אנשי הסביבה, הקרובה והרחוקה, מספרים: חיפה בהרים – הכרמל. והוד הכרמל – שיאיו. ונישא מכולם – “כובע הדרוזים”.

שני כפרים לדרוזים במרומי ההר, וביניהם שוקע הכרמל במקצת, כעין השקע בין הקצוות של כובע־הגרב הצבאי. כמו קני־נשרים נראים בתי־האבן הצנועים והמוצקים מרחוק. מסביב – רכסי ההר, ואויר הים עולה מן הואדי, ורוח־הרים מרעננת וטהורה. ורוח של חירות באנשים.

שמע הדרוזים יצא למרחקים. השלטון התורכי סבל מהם קשות. ואיברהים־פחה נוכח בעוז־רוחם. הבריטים השתדלו לחיות אתם בשלום. והכנופיות הערביות לא פיתום לשלום ולא התגרו מלחמה, פשוט – התרחקו מהם ולא העיזו להתקרב.

עוברי־אורח מספרים על הדרוזים: “והם יושבים בהרים הגדולים ובנקיקי הסלעים. ואין מלך, ואין שר ושופט עליהם. כי מעצמם הם יושבים בין ההרים והסלעים, ועד הר החרמון גבולם”…

כך כתב עובר־אורח, אשר פגש את הדרוזים מקרוב – והוא הנוסע רבי בנימין מטודילה – לפני שבע מאות וחמישים שנה. והדברים כאילו נכתבו זה עתה.

בערוֹב היום היינו מסובים בכפר עוספיה, בביתו של השיך הישיש. הוא סיפר בטעם־זקנים על פרשת־חיים מופלאה, כאשר זיכהו האלוהים, זה 95 שנה. נמצא מישהו מן האורחים, אשר האלוהים שלל ממנו את חוש־הטעם, והוא שאל: ואיך אתם, הדרוזים, מרגישים את עצמכם מאז הכיבוש?

על שאלה לא זהירה באה תשובה נמרצת. – אדוני, לפני 450 שנה באו אבותינו והתיישבו במקום הזה. כמה חליפות ותמורות ראה הכרמל מאז. כמה פעמים עבר השלטון מיד אל יד בארץ הזאת. והכפר שלנו – נשאר שלנו. הוא לא נכבש מעולם!

כאותו הישיש, המתקרב לגיל המאה, ראינו את הקוממיות הרוחנית מתמזגת עם הבריאות הגופנית. הוא שמר על הרעננות הדרושה לשיחה עם אנשים מן החוץ. כל ימי חייו לא חלה במחלה רצינית. ארבעים שנה כיהן כמוכתר, ניהל את העדה בעצתו וייצג אותה כלפי חוץ. ובעשור החמישי לכהונתו – זה היה לפני 25 שנים – מסר את התפקיד לבנו. שבעה בנים לו, לשיך, ובת אחת. כולם בכפר, מגדלים בנים ובנות. ורעייתו, כבת 90, צופיה הליכות המשפחה הענפה, ועל־פיה ישקו עניני־פנים. וגם היא, כבעלה, אינה נזקקת למקל בלכתה לביקורי משפחה, ואינה מרכיבה משקפים לעיניה. ובמדרגות לקומה השניה של ביתם, מדרגות־אבן ללא מעקה, היא עולה בלי שהיות.

והישיש, בדברו, מקרב את הזמנים עד לידי טשטוש פרספקטיבה. בימי ילדותו היה הנושא הקבוע לשיחות – ענין שקרה רק שנים מועטות לפני־כן: איך רעמו תותחיו של נפוליון־קיסר, וצי של מעצמות אירופה עלה על חיפה ויכבשנה. וחיפה של אז – ושל שנים רבות אחר־כך – לא נמל לה, לא דרכים, לא שלטון מחוזי ולא קשרי־עולם. רק נזירים נוצרים התבודדו על הכרמל. דייגים יוונים ואיטלקים ומצרים היו מגיעים אי־פעם אל החוף. ושנים רבות עברו עד שקמו הבתים הראשונים בנוסח מודרני בחיפה תחתית, מיסודם של בני־ההיכל. ועוד שנים עברו – ונבנתה רכבת ליפו ולדמשק, ואחר־כך – נמל גדול. ועשרות שנים היתה התישבותם של יהודים בחיפה ועל הכרמל בגדר של חזון לעתיד.

כן, הוא, הישיש, השיך לבּיבּ, זוכר גם את איש החזון, את סר אוליפנט, החוקר, הסופר, איש האמת והדעת. היה גר עם אשתו בכפר השני, בדליית־אל־כרמל. ידיד היה לעדת הדרוזים, וטוב לכל אדם. ובמותו נשארה אשתו לגור בכפר אשר אהב בפסגת הכרמל. מתי היה הדבר? לפני ששים שנה. ששים וחמש? לפני שבעים, הא?

השנים מתכווצות. אתה מקבל גישה ישירה לדברים, עד כדי חויה של משתתף ממש.

שנים רבות מקיימים בני הכפר יחסי־ידידות עם היהודים. יחסים של שכנים טובים – עם בית־אורן, כפר־חסידים, משק יגור, עטלית ואחרים. ויחסי עבודה משותפת עם פועלים, סוחרים, פקידים, עסקנים. מן הדור הצעיר גדלו עסקנים פעילים בברית פועלי ארץ־ישראל. אכן ה"ברית" וההסתדרות ואישיה, ומזכיר ההסתדרות בחיפה במיוחד, מקובלים על כל העדה, היודעת להעריך ידידות כנה.

את המלחמה מרגישים הדרוזים ככל תושבי ישראל. הצעירים התגייסו לצבא ישראל, ועל היחידה שלהם כבר מהלכות אגדות־זוהר גם בארצות אחרות. ומהם חירפו את נפשם על מדינת ישראל בשחרור הגליל מכנופיות קאוקג’י. ובעוספיה, אשר רבים מבניה השתתפו בקרב, נערכה אזכרה רבת־רושם ביום הארבעים לקרב, כמנהג העדה. נציגי הצבא הישראלי ציינו לשבח את מסירותם ואת עוז־רוחם.

כאלף ותשע מאות תושבים בכפר עוספיה, מהם 80% דרוזים, ויתרם ערבים נוצרים, קתולים נוסח רומא. לפי ה"מפתח" הזה מורכבת גם הועדה המקומית, הקובעת סדרי אספקה ושיעורי רוחים. מאת מפקח על המזון של הממשלה הם מקבלים את המצרכים שבפיקוח – סוכר, אורז, שמן, וכדומה. את התוצרת המקומית מעבירה הועדה אל הצרכניה של ברית פועלי ארץ־ישראל בחיפה. יש לועדה גם “מנגנון” קטן – לחשבונות, להחסנה, לחלוקה צודקת. הרכבה של הועדה ופעילותם משווים לה חשיבות מיוחדת, והחלטותיה קובעות גם בענינים אחרים, אשר היא עצמה קובעת מה תחומם. כעין “ועדת־המצב” של הכפר.

הכפר הדרוזי הוא כפר עמלים. ההבדלים הסוציאליים אינם ניכרים כמעט. מספר הנזקקים לעזרה אינו גדול, ומידת העזרה ההדדית מצוה היא.

מספר הפועלים משתנה, לפי העונה. יום־יום יורדים האוטובוסים של הכפר אל חיפה ומסיעים את העובדים – לנמל, לסולל בונה, לבתי־הזיקוק, לבתי־מלאכה, התוצרת העצמית של הכפר אינה חורגת מתחומי החקלאות – נטיעות, פלחה, וטבק, זה שנים קשור הכפר עם פירמה אחת הקונה את כל עלי־הטבק – הלא הם האחים בז’ראנו. “קצת פרנסה” יש גם לנהגים של מכוניות־משא ומוניות.

עתה על הפרק – הסדרת המים. אילו היתה אספקת־מים מסודרת כדבעי היו בעיות חמריות רבות נפתרות כאילו מאליהן. אכן, זוהי הדרישה העיקרית של אנשי עוספיה מכל ה"גורמים", והם בטוחים, כי משרד המיעוטים בחיפה יאיץ בכולם – עד שיהיו מים בשפע כל ימות השנה.

והבעיה השניה – בית־הספר. המורים הקודמים, כולם ערבים־נוצרים, ברחו ביום שנשבר מעוז הכנופיות הערביות בחיפה, ומאתים התלמידים (בית־הספר מיוחד לבנים, הבנות למדו בבית־הספר של הנזירות הצרפתיות) נשארו ללא תלמוד־תורה. וראשי הכפר רואים את עתידם של בני הדור הצעיר בהמשך הלימודים. אחדים מבני עוספיה כבר גמרו את בית־הספר העממי וממשיכים תלמודם בבתי־ספר גבוהים יותר.