מכוניות הבאות מעיר־הכרמל מרכיבות על פניהן משקפים כחולים, ואורן העמום רומז: האפלת רחובות, נשימה עצורה, גישושי מלחמה. לא קרבות מרעישים והשתוללות־יצרים, אלא.ככה", כמו שהגדיר בר־סמכא בישיבת קרנות: לקחו מלחמה שכזו ומיזמזוה (און מ’האט וי צעפאטשקעט).

בנוסח הזמן: “קו” מזה ו"קו" מזה והתקפת עצבים בינתים.

וגם זה רחוק, ומה שמגיע לכאן נשאר צף מלמעלה ואינו מכה שרשים בהוי. סתם – יש בעיר תערוכה, מוקדשת למלחמת היבשה והים והאויר והיצרים ובה משתתפים העתונים בכל השפות, מקלטי הרדיו בבתים, המרצים המקובלים בציבור, היומנים בעשרת בתי־הקולנוע ומעטפות צבעוניות במאה ועשרים חנויות של ספרים ומכשירי־כתיבה. ובני־העיר – צופים בתערוכה, שומעים ומבקרים. ותו לא.

כאן מתהלך הוי אחר. אותו הוי רב־שליחות שעטף את הכל רצינות עייפה, והפיץ ברחובות ריח של מצוקה ופלאפיל וקולות של “עשרה בגרוש” ופתקים של “רחמו – קנו משהו”, ופיזר מאנשי הבנין והעבודה לסחיטת מיץ וקליית ערמונים ותיגור בלהבי־גילוח ובכל “דבר חדש – בזול” – על פתחי דירות ובחדרי משרדים. סובבים, הולכים, נעצרים ליד בנין בודד המוקם בכבדות, או בור־שופכין הנחפר בין גשם לגשם.

ועוד קוים מבודדים, כאילו משתזרים לאותה המסכת, מצטרפים לאותם שרטוטי הוי: הצגות מוזלות שוב אינן פילנטרופיה, אלא עסק ככל העסקים. וחוסר מדריך־מנצח ינוצל לברכה בלהקתנו והיתה ההצלחה שלמה. ומדי החאקי הקצרים בערבי־החול ושחריות־של־שבת מחדירים אפנה מתוקנת באלפי אכסמפלרים לחוצות הקריה הפזורה על שפת ים־התיכון הנייטרלי.

23.11.39

(עשרים שנה לקרית־חיים)

היה צריך לשלוח “איתות” מארץ־ישראל אל קריית־הקואופרציה, לרוצ’דל, במלאות מאה שנה לחלוצים הישרים שלה – והכבוד הזה נפל בחלקה של שכונת פועלים, שמאה אחוז מתושביה מאוגדים בקואופרציה, ושהצרכניה שלה היא הגדולה בארץ בהיקפה ובמחזורה. השכונה רשמה את חלוצי התנועה הקואופרטיבית האנגלית בספר־הזהב של הקרן הקיימת. ביינתים נעשה הסיבוב הפנימי ונתברר, כי הקריה הקואופרטיבית הארצישראלית אינה מונה אפילו שלוש־עשרה שנות־קיום מלאות. ורק הגרעין האנושי הראשון שלה, אשר פעל זמן רב כנושא־חזון בלבד – יוכל עתה לציין את מלאות עשרים שנה להתהוותו.

שתי עשרות שנים לאחר שהוקם הגרעין של מעפילים אלה, עדיין עומדים הראשונים ותוהים על העתיד. מה שנוצר כאן בבנייה השיתופית ובנכסים הגשמיים, בנימוסי־חברה ובחינוך הדור הצעיר, כל הנסיון הרב שנצטבר כאן, כבר עורר השתוממות והערצה אצל רבים ושונים שבאו מן החוץ. ואילו הבונים עצמם – קשה לדעת, אם יש להם רגע של קורת־רוח. הרבה נתגשם מחלומם, ולא מעט אכזבות עלו בגורלם. ושיחה עם האנשים על המציאות בקריה מגלה, כי מציאות זו – על המהפכני והמעודד שבה – שונה ממה שהם שיוו לנגד עיניהם בתור קרית־החיים.

הצרכניה, אשר קמה עם ראשיתה של קרית־חיים, הגיעה לממדים ניכרים ביותר. חייה הכלכליים של הקריה מרוכזים בעשרת הבתים של הצרכניה ומוסדותיה. ומחזור הצרכניה, המספקת צרכיה לאלף חבר ול־6000 נפש, הגיע בשנה האחרונה לרבע מיליון לירה ויותר. הסכום הזה – קצת יותר מארבע לירות לחודש לכל נפש – אינו מקיף את כל קניותיה של משפחה הגרה בקריה, אבל הוא מתקרב לכך. ולא בקלות הגיעה הקריה לממדים אלה של הצרכנות המאורגנת. לא חסרו לבטים, ולא נשכחו גם הויכוחים על ה"יזמה הפרטית" בתוך הקריה. אבל מי שראה את ראשית הצרכניה, כשהיתה עוד בדירתו של אחד המשתכנים, בשני חדרים, שמהם חדר אחד שימש כעין מחסן; ומי שראה את העובד היחיד עם חברי ההנהלה פורקים את הסחורות שהובאו בעגלות מחיפה, עושים ערימות וגדישים על הכביש הראשי ומשם סוחבים בחולות אל המחסן; ומי שנזדמן לו לשבות שבתו בקריה באותם הזמנים, כשלא היה, פשוטו כמשמעו, מה לאכול – יטרח ויבוא היום לעיר־פועלים זו וישמע מפי התגרים איך התפתחה האשברה הקואופרטיבית ועמדה בנסיון של ימי המלחמה והגיעה למצב של תל שכל הפיות פונים אליו – ממנה יידרש הכל והיא הנושאת באחריות שהוטלה עליה: להביא אוכל לבוגר ולילד ואף אספקה לרפת וללול במשקי־העזר. ונתגבש חבר עובדים ופעילים, הבונים את מפעל הקואופרציה הצרכנית יום־יום. והודות לאלה הגיעה הקריה לזכויותיה ברשת הצרכנות – כעשרה אחוזים ממחזור הקואופרציה הצרכנית בארץ־ישראל כולה עולים בחלקה של קרית־חיים.

ועוד חבר מקביל של פעילים נוצר בקריה – ליד בית־הספר. אפשר להגיד, כי עיקרה של הקריה הוא ברשת החינוך שלה, עם בית־הספר ששמונה מאות ילד לומדים בו; ונדבך לבית־הספר – גני־הילדים, ועטרת לו – כיתות־המשך ובית־הספר המקצועי, וסביב אלה פעילות של הורים ואסיפות מסעירות ושיקולים נוקבים בעניני חינוך ושיטותיו, ובעניני תקציב וכיסויו. ויש משמעות בכך, שבית־הספר עומד במרכזה של קרית־חיים. תקציבו של ועד־החינוך בקריה משתוה עם תקציבה של מועצת הקריה כולה.

ובתולדות החינוך שלנו ייכתב, איך הוחלה ואיך התפתחה רשת החינוך המקומית, זו התחילה בזמנו ב־80 תלמיד שנתלקטו מבתי־ספר שונים, כלליים, חרדיים, ואף 'מ"כל ישראל חברים". והכיתות היו לא־קבועות. והרבה עשה בית־הספר עד שרכש אמון החברים בקריה, ועד שהקיף את רוב־רובם של הילדים, ורשת־החינוך מונה כיום 5 גני־ילדים ומעון־יום ובית־ספר עממי עם כמה כיתות מקבילות וכיתות־המשך, ולאחרונה – גם בית־ספר מקצועי אשר יכשיר את הנוער לעבודה במפעלי התעשיה, ביחוד מהנמצאים בסביבה הקרובה, במפרץ עצמו. ואם נכון הדבר, כי ההיסטוריה חוזרת, הרי תבוא ותחזור גם בשכונות עירוניות אחרות המתלבטות קשה בשאלות, שקרית־חיים כבר נתנסתה בהן ואף פתרה אותן בכוחותיה עצמה.

וראוי היה ללמוד גם על התהוות החברה במקום הזה. מאין כלי־ביטוי קבוע לקריה – לא נשתמרו הדברים. ורק על־פי הזכרון ועל־פי רשימות בודדות פה ושם אפשר לשרטט את תולדות היחסים בין החברים, התפתחות המוסדות המנהלים של הקריה, והריב הנצחי בין המושכים־בעול וה"אדישים". והרבה פרובלימות של גידול נפתרו מתוך רוגזה – עד שהחיים נכנסו לאפיקים,פרלמנטריים". והזוכר יזכור, איך היה מעשה והריב החריף ביותר בשעת בחירות לועד הקריה היה בין מפלגת פועלי ארץ־ישראל לבין… מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

והגידול בלע גם זאת. קמו רחובות חדשים ובתים נוספו, והוזרמו כוחות חדשים. והפעולה הציבורית התרבותית הסתעפה – קמו לה מוסדות וקנינים, שגם הם יש להם כבר היסטוריה.

ורק ציוּנים מועטים במלאות עשרים לראשיתה של הקריה.

תחילת השיכון היתה בחיפה. הרעיון על שכונת־עובדים היה מנסר בציבור למימי העליה השלישית. ואולם רק ב־1925, כשנרכשו אדמות עמק זבולון וסומנו קוים ראשונים לתכניות התישבות, הופנו לשם גם עיני המתישבים־המשתכנים. נרשמו אז מאות מפועלי חיפה לשיכון, באמצעות המרכז החקלאי ובסיועו של הרצפלד. הקרן הקיימת קיבלה אז 11 אלף דונם מחברת המפרץ, ומחצית השטח נקבעה להתישבות אינטנסיבית ולשכונת־עובדים. בקיץ 1926 ניגשה חברת מפרץ חיפה ליבש את הבצות ולישר את החולות. ושני ארגונים שקמו אז בקרב פועלי חיפה – “ארגון להתישבות אינטנסיבית” ו"ארגון לשכונת־עובדים בעמק עכו". זה האחרון הגיע בזמן קצר עד ל־250 חבר.

ואחר־כך בא המשבר. חברי הארגון נידלדלו, והחברה הפרטית לא יכלה “להרים” את גאולת הקרקע בקנה־מידה גדול. היתה סכנה שאדמות המפרץ יוחזרו לבעליהן הקודמים. ורק בשנת תרפ"ח רכשה הקרן הקיימת – בשיתוף עם החברה הכלכלית הארצישראלית – את עמק זבולון. באותו הזמן נקבע מקומם של בתי־המלאכה לרכבת בעמק זבולון, ונתעוררה היזמה להקים שכונת פועלי־רכבת בשטח שנועד לשיכון. ואולם גם זה לא היה אלא אחד משלבי־ההכנה. והבנייה עצמה החלה לפני 13 שנה בערך – להקים שכונה לפועלי חיפה. אז קדחו בארות, הניחו צינורות, הקימו בנינים ראשונים – ולפני 12 שנה עלו המתישבים הראשונים.

במקום הזה משתרעת עכשיו לא שכונה אחת. קרית־חיים היתה ראשונה להתישבות בעמק זבולון. והיא מתחילה את ההיסטוריה, אין בכך כל הגזמה. דורות קודמים לא שלחו שרשים במקום הזה, ארכיאולוגים והיסטוריונים וחובבי־הארץ לא גילו זכר לישובים בשממה המשתרעת למן מרגלות הכרמל ועד מבואותיה של עכו. היישובים היו קרובים יותר להרים. ואילו כאן – אולי היתה גם במקום הזה ציביליזציה, אך היא נסתחפה בבצות וכוסתה בסחף החול, ולא נשאר שריד לאדם ופעלו. וייתכן, כי גם זה לא היה, וההיסטוריה מתחילה בימינו.

ולמקום הזה יצאו פועלים לעשות מעשי־בראשית, לתקן את הבריאה, להקים בית ולנטוע גן, ליצור צורות של שיתוף, לחנך דור חדש ולהתלבט בחיפושי־דרך במקום שלא סומן מעולם על־ידי מורה־דרך.

19.3.1945

שנת תש"ו החלה בסימן של עליה – אותה “עליית האלף” ביום ראשון של ראש השנה, שהביאה לנו את עולי ברגן־בלזן, ופליטים מצרפת ומבלגיה, ומכל שטחי הכיבוש בגרמניה, וביניהם שרידי מחנות־הכליה, ואתם חלוצים, ואתם דוד פרנקפורטר.

והיה אותו שבוע כולו אומר: עליה. ומכל שערי־החיים שלנו המה הלב אל השער, הוא שער העליה. וידענו: כיום משמשת חיפה הפתח האחד לעליית בני־ישראל מכל קצוי גולה אל ארצם. כאן ראש־הגשר למסעם. כאן נמל־הנוסעים היחיד לעת־עתה. פה שלטונות־הגבולין, ותחנת־המעבר (עטלית!) ופה מתרכזים המאמצים לקבלת פני הבאים, להקלטתם, לשיכונם, לסידורם. על הסף הזה נפגשים הלבבות הכלים מתקוה ממושכת, ולכאן מתכנסים המיחלים, ומתלקטים מכל הארץ להתראות פנים עם מכרים, בני־עיר, חברים לתנועה, לחבק קרובים ורחוקים־שנעשו־קרובים, או – – –לשמוע משהו מפי הבאים על מה שהיה ומה ששרד שם.

בימים כאלה מתכנסים המונים לחיפה. בית הסוכנות היהודית בשערי הנמל נעשה צומת־עצבים לארץ־ישראל כולה. המונים באים, מצטופפים במסדרונים, צובאים על פתחי הנמל, ובאין רשות להיכנס ולהגיע אל רציף־האניות, הם מחכים עד שתחל ועד שתיגמר העלאת הבאים אל החוף. וכשנגמרת הפרשה, ומושיבים את העולים ברכבת או באוטובוסים, אפשר לנסוע בעקבותם לעטלית, לחטוף מבט, להציץ בפנים, לקרוא בחפזון בשמות יקרים – אולי ייענו, ושוב לחכות. וכאשר העולים כבר שוכנו במחנה, והתחילה הפרשה של בדיקת התעודות וההרשמה, והפרדת החולים מן הבריאים, והעברת החפצים ושחרור על־יד השער. וראוי לראות את הנדידה הגדולה של המונים מחיפה לעטלית בימים כאלה, ועמידתם הממושכת והצפופה ליד הגדר – מעוּנים מתוחלת ממושכת ומשמש לוהטת, ומגעגועים הגדולים מני ים.

בחיפה מתרכזת פעילותה של תנועתנו לקראת העליה – ועם בואה. ימים אלה נעשים ימי־פגישה לפעילים מן המרכז לעליה ומכל הגושים של ההתישבות העובדת ומועדות העליה, הקיימות בדרך־כלל בכל נקודה עברית בארץ. ומכאן חוטים נמשכים והוראות יוצאות לערים ולמושבות, לקיבוץ ולמושב ולשכונת־העובדים: עולים אלה – לכאן והללו לשם, וכהנה בוגרים, ועליית־הנוער, ו"קרובים" ועוללים, ומי יקבל חלוצים ובלתי־מאורגנים, באי מזרח ומערב, וחוזרים ממאוריציוס וגאולים מבוכנואלד ונערים מבולגריה וכדומה. וכך מכל שיירה.

והקירבה אל השער מחייבת. ובימים שהעליה נפסקת, מרגישה בכך קודם־כל חיפה. והלבבות משמימים – ומתקוממים. נדמה, שירת־החיים משתתקת. והן זהו היעוד. כי הרי כל ההיסטוריה היהודית אינה אלא היסטוריה של קליטת פליטים. ואיני יודע במה עוד אפשר לראות את אהבת ישראל החדשה, אם לא בהכנות לעליה ובקבלת פני העולים, ובערגון הזה הגדול – כאשר העליה נפסקת.

וכאן אפשר לראות גם את החידוש – את הכלים שנוצרו לעינינו. בימים אלה הוחג יובל הששים של חבר קשיש, העושה כל השנים בעניני העולים. הוא הועמד בשערי חיפה על־ידי ועד־הצירים. ואולם עוד זמן רב לפני־כן נשלח לעמדה זו על־ידי מפלגת “הפועל הצעיר”. והיה הוא המוציא והמביא, והוא המטפל בסידור ה"ניירות" ובאכסון ובחפצים ובשיכון ובהסברה ובהרשמה ובשליחת האנשים לעבודה – ועושה אלף דברים, שהיום עושות אותם פלוגות רבות של פעילים.

ואכן פעילים רבים לנו. צאו וראו ביום־עליה את פועלי הסירות של,“עוגן” ואת סבלי־הנמל של “סולל בונה”, ואת הנהגים של מכוניות־המשא ושל האוטובוסים מן השירותים הקואופרטיביים. ושימו לב לחברות הבאות להאכיל ולהשקות את הבאים, ולרופאים ולאחיות המטפלים בחולים ותשושים; ולאמהות העובדות שהקימו גני־ילדים ומעוני־תינוקות בבית־העולים בבת־גלים ובמחנות־האהלים בקרית־שמואל; ולחבר המתנדבים מן הנוער, העוברים בשכונות מבית לבית וממריצים את הדרים ברוָחה לפנות חדר לעולים; והאחיות והאמהות הנמצאות עם העולים ומשפחותיהם ומלוות אותם בחדשי־המעבר הראשונים, מתידדות ומתהלכות אתם כעם אחים וחובשות פצעי־נפש; והעוסקים בשיכון חדש – בנייה חדשה במיוחד לעולים, והתקנת חדרי־מקלטים ומסדי־בתים.

ובימים ללא־עליה הים “נסוג לאחור”, וכאילו נראים לעינינו אלפים רבים של נודדים בישראל, המצטופפים מעברו השני, בחופיה הדרומיים של אירופה. ההם מצפים לנס, שייבקע הים וייפתחו שערים. וכאן נשמעת הלמות לבם ומורגשים כיסופיהם, העולים בד בבד עם צמאון הארץ לעליה גדולה.

וכולם מחכים לאות אשר יבוא – "דבר אל בני ישראל ויסעו!'

8.10.45

כבר נעשה הדבר חולין – לערוך מסיבה. ואילו זו עברה כולה בחרדת־קודש: מסיבת קבלת פנים לעולי ברגן־בלזן באולם “ביתנו”. להזמנתה של המפלגה באו מאות מעולי הונגריה והחבלים הגובלים אתה – מטרנסילבניה וקרפטו־רוס, מסלובקיה ומרמורוש, ותיקים מושרשים בהוי הארץ, ועולים חדשים שעדיין לא סיגלו לעצמם את השפה העברית.

והעולים – הם הביאו ברכת־שלום מן המקומות ההם ומן הימים ההם, שעברו ולא חלפו, ועדיין הם עומדים בטעמם בשביל עשרות אלפים יהודים נטולי־בית וצמאי־עתיד, וכן סיפרו על פעולות התנועה בימים אלה.

ובכל היו מאוחדים סביב כינוס זה של סניף המפלגה, ואותו הצליל רעד בדברי הנואמים של בא־כוח הקהילה – והוא איש מפלגה אחרת; והפרופסור המפורסם מן הטכניון העברי; והחבר הותיק מכפר־יחזקאל; ואיש רמת־יוחנן – בשם מועצת פועלי חיפה; וכל העינים היו נשואות לשם.

והח' ד"ר זאב אנגל, מבאי ברגן־בלזן, מסר (בעברית יפה!) מה הן דרישות השרידים, שעדיין לא זכו להגיע אל החופים שלנו.

אחריו דיבר הח' הלל דאנציג, זה אשר עמד באלה השנים במערכת־ההצלה, ונאומיו וכתביו נעשו ביטוי לרחשי הלב של היהדות ההונגרית במאבקה לחיים. הוא לא דיבר רכות וחלקות. הוא מנה בנו – בכולנו – את גורל העבדות. אלה שהיו שם, מעבר לחומות, היו עבדים לעבדים, כפופים לעול־פרעה וחייהם תלויים להם מנגד ואלה שחסו בצל הדמוקרטיות, יהודי העולם ה"חפשי" – נשתעבדו קשה בשעבוד מלכויות, עבדים לפוליטיקה המלחמתית של בנות־הברית, זו אשר ראתה את חזות הכל בהכנת הנצחון הצבאי והתיחסה בהבלגה לכליונו של ישראל באירופה. עבדים להלך־רוח של אזלת־יד ושל אדישות. רתומים במרכבה הגדולה של המלחמה, אשר התנהלה לקראת הנצחון של היטלר ופסחה על גורלו של זקן עמים. המהדורה החדשה והאיומה ביותר של “עבדות בתוך חירות”…

וקלעו הדברים אל כל הלבבות כאחד.

עם נעילה הושרה “התקוה”. ראיתי בשורה הראשונה, בין העולים הצעירים, אחד ד"ר הישיש, מראשוני התנועה הציונית בהונגריה, מחבריו של הרצל, והוא נרגש ונבוך, כששמע במקום “התקוה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו” את הנוסח החדש, המקובל בארץ. ופליטים, שלא ידעו מהי הארץ בשבילם ובשביל עמם – והם שרים בקצב אחד עם הותיקים בציונות.

ונזכרתי בהצעתו של חבר: חדלו לכם מן ה"פליטים". זהו ביטוי מעליב. משעלה היהודי לדרך המובילה לציון, שוב אינו פליט, אלא עולה. וכולנו קהל עולים, ודורנו דור העליה.

8.10.1945

ודאי יעבור עוד זמן ניכר עד שיגלידו הפצעים. הגשמים הכבדים, היורדים בימים אלה בחיפה, לא מחו את עקבות ההרס ולא שטפו את רסיסי הזכוכיות. ברחוב המלכים נראים הזגגים והנגרים והמסגרים במלאכתם. בלילות נשארים אנשים ללון בחנויות ובמשרדים הפרוצים אל הרחוב, ועדיין לא תוקנו.

עתה ידוע כבר, כי היה זה נס מן השמים, שלא נהרגו עשרות־עשרות. קציר־המוות היה יכול להיות איום ונורא – איום לא פחות ממה שהיה במלון “המלך דוד”. הסביבה של בית המשטרה והדואר לשעבר בנויה בצורה לא רגילה. זה מעין בית בתוך בית, וכולם בניני־אבן, והמעברים ביניהם אינם מפולשים. יכול היה לקרות, שהמכונית הקטלנית תעמוד בזוית אחרת – ואז היה ההרג רב בקהל הגדול, הממלא את שני הרחובות הראשיים, שביניהם אירעה ההתפוצצות: רחוב יפו מכאן ורחוב המלכים מכאן. היה קהל של מאות רבות, במרכז המסחרי החדש והישן, נס כפול ומכופל זה, שלא נקברו תחתם הנוסעים הרבים, הממלאים את תחנת “אגד” בשעה זו – בחמש ורבע לפנות ערב.

כל השעונים בתחנת “אגד” מראים עתה את שעת הפשע: חמש ורבע.

19.1.1947.

(היסטוריה קטנה בעשרה פרקים)

לז’קו צרפתי, ברצינות

א.

ההתקפה התחילה בבוקר, בשעה שש־אפס־אפס, שמעתי נהימה סתמית, כעין שיעול, אחר־כך צלצול ממושך ונקישות־רעם בדלת. קפצתי מתוך המקלחת, ופתחתי את הדלת. לחדרי נכנסה מזודה חומה, בלי ידית ואחריה בחור גבוה בגיל הגיוס. הוא התחיל לדקלם כמו בחזרה כללית: “גרבים ניילון – בגד־ים – מגבות ליינן – מכנסים באלון־זייד – בושם פודר – סבון אכסטרה!”

רטוב מהמקלחת, ואדיש לקטלוג של האורח, סגרתי את הדלת אחרי שסילקתי את הסוחר וסחורתו.

ב.

שוב רחש הפרוזדור, כאילו מגרדים את הדלת בפומפיה. פתחתי. פנים מקומטים עם נקודות־קעקע, סל־של־פלחים בידה של זקנה, והיא אומרת ישר לענין: אדון, ביצים טוב, חמישה עשר גרוש.

הביצים היו קטנטנות, זמני קצר, ותשובתי: מושלאזם.

ג.

חמש דקות של הפוגה, ושוב צלצול. זקן מסוג “והדרת” שואל, אם אני האדון בן־עיר. טוב, תיכנס, מה אוכל למענך? – המ, כולם ממהרים לעבודה, החלטתי להקדים. אני רוצה שתזכה. 5000 איש יזכו, ואצלי כולם מצליחים, 2500 לירות. אתה משלם רק שתי לירות, ובחיפה העיר – הפיס יזהיר כמו שכתוב על כל לוחות הפרסום. והוא תקע לי שבע איגרות פיס. השעה היתה קיצור החדשות.

ד.

לא, אין כבר תיאבון: אסעד בבית־קפה. אני ממהר לרדת במדרגות. בקומה התחתית הדלת פתוחה למחצה, והשכנה מתגוננת בפני מישהו, הנמצא בפנים. מבעד לדלת שומעים: “סבון פרפום – מכנסים משי – בגד־ים – גרביים ניילון…”

ה.

המגישה שמה על השולחן את התה, ומישהו, שהיה מאחוריה, הזיז את הכוס שלי, פינה שטח גדול, ושם לרוחב כל השולחן ארגז מלא “חפצי־בה” ו"משק־בית" ביחד. סכיני־גילוח, קרם לפנים, משחת־שינים, מברשות, מראות, שרוכים, עפרונות, נרתיקים לתעודות־זהות, לוח לשנת תשי"ד, נייר־טואלט

תודה, אין לי צורך. היום כבר לא אוכל שום דבר. שילמתי בעד התה והשארתיו על השולחן.

ו.

בפינה אין מעבר. הרחוב נחסם. ילדים עם ילקוטים, פקידים ועקרות־בית והמון אחר, כולם מחכים למעבר. זוחלים כמו בתור לישה הפץ. באמת, אין אפשרות לזוז. סוף־סוף, המדרכה אינה רחבה מדי. מכאן הבתים ומכאן מעקה־ברזל, ובאמצע – שני טורים של שוקולד, נס־קפה, סרדינים, קופסאות בשר וסקריפים אחרים. מלבד מיני מזונות יש גם צעיר עם עטים נובעים “בירו”, רק 25 גרוש במקום לירה. ואחד עם בקבוק הפוך מציע פקקים של גומי בעשרה גרוש. מעל לכסא פעוט מוציאים כתמים מן הבגדים בכל השפות. ועוד אחד טנור־בריטון; מתחנן “קויפט א טרמומטר, וועט איר קיינמאל נישט קראנק זיין”.

ז.

אל המשרד אין כניסה. הדלת הוקמה בריקדה דוקרת – על מדף רטוב עם כתמים אדומים כדם, מתנוססת ערימה של צברים, מאחורי הערימה צורח האיש עם המאכלת.

ח.

אין כל אפשרות לעבור את המחסומים. שווקים ערים ושוקקי־חיים חוצצים ביני לבין כל מקום שאני רוצה להגיע אליו. שוק ליד האוטובוס, שוק בתחנת־הרכבת, יריד ליד אגף המזון, בסביבת בית־העלמין, בכניסה לקופת־חולים, בחצרות בתי־הספר.

ט.

שמעתי, כי בבתי־הספר הוכנסו שינויים בתכנית. שוב אין מקפידים, אם הילדים לא הצליחו בחיבורים. ביחוד, על הנושאים “העבודה היא חיינו”, “הפירמידה של הכלכלה היהודית” ו"חיפה, עיר־הנמל".

ילדים חביבים, אין להם אלא מה שהעינים רואות.

י.

בין העיריה והמשטרה מפרידה רחבה גדולה, המשמשת מקום לטיולים של ילדים ובוגרים. ברחבה זו אפשר להשיג הכל – כמו בשאר השווקים המרובים של העיר. ומעשה בתייר, שעבר שם, ופנה אל אחד הרוכלים, ושאל: איפה העיריה? ואיפה המשטרה?

הרוכל לא ידע. גם אחרים לא ידעו.

11.11.53