מאות מכוניות, עשרות טנקים, מחסנים שלמים של תיל. – “אדולף בוין” צעקו המעפילים. – מעפילי “ברכה פולד” יחזרו!

גם הפעם לא ראו העתונאים את כל כוחו וגבורתו של הצבא הקיסרי. כאשר באו לנמל חיפה כבר “נתרככה” החזית לגמרי, והחיילים סחבו את אחרוני המעפילים אל אניות־הגירוש, או שהעבירום באלונקות. ולא היה כל קושי להודיע למזומנים־מן־החוץ, כי “אין כל תקלות ואין אינצידנטים”. זה היה 36 שעות אחרי שהאניה היתה בידי הכוחות המזוינים של שלושת השירותים הצבאיים. זה היה 56 שעות אחרי שהמעפילים היו בצפרני הרעב והצמא. וזה היה בשעה 2 אחרי חצות הלילה.

ומי שדאג “לרכך” דאג גם לבודד. כל־כך הרבה מתרסים חצו בלילה בין הנמל לבין אדם־העיר! לאדם שאינו מכיר את חיפה יקשה להבין, כיצד רוכזו בעיר זו בזמן קצר אלפים רבים של חיילים, מאות מכוניות, עשרות טנקים, מכוניות־שידור, “מחסנים” שלמים של צניפות־תיל, ומשמרות בכל המעברות, הסימטאות והמבואות המקשרים את מעלה ההר ואת הדר־הכרמל עם העיר. הוקמו מחנות שלמים בכבישים ובהצטלבויות־הדרכים, בהר־הכרמל ובמפרץ זבולון ובבת־גלים.

אבל גם החַיִל הכבד הזה לא השרה בטחון בלבם של נציגי האימפריה הגדולה, והם מיהרו לעשות את “הפעולה” עד שיעלה עמוד־השחר. כ נבלעו בחשכה קללותיהם וזעמם של המעפילים, וצעקותיהם: “אדולף בוין”, “אדולף בוין”! יותר מזה אי־אפשר היה לשמוע. לעתונאים לא נתנו לשוחח עם המגורשים. וכי מה ידברו אתם, האם אין העתונאים יודעים האנשים האלה? הם רוצים לעלות לארץ־ישראל – לארץ של עם ישראל. ויש פקודה למנוע בעדם מלבוא.

העתונאים היו מועטים. כמה מעתונאי חיפה, שכבר ראו בגירושים הקודמים לא עצרו כוח בנפשם לבוא ולראות שוב תמונה של פוגרום יהודי. ועתונאי־חוץ כבר למדו לקח מן הביקור הקודם – כשהזמינו אותם לחיפה, ונתברר כי יש התנגדות ו"אינצידנטים", ואז העסיקו אותם בנימוס רב עד שנגמרה האקציה. הפעם היו עתונאים פחות, וכוחות צבא יותר. ואפשר היה לגלות את המסך לפני גמר המערכה האחרונה.

כן, שם הפעולה היה “הארפון” (צלצל דגים). זהו רומח חד, הנקשר אל חבל ארוך, ונועצים אותו בגופו של לויתן. ואולם כדי לצוד לויתן אחד דרושים מאות צלצלים.

בחמש לפנות בוקר יצאו שתי אניות־הגירוש מחיפה, והסיעו 820 מעפילים, ועוד כהנה וכהנה חיילים – לקפריסין.

ובאותו היום באו “מהנדסים מלכותיים” לעתלית, שירטטו ומדדו וחישבו.

גם בעתלית יושבים מעפילים. היו זמנים ובה היו עד 3500 איש. עתה שוחררו שתי “קווֹטוֹת” חדשיות, ונשארו כ־800 בסך־הכל. גם אלה מונים את הימים עד לשחרורם, ומכינים את עצמם להתחיל בחיים חדשיים מיד לאחר שיצאו אל מעבר לגדר־התיל.

ומאורע היום ביניהם היו – התכונות של המהנדסים שנשלחו על־ידי הצבא. אלה מכינים סידורים של קבע למגורים, לשירותים, למחנה מסודר יותר וגדול יותר. קצת דיברו גם עם המעיפילים, והתעניינו בגורלם.

ובעתלית מתכוננים המעפילים לבואם של “הקפריסאים”. יש מחכים לבני־משפחתם, לקרוביהם, לידידיהם (אגב, בין המעפילים בעתלית נמצאת גם אלמנתו של י.ד. שוארץ, המעפיל שנהרג ב"4 החירויות" וגופתו הוטלה לים). בשיחות במחנה מציעים כל מיני הצעות כיצד לקבל את פני הבאים. צצה הצעה לקלוע מירק ומפרחים שער סמלי, בו יבואו המעפילים מ"מחנה בוין" שבקפריסין אל מחנה־המעבר שבארץ־ישראל. שער־הנצחון.

כי יודעים אנשי עתלית: מעפילי קפריסין יחזרו לארץ. אין כוח בעולם שימנעם מעליה לארץ.

והם יבואו ברינה, וייכנסו בשער־הנצחון.

24.10.46