שנינו לא ידענו לאן. לא היתה שהות להימלך והתור העצבני לחץ עלינו להתקדם. אולי זוכרת את: ילדים הכריזו חדשות של ערב, והחישו את מהלך הזמן. יום־אביב היה, והוא נראה כספורטאי צעיר לפני גמר המירוץ – דרוך ומגמא את רגעיו האחרונים. התור נמס מהר, ולפנינו הופיעה השאלה השגורה של קופאית עייפה: – לאן, בבקשה?
וענינו שנינו כאחד: – לחיפה. שניים לחיפה.
קרובים וידידים לא היו לנו בחיפה. לא הכרנו את קסמיה אלא במעט מן המעט. יצאנו לדרך ללא תכנית, ורק צמאון השוטטות הדריכנו. לפנינו היתה הארץ כולה, ואנחנו יצאנו לחיפה.
*
ורק כאן נתגלתה לפנינו העיר של אלף הקסמים. מכאן נראו לנו פסגות הלבנון ובוהק סולמה של צור. השתרע לרגלינו המפרץ, החובק את הים, ויש בו כדי לכנס אל תוכו את כל ציי ים־התיכון. מכאן העמק ורכסי הכרמל, ונקיקי ואדיות ופתחי מערות. ושבילי הכרמל – כל חמש דקות מתחלפים הנופים, הסודות והצבעים.
זרים עוברים ביעף, חוטפים מבט, אומרים “מה נפלא”, וחולפים. אולם מי שקשר את עצמו אל הנוף הזה, מגלה אותו לאט, מסך אחרי מסך. בואדי רושמיה נפרש לפנינו נוף־האדם הקדום ביותר. כאן עוד היו גרים שוכני המערות. ממשפחה בידואית דלה, השתכנו באחת המערות הגדולות ללא תכלית, ובה קיימו את חייהם כאשר היו מקיימים טרוגלודיטים אחרים, לפני רבבות שנים. ואחת הנשים שלהם, שישבה בפתח המערה, הביטה עלינו בפחד, ולא ידעה מה ערכו של המטבע, שקיבלה מאת המטיילים הצעירים. וכאשר נשאלה: השמים האלה, הים, השקע בין ההרים והמערה העצומה הזאת, בני כמה הם? ענתה בשלוה בוטחת: אולי מאה שנה, ואולי אלף שנים, אללה הוא היודע…
ובהר־הכרמל נקיקים ומערות ללא־ספור. הדרוזים בראש ההר קוראים לכרמל: הר אלף המערות. ומי שיודע, אומר כי יש הרבה יותר. ומהן גדולות, למחסה לשבטים בני אלפי לוחמים. גם “השבט” שלנו, אשר חזר אל הכרמל בימינו, מצא לא את המערות המתאימות: פה היו מחסני ה"הגנה" בימי המאבק. ולפני־כן, בימי מלחמת־העולם השניה, כשהצוררים התקרבו אל גבולות הארץ, והמצרים רצו לתת מעבר להם, והפלישה היתה קרובה ואפשרית כל־כך, היה מנוי וגמור – פה תהיה מלחמת שבטי ישראל. מן המערות האלה יגיחו למאבקם האחרון, אם לא תישאר להם פיסת־קרקע אחרת בכל הארץ הזאת.
מן המערות האפלות אפשר לצאת אל מרחבי הים והשמים. אתה יכול ללכת מפה אל המישור והחוף והשפלה ואל המדבר. אליהו הנביא מצא כאן את יחודו. פיתגורס חשב כאן את מחשבת המספר והקו והצליל המוסיקלי. ורבי נחמן מברצלב נמשך אל הקהילה הדלה שישבה למרגלות ההרים האלה, החלולים ומקומטים, ומספרים כבוד אל. ומפה אתה יכול לצאת אל המאה העשרים והעשרים ואחת. מן הדור של טרגלודיטים אל המעבדות הגאוניות, בהן מבקעים את האטום ומכינים את הטכניקה של המחר הגדול. גוניה של חיפה כמלוא הקשת – כמרחב ההיסטוריה האנושית.
וכרוחב אפקיה בחלל, כן נופה האנושי החי: הכל אומר שפע וחירות. לשם החירות ערקו לכאן נזירים ומורדים, מלומדים ופורצי־גדר. האם לא משום כך מצויים בהר־הכרמל כיתות ובנות־סיעות של כל דת וזרם רעיוני? דומה, בכל הארץ הזאת אין ריכוז כזה של מיעוטים גזעיים ודתיים, מוסלמיים ונוצריים, כאשר בעיר הזאת. כיפת־הזהב של עדת הבהאיים אינה מפריעה למוסלמים־הסונים. והעדה הנוצרית, המפוצלת בתוכה לבני־גונים, יכולה להיחשב כחבורה של אחים שנפרדו דרכיהם, ולא נפרדה אחוותם. ובני קיבוץ הגלויות שלנו – הסכם־ידידות שורר בין דתיים למתנגדיהם. עיר החירות, ההסכם והשלום.
את החירות והשלום צריך היה, כמובן, להשיג בכל דרך, גם בדרך המאבק הגדול. גם הטבע לוחם כאן למזיגה. שלוש ספירות של עולם החי והצומח נפגשות באזור הכרמל – של אירופה ואסיה ואפריקה, ומכולן אתה מוצא כאן, וכולן התחיוּ והשלימו. ההשלמה ההרמונית של הטבע המגוון, האופי והקצב השונים, הושגה תוך מאבק של דורות. והוא, המאבק, הריהו היפה בכל אשר יש במקום הזה. ההתפתחות תוך שינויים מתמידים, המהפכה בשרשרת – עדות לכך תשמש הנדידה הגדולה של העיר הזאת. איפה היתה שקמונה? וחיפה של ימי רבי אבדימי? וכייפה של הצלבנים? ועיירת־הביצורים החופית לפני מאתים שנה? וארד־אל־יהוד לפני היות הדר־הכרמל? כל אלה היו במקומות שונים. נדוד נדדה העיר. הטוב היה לה בנדודיה? מרחב היה לה. דרור נקרא לה.
על רקע של שטיח־פסיפס קדום מתנוססת כתובת בכניסה למוזיאון של עתיקות המקום הזה: “לזכר שנות־חיינו היפות”. את היפה שבכל האתרים ממזגת העיר כיום. היא ירשה את כולם. היא תחיה את החיים שנמחו בדעוך הדורות. בעד העתיד הזוהר יצאנו בה להגנה ולשמירה ולמאבק. השתפכנו בזרם בין המוני בני־ישראל, ירדנו בסימטאות אל הנמל לפגוש מעפילים אל השער שלנו, אשר נסגר בזדון ובאיבה. פגשנו את באי “יהודה הלוי” ו"יציאת אירופה", וניצולי “פטריה” וכלואי “ארבע החירויות”. עתה הם פה אתנו. האופק בשבילם, בשביל ילדיהם וילדינו.
ואנחנו תחנת־הבית לצי חדש של זבולונים חדשים. מרכז של תעשיה לארץ־היהודים המתנערת. ובקרוב – צומת־דרכים לנתיבות־עולם נרחבות, בין לונדון לבין קייפטאון. עולמות יתקשרו, ואנחנו נהיה הבריח.
לפנינו הארץ כולה, ואנחנו רוצים בחיפה.
תשט"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.