחק־מה מן ההמון ומן המדורה היה הכל נראה כאגדת־קדומים מזרחית. ואז תקפו אותי געגועים – אתה יודע למה? לשיר־הנהגים שלנו. שיר של אבירים, מגמאי־ארץ, הקושרים את ארץ־ישראל אל הארצות האחרות, הנושאים את אויר הארץ אל מקומות מרוחקים, ויועדים לחוג את מעט החג שבלבם בשבתם על גלגלים…

חברי איליושה גמר את סיפורו. היה מוזר לראות אותו עצוב כל־כך, ומלא געגועים אל הזמן אשר איננו.

הניגון הזה, אשר היה בתוכו, ובתוך עשרות חבריו, אשר הזדמר בקרבם בתימרות האבק, ובמסיבת ראש־השנה, ובהתחרות עם הנשר בשמים, ובשמחת־הפגישה עם ביסקויט מתוצרת ירושלים; הניגון הזה עוד לא בא, עוד לא הופיע.

ואיליושה היה מדוכא מאוד, והזמין בפעם השלישית כוס תה חריף מאוד.

אוקטובר 1944