“יומן המשטרה הערבית נשאר פתוח… והמשכנו בעברית”.

שלוש פעמים נתעכבנו ליד המחסומים והסברנו לחיילי ה"הגנה" (צה"ל נוסד רק שבוע־שבועים אחרי־כן, והשם הרשמי של צבא מדינת ישראל עוד היה “הגנה”), מי שלח אותנו ומדוע אנו מוכרחים לבקר בעכו דוקא היום, ביום הראשון אחרי כיבוש העיר. הרחובות היו ריקים, רק פה־ושם חלף ג’יפּ מהיר, או מכונית־משא מכוסה ברזנט. משמרות שוטטו כצללים, ואנשיהם רצו רק אחת: לישון. בתחנת־המשטרה מצאנו את היומן פתוח, אולם התורן הלך לחצר, ושנים־שלושה ערבים חיכו לו בסבלנות. מר עבדו, סגן ראש העיר, קיבל אותנו ב"שלום" עברי, ואנו התחלנו לשוטט על־פני הפרוזדורים השוממים ולחפש את אנשי המטה.

זה היה יומים לאחר קום מדינת ישראל.

וכך סיפרו לנו הלוחמים: התחלנו מ"גבעת נפוליון". הדרך חיפה–נהריה, שהיתה חסומה במשך חדשים ועלתה בקרבנות רבים, היתה פתוחה לפנינו. ידענו, כי אנו עומדים לצאת להדיפת הפולשים, המכינים התקפתם מכיווּן בירות. אולם עוד עמדה לצדנו עכו, זרה ועוינת, מרכז לכנופיות ולמפקדיהן, עיר, שלא היו בה יהודים מאז מאורעות 1936, חוץ מאחד סוחר־מתווך וחוץ מאסירים שישבו במבצר־הכלא… יצאנו איפוא מן הגבעה, עקפנו את הכביש הראשי, שהיה נתון באש, ודרך הסימטאות התקדמנו לכיווּן שפת־הים, אל בנין המשטרה. היו לנו שלושה “ברנים”, מרגמה של 3 אינצ’ים ו"פיאט" אחד. מצד העיר העתיקה, ביחוד מראש המסגד, הותקפנו ביריות, וצלפים טובים ישבו בעמדה גבוהה בעיר העתיקה ועל צריח המשטרה. ה"פיאט" קלע אל בנין המשטרה, אולם האש משם נפסקה רק לאחר שבחור שלנו צלף מצוין, הוריד את הצלף מן המשטרה. מפקד־כיתה שלנו ניגש עם אנשיו ועם מטען־פריצה אל בית־המשטרה, פרץ אל הבית, ואנו חדרנו לתוכו. בית־המשטרה היה ריק. ועל הגג מצאנו את הצלף הערבי, כפי שתפס אותו הכדור של הצלף שלנו.

ובעשר בערב עבר המטה אל בנין המשטרה. מצאנו עוד רשימות ביומן־המשטרה, עם סימון השעות – עד 6 בערב. מאז והלאה היה היומן פתוח לרשימות שלנו. נכנס בנו יצר הספורט להמשיך ביומן את הרשימות ממש בהמשך לרשימות הסַמל הערבי – והתחלנו לכתוב בעברית.

ישבנו על הדשא בחצר המשטרה כאשר בא מקשר ממחלקה ג' – מן העמדה שליד העיריה. הוא שאל, אם יש לנו ידיעה כלשהי, באילו תנאים יכולים ערביי העיר העתיקה להיכנע. עוד זה מדבר, ובא רב־הסַמלים ומסַפּר, כי בשער העיר העתיקה עומד כומר, מנופף במטפחת לבנה וצועק, שהוא רוצה לדבר עם המפקד. ורב־הסַמלים שמע מפיו, כי עכו הערבית, המכונסת בתוך העיר, רוצה לדעת, מה התנאים לכניעה. מיד העירו את המפקד, והוא התקשר עם משמר־המפרץ, שבו חנה אז ה"בריגדיר" של המערכה הצפונית.

בשעה שתים בלילה נכתב, בעברית ובערבית, בכתב־יד, טופס הסכם־הכניעה. לפי זה צריך כל הנשק להימסר לידינו, הלוחמים הערבים ייכנעו, שאר התושבים יהנו מחסותה של ה"הגנה", שתשלוט מעתה שלטון מלא בעכו.

ובשעה 3 בלילה חתמו על הגליון של תנאי הכניעה שים מן המטה, אברהם אייזנברג ומאיר בר־רב־האי, ו־11 מנכבדי הישוב הערבי בעכו. ושערי העיר הערבית נפתחו לפנינו לפי ההסכם הזה.

עוד שקלנו, מדוע כל־כך הרבה, שעתים־שלוש, “סחבו” נציגי הערבים את השיחות בדבר החתימה על ההסכם. אולי היו דרושות השעות האלה כדי לתת שהות לאלה שרצו לעזוב את העיר, להסתלק בדרך ההסתננות בין משמרותינו בכיווּן ההרים או בדרך הים לבירות. וכאשר נכנסו אל העיר העתיקה נדהמנו לראות, כמה “מהרו” בכל־זאת הערבים להיכנע. היו להם מחסנים מלאים, ויכלו לעמוד חדשים רבים במצור – אילו היתה בהם הרוח לעמוד נגדנו.

4.12.53