שנת תש"ו החלה בסימן של עליה – אותה “עליית האלף” ביום ראשון של ראש השנה, שהביאה לנו את עולי ברגן־בלזן, ופליטים מצרפת ומבלגיה, ומכל שטחי הכיבוש בגרמניה, וביניהם שרידי מחנות־הכליה, ואתם חלוצים, ואתם דוד פרנקפורטר.
והיה אותו שבוע כולו אומר: עליה. ומכל שערי־החיים שלנו המה הלב אל השער, הוא שער העליה. וידענו: כיום משמשת חיפה הפתח האחד לעליית בני־ישראל מכל קצוי גולה אל ארצם. כאן ראש־הגשר למסעם. כאן נמל־הנוסעים היחיד לעת־עתה. פה שלטונות־הגבולין, ותחנת־המעבר (עטלית!) ופה מתרכזים המאמצים לקבלת פני הבאים, להקלטתם, לשיכונם, לסידורם. על הסף הזה נפגשים הלבבות הכלים מתקוה ממושכת, ולכאן מתכנסים המיחלים, ומתלקטים מכל הארץ להתראות פנים עם מכרים, בני־עיר, חברים לתנועה, לחבק קרובים ורחוקים־שנעשו־קרובים, או – – –לשמוע משהו מפי הבאים על מה שהיה ומה ששרד שם.
בימים כאלה מתכנסים המונים לחיפה. בית הסוכנות היהודית בשערי הנמל נעשה צומת־עצבים לארץ־ישראל כולה. המונים באים, מצטופפים במסדרונים, צובאים על פתחי הנמל, ובאין רשות להיכנס ולהגיע אל רציף־האניות, הם מחכים עד שתחל ועד שתיגמר העלאת הבאים אל החוף. וכשנגמרת הפרשה, ומושיבים את העולים ברכבת או באוטובוסים, אפשר לנסוע בעקבותם לעטלית, לחטוף מבט, להציץ בפנים, לקרוא בחפזון בשמות יקרים – אולי ייענו, ושוב לחכות. וכאשר העולים כבר שוכנו במחנה, והתחילה הפרשה של בדיקת התעודות וההרשמה, והפרדת החולים מן הבריאים, והעברת החפצים ושחרור על־יד השער. וראוי לראות את הנדידה הגדולה של המונים מחיפה לעטלית בימים כאלה, ועמידתם הממושכת והצפופה ליד הגדר – מעוּנים מתוחלת ממושכת ומשמש לוהטת, ומגעגועים הגדולים מני ים.
בחיפה מתרכזת פעילותה של תנועתנו לקראת העליה – ועם בואה. ימים אלה נעשים ימי־פגישה לפעילים מן המרכז לעליה ומכל הגושים של ההתישבות העובדת ומועדות העליה, הקיימות בדרך־כלל בכל נקודה עברית בארץ. ומכאן חוטים נמשכים והוראות יוצאות לערים ולמושבות, לקיבוץ ולמושב ולשכונת־העובדים: עולים אלה – לכאן והללו לשם, וכהנה בוגרים, ועליית־הנוער, ו"קרובים" ועוללים, ומי יקבל חלוצים ובלתי־מאורגנים, באי מזרח ומערב, וחוזרים ממאוריציוס וגאולים מבוכנואלד ונערים מבולגריה וכדומה. וכך מכל שיירה.
והקירבה אל השער מחייבת. ובימים שהעליה נפסקת, מרגישה בכך קודם־כל חיפה. והלבבות משמימים – ומתקוממים. נדמה, שירת־החיים משתתקת. והן זהו היעוד. כי הרי כל ההיסטוריה היהודית אינה אלא היסטוריה של קליטת פליטים. ואיני יודע במה עוד אפשר לראות את אהבת ישראל החדשה, אם לא בהכנות לעליה ובקבלת פני העולים, ובערגון הזה הגדול – כאשר העליה נפסקת.
וכאן אפשר לראות גם את החידוש – את הכלים שנוצרו לעינינו. בימים אלה הוחג יובל הששים של חבר קשיש, העושה כל השנים בעניני העולים. הוא הועמד בשערי חיפה על־ידי ועד־הצירים. ואולם עוד זמן רב לפני־כן נשלח לעמדה זו על־ידי מפלגת “הפועל הצעיר”. והיה הוא המוציא והמביא, והוא המטפל בסידור ה"ניירות" ובאכסון ובחפצים ובשיכון ובהסברה ובהרשמה ובשליחת האנשים לעבודה – ועושה אלף דברים, שהיום עושות אותם פלוגות רבות של פעילים.
ואכן פעילים רבים לנו. צאו וראו ביום־עליה את פועלי הסירות של,“עוגן” ואת סבלי־הנמל של “סולל בונה”, ואת הנהגים של מכוניות־המשא ושל האוטובוסים מן השירותים הקואופרטיביים. ושימו לב לחברות הבאות להאכיל ולהשקות את הבאים, ולרופאים ולאחיות המטפלים בחולים ותשושים; ולאמהות העובדות שהקימו גני־ילדים ומעוני־תינוקות בבית־העולים בבת־גלים ובמחנות־האהלים בקרית־שמואל; ולחבר המתנדבים מן הנוער, העוברים בשכונות מבית לבית וממריצים את הדרים ברוָחה לפנות חדר לעולים; והאחיות והאמהות הנמצאות עם העולים ומשפחותיהם ומלוות אותם בחדשי־המעבר הראשונים, מתידדות ומתהלכות אתם כעם אחים וחובשות פצעי־נפש; והעוסקים בשיכון חדש – בנייה חדשה במיוחד לעולים, והתקנת חדרי־מקלטים ומסדי־בתים.
ובימים ללא־עליה הים “נסוג לאחור”, וכאילו נראים לעינינו אלפים רבים של נודדים בישראל, המצטופפים מעברו השני, בחופיה הדרומיים של אירופה. ההם מצפים לנס, שייבקע הים וייפתחו שערים. וכאן נשמעת הלמות לבם ומורגשים כיסופיהם, העולים בד בבד עם צמאון הארץ לעליה גדולה.
וכולם מחכים לאות אשר יבוא – "דבר אל בני ישראל ויסעו!'
8.10.45
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.