לפרשת הדיון על ממלא מקום:

תריסר שדרות של פארקומטרים עדיין אינן מהוות אפילו פארק אחד.

החורף התחיל בזעף. באיטליה היו שטפונות. ביון היתה סופה. בדמשק היה שלג.

בחיפה היה “ארטיק”.

*

שיעור בהגיון – דוגמאות לכפילות מיותרת:

חושך ואפלה

בעבודה ובעמל

הלבנה והירח

העירוניים והמתנדבים.

*

ראוי ללמוד חסכון מן השמש. כשאתה יוצא, כבה את האור.

*

הדורות הקדומים חיו בחוסר־דאגה. כאשר ניגן בך על העוגב, הוא לא חשש להפרעות מצד תחנת רוטנברג.

*

במסע־האדיבות, באוטובוס:

הנהג: אין מקום, גברת, לא להיכנס!

הגברת: (פורצת ונכנסת).

הנהג: לרדת, גברת, תני לסגור את הדלת! אני לא אסע עד שתרדי.

הגברת: מה יש? כבר נכנסתי. לא ארד.

הנהג: גברת, נו? תגידי כבר “חמור!” ותרדי!

*

ילדי בתי־הספר מציעים סיסמה למסע האדיבות:

אדיב־שישק–לי.

*

אחוה ממש קשה למצוא אפילו בין אחים. לפעמים אין תיאום גם בין תאומים.

ואתם רוצים תיאום בין השעונים בפינת הרצל־בלפור!

*

המומחים “עושים רושם” במספרים עגולים. גם אפס הוא מספר עגול.

*

“אין תפילתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו”. הכוונה, כנראה, למתפללים בבית־הכנסת המרכזי בהדר־הכרמל. ביחוד בימות־הגשמים.

*

“ונוהגים להתפלל שמונה־עשרה בכוונה גדולה”. כנגד שמונה־עשרה שנה שבונים את בית־הכנסת. ועדיין הוא זקוק לתפילה נוספת.

*

מברק לחיפה מעולם האמת: תודה בעד הלהקה הדרמטית של העיריה.

תודה בעד הסטודיה התיאטרלית של ועדת התרבות. תודה בעד תזמורת חיפה.

מחכים למשלוחים נוספים.

מוזר, כמה אדיש הציבור לפרשה זו של בנין. מי שיודע כיצד היו בארץ תקופות גאות ושפל, זוכר, כי המשבר היה תמיד מתחיל ונגמר עם תנועת הבנין. ומשום־מה אין עתה הציבור רגיש לבנין, ואינו מחזיק את ידו על הדופק הזה של “מצב־הבריאות” הכללי. גם העתונות אינה מקדישה לבנין מקום רב ביותר. תערוכת תמונות של צייר ישראלי, שתתקיים שבועים בגלריה, זוכה לתגובה של מבקרי האמנות. סרט־קולנוע, שיוצג לכל היותר שבוע ימים – רץ המבקר הקבוע של העתון לראותו, לכתוב עליו ולעשות לו מוניטין. כמה מאמרים פירסמו מבקרי־האמנוית, המומחים לביקורת האמנות הפלסטית, בדבר בנינים חדשים שהוקמו? והרי בנין ציבורי – אם בית־כנסת ואם להבדיל תיאטרון או בית־ועד לחיי הרוח? בנין מקימים לעשרות שנים, ואפילו לדורות. והתגובה להקמת בנין היא פחותה מזו של הצגת הזירהטרון והאבן שותקת, והביטון אינו תובע את עלבונו.

והרי הפיגומים מדברים בעד עצמם. והמערבלים יש להם לשון משלהם. והנוף המשתנה ברחובותינו מהווה ממש דיאגרמה חיה רחוב ארוך היה נמדד בכך וכך מטרים של בנינים, ובהמשכם כך וכך מטרים של מגרשים ריקים. עתה נשתנתה הדיאגרמה. השרשרת של בנינים עלתה, החלל של מגרשים ריקים הצטמצם. הנוף המשעמם נשתנה ונתרענן. רחוב יפו, רחוב אלנבי, דרך נוה שאנן, רחוב תל־עמל, קרית־רמז, דרך ההר, רחובות בקרית־עמל ועוד, ועוד – אם נשווה אותם (או את הצילום שלהם, היינו הך) לתמונה של אשתקד, איזה הבדל: היתה שנה קשה ודחוקה, שנה של מצוקה ומועקה, אבל היתה זו שנה של בנין. ולואי ושנת 1954 תהיה שנת בנין מוגבר עוד יותר.

ראיתי את הסיכומים של בנייה בחודש האחרון של השנה שחלפה, חודש דצמבר 1953. לפי “המספרים היבשים” היו בתהליך־בנייה במשך החודש בחיפה (רק בתחומי העיריה): כאלפים חדרי־מגורים, 23 בנינים ציבוריים, 25 בניני־תעשיה, 21 בניני־מלאכה, 23 מחסנים, 122 חנויות, 171 משרדים, 82 חדרי־מלון, 4 בתי־קולנוע, ועוד סככות, קיוסקים וכדומה.

ואפשר להגיד, על משקל הפתגם הידוע: אנחנו בונים – משמע, אנחנו חיים. כי הבנין הוא דופק החיים הכלכליים שלנו, בהווה כמו בעבר. וקצב הבנין הוא קצב ההתקדמות.

יום־יום אפשר לראות בחצר הטכניון את הבחורים עם מכשירי־המדידה, שאינם מתעייפים לעולם. זה שלושים שנה מודדים את הטכניון, וכל מחזור של סטודנטים מודד אותו מחדש… את התמונה הזאת אפשר לראות כמשהו טיפוסי בשביל העיר הזאת, אשר במרכזה עומד המוסד הטכני הגדול, עם הגיאומטריה הנצחית בתחומיו.

משהו מעין זה, ורק בנוסח אחר, אתה יכול לראות בעיר תל־אביב, ברחוב המלך ג’ורג' (לפנים – רחוב הכרמל). שם, בקרבת הגן העירוני, במקום שהיה אי־פעם משק הפועלות ועתה בית־החלוצות, עומדים עצי־שקמים עתיקים. והנה, נדמה, זה עשרות בשנים מצירים ציירים את השקמים הללו, וכל צייר עושה את העבודה מחדש, ומציג את הנוף הידוע הזה שוב ושוב בתערוכה השנתית של הציור הישראלי. וציירי תל־אביב, ממש כטכנאיה של חיפה, אינם מתעייפים לעולם.

אולם את הטיפוס הזה, של צייר העומד עם קרש־הציור ולחן־הצבעים, אתה מוצא בתל־אביב לא בפינה ההיא בלבד. כאלה אתה רואה ליד שפת־הים, ובקרבת בית־הקברות, ובצל שדרות רוטשילד, ועלרמפסת פתוחה של איזה בית ברחוב שקט. ויש לך רושם, כי תל־אביב מצירת. בחיפה רואים כדבר הזה רק לעתים רחוקות מאוד. הפינות הציוריות ביותר של חיפה, הנופים הנהדרים שלה – אינם קוסמים לצייר, שיבוא ויתקין את עצמו להעלותם על הבד. מדוע?

שאלתי צייר אחד לפשר התופעה הזאת, והוא אמר לי: בחיפה קשה להיות צייר־נופים, כשם שבפאריס קשה להיות מלכת־היופי, ובמילאנו – זמר של אופירה. פשוט, “הקונקורנציה חזקה מדי”…

כלומר, מתחיל אמן לעצב בקוים ובצבעים את נופיה של עיר הכרמל, והוא מפסיק, ומניח את עפרונו ומכחולו. אין לו סיפוק, אין לו הרגשה, כי ההתרשמות האישית שלו מצאה את ביטוייה. הביטוי חלש מדי, והוא פונה לז’אנרים אחרים – לפורטרט, לדומם, לכד עם פרחים.

הצייר, שהסביר זאת, ממשיך גם לצייד נופים, והם אצלו צבעוניים עזי־ביטוי. אבל הם אינם מחיפה. הוא יצא לצייר נופים בנגב ובערבה.

בלי חגיגות, בלי פרסום, ואפילו בלי מודעות, נוספה לחיפה כמות של תפארת אמיתית. המוזיאון העירוני לאמנות עתיקה, מוסד שאין כמותו לחן ולרצינות, נתעשר בכמה וכמה מוצגים נדירים. כל מוצג אוצר בפני עצמו. ואולי המעניינים ביותר ביניהם הם מעשי ידי האמנים המצריים. האריגים שלהם עמדו ביפים ובטיבם במשך שלושת אלפים שנה ויותר. וקעריות־הברונזה, וצנצנות־האבן, וכלי־הצורפים לעבודות־זהב – כולם מצטיינים בטעמם העדין וברמתם הטכנית הגבוהה. ובלי שארצה לפרט את אשר אפשר לראות שם (זאת אי־אפשר לתאר, זאת מוכרחים לראות!), די לציין, כי כמה יצירות־אמנות עושות רושם כאילו נעשו בימינו.

יותר מזה: יש כלים העשויים בטכניקה מושלמת כזאת, שדורנו מפגר אחריה. למשל, הצנצנות המצריות, החלקות ומלוטשות להפליא, העשויות מאבן צהבהבה־חיורת, ארגוניט. העיבוד של אבן כזאת דורש מאמץ לא־רגיל. ובעלי־מקצוע, העובדים עתה בליטוש השיש בבית־החרושת “אבן” שבמפרץ חיפה, ראו את הצנצנות האלו, ואמרו: “בימינו, אפשר לנסות לעבד ככה את האבן הנהדרת הזאת, עושים זאת בעזרת יהלומים. אולם לא כדאי לסכן יהלומים”…

יצירות האמנים מארץ־היאור נמצאות כאן, במוזיאון החיפני, בחברה של אמני־קרמיקה ־מקפריסין, יוצרי־זכוכית מצור ומצידון, וציירים ופסלים מארץ־ישראל הקדומה.

בכן, עוד קולנוע אחד נוסף לחיפה. צריך אדם להיות בעל־חשבון מובהק כדי לחשב כמה יש לנו כבר סינמאות בעירנו. אומרים, שמספרם מגיע ל־20. זה כבר מצטרף לחשבון של קולנוע אחד על כל רבבת תושבים. לפי זה צריך שיהיו, למשל, בתל־אביב 35, השם ירחם! כל־כך הרבה בתי־קולנוע אין ודאי גם בהוליווּד.

אצלנו בונים בתי־קולנוע בכל הזמנים, בגאות ובמשבר. יש גם מוסדות־ציבור המתכוננים להפוך אולמיהם לקולנוע. וכל אלה בזמן שהאולמות הקיימים ריקים למחצה, והתור אינו קיים אפילו במוצאי שבתות.

יש אומרים כי אין סיכויים שבתי־הקולנוע החדשים יעשו עסקים טובים. לכל היותר, יהיו הענינים בערך, כך:

א) מקימים קולנוע חדש, והוא עולה רבע מיליון. הוא עובד חדשים אחדים, מביא הפסדים, ואז

ב) מוכרים את הקולנוע על ציודו ב־150 אלף לבעלים חדשים. הם עובדים חצי שנה ומגלים שהפסידו.

ג) ושוב מוכרים, הפעם ב־75 אלף, מזה 80 אחוז בשטרות.

ד) ואז – קולנוע, שעלה כך־וכך בזול, יכול כבר לשאת את עצמו…

רחובותיה של חיפה התקשטו דגלים קטנים, ממש כמו בגן־ילדים. זהו המיבצע של אגודת הסוחרים, העורכת “תערוכות לתוצרת הארץ” בחלונות־הראוה של החנויות, ומכריזה על פרסים, ומגבירה המולה – סגולה לפרנסה.

הציפיה לתנועה מוגברת במסחר, לערנות משקית, משותפת לכל השכבות. כאשר פתחו, לפני זמן־מה, את הרציף החדש בנמל, איחלו כל הנואמים (והם היו לא מעטים) שתגבר התנועה, העבודה, הפרנסה, וקולע מכולם היה מר י. כספי, ממנהלת הנמל, שהזכיר את הנביא אליהו, והתפלל שזכותו תעמוד לחיפה: “ומי שענה לאליהו הנביא בהר־הכרמל, הוא יעננו!”

רבים מציבור הפועלים בחיפה מכירים את פריץ הרבורגר, הוא עבר מן הפעולה באיגוד המקצועי אל עסקי ההכשרה המקצועית. הוא הושאל מתנועת־העבודה ההסתדרותית אל משרד־העבודה הממשלתי.

הייתי בפתיחה רשמית של קורס להכשרה מקצועית, אחד מקורסים רבים ושונים. פריץ הרבורגר נאם שם בזו הלשון: חברים, לנו במשרד־העבודה יש אנשי־מעשה, אבל חסרים לנו נואמים. מסיבה זו פתחנו את הקורס בזמן, אבל את הפתיחה הרשמית עם הנאומים דחינו לשלושה שבועות…

אפשר להאמין לאדם האומר שאין לו פנאי. אבל איך אפשר להאמין לאדם הטוען שאין לו פנאי, ובכל־זאת הוא מוצא לו פנאי לספר לך עד כמה אין לו פנאי.

בואו, בני־הנעורים! כבשו את חיפה, מלאו את רחובותיה המולת־נעורים ושירת־החופש של ילדי־עמל! שלכם ולמענכם העיר הזאת, וכל טעם קיומה – בכם, בעתיד אשר אתם תרקמו לה.

עיר המעלות היא העיר הזאת. מכל סימטה של העיר התחתית אפשר לעלות אל קוי־גובה חדשים. כאן עולים ומעלים, ומתעלים. כל הישוב העברי בעיר הזאת יכול לשמש לכם סמל לכך. לפני שני דורות התחיל גידולו האטי בין הבתים הנושנים של עיר נושנה וזרה. והישוב הזה פרץ ועלה. הוא הקים את הדר־הכרמל ואת הר־הכרמל ואת נוה שאנן, ופרץ אל המפרץ, והקים קרית־חיים, ועד כמה וכמה שכונות־עובדים – כולן קריות־חיים וישובי־עבודה. ובכולן מתנוסס דגלה של ההסתדרות, ונשמעת שירת משמרתה הצעירה – שירת הנוער העובד.

עיר העליה היא חיפה. מתוכה הושטו ידים להצלה ולהעלאה, ובשעריה עברו מאות אלפי העולים מכל קצוי העולם. ועיר הקליטה היא. במשך חמישים שנה גדלה מתחומי עיירה לממדי כרך של עשרים ריבוא. מאז קום המדינה ועד עתה גדלה פי שלושה. צאו לעיבורה של עיר וראו: בחלק הדרומי בלבד, בשכנות לשער־העליה, תמצאו את מחנה־דויד ואת ה"טירות", גוש ההולך ונקלט על־ידי חיפה העברית, והגוש כגדלה של חדרה, למשל. ומעברות כאלו רבות, מכל עבריה של העיר הזאת, וכולן בתחומיו של מחנה־העבודה החיפני.

כי קודם־כל עיר־העבודה לפניכם, בכוח העבודה גדלה, ובזכות העבודה נעשתה מרכז לכלכלה הישראלית. משערי בתי־החרושת שלה יוצאים ברזל ומלט, דשנים ומכונות חקלאות, אריגים וצבעים, מכוניות, מכשירי־עבודה, וצרכי־מאכל. הסביבה של חיפה היא גוש חקלאי המפרנס את הארץ ביבוליו. החוף משמש בסיס לצי העברי ומקלט לציי העולם הגדול. והיבוא עם היצוא של ישראל נפגשים בנמל של העיר הזאת, והנמל עצמו שקול כנגד מקומות־עבודה רבים. ובסך־הכל רוב העיר הזאת הם אנשי העבודה, ואנשי ההסתדרות.

אכן, חיפה היא עיר ההסתדרות. שלט צנוע בחצר טכניון מעיד כי כאן נוסדה ההסתדרות. אבל מעידים גם בתי ההסתדרות, הגדולים אולי בארץ; ושיכוני ההסתדרות, המהווים חלק חשוב של חיפה; ומפעלי־התרבות הנרחבים של מועצת הפועלים; והכוח ההסתדרותי המדריך ומכוון את העיריה של חיפה, וליכוד הציבור בשעות־מבחן ושביתות; ונאמנותו לצוי התנועה, לכל הגיוסים וצורות ההיחלצות, למן ההגנה וכיבוש העבודה, ועד התנועה “אל הכפר”. כל המערכות הישוביות ידועות לאנשי העיר הזאת. בכמה מן המאבקים יצאה היזמה מכאן – לא במקרה, חברינו ואורחינו הצעירים.

ומה שהיינו עוד רוצים לראות: שתהיה חיפה עיר־הנוער. העיר הזאת לא קיפחה את הנוער, חלילה. היא עזרה לו להקים מועדונים. העיריה הקימה מגרשי ספורט ומשחקים. יש התחלות טובות למיבצעים חשובים – יש גם בית לסניף הנוער העובד, ובו שוקקים חיים, כאשר ידעתם. אולם רישומו של הנוער בעיר הזאת אינו ניכר. הוא לא כבש את רחובותיה. הוא לא משתתף במאבקיה, ובכל־אופן לא במידה הראויה. דומה, מוותרים אתם על המקום המגיע לכם בצדק. מדוע?

לפני שלושים שנה, בועידתכם הראשונה, נאמרו דברי־ברכה על־ידי חבר ותיק. עתה הוא כאן מלא להט־נעורים, והוא יושב באחד הקיבוצים בנגב, הוא דוד בן־גוריון. והוא אמר: “אחד הנצחונות הגדולים, היכול לשמש לנו כקנה־מידה לכיבושינו – – – הוא הנוער העובד… בתוך תנועתנו זהו הענף הראשון היונק כבר באופן ישר ממקורות ארצישראליים. עצם העובדה של כינוס נוער כזה מכל קצוי הארץ, הוא אחד הדברים המעודדים והמחזקים בתנועתנו… עצם המאורע של ועידה זו עלול לחזק את כוחה של הסתדרות העובדים. אנחנו רואים בכם את חלום נעורינו. את כל הזוהר והרעננות במלוא כוחם. משום כך אנו מלווים את ועידתכם ברגש אהבה גדול”…

ולדברים האלה לא נוסיף – הם מבטאים את רחשי לבנו לועידה.

כי הדברים האלה כאילו נאמרו רק היום.

1953/4.

שולחן־העתונאים היה מלא, אבל השורות, התפוסות כרגיל על־ידי הקהל, היו דלילות. בישיבת העיריה נידונו מספרים, אחוזים, וכהנה וכהנה סעיפים “יבשים” של תקציב השנה הבאה. ושר־האוצר של עירית חיפה, יוסף נוסבאום, הרצה על מגמות־היסוד של התקציב. הוא סיפר על ההוצאות שגדלו, השירותים שהתרחבו, ועל ההכרח להגדיל את תקציב ההוצאות, בערך ב־25 אחוזים. אולם הוא גם השתדל לשכנע, כי ההכנסות תגדלנה. אי־אפשר שלא תגדלנה. ההכנסות מן הארנונות תגדלנה, בערך, במיליון לירות לעומת אשתקד, גם מפני שהועלה “הגג” מעל הארנונות והמסים, וגם מפני שנוספו לעיר הזאת 7000 חדר בשנה אחת, ויש גידול טבעי, וכו' וכו'.

ככה, בשיחת־מבוא תקציבית, מתגלה כמה גדלה העיר. בשנה של לחץ כלכלי, של דוחק בכספים, של מחסור באשראי וחמרי־בנין אינם בשפע, כידוע – נוספו לעיר בנינים פרטיים וציבוריים, והתוספת השנתית הזאת, כשלעצמה, יכולה להיות עיר – כמו חדרה, למשל….

חיפה – משלט

הרבה שמות מזהירים יודעת ההיסטוריה של מלחמת־השחרור שלנו. כולם עטורי גבורה, הקרבה והוד, והם נמשכים לאורך כל המפה של ארץ־ישראל, למן מטולה ותל־חי ועד אילת. אולם מכולם התבלטה העיר חיפה ברושם הגדול, שעוררה בעולם כולו, כאשר נודע כי היא נכבשה על־ידי ה"הגנה". כל עתוני העולם ראו בשחרורה של עיר־הכרמל את המפנה הגדול במאבק־הדמים בין היהודים והערבים. אחד מעתוני אירופה הודיע, כי “המדינה היהודית כבר נכבשה בחיפה”.

הנמל המודרני היחיד בארץ נמצא בחיפה. אולם העיר הזאת כבר היתה אז, בתום הממשל הבריטי, מרכז לתעשיה הגדולה; צומת־דרכים לרכבת ולכבישים, המחברים את הארץ עם הצפון והדרום והמזרח; הנפט וזיקוק הנפט קשורים בחיפה; שדה־התעופה, חברות־ספנות, בתי־מסחר ומחסני־סחורות; “עודף” חקלאי וריכוז טכני־מקצועי – מה לא היה כאן? היה ברור, כי מי שישלוט בחיפה, ישלוט בעיר־הבירה הכלכלית של הארץ. ידעו זאת שני הצדדים, ולא פחות מזה – גם הצד השלישי, האנגלים. אלה עסקו ב"פינוי" שלטונם, בהעמסת סחורות וחיילים על האניות שהפליגו מחיפה. אולם הם עוד התערבו מפעם לפעם במהלך “המלחמה הקטנה”, ולרוב דוקא לצד הערבים…

ההתקפה

יומים לפני הפסח היתה “מלחמת־העמדות” הממושכת, שארכה חמישה חדשים – למלחמה גדולה, חריפה ומכרעת. האנגלים הסתלקו מרוב העמדות בחיפה, והשאירו לעצמם רק את שטח הנמל ואת הכביש המחבר את העיר התחתית עם הר־הכרמל.

נוצר, איפוא, מצב חדש – והיה צורך לנצל אותו מיד. אותו יום היו חילופי־יריות עזים. הרחובות הראשיים של חיפה היהודית היו נתונים לאש חזקה, אולם בכל אלה היתה הרגשה שהקרב הגדול עוד יבוא. ואמנם, הוא התחיל בחצות הלילה, בכמה קטעי־חזית בבת־אחת.

הנשק המועט, העייפות האיומה והקשיים הטופוגרפיים המיוחדים של חיפה, השוכנת במורדות, בואדיות – כל אלה לא הפריעו את הפעולה הגדולה, המתוכננת. אותו לילה, לאחר הרעשה כבדה, התקדמו כוחות ה־"הגנה" כמעט בכל החזיתות. פה ושם עוד עמדו בחורינו מוקפים מכל צד ומתגוננים בחירוף־נפש. משכונות העיר התחתית עוד הפגיז תותחן אנגלי את העמדה הקיצונית שלנו בהדר־הכרמל. אולם כאשר בא הבוקר – כבר זרחה שמש הנצחון. רוחם של הלוחמים הערבים נשברה כליל. המוני־המונים עזבו את השכונות הערביות, ורצו אל הנמל לחפש סירות ולברוח לעכו או לבירות בלבנון.

משא ומתן שלא נגמר

הערבים רצו לדעת מה רוצה מהם ה"הגנה", ומה תנאיה לכניעה מסודרת. ואז פנו אל “הצד השלישי”, אל הגנרל הבריטי, מפקד האזור, שיהיה הוא המתווך. הבריטים לא הכירו אז בהחלטת או"ם, שהמדינה היהודית צריכה לקום (ב־15 במאי, כלומר בעוד שלושה שבועות!), והם פנו אל ה"ג’ואיש אותוריטיס" – כלומר, השלטונות היהודיים – שם סתמי, לא־מחייב – שיודיעו, מה תנאי הכניעה. ומטה ה"הגנה" הודיע: כל הנשק הנמצא בידי הערבים יימסר לידי ה"הגנה" ויופקד במחסנים מיוחדים. שם יישמר על־ידי ה"הגנה" עד 51 במאי, היום שנועד להקמת המדינה היהודית. כל הזרים – סורים, לבנונים, עיראקים, אנגלים, גרמנים, יוגוסלבים שבין הלוחמים הערביים, יימסרו לידי ה"הגנה"; כל הערבים ייהנו מזכויות אזרחיות ומבטחון; השלטון בחיפה מסור בידי כוחות ה"הגנה".

אחר הצהרים באו נציגי הערבים אל הבית הגדול של עירית חיפה ושם התנהל המשא־ומתן בהשתתפות הגנרל הבריטי. מסביב לשולחנות ישבו נציגי שני הצדדים, ובראש השולחן – ראש העיריה היהודי הישיש, מר שבתאי לוי, וגנרל סטוקוול. בין המסובים היו כמה ממפקדי ה"הגנה", שיצאו רק עתה מן המחתרת. ביניהם גם “מוטקה” – כיום רב־אלוף מרדכי מקלף, ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל. לאחר שקרא הגנרל לפני הנאספים את מכתב ה"הגנה", הוא הוסיף כמה מלים. לדעתו, ההצעות הוגנות למדי, והערבים יכולים לקבל אותן בכבוד. אז ביקשו הערבים “הפסקה לשם התיעצות”. למעלה משעה חיכו להם, ואז באו רק אחדים מתוך המשלחת הגדולה שלהם, והודיעו כי על התנאים לא יחתמו והם מבקשים רק זאת: שיינתן להם בשקט לעזוב את העיר.

רק כאַלפים־שלושת אלפים מתוך חמישים־ששים אלף ערבים שהיו בחיפה החליטו להישאר, וביקשו חסות של המדינה היהודית העתידה לקום. ה"הגנה" החלה בסריקה קפדנית אחרי צלפים וחיילי כנופיות שניסו להסתתר. רבים מהם נעצרו, הובאו ל"בית־הסוהר הצבאי הזמני" בחצר של בית־הספר הערבי ברחוב הבורג' ושם נחקרו.

ובעיר הוכרז “שלטון עברי עצמאי”. שידורי ה"הגנה", שפעלו חדשים רבים במחתרת, התחילו להעביר אל התושבים היהודים (והערבים) את הוראות השלטון החדש. חלק 'מכוחות ה"הגנה" הפך ל"חיל־כיבוש", ושמר על השכונות שהתרוקנו בן־לילה. חלקים אחרים נצטווּ להכין את עצמם לפעולות חדשות. עוד היתה חיפה מוקפת. בטירה הקרובה היה מרכז של צבא מעיראק, ובעכו התרכזו כוחות פולשים מסוריה ומן הלבנון. ובנמל חיפה עוד היה הצבא הבריטי. אבל את חג־הפסח חגגנו מתוך בטחון גמור. המדינה היהודית כבר היתה עובדה קיימת בחיפה. וידענו, כשם שידע כל העולם: עוד שבועות מעטים ויונף דגל המדינה היהודית בכל הארץ.

(רשימות מעיר העתיד)

ברציפי נמל חיפה מהלכות מכוניות־משא של הצבא הבריטי, משוריינים נראים פה ושם, כובעים ירוקים של אנשי “הקומנדו הימי” מתבלטים בשער הנמל. ארגזים כבדים מכילים את “מטעני הפינוי”, וכל הנמל וסביבתו עודם בשטח “מובלעת” של הכיבוש הצבאי הבריטי: כאן שולט הגנרל מק’מילן בשם האימפריה.

אבל בתוך הנמל הזה אתה מרגיש בכל־זאת כי חיים עברים מפכים פה. הם צמחו וגדלו בדרך אורגנית. החלוצים הראשונים, שנכנסו לעבודות הים, לפני שנים רבות, עודם זוכרים את הקשיים, את הנכר ולבטי הכיבוש. כמה היה צריך פועל יהודי להוגיע את עצמו ולהתגבר על מכשולים עד שלמד סבלות פשוטה, לטעון פחם, לפרוק ארגזים, להעמיס שקים, ועל אחת כמה – עד שנעשה סואר, מכונאי, הגאי, מתקן־ספינות, אמודאי.

כל אלה ועוד רבים אחרים מילאו עתה את הנמל ועשאוהו נמל יהודי. בין 1200 העובדים בימים אלה (שלא בעונת משלוח־ההדר) יש יותר מאלף יהודים, והעבודה נעשית בשיטתיות. המסחר והנסיעות, היבוא והיצוא מתקדמים, ללא צווחות של חורנים, ללא מהומה והמולה ובלי הכוח של מתן שוחד, כפי שהיה נהוג בכל השנים של שלטון המנדט.

וליד הקיר החיצוני הגדול של המעגן, זה הנקרא “שובר־הגלים הראשי”, ניצבת תערוכה של היסטוריה יהודית: אלו ספינות־המעפילים לעשרות, שבחורי ה"הגנה" הביאו אותן אל הארץ, מהן קטנות ביותר, הנראות כסירות־דייגים (הספינה “ברל כנצלסון”), ומהן גדולות, כמו “כנסת ישראל”, שהביאה יותר מארבעת אלפים מעפילים, מהן ישנות ורעועות, שהגיעו בקושי לחופים, ומהן חזקות ומוצקות, אשר עוד תצלחנה לשרת את דרכי הים בפיקוחם ובעבודתם של ימאי ישראל.

ליד שובר־הגלים, בקרבת השלד הטבוע של האניה “פאטריה”, עומדות בסך הספינות “משמר־העמק”, “יחיעם”, “חביבה רייק”, “יגור”, “הנרייטה סאלד”, “מולדת”, “אף־על־פי־כן” ועוד ועוד. באמצע המעגן עומדות ספינות בתיקונן. אנשי המספנה “עוגן”, שהתמחו במשך שנים בתיקון אניות־אורחות, עושים עתה בתקנת הספינות שלנו, אשר הוחרמו על־ידי שלטון המנדט. ההחרמה בוטלה עתה, כשם שבוטל השלטון הבריטי עצמו. מן הרציף כבר הפליג הנציב העליון האחרון, ומן המספנה כבר יצאו הספינות הראשונות לשירות העליה היהודית – תחת דגל ישראל.

ערב שבועות תש"ח (17.6.48)

אלף מערות יש בהר־הכרמל, מספרים הדרוזים, הגרים בראש ההר. וכל מערה יש לה אלף סודות ואלף קסמים. כפי שידוע לי, אין זה מדויק ביותר ביחס למערות: חוקרי הכרמל בטוחים שיש הרבה יותר מאלף. אולם נכון הדבר, שכל פינה בהר־הכרמל יש לה קסמים מיוחדים. ככל שאתה מתקדם בשבילי הכרמל, מתחלף הנוף, השטח, הצמחיה ו..מצב־הרוח. אתה הולך, למשל, ב"כביש רופין", או בדרך נשר–חריבה, או ברחוב יפה־נוף (בחרתי רק במקרה את המקומות הללו!), ואין העין שבעה מחילופי המראות. אתה יכול לראות את שלג הלבנון והחרמון; את המפרץ הגדול בין חיפה לבין עכו, אשר כל ציי ים־התיכון יכולים להיכנס לתוכו בלי קושי; את הרי הגליל, אה עמק יזרעאל ועמק זבולון; או שאתה יכול להינפש מהחום באחת המערות שבדרך. יש מערות ענקיות, שבהן יכולים למצוא להם מקום רבבות אנשים, ויש מערות עתיקות, שבהן נמצאו שרידי האדם הקדמון.

כל זה, והרבה יותר מזה, אינו ידוע לקהל, וביחוד לא לאנשים שאינם גרים בחיפה. החיפנים “מגלים” את העיד לאט־לאט, והאורחים באים, “חוטפים מבט”, אומרים “יופי!”, ומסתלקים לדרכם. הם מחפשים, כרגיל, מנוחה, נוחיות, סידורי־קיץ. ואם היה דוחק באוטובוס, או שהמלון היה לא־מוצלח, מה ערך לכל היופי של הכרמל והמפרץ?

1953.

את “רחוב הכרמל” (או “שדרות הכרמל”) בחיפה אַל תחפשו על הר־הכרמל. הוא נמצא למטה, ונמשך משפת הים עד הפינה, שבה מתחיל ההר להתרומם. ומשני צדי הרחוב הזה – סימטאות צרות, ושם גרים רבים מן העולים החדשים, ויש בתי־ספר, ומוסדות־ילדים ולא רחוק משם – שכונת ואדי־ניסנס הערבית, והרחוב גובל ברחוב יפו העממי בהחלט ובתחנת אש"ד השוקקת המון־אדם מכל הישובים ומכל הסוגים. וראה זה פלא: ברחוב הכרמל, הרחב מאוד, הנמשך לאורך ¾ קילומטר, צומחים פרחים רבים ומרהיבי־עין בערוגות פתוחות, בלי גדר־מגן ובלי שמירה – ואיש אינו קוטף ואינו מקלקל כלום. הילדים עצמם, האמהות, הציבור כולו שומר על היופי הזה יותר מכל מפקח.

העיר ההררית שלנו יש בה הרבה מקומות חשופים: יסודות של בתים, סלעים, מגרשים לא־בנויים. הסלעים הקרחים מבליטים את השממון ומראים, איך נשתמרו בתוך ישוב פורח פינות־מדבר. אולם לאט־לאט מתחילים עתה הסלעים להתכסות. מאיזו פינה בתחתית הסלע – על־פי רוב פינה של פחות מחצי מטר מרובע – עולים צמחים מטפסים, נאחזים בסדקי האבן, מתפתחים לכל צד, ופורחים בצבעי אודם, ורוד, ירוק, לבן, עד שיכסו את השטח כולו. לא הצלחתי עד כה לראות את הגננים של העיריה, בעשותם את העבודה הזאת.

בצניעות, כנראה בשעות שלפנות בוקר, הם עובדים בפינות אלו, אולם כל איש־חיפה היה מוכן, ברגע שיראה אחד מהם בעבודה הברוכה הזאת – לגשת וללחוץ ידו, המשנה נופי־בראשית.

1953.

אנשי הסביבה, הקרובה והרחוקה, מספרים: חיפה בהרים – הכרמל. והוד הכרמל – שיאיו. ונישא מכולם – “כובע הדרוזים”.

שני כפרים לדרוזים במרומי ההר, וביניהם שוקע הכרמל במקצת, כעין השקע בין הקצוות של כובע־הגרב הצבאי. כמו קני־נשרים נראים בתי־האבן הצנועים והמוצקים מרחוק. מסביב – רכסי ההר, ואויר הים עולה מן הואדי, ורוח־הרים מרעננת וטהורה. ורוח של חירות באנשים.

שמע הדרוזים יצא למרחקים. השלטון התורכי סבל מהם קשות. ואיברהים־פחה נוכח בעוז־רוחם. הבריטים השתדלו לחיות אתם בשלום. והכנופיות הערביות לא פיתום לשלום ולא התגרו מלחמה, פשוט – התרחקו מהם ולא העיזו להתקרב.

עוברי־אורח מספרים על הדרוזים: “והם יושבים בהרים הגדולים ובנקיקי הסלעים. ואין מלך, ואין שר ושופט עליהם. כי מעצמם הם יושבים בין ההרים והסלעים, ועד הר החרמון גבולם”…

כך כתב עובר־אורח, אשר פגש את הדרוזים מקרוב – והוא הנוסע רבי בנימין מטודילה – לפני שבע מאות וחמישים שנה. והדברים כאילו נכתבו זה עתה.

בערוֹב היום היינו מסובים בכפר עוספיה, בביתו של השיך הישיש. הוא סיפר בטעם־זקנים על פרשת־חיים מופלאה, כאשר זיכהו האלוהים, זה 95 שנה. נמצא מישהו מן האורחים, אשר האלוהים שלל ממנו את חוש־הטעם, והוא שאל: ואיך אתם, הדרוזים, מרגישים את עצמכם מאז הכיבוש?

על שאלה לא זהירה באה תשובה נמרצת. – אדוני, לפני 450 שנה באו אבותינו והתיישבו במקום הזה. כמה חליפות ותמורות ראה הכרמל מאז. כמה פעמים עבר השלטון מיד אל יד בארץ הזאת. והכפר שלנו – נשאר שלנו. הוא לא נכבש מעולם!

כאותו הישיש, המתקרב לגיל המאה, ראינו את הקוממיות הרוחנית מתמזגת עם הבריאות הגופנית. הוא שמר על הרעננות הדרושה לשיחה עם אנשים מן החוץ. כל ימי חייו לא חלה במחלה רצינית. ארבעים שנה כיהן כמוכתר, ניהל את העדה בעצתו וייצג אותה כלפי חוץ. ובעשור החמישי לכהונתו – זה היה לפני 25 שנים – מסר את התפקיד לבנו. שבעה בנים לו, לשיך, ובת אחת. כולם בכפר, מגדלים בנים ובנות. ורעייתו, כבת 90, צופיה הליכות המשפחה הענפה, ועל־פיה ישקו עניני־פנים. וגם היא, כבעלה, אינה נזקקת למקל בלכתה לביקורי משפחה, ואינה מרכיבה משקפים לעיניה. ובמדרגות לקומה השניה של ביתם, מדרגות־אבן ללא מעקה, היא עולה בלי שהיות.

והישיש, בדברו, מקרב את הזמנים עד לידי טשטוש פרספקטיבה. בימי ילדותו היה הנושא הקבוע לשיחות – ענין שקרה רק שנים מועטות לפני־כן: איך רעמו תותחיו של נפוליון־קיסר, וצי של מעצמות אירופה עלה על חיפה ויכבשנה. וחיפה של אז – ושל שנים רבות אחר־כך – לא נמל לה, לא דרכים, לא שלטון מחוזי ולא קשרי־עולם. רק נזירים נוצרים התבודדו על הכרמל. דייגים יוונים ואיטלקים ומצרים היו מגיעים אי־פעם אל החוף. ושנים רבות עברו עד שקמו הבתים הראשונים בנוסח מודרני בחיפה תחתית, מיסודם של בני־ההיכל. ועוד שנים עברו – ונבנתה רכבת ליפו ולדמשק, ואחר־כך – נמל גדול. ועשרות שנים היתה התישבותם של יהודים בחיפה ועל הכרמל בגדר של חזון לעתיד.

כן, הוא, הישיש, השיך לבּיבּ, זוכר גם את איש החזון, את סר אוליפנט, החוקר, הסופר, איש האמת והדעת. היה גר עם אשתו בכפר השני, בדליית־אל־כרמל. ידיד היה לעדת הדרוזים, וטוב לכל אדם. ובמותו נשארה אשתו לגור בכפר אשר אהב בפסגת הכרמל. מתי היה הדבר? לפני ששים שנה. ששים וחמש? לפני שבעים, הא?

השנים מתכווצות. אתה מקבל גישה ישירה לדברים, עד כדי חויה של משתתף ממש.

שנים רבות מקיימים בני הכפר יחסי־ידידות עם היהודים. יחסים של שכנים טובים – עם בית־אורן, כפר־חסידים, משק יגור, עטלית ואחרים. ויחסי עבודה משותפת עם פועלים, סוחרים, פקידים, עסקנים. מן הדור הצעיר גדלו עסקנים פעילים בברית פועלי ארץ־ישראל. אכן ה"ברית" וההסתדרות ואישיה, ומזכיר ההסתדרות בחיפה במיוחד, מקובלים על כל העדה, היודעת להעריך ידידות כנה.

את המלחמה מרגישים הדרוזים ככל תושבי ישראל. הצעירים התגייסו לצבא ישראל, ועל היחידה שלהם כבר מהלכות אגדות־זוהר גם בארצות אחרות. ומהם חירפו את נפשם על מדינת ישראל בשחרור הגליל מכנופיות קאוקג’י. ובעוספיה, אשר רבים מבניה השתתפו בקרב, נערכה אזכרה רבת־רושם ביום הארבעים לקרב, כמנהג העדה. נציגי הצבא הישראלי ציינו לשבח את מסירותם ואת עוז־רוחם.

כאלף ותשע מאות תושבים בכפר עוספיה, מהם 80% דרוזים, ויתרם ערבים נוצרים, קתולים נוסח רומא. לפי ה"מפתח" הזה מורכבת גם הועדה המקומית, הקובעת סדרי אספקה ושיעורי רוחים. מאת מפקח על המזון של הממשלה הם מקבלים את המצרכים שבפיקוח – סוכר, אורז, שמן, וכדומה. את התוצרת המקומית מעבירה הועדה אל הצרכניה של ברית פועלי ארץ־ישראל בחיפה. יש לועדה גם “מנגנון” קטן – לחשבונות, להחסנה, לחלוקה צודקת. הרכבה של הועדה ופעילותם משווים לה חשיבות מיוחדת, והחלטותיה קובעות גם בענינים אחרים, אשר היא עצמה קובעת מה תחומם. כעין “ועדת־המצב” של הכפר.

הכפר הדרוזי הוא כפר עמלים. ההבדלים הסוציאליים אינם ניכרים כמעט. מספר הנזקקים לעזרה אינו גדול, ומידת העזרה ההדדית מצוה היא.

מספר הפועלים משתנה, לפי העונה. יום־יום יורדים האוטובוסים של הכפר אל חיפה ומסיעים את העובדים – לנמל, לסולל בונה, לבתי־הזיקוק, לבתי־מלאכה, התוצרת העצמית של הכפר אינה חורגת מתחומי החקלאות – נטיעות, פלחה, וטבק, זה שנים קשור הכפר עם פירמה אחת הקונה את כל עלי־הטבק – הלא הם האחים בז’ראנו. “קצת פרנסה” יש גם לנהגים של מכוניות־משא ומוניות.

עתה על הפרק – הסדרת המים. אילו היתה אספקת־מים מסודרת כדבעי היו בעיות חמריות רבות נפתרות כאילו מאליהן. אכן, זוהי הדרישה העיקרית של אנשי עוספיה מכל ה"גורמים", והם בטוחים, כי משרד המיעוטים בחיפה יאיץ בכולם – עד שיהיו מים בשפע כל ימות השנה.

והבעיה השניה – בית־הספר. המורים הקודמים, כולם ערבים־נוצרים, ברחו ביום שנשבר מעוז הכנופיות הערביות בחיפה, ומאתים התלמידים (בית־הספר מיוחד לבנים, הבנות למדו בבית־הספר של הנזירות הצרפתיות) נשארו ללא תלמוד־תורה. וראשי הכפר רואים את עתידם של בני הדור הצעיר בהמשך הלימודים. אחדים מבני עוספיה כבר גמרו את בית־הספר העממי וממשיכים תלמודם בבתי־ספר גבוהים יותר.

שנינו לא ידענו לאן. לא היתה שהות להימלך והתור העצבני לחץ עלינו להתקדם. אולי זוכרת את: ילדים הכריזו חדשות של ערב, והחישו את מהלך הזמן. יום־אביב היה, והוא נראה כספורטאי צעיר לפני גמר המירוץ – דרוך ומגמא את רגעיו האחרונים. התור נמס מהר, ולפנינו הופיעה השאלה השגורה של קופאית עייפה: – לאן, בבקשה?

וענינו שנינו כאחד: – לחיפה. שניים לחיפה.

קרובים וידידים לא היו לנו בחיפה. לא הכרנו את קסמיה אלא במעט מן המעט. יצאנו לדרך ללא תכנית, ורק צמאון השוטטות הדריכנו. לפנינו היתה הארץ כולה, ואנחנו יצאנו לחיפה.

*

ורק כאן נתגלתה לפנינו העיר של אלף הקסמים. מכאן נראו לנו פסגות הלבנון ובוהק סולמה של צור. השתרע לרגלינו המפרץ, החובק את הים, ויש בו כדי לכנס אל תוכו את כל ציי ים־התיכון. מכאן העמק ורכסי הכרמל, ונקיקי ואדיות ופתחי מערות. ושבילי הכרמל – כל חמש דקות מתחלפים הנופים, הסודות והצבעים.

זרים עוברים ביעף, חוטפים מבט, אומרים “מה נפלא”, וחולפים. אולם מי שקשר את עצמו אל הנוף הזה, מגלה אותו לאט, מסך אחרי מסך. בואדי רושמיה נפרש לפנינו נוף־האדם הקדום ביותר. כאן עוד היו גרים שוכני המערות. ממשפחה בידואית דלה, השתכנו באחת המערות הגדולות ללא תכלית, ובה קיימו את חייהם כאשר היו מקיימים טרוגלודיטים אחרים, לפני רבבות שנים. ואחת הנשים שלהם, שישבה בפתח המערה, הביטה עלינו בפחד, ולא ידעה מה ערכו של המטבע, שקיבלה מאת המטיילים הצעירים. וכאשר נשאלה: השמים האלה, הים, השקע בין ההרים והמערה העצומה הזאת, בני כמה הם? ענתה בשלוה בוטחת: אולי מאה שנה, ואולי אלף שנים, אללה הוא היודע…

ובהר־הכרמל נקיקים ומערות ללא־ספור. הדרוזים בראש ההר קוראים לכרמל: הר אלף המערות. ומי שיודע, אומר כי יש הרבה יותר. ומהן גדולות, למחסה לשבטים בני אלפי לוחמים. גם “השבט” שלנו, אשר חזר אל הכרמל בימינו, מצא לא את המערות המתאימות: פה היו מחסני ה"הגנה" בימי המאבק. ולפני־כן, בימי מלחמת־העולם השניה, כשהצוררים התקרבו אל גבולות הארץ, והמצרים רצו לתת מעבר להם, והפלישה היתה קרובה ואפשרית כל־כך, היה מנוי וגמור – פה תהיה מלחמת שבטי ישראל. מן המערות האלה יגיחו למאבקם האחרון, אם לא תישאר להם פיסת־קרקע אחרת בכל הארץ הזאת.

מן המערות האפלות אפשר לצאת אל מרחבי הים והשמים. אתה יכול ללכת מפה אל המישור והחוף והשפלה ואל המדבר. אליהו הנביא מצא כאן את יחודו. פיתגורס חשב כאן את מחשבת המספר והקו והצליל המוסיקלי. ורבי נחמן מברצלב נמשך אל הקהילה הדלה שישבה למרגלות ההרים האלה, החלולים ומקומטים, ומספרים כבוד אל. ומפה אתה יכול לצאת אל המאה העשרים והעשרים ואחת. מן הדור של טרגלודיטים אל המעבדות הגאוניות, בהן מבקעים את האטום ומכינים את הטכניקה של המחר הגדול. גוניה של חיפה כמלוא הקשת – כמרחב ההיסטוריה האנושית.

וכרוחב אפקיה בחלל, כן נופה האנושי החי: הכל אומר שפע וחירות. לשם החירות ערקו לכאן נזירים ומורדים, מלומדים ופורצי־גדר. האם לא משום כך מצויים בהר־הכרמל כיתות ובנות־סיעות של כל דת וזרם רעיוני? דומה, בכל הארץ הזאת אין ריכוז כזה של מיעוטים גזעיים ודתיים, מוסלמיים ונוצריים, כאשר בעיר הזאת. כיפת־הזהב של עדת הבהאיים אינה מפריעה למוסלמים־הסונים. והעדה הנוצרית, המפוצלת בתוכה לבני־גונים, יכולה להיחשב כחבורה של אחים שנפרדו דרכיהם, ולא נפרדה אחוותם. ובני קיבוץ הגלויות שלנו – הסכם־ידידות שורר בין דתיים למתנגדיהם. עיר החירות, ההסכם והשלום.

את החירות והשלום צריך היה, כמובן, להשיג בכל דרך, גם בדרך המאבק הגדול. גם הטבע לוחם כאן למזיגה. שלוש ספירות של עולם החי והצומח נפגשות באזור הכרמל – של אירופה ואסיה ואפריקה, ומכולן אתה מוצא כאן, וכולן התחיוּ והשלימו. ההשלמה ההרמונית של הטבע המגוון, האופי והקצב השונים, הושגה תוך מאבק של דורות. והוא, המאבק, הריהו היפה בכל אשר יש במקום הזה. ההתפתחות תוך שינויים מתמידים, המהפכה בשרשרת – עדות לכך תשמש הנדידה הגדולה של העיר הזאת. איפה היתה שקמונה? וחיפה של ימי רבי אבדימי? וכייפה של הצלבנים? ועיירת־הביצורים החופית לפני מאתים שנה? וארד־אל־יהוד לפני היות הדר־הכרמל? כל אלה היו במקומות שונים. נדוד נדדה העיר. הטוב היה לה בנדודיה? מרחב היה לה. דרור נקרא לה.

על רקע של שטיח־פסיפס קדום מתנוססת כתובת בכניסה למוזיאון של עתיקות המקום הזה: “לזכר שנות־חיינו היפות”. את היפה שבכל האתרים ממזגת העיר כיום. היא ירשה את כולם. היא תחיה את החיים שנמחו בדעוך הדורות. בעד העתיד הזוהר יצאנו בה להגנה ולשמירה ולמאבק. השתפכנו בזרם בין המוני בני־ישראל, ירדנו בסימטאות אל הנמל לפגוש מעפילים אל השער שלנו, אשר נסגר בזדון ובאיבה. פגשנו את באי “יהודה הלוי” ו"יציאת אירופה", וניצולי “פטריה” וכלואי “ארבע החירויות”. עתה הם פה אתנו. האופק בשבילם, בשביל ילדיהם וילדינו.

ואנחנו תחנת־הבית לצי חדש של זבולונים חדשים. מרכז של תעשיה לארץ־היהודים המתנערת. ובקרוב – צומת־דרכים לנתיבות־עולם נרחבות, בין לונדון לבין קייפטאון. עולמות יתקשרו, ואנחנו נהיה הבריח.

לפנינו הארץ כולה, ואנחנו רוצים בחיפה.

תשט"ו