(היסטוריה קטנה בעשרה פרקים)

לז’קו צרפתי, ברצינות

א.    🔗

ההתקפה התחילה בבוקר, בשעה שש־אפס־אפס, שמעתי נהימה סתמית, כעין שיעול, אחר־כך צלצול ממושך ונקישות־רעם בדלת. קפצתי מתוך המקלחת, ופתחתי את הדלת. לחדרי נכנסה מזודה חומה, בלי ידית ואחריה בחור גבוה בגיל הגיוס. הוא התחיל לדקלם כמו בחזרה כללית: “גרבים ניילון – בגד־ים – מגבות ליינן – מכנסים באלון־זייד – בושם פודר – סבון אכסטרה!”

רטוב מהמקלחת, ואדיש לקטלוג של האורח, סגרתי את הדלת אחרי שסילקתי את הסוחר וסחורתו.

ב.    🔗

שוב רחש הפרוזדור, כאילו מגרדים את הדלת בפומפיה. פתחתי. פנים מקומטים עם נקודות־קעקע, סל־של־פלחים בידה של זקנה, והיא אומרת ישר לענין: אדון, ביצים טוב, חמישה עשר גרוש.

הביצים היו קטנטנות, זמני קצר, ותשובתי: מושלאזם.

ג.    🔗

חמש דקות של הפוגה, ושוב צלצול. זקן מסוג “והדרת” שואל, אם אני האדון בן־עיר. טוב, תיכנס, מה אוכל למענך? – המ, כולם ממהרים לעבודה, החלטתי להקדים. אני רוצה שתזכה. 5000 איש יזכו, ואצלי כולם מצליחים, 2500 לירות. אתה משלם רק שתי לירות, ובחיפה העיר – הפיס יזהיר כמו שכתוב על כל לוחות הפרסום. והוא תקע לי שבע איגרות פיס. השעה היתה קיצור החדשות.

ד.    🔗

לא, אין כבר תיאבון: אסעד בבית־קפה. אני ממהר לרדת במדרגות. בקומה התחתית הדלת פתוחה למחצה, והשכנה מתגוננת בפני מישהו, הנמצא בפנים. מבעד לדלת שומעים: “סבון פרפום – מכנסים משי – בגד־ים – גרביים ניילון…”

ה.    🔗

המגישה שמה על השולחן את התה, ומישהו, שהיה מאחוריה, הזיז את הכוס שלי, פינה שטח גדול, ושם לרוחב כל השולחן ארגז מלא “חפצי־בה” ו"משק־בית" ביחד. סכיני־גילוח, קרם לפנים, משחת־שינים, מברשות, מראות, שרוכים, עפרונות, נרתיקים לתעודות־זהות, לוח לשנת תשי"ד, נייר־טואלט

תודה, אין לי צורך. היום כבר לא אוכל שום דבר. שילמתי בעד התה והשארתיו על השולחן.

ו.    🔗

בפינה אין מעבר. הרחוב נחסם. ילדים עם ילקוטים, פקידים ועקרות־בית והמון אחר, כולם מחכים למעבר. זוחלים כמו בתור לישה הפץ. באמת, אין אפשרות לזוז. סוף־סוף, המדרכה אינה רחבה מדי. מכאן הבתים ומכאן מעקה־ברזל, ובאמצע – שני טורים של שוקולד, נס־קפה, סרדינים, קופסאות בשר וסקריפים אחרים. מלבד מיני מזונות יש גם צעיר עם עטים נובעים “בירו”, רק 25 גרוש במקום לירה. ואחד עם בקבוק הפוך מציע פקקים של גומי בעשרה גרוש. מעל לכסא פעוט מוציאים כתמים מן הבגדים בכל השפות. ועוד אחד טנור־בריטון; מתחנן “קויפט א טרמומטר, וועט איר קיינמאל נישט קראנק זיין”.

ז.    🔗

אל המשרד אין כניסה. הדלת הוקמה בריקדה דוקרת – על מדף רטוב עם כתמים אדומים כדם, מתנוססת ערימה של צברים, מאחורי הערימה צורח האיש עם המאכלת.

ח.    🔗

אין כל אפשרות לעבור את המחסומים. שווקים ערים ושוקקי־חיים חוצצים ביני לבין כל מקום שאני רוצה להגיע אליו. שוק ליד האוטובוס, שוק בתחנת־הרכבת, יריד ליד אגף המזון, בסביבת בית־העלמין, בכניסה לקופת־חולים, בחצרות בתי־הספר.

ט.    🔗

שמעתי, כי בבתי־הספר הוכנסו שינויים בתכנית. שוב אין מקפידים, אם הילדים לא הצליחו בחיבורים. ביחוד, על הנושאים “העבודה היא חיינו”, “הפירמידה של הכלכלה היהודית” ו"חיפה, עיר־הנמל".

ילדים חביבים, אין להם אלא מה שהעינים רואות.

י.    🔗

בין העיריה והמשטרה מפרידה רחבה גדולה, המשמשת מקום לטיולים של ילדים ובוגרים. ברחבה זו אפשר להשיג הכל – כמו בשאר השווקים המרובים של העיר. ומעשה בתייר, שעבר שם, ופנה אל אחד הרוכלים, ושאל: איפה העיריה? ואיפה המשטרה?

הרוכל לא ידע. גם אחרים לא ידעו.

11.11.53