בלילה ההוא ובלילות שלאחר־כך שקלתי הרבה במצבי. דרשה אותי המדינה, שיחסה אלינו היה דוגמה לעולם כולו. הרבה מן האכזריות היתה בהחלטה ללכת ולעזוב את העם הקטן המפרפר. נזכרתי בחבר שדיבר בפלוגתנו – שליח של ארץ־ישראל ותנועת העבודה. החבר היה מדגיש: חלוציות – זוהי אכזריות. צריך אדם להתאכזר לעצמו, למשפחתו – ו"הרחבתי את החוג", והתאכזרתי למדינת־מולדתי. נחרצה: אני נוסע ארצה־ישראל.
לא קשה לעבור את הגבול הרומני. את המקומות האלה, את הטיסה על גדותיה, אני מכיר מילדותי. הנהר אינו רחב ואינו עמוק והוא כבר ראה הרבה. בלילות היו מעבירים סחורות בהצנע – הזול והמופלא שברומניה משך את לבו של כל ביש־מזל. ומי שמדבר צ’כית ורומנית ומעורב בין אנשי המקום, הנקל לו לעבור את הגשר – לפי תעודה זמנית הניתנת בעד כתרים מספר על־ידי ראש הכפר.
בעיר סיגט פגשתי את מכירי מילדותי. לא שמחתי לפגישות אלו – היתה בהן סכנה. ואמנם, באחד הימים נאסרתי, עקב הלשנה של אחד היהודים. ביום־הכיפורים העבירו אותי לעיר קלוש.
כל מה שעבר עלי ברומניה הכשיר אותי לעינויי עליה. כבר הסביבה עצמה, העם בעניו והפקידים בשחיתותם, דיכאו את הרוח. עזובה ושרירות־לב ושלטון השוחד בכל. היה תמוה בעיני לראות תחנות־רכבת ומשרדים ובתי־אוכל וסתם מקומות ציבוריים ללא קורא עתון – אין אף אחד.
שבועים חיכיתי בבית־הסוהר למשפט הצבאי, וזה דנני לחודש מאסר. הועברתי לכלא אורדאה. שם “טעמנו טעם”. הועמדו עלינו מפקחים, בּוּרים גמורים מבין האסירים שהועלו בדרגה, ואולי מן החיילים שהצטיינו בנאמנות לתפקידם. מראה ה"מפקחים" היה מעורר חמלה – קרועים ובלואים, מלוכלכים, רק כותונת ומכנסים לעורם והמקל בידם, היו מעירים אותנו בבוקר, מעניקים שני רגעים לכל התא לנטילת אצבעות ידינו בחטף, מישרים את שורתנו לתפילה ותחנונים. אף צרמוניה קדושה זו הייתה מלוּוה מכות. אחרי ארוחת־בוקר של ממליגה הובלנו שורות־שורות לעבוד במחצבה. עבדנו במכשירים שלא צלחו לתפקידם. השרירים כאבו, הראש הומה ותוצרת אין. אחרי הפסקה של צהרים – והרוחה תבשיל של שיירי כרוב רקוב ומאפה ממליגה – עבדנו עד הלילה. חזרנו בשורות־שורות, ונענשנו על כל עיווּת הטור ועל כל פיגור. אמיתי או מדומה.
בלילה ישנו צפופים. היו בינינו גם ילדים כבני 15, ואחד בן
- לחוצים עד לידי מחנק, מצולקים ומוכי כינים, מילאנו את הבית אנחות־בלהה. עודדה אותנו התקוה להיחלץ מגיהינום זה עם גמר מועד המאסר.
קרוב לחצות הלילה הובילונו אל הגבול. נשמנו לרוָחה. עוד חמישה ק"מ ואנחנו בהונגריה. ידעתי כי שם אמצא מקלט. אבל שיערתי שהמדיארים יתפסונו על־מנת להחזירנו כלעומת שבאנו, ואז נגיע אל החוף.
מדי פעם היו מסדרים שיירות כאלו להעברה בגבולין, שיירות של הרבה עשרות, פעמים גם מאות. פליטים אלה הנקלעים בגבולות פרשה לעצמם הם. הכרתי אנשים שטולטלו כמעט מכל ארצות אירופה המרכזית והדרומית. חלושים שפיגרו, זורזו בכידונים. מתהלכת כרוניקה של אסונות בין נודדים אלה. מעשה בילד שהפריע את דממת הלילה, ונדקר במקום. ומעשה באחד, חבר לתנועת “דרור”, ששברו לו רגל בקת של רובה – בין גבולות הנוגריה ויוגוסלביה. ומעשה במשפחה בברטיסלבה – – –
עדיין לא רעמו הרעמים, אבל כבר נתקשרו עננים מעל להרי הסוּדטים. פלוגת־ההכשרה שלנו שכנה בעיר מ. שרוּבּה צ’כים. כשלושים וחמישה חלוצים היינו, עבדנו בבית־משרפות לקוניאק, בבית־חרושת לשימורי־דגים ובעבודות שירות. חברים אחדים נשלחו לעבודה חקלאית באחוזה, לא רחוק מן העיר. הספקנו לרכוש עמדות־עבודה ויחסי אהדה בציבור היהודי. נתארגנו ידידינו מבין אמידי העיר ורכשו לנו בית וחצר מחוץ לעיר, והקימונו משק־עזר לא גדול, תוך השקעת עבודה רבה.
ואולם בטחון לא היה באשר עשינו. את החברים שמחוץ לעיר, אלה שעבדו במשק החקלאי, אספנו אל הפלוגה. ודאי היתה זו ההגשחה ששמרה עלינו כעל קיבוץ שלם. דוקא פלוגות־ההכשרה היו הראשונות שהרגישו בחומר המצב – אולי מפני שהחלוץ לפי טבעו רחוק מאופטימיות של השאננים. הימים היו עמוסי עבודה, והלילות – נדודים של געגועי־עליה. פנינו לא פעם אל מרכז “החלוץ” בפראג, ומשם באה התשובה הידוע: אין סרטיפיקטים. כל שדיול היה מביא לנו אכזבה. מספר הסרטיפיקטים בכל חצי שנה היה כזה, שנתן תקוה לעלות בעוד… עשר שנים. כל מועמדוּת לעליה נידונה מתוך קנאות וקנאה. אסיפות של אישורי עולים הפכו לגיהינום; הבחורות בכו, החברים צעקו, עלו על השולחנות והשתיקו איש את רעהו. היאוש התגנב אל קצות המחנה.
בביתו של אחד מידידי “החלוץ” פגשתי באחד נמוך־קומה, פצוע בידו, שדיבר עברית לא רהוטה וגרמנית הנשמעת כרגיל מפי תיירים. סיפר שבא מארץ־ישראל והוא יכול להעלות את כל מי שירצה בלי סרטיפיקט, ואם “יסתדר” טרנספורט שלם יעלה הענין לא ביוקר. הבאנו את הצעתו אל הפלוגה ושם הוחלט לשאול את פי המרכז. בפראג אמרו לשליחנו, שלא יבוא בהצעות מעין אלו. היה ויכוח. ההתקפה שלנו היתה אמיצה ואחרי “שיחות כלליות” אחדות בפלוגה הוחלט לתת לכל הרוצה את האפשרות לנסוע על אחריותו הוא.
הייתי בין הראשונים. קיבלתי כאלף כתר צ’כיים ויצאתי מזרחה – אל הרי הקרפטים.
הרכבות היו מלאות אדם. נראו תיירים הממלאים כרגיל את ערי־המרפא בחדשי הקיץ. אבל היו רבים מבני עם הארץ שנסעו איש למקומו. כולם דיברו על עתידו של חבל־ארץ מבורך זה, מוגן ומבוצר וממולא מוקשי־אבדון, אשר הצר ייחנק עם הסתערותו הראשונה עליו. גרמנים שהיו בקרונות התכנסו לקבוצות נפרדות. בפראג ישב שליח של מעצמה גדולה והם ייחלו למוצא פיו. הנליין נסע לברלין, צ’כוסלובקיה הועלתה למרכזו של העולם, היו שניבאו גיוס כללי: אלה היו זוג של סלובקים, שמיהרו לביתם ודיברו בגלוי שהגיע “יום הפרעון” מן הצ’כים והיהודים גם יחד. אם יגייסו את הסלובקים יבואו לגיוס ויישארו בגבולות סלובקיה, ויעשו שפטים ב"זרים". אחד מאלה היה פועל בבית־חרושת לבירה, השני שוטר בחופשה.
בליל הגיוס הייתי במורבסקה־אוסטרבה. כאן צומת־גבולות של מורביה וגרמניה ופולין. סגרו על העיר מכל עברים. במשך ערב אחד נתגייסו ובאו אלפים לתחנת־הרכבת – איש־איש ובידו פתק עם מספר הגדוד ושם הקצין שלו ושעת הכינוס. על־ידי התחנה נפתחו מחסנים גדולים וכל חייל קיבל צידה ליומיים. אזרחי העיר, צ’כים וגרמנים ויהודים ופולנים, התיחסו למאורעות מתוך ציפיה מתוחה, אבל השקט החיצוני לא הוּפר.
מתוך פלוגת־ההכשרה שבפרבר התעשיתי גייסו את כל הבחורים והפלוגה הועמדה על חציה. אני עצמי הייתי פטור מגיוס, כרבים מיוצאי הארצות הנספחות – סלובקיה ורוס הקרפטית – שלא הספיקו להתאזרח במשך עשרים שנות הרפובליקה. ודאי מחצית האוכלוסיה היהודית במקומות ההם נטולת אזרחות היתה, ביניהם גם אלה שנולדו הם ואבותיהם בתחומי צ’כוסלובקיה הגדולה. מי שישב במקומו יכול היה להיכנס לצבא ולקבל זכות אזרח ורשאי לשפוך דמו בעד המדינה. פתק־גיוס לוּ קיבלתי – והלכתי ברצון. אבל אני כבר נודד הייתי ועל מטרת נסיעתי לא רציתי לוַתר.
הרבה דברים מתבלבלים אצלי. חלש עלי הזכרון ומקרה אחד מערפל את חברו, והם כולם נדחקים אל פתח ההכרה.
ארבע פעמים העבירוני מגבול אל גבול. זוכר אני בבהירות את הלילה. אז היינו 10 אנשים בסך־הכל. הלכנו בשורת אוזים בשביל צר בין שיחים. היו בינינו מצ’כיה, מגרמניה ומפולין. אחרי הלך יהודי זקן, ואחריו – הזקיף. הרגשתי איך מקבל הזקן מכות יבשות, אף מכה אחת לא עוררה אנחה, אבל על כל הכאה עברנו גל של אימים. עצרתי במהלך ועמדתי בשורה מאחורי הזקן, כשגבי משוריין בילקוט מלא. אז קיבלתי פצע במרפק – הכידון פגע בעצם. בשעת החניה התגרו בנו: מדע שלחתם יד ב"נוצרי"? רצוצים נפטרנו מהם בין מצרי הגבול.
בשלוש אחרי הצהרים התחילה האניה בוערת. חושבני, נמצאנו כ־30 ק"מ מרודוס, ומישהו הרגיש בעשן העולה מחדר־המכונות. כמה אנשים ידעו על כך וגמרו ביניהם לא לסַפר לקהל הנוסעים. הממונה על הרדיו שלח ללא הרף סימני ס.או.ס עוד בטרם נודע הדבר לכל הנוסעים. אבל השמועה זחלה מפינה לפינה והעשן, שהתאבך ועלה, לא השאיר מקום לספק: אנו נשרפים בלב ים. תחתינו בער הנפט – כולנו עלינו על הסיפון.
בטרם עזבו המסיקים את עמדותיהם כיונו אותנו המלחים שעל־יד ההגה אל האי הקרוב, סלע צחיח שביצבץ מתוך המים. בכוח האינרציה התקרבנו אל החוף הבלתי־ידוע. בכוחות שלא היתה לנו שליטה עליהם נישאה האניה קדימה. כל רגע יכולנו לעלות על אבן־תהום ולקבל בקע בתחתית האניה בטרם נגיע ליבשה. ובקרקעיתה של “רים” ליחכה האש, והתקרבה סכנה של התפוצצות הדוָדים. אי־המבטחים הלך וגדל לעינינו – חלקה צחיחה של אבן אפורה, ששלחה אל הים זיזים ובליטות, אליהם נופצו הגלים.
רגעים מספר ונצטללו המוחות. היזמה והזריזות של הנואשים נתגלמו בפיגום וגשר־עץ שהוקמו מיד עם התקרב האניה אל הסלע. הצעירים זרקו מעליהם את בגדיהם ועבדו במים. ליד הפיגומים הצטופפו הנשים והילדים וחיכו לגמר העבודה. מהלך האניה הואט, והיא נעצרה במרחק עשרות מטרים מן האי.
40 רגע – ואולי פחות מזה – ארכה העלאת הנוסעים. למטה נשארו החפצים – תיקים וילקוטים ושאר מיטלטלים. רבים השאירו שם את בגדיהם האחרונים, עירומים היו מוכנים לשחיה וכך הגיעו אל החוף. היו שני יהודים שהקפידו בתפילה ובמצוַת תפילין – כמה פעמים ראיתים באניה והם מתפללים מתוך עצימת עינים ודבקות. אחד מהם היה משנן כל היום פרקי תהילים – הפעם עמד נבוך ונשא ידיו אל הצעירים־המצילים שהעבירוהו אל החוף והוא לוחש בלי הרף, אולי פרקי וידוי.
כל המוצלים נפרדו מאת האניה הבוערת. מן החוף ראינו בהיתמר העשן ומתוכו כנאבקת עולה מדי פעם בפעם להבה קטנה. מאחרי גבנו היה האי, שומם מאדם, ולא עלה על דעתו של מישהו מכל ה־850 במחנה לראות מה הוא מקלטנו. כל העינים היו נשואות לאופק.
שתי אניות־מלחמה נראו בהתקרבן אלינו. לפנות ערב העלו את כולנו אל הסיפונים – שהפחידו אותנו בלועי תותחים ובמכשירים משונים לא ידענו שם להם. אבל היתה לנו הרגשה של קרקע תחת רגלינו. במקום אניה רעועה ומזוהמת ראינו את עצמנו בחיקו של מבצר מוצק השט על־פני המים.
בלילה הגענו לרודוס.
מכוניות העבירו אותנו אל מחנה־אהלים מוקף חומה וקסרקטיני־צבא. החיילים האיטלקיים, וכן המלחים באניות שהצילונו, גילו יחס אנושי ביותר. כך יתיחס בן המדבר לתועה־דרך שהתעלף בצמא. אבל הם הדגישו בפירוש, שהם מקיימים מצוַת הצלת נפשות, המובנה והטבעית לכל יורדי הים, אבל אין להם כל כוונה של הכנסת אורחים יהודים.
רצו להאכילנו – ואולם מצוה זו קיבלה עליה הקהילה היהודית ברודוס. מעוטת אוכלוסין ודלה ביותר – הסבירה לנו הקהילה פניה, האכילה והלבישה את מחננו הגדול. הביאו לנו אפילו כובעים טרופיים כבדים, מטיפוס צבאי נושן, ודמינו למחנה צבא שהוּכּה בקרב.
זכרה להם, אלוהים. בשעה שאנייתנו “רים” היתה כבר אחוזה להבות טיפלו המלחים, בחולים שלנו והשקו את הילדים חלב. ב־3 לפנות בוקר עוד ראינו את השריפה. האניה עגנה על־יד הסלע ואנחנו ניצלנו אל מקלט־לילה חדש.
עברו שבועות – ובאה אניה חדשה לקחתנו. ומכאן מתחילה פרשת־נדודים חדשה.
אוגוסט 1940.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.