(עשרים שנה לקרית־חיים)

היה צריך לשלוח “איתות” מארץ־ישראל אל קריית־הקואופרציה, לרוצ’דל, במלאות מאה שנה לחלוצים הישרים שלה – והכבוד הזה נפל בחלקה של שכונת פועלים, שמאה אחוז מתושביה מאוגדים בקואופרציה, ושהצרכניה שלה היא הגדולה בארץ בהיקפה ובמחזורה. השכונה רשמה את חלוצי התנועה הקואופרטיבית האנגלית בספר־הזהב של הקרן הקיימת. ביינתים נעשה הסיבוב הפנימי ונתברר, כי הקריה הקואופרטיבית הארצישראלית אינה מונה אפילו שלוש־עשרה שנות־קיום מלאות. ורק הגרעין האנושי הראשון שלה, אשר פעל זמן רב כנושא־חזון בלבד – יוכל עתה לציין את מלאות עשרים שנה להתהוותו.

שתי עשרות שנים לאחר שהוקם הגרעין של מעפילים אלה, עדיין עומדים הראשונים ותוהים על העתיד. מה שנוצר כאן בבנייה השיתופית ובנכסים הגשמיים, בנימוסי־חברה ובחינוך הדור הצעיר, כל הנסיון הרב שנצטבר כאן, כבר עורר השתוממות והערצה אצל רבים ושונים שבאו מן החוץ. ואילו הבונים עצמם – קשה לדעת, אם יש להם רגע של קורת־רוח. הרבה נתגשם מחלומם, ולא מעט אכזבות עלו בגורלם. ושיחה עם האנשים על המציאות בקריה מגלה, כי מציאות זו – על המהפכני והמעודד שבה – שונה ממה שהם שיוו לנגד עיניהם בתור קרית־החיים.

הצרכניה, אשר קמה עם ראשיתה של קרית־חיים, הגיעה לממדים ניכרים ביותר. חייה הכלכליים של הקריה מרוכזים בעשרת הבתים של הצרכניה ומוסדותיה. ומחזור הצרכניה, המספקת צרכיה לאלף חבר ול־6000 נפש, הגיע בשנה האחרונה לרבע מיליון לירה ויותר. הסכום הזה – קצת יותר מארבע לירות לחודש לכל נפש – אינו מקיף את כל קניותיה של משפחה הגרה בקריה, אבל הוא מתקרב לכך. ולא בקלות הגיעה הקריה לממדים אלה של הצרכנות המאורגנת. לא חסרו לבטים, ולא נשכחו גם הויכוחים על ה"יזמה הפרטית" בתוך הקריה. אבל מי שראה את ראשית הצרכניה, כשהיתה עוד בדירתו של אחד המשתכנים, בשני חדרים, שמהם חדר אחד שימש כעין מחסן; ומי שראה את העובד היחיד עם חברי ההנהלה פורקים את הסחורות שהובאו בעגלות מחיפה, עושים ערימות וגדישים על הכביש הראשי ומשם סוחבים בחולות אל המחסן; ומי שנזדמן לו לשבות שבתו בקריה באותם הזמנים, כשלא היה, פשוטו כמשמעו, מה לאכול – יטרח ויבוא היום לעיר־פועלים זו וישמע מפי התגרים איך התפתחה האשברה הקואופרטיבית ועמדה בנסיון של ימי המלחמה והגיעה למצב של תל שכל הפיות פונים אליו – ממנה יידרש הכל והיא הנושאת באחריות שהוטלה עליה: להביא אוכל לבוגר ולילד ואף אספקה לרפת וללול במשקי־העזר. ונתגבש חבר עובדים ופעילים, הבונים את מפעל הקואופרציה הצרכנית יום־יום. והודות לאלה הגיעה הקריה לזכויותיה ברשת הצרכנות – כעשרה אחוזים ממחזור הקואופרציה הצרכנית בארץ־ישראל כולה עולים בחלקה של קרית־חיים.

ועוד חבר מקביל של פעילים נוצר בקריה – ליד בית־הספר. אפשר להגיד, כי עיקרה של הקריה הוא ברשת החינוך שלה, עם בית־הספר ששמונה מאות ילד לומדים בו; ונדבך לבית־הספר – גני־הילדים, ועטרת לו – כיתות־המשך ובית־הספר המקצועי, וסביב אלה פעילות של הורים ואסיפות מסעירות ושיקולים נוקבים בעניני חינוך ושיטותיו, ובעניני תקציב וכיסויו. ויש משמעות בכך, שבית־הספר עומד במרכזה של קרית־חיים. תקציבו של ועד־החינוך בקריה משתוה עם תקציבה של מועצת הקריה כולה.

ובתולדות החינוך שלנו ייכתב, איך הוחלה ואיך התפתחה רשת החינוך המקומית, זו התחילה בזמנו ב־80 תלמיד שנתלקטו מבתי־ספר שונים, כלליים, חרדיים, ואף 'מ"כל ישראל חברים". והכיתות היו לא־קבועות. והרבה עשה בית־הספר עד שרכש אמון החברים בקריה, ועד שהקיף את רוב־רובם של הילדים, ורשת־החינוך מונה כיום 5 גני־ילדים ומעון־יום ובית־ספר עממי עם כמה כיתות מקבילות וכיתות־המשך, ולאחרונה – גם בית־ספר מקצועי אשר יכשיר את הנוער לעבודה במפעלי התעשיה, ביחוד מהנמצאים בסביבה הקרובה, במפרץ עצמו. ואם נכון הדבר, כי ההיסטוריה חוזרת, הרי תבוא ותחזור גם בשכונות עירוניות אחרות המתלבטות קשה בשאלות, שקרית־חיים כבר נתנסתה בהן ואף פתרה אותן בכוחותיה עצמה.

וראוי היה ללמוד גם על התהוות החברה במקום הזה. מאין כלי־ביטוי קבוע לקריה – לא נשתמרו הדברים. ורק על־פי הזכרון ועל־פי רשימות בודדות פה ושם אפשר לשרטט את תולדות היחסים בין החברים, התפתחות המוסדות המנהלים של הקריה, והריב הנצחי בין המושכים־בעול וה"אדישים". והרבה פרובלימות של גידול נפתרו מתוך רוגזה – עד שהחיים נכנסו לאפיקים,פרלמנטריים". והזוכר יזכור, איך היה מעשה והריב החריף ביותר בשעת בחירות לועד הקריה היה בין מפלגת פועלי ארץ־ישראל לבין… מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

והגידול בלע גם זאת. קמו רחובות חדשים ובתים נוספו, והוזרמו כוחות חדשים. והפעולה הציבורית התרבותית הסתעפה – קמו לה מוסדות וקנינים, שגם הם יש להם כבר היסטוריה.

ורק ציוּנים מועטים במלאות עשרים לראשיתה של הקריה.

תחילת השיכון היתה בחיפה. הרעיון על שכונת־עובדים היה מנסר בציבור למימי העליה השלישית. ואולם רק ב־1925, כשנרכשו אדמות עמק זבולון וסומנו קוים ראשונים לתכניות התישבות, הופנו לשם גם עיני המתישבים־המשתכנים. נרשמו אז מאות מפועלי חיפה לשיכון, באמצעות המרכז החקלאי ובסיועו של הרצפלד. הקרן הקיימת קיבלה אז 11 אלף דונם מחברת המפרץ, ומחצית השטח נקבעה להתישבות אינטנסיבית ולשכונת־עובדים. בקיץ 1926 ניגשה חברת מפרץ חיפה ליבש את הבצות ולישר את החולות. ושני ארגונים שקמו אז בקרב פועלי חיפה – “ארגון להתישבות אינטנסיבית” ו"ארגון לשכונת־עובדים בעמק עכו". זה האחרון הגיע בזמן קצר עד ל־250 חבר.

ואחר־כך בא המשבר. חברי הארגון נידלדלו, והחברה הפרטית לא יכלה “להרים” את גאולת הקרקע בקנה־מידה גדול. היתה סכנה שאדמות המפרץ יוחזרו לבעליהן הקודמים. ורק בשנת תרפ"ח רכשה הקרן הקיימת – בשיתוף עם החברה הכלכלית הארצישראלית – את עמק זבולון. באותו הזמן נקבע מקומם של בתי־המלאכה לרכבת בעמק זבולון, ונתעוררה היזמה להקים שכונת פועלי־רכבת בשטח שנועד לשיכון. ואולם גם זה לא היה אלא אחד משלבי־ההכנה. והבנייה עצמה החלה לפני 13 שנה בערך – להקים שכונה לפועלי חיפה. אז קדחו בארות, הניחו צינורות, הקימו בנינים ראשונים – ולפני 12 שנה עלו המתישבים הראשונים.

במקום הזה משתרעת עכשיו לא שכונה אחת. קרית־חיים היתה ראשונה להתישבות בעמק זבולון. והיא מתחילה את ההיסטוריה, אין בכך כל הגזמה. דורות קודמים לא שלחו שרשים במקום הזה, ארכיאולוגים והיסטוריונים וחובבי־הארץ לא גילו זכר לישובים בשממה המשתרעת למן מרגלות הכרמל ועד מבואותיה של עכו. היישובים היו קרובים יותר להרים. ואילו כאן – אולי היתה גם במקום הזה ציביליזציה, אך היא נסתחפה בבצות וכוסתה בסחף החול, ולא נשאר שריד לאדם ופעלו. וייתכן, כי גם זה לא היה, וההיסטוריה מתחילה בימינו.

ולמקום הזה יצאו פועלים לעשות מעשי־בראשית, לתקן את הבריאה, להקים בית ולנטוע גן, ליצור צורות של שיתוף, לחנך דור חדש ולהתלבט בחיפושי־דרך במקום שלא סומן מעולם על־ידי מורה־דרך.

19.3.1945