תמיד הומה הכביש הזה מאדם רב. כשאתה עובר לאורך הכביש ומציץ מחלון המכונית, נדמה לך, שיותר ממה שיש בצד הדרך עצים – יש כאן… אנשים. אלה עומדים בצדדין, מרימים יד מתוך יאוש, שמא בכל־זאת תתעכב אחת המכוניות ותסיע אותם קדימה.
והאוטובוסים מלאים נוסעים. האוטובוס שלנו היה מלא עד כדי צפיפות. והעומדים בכביש יש להם טביעת־עין: כבר מרחוק הם מבחינים בהילוך המכונית, ויודעים שהיא מלאה עד אפס מקום, ואפילו אינם מרימים את היד לעצור אותה. והאוטו מתגלגל ועף בלי להיעצר.
ופתאום נעצר. אלה שמעדו במעבר כמעט שנפלו זה על זה. היושבים נבהלו ושאלו מה קרה. אשה אחת הספיקה להשמיע קול צוָחה. ורק הנהג, לאחר שעצר לפתע, שלח ידו אל הרצועה הנמשכת מן הדלת עד מושב הנהג, פתח את הדלת ואמר אל עבר הכביש:
הלוֹ, ג’ורג', אַל תשתגע, תיכנס פנימה ותסע.
נכנס חייל, קצת מבוסם, ופניו מאירים בחיוך של מנצח. זה הוא שעצר: עמד באמצע הכביש, פרש ידיו לצדדין, וחסם את הדרך.
וכשעלה החייל במדרגות המכונית, הופיע מאחוריו עוד אחד, והדלת נסגרה. אנו נוסעים הלאה.
ובמכונית – הרגשה כזאת, המשותפת לכל הנוסעים, שכדאים הבחורים העליזים הללו, שיימצא מקום־ישיבה לשניהם. אולי מפני שהיו צעירים וטוֹבי־פנים, ובכובעים הניוּ־זילנדיים שלהם הם עושים רושם של קונדסים נחמדים. ואולי מתוך השתתפות במומו של השני, בעל צלקת בסנטרו וגדם ידו הימנית.
ולשניהם נמצא מקום־ישיבה בין הנוסעים. סלים הוסטו לצדדים, מזודה הורמה והועמדה על־גבי חברתה ולאחר שחילקו החיילים קופסה של סיגריות בין שכניהם הקרובים ושלחו קופסה שניה, שלמה, אל הנהג, התפתחה שיחה, מסוג אותן השיחות הרגילות בין עוברי־דרכים, אשר אינם חוששים לדבר על הכל.
הם אינם חונים פה בארץ. הם חוזרים הביתה, לניוּ־זילנד. אחד מהם עורך־דין בוֶלינגטון, והשני – איש הכפר, שותף לאחוזה לא־גדולה, ומקצועו – גידול כבשים. היו חברים בדרך לחזית – אלפי קילומטרים של רעוּת. אחר־כך הפרידה ביניהם המערכה ביוָן. ולבסוף מצאו זה את זה במחנה־מעבר לשבויים בעלי־מום שהיווּ נושא למשא ומתן על חילופין.
והנה הם נוסעים הביתה: דרך ארוכה וקשה עברו כבר. יצאו באניית־מסע בליווּי שיירה גדולה. עקפו את חופי אירופה. הותקפו על־ידי צוללת. התרגלו לאזעקות. עמדו בקרב ימי ב"רחוב" הפנטליארי.
עד שהגיעו לאלכסנדריה – ומכאן יש להם תקוה לנסוע בנחת, אבל באמצע הדרך נטו לארץ־ישראל. והלילה לנו במושבה הזאת, בעלת השם המוזר והמגוחך.
הם באו כדי למסור דרישת־שלום. חבר היה לאחד מהם בארץ־ישראל. יחדיו נפלו בשבי, היו במחנה אחד. וההוא, חיים, נשאר במחנה־השבויים. עתה באו אלה למסור דרישת־שלום לאשתו, כפי שהובטח לו לפני הפרידה. אבל הם לא מצאו את האשה. סיפרו להם, שהיא עזבה את המושבה, ושני ילדיה סודרו במוסדות־חינוך לילדי חיילים. שכנים טובים קיבלו מהם את דרישת־השלום, ואחד, שהזמין אותם ללון אצלו, הראה לו צילום של חיילים, ושם נראה חיים שלהם צעיר ונחמד, מלפני 25 שנים.
המכונית נעצרה. שוטר־דרכים שאל לתעודות הנהג. עובר־אורח רץ והשיג את המכונית, וביקש תחנונים שיסיעוהו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.