הוארד פאסט מפורסם בעיקר הודות לספריו הנודעים ‘אחי גיבורי התהילה’, ‘ספרטקוס’, ועוד. במקביל לכתיבתו ‘התקנית’ כתב פאסט גם סיפורי מד“ב רבים (שאחד מהם, ‘על זמן וחתולים’ התפרסם בגליון מס' 3). כתיבתו מצטיינת בפשטות ובהירות, תכונות שהינן נדירות למדי במד”ב של ‘הגל החדש’…

המוטיב בסיפור זה – הארכת החיים בעזרת הקפאה עמוקה – אינו נראה היום חדשני במיוחד, אך יש לזכור שהסיפור נכתב עוד בשנת 1959. מלבד זאת, משמש המוטיב רק כלי שרת בידי פאסט לתאור מציאות מפתיעה למדי…

* * *

כתמיד, התכנסה מועצת המנהלים בשעה תשע בבוקר, בעשירי לדצמבר. תשע בבוקר היתה שעה נאותה לפתוח בה יום עבודה, והעשירי לדצמבר נבחר כבר לפני שנים רבות בתור ערובה כנגד ביטול מילים לריק. כל אחד מהמנהלים חפץ להיות בבית בחופשת חג המולד – או בחג המקביל לו – ועל כל תוזמן סדר היום לשבועיים בדיוק, ואף לא לשעה אחת נוספת.

בתחילה גרם הדבר לישיבות ממושכות רבות, שהתארכו לעתים עד כדי יומיים או שלושה, עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפסקות שינה או מנוחה. אך עם הזמן, כשהעניינים הסתדרו וניהול מסודר תפס את מקורו של האילתור, אפשר היה לנעול כל ישיבה עד שעה ארבע אחרי הצהריים – והיו שַנים שבהן סיימה האסיפה הכללית את עבודתה אפילו יום־יומיים לפני המועד.

כעת היה כבר כנס מועצת המנהלים עובדה מובנת מאליה ושגרתית. שעון האורלוגין הגדול שעל קיר חדר הישיבות המרווח והמקסים השמיע בדיוק את תשעת צלצוליו בקולו העמוק והמתנגן, שעה שאחרוני המנהלים תפסו את מקומותיהם, הנידו בראשיהם באדיבות איש אל רעהו, ואלה אשר התיישבו בסמוך לידידים וותיקים אף החליפו ברכות. הם היו נינוחים לחלוטין, נעדרי כל תחושת מתח או אי־נוחות נוכח המחשבה על הישיבה הממושכת שציפתה להם.

היו שם בדיוק שלוש מאות מנהלים, והם ישבו בשורות רבות של מושבים המסודרים בעיגול נעים ונוח – בחדר שדמה לאמפיתיאטרון קטן. שני מעברים חתכו את שורות המושבים לעבר עיגול מרכזי או במה שקוטרה כשבעה מטר, שעליה מוקם דוכן שאיפשר לנואם לפנות לכל כיוון תוך כדי נאומו. מאחר ששלוש מאות היה מספר שרירותי שעליו הוסכם לאחר תקופה נכבדה של ניסוי וטעייה ושהוכח כמצויין בפועל, היו מחצית המושבים שבחדר ריקים באורח תמידי. פה ושם נשמעו דיבורים על תכנון מחדש של אולם הישיבות, אך איש לא הביא את הדבר מעולם לידי ביצוע מעשי, וכעת כבר היו הכסאות הריקים חלק טבעי של עיצוב־הפנים.

החברות במועצה התחלקה כמעט שווה בשווה בין נשים וגברים. לא התקבלו חברים שטרם הגיעו לגיל שלושים, אך פרישה היתה עניין של החלטה אישית ומספר סביר של חברים היו בני שבעים ומעלה. שני שלישים מהם היו בשנות החמישים שלהם.

מאחר שהמועצה נשאה באחריות של ניהול בין־לאומי, אך טבעי היה הדבר שיוצגו בה כל הלאומים והגזעים – אנשים שחורים, אנשים לבנים, וכן חומים, צהובים, וכל גווני הביניים. בדומה לארגון האומות המאוחדות – הם היו צנועים מכדי לערוך השוואה שכזאת – היו להם מספר שפות רשמיות (ומערכת של תרגום סימולטני), הגם שהשימוש באנגלית היה השכיח ביותר.

למעשה פתח יושב ראש המועצה (יליד הודו־סין) את הכנס בשפה האנגלית, בה דיבר היטב ובאופן שוטף ואחרי שברך והכריז על הנוכחות הכוללת – כל החברים נכחו – אמר: “בתחילת אסיפתנו השנתית – ואני רשאי לומר שזה כבר נוהל ממוסד – עלינו לדון בבעיית מר סטיב קובאק, מנקודת מבט מוסרית ומשפטית. אנוּ עוסקים בכך עוד לפני הקראת סדר היום, מכיוון שאנו חשים שבעיית מר קובאק איננה עניין של סדר יום או עסקים, אלא שאלה של מצפוּן. של המצפון שלנו, עלי להוסיף, ולא בלי ענווה; שכן מר קובאק הינו סודה היחיד של וועידה זו. כל יתר העניינים בהם תדון המועצה תצביע, תדחה או תאשר, יהיו פומביים כידוע לכם. אך על מר קובאק אין העולם הרוחב יודע מאום; ומדי שנה בשנה עד כה חזרנו והחלטנו שהעולם ימשיך לא לדעת דבר אודות מר קובאק. מדי שנה בשנה היה מר קובאק מטרה לפעולה אכזרית ופלילית מצד חברי מועצה זאת. מדי שנה בשנה היתה החלטתנו לחזור על אותו פשע.” למשמע מילים אלה לא הגיבו רוב חברי המועצה כלל – אך פה ושם הביעו גברים ונשים צעירים הפתעה, תמהון ואי־נוחות, אם במבע־פניהם ואם במלמולי מחאה ואי־אמון. חברי המועצה לא היו אנשים חסרי רגש.

“השנה, כמו בעבר, אנו מעלים את שאלת מר קובאק אל ראש עניינינו – שכן אין אנו יכולים לפנות לעניינים אחרים לפני שזה יוכרע. כמו בעבר, נחליט שוב האם לקשור קשר פלילי אם לאו.”

אישה צעירה, חברה חדשה במועצה, פניה סמוקות וכעוסות, קמה וביקשה מהיושב ראש רשות לשאול שאלה. רשותו ניתנה לה.

“האם עלי להבין שאתה רציני, אדוני יושב־הראש, או שמא זוהי מתיחה מִתְחַכֶּמֶת שנועדה לחזק את רוחם של החברים החדשים?”

“מועצה זו איננה מורגלת בביטויים ציוריים כ’מתחכמת‘, עלייך לדעת זאת, גב’ ראמו,” ענה יושב־הראש בנחת. “אני רציני לגמרי”.

האשה הצעירה התיישבה במקומה. היא נשכה את שפתה התחתונה וכבשה את מבטה בחיקה. גבר צעיר קם.

“כן, מר סטפנסון?” אמר יושב־הראש בנועם.

הצעיר חזר והתיישב. החברים הוותיקים היו קשובים בפנים חמורות־דבר, שקועים במחשבות ללא קוצר־רוח.

“אין לי כל כוונה להחניק וויכוח כלשהו, ואענה ברצון על כל שאלה,” אמר יושב־הראש, “אך אולי מעט יותר על אותו עניין מטריד. יש שתי סיבות שבגללן אנו שוקלים בעייה זו מדי שנה. ראשית, מכיוון שאי אפשר להפוך אדיש לסוג זה של פשע שחזרנו וביצענו מדי שנה; עלינו לחזור ולהיזכר בדבר; פשע בכוונה תחילה מהווה איום קטלני להגינות בסיסית, ושהאֵל יהיה בעזרנו אם תאחז בנו השאננות! שנית, מדי שנה מצטרפים חברים חדשים למועצה זו והכרחי שישמעו את כל העובדות על פרשת מר קובאק. השנה יש לנו שבעה חברים חדשים. אני פונה בדברי אליהם, אך לא רק אליהם. דברי מכוונים אל כל עמיתי במועצה זאת.”

סטיב קובאק (כך החל נשיא המועצה את דבריו) נולד בפיטסבורג בשנת 1913. הוא היה אחד מאחד־עשר ילדים, שארבעה מהם נשארו בחיים עד הגיעם לבגרות. דבר זה לא היה בלתי רגיל באותם ימים של עוני, בערות ורפואה פרימיטיבית.

ג’ון קובאק, אביו של סטיב קובאק, היה פועל בתעשיית־הפלדה. כאשר מלאו לסטיב קובאק שש שנים התקיימה שביתה ממושכת – נסיון מצידם של פועלי הפלדה להעלות את שכרם. בטוחני שידוע לכם מהי שיטת השביתה, ועל כן לא אפרט.

במהלך השביתה נפטרה אימו של סטיב קובאק; שנה מאוחר יותר נפל ג’ון קובאק אל תוך מיכל של פלדה מותכת. האֵם מתה משחפת, שהיתה אז מחלה חשוכת מרפא. גופתו של האב התמוססה בתוך הפלדה המותכת. אני מזכיר דברים אלה לאור השפעתם העמוקה והמתמדת על רוחו ואופיו של סטיב קובאק. כיתום בגיל שבע, גדל כחיה בג’ונגל. הוא שוכַּן בבית מחסה ליתומים, ושם צויין כנער רע ושאינו סר למרות, הולקה מדי יום ביומו, מזון נשלל ממנו, והוא נענש בכל דרך שהאדישות וחוסר הרגישות של הרשויות יכלו לספק. כעבור שנתיים, ברח. זהו, בקיצור נמרץ, הרקע לימי נעוריו של אדם בלתי רגיל, אדם מזהיר וחזק־אופי, אדם שניחן בכושר המצאה גאוני ורצון ברזל.

לרוע המזל, הוטלו ברוחו ובאישיותו של האיש צלקות ומומים חסרי תקנה. הוכן ניתוח פסיכיאטרי של תהליך זה, וכל אחד מכם ימצא עותק של הניתוח בתיקו. שם מפורטים גם משפטיו וייסוריו של סטיב קובאק מגיל תשע ועד עשרים – השנים בהן נאבק על נפשו כדי להתקיים ולהגיע לבגרות.

כלולים שם פרטים רבים נוספים על תקופה זאת של חייו – פרטים שלא אוכל להיכנס אליהם. עליכם להבין שבעוד שהשאלה שלפנינו קשורה לרקע זה, יש היבטים רבים אחרים שבהם אעסוק.

בנקודה זאת הפסיק יושב־ראש המועצה את נאומו כדי ליטול לגימת מים ולהציץ ברשימותיו. חברי המועצה הצעירים יותר הציצו בחיפזון בדו"ח הפסיכיאטרי; החברים הקשישים נותרו קשובים, שקועים בהגיגיהם. אף כי עברו כבר את כל זה פעמים רבות, משום מה לא היה הדבר משעמם מעולם.

בגיל עשרים (המשיך יושב־הראש) עבד סטיב קובאק בבית־חרושת לפלדה ליד פיטסבורג. הוא התיידד אז עם אדם ושמו אֶמֶרִי. אותו איש, אמרי, חי בגפו ללא משפחה וללא תמיכה כלשהו. בהיותו כורה פחם לשעבר, סבל ממחלת ריאות, שהיתה שכיחה בקרב בני מקצועו. כל מה שהיה לו בעולם היתה פוליסת ביטוח על סך חמשת אלפים דולאר. סטיב קובאק הסכים לתמוך בו, ובתמורה הוא הוריש לקובאק את פוליסת הביטוח בצוואתו. באותם הימים היו פוליסות הביטוח לא פעם אמצעי הקיום היחיד של משפחה אחר מות המפרנס.

ארבעה חודשים מאוחר יותר נפטר אֶמֶרי. כעבור שנים נפוצו שמועות שקובאק זרז את מותו, אך אין כל הוכחה לאמיתות שמועות אלה. חמשת אלפי הדולרים נעשו בסיס לעושרו העתידי של סטיב קובאק. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר הגיע שוויו של סטיב קובאק כמעט לשלושה מיליארד דולאר. כיחיד, הוא היה קרוב לוודאי האיש העשיר ביותר בארצות־הברית. הוא היה אֵיל תעשיות פלדה ואלומיניום, ושלט על מפעלים כימיים, מכרות נחושת, מסילות ברזל, בתי זיקוק־דלק ועשרות תעשיות קשורות. הוא היה אז בן ארבעים ושש. השנה היתה 1959.

סיפור העפלתו אל פסגת העושר והעוצמה הינו יחיד במינו במסגרת הדורות בהם חי. הוא היה גבר חזק, חסון ונאה – בעל נפש מעונה, מונע על ידי תאווה חסרת־שובע, לגמול לעצמו, וכן לאביו ואימו, עבור העוני והסבל של ימי ילדותו.

ההשפעות הטראומטיות של ילדותו הפכו את תשוקת־העוצמה שלו לפסיכופטית ופרנואידית, והוא בנה את עוצמתו בבטחה. הוא החזיק בבעלותו עיתונים וקווי־תעופה, תחנות טלוויזיה ובתי־הוצאה והוא לא היה רק בעליהם – הוא שלט בהם. אי לכך עלה בידו להרחיק את עצמו מעין הציבור. בכל שנה משנות החמישים תמצאו לא יותר מאזכור מקרי של שמו בעיתונות.

ביצד השיג זאת אדם יחיד בעידן של חברות ותאגידים, זהו סיפור בפני עצמו, סיפור של כוח מניע ושאפתנות. סטיב קובאק היה שאפתן, אכזר, חסר רחמים, ונעדר כל רגשי צער או חמלה. מדיניותו היתה להרוס כל דבר שעמד בדרכו, אם רק היה הדבר בכוחו; אם לא היה, הוא כפה על הדבר את רצונו בדרך זו או אחרת. הוא מוטט אנשים ורכוש. הוא התנכל למתחריו והפילם בפח; הוא נקט באלימות כשראה בכך צורך – כאשר לא עלה בידו לקנות או לשחד את שחשקה נפשו. הוא השחית אנשים פרטיים, שיחד פרלמנטים וקנה ממשלות. הוא הקים מבנה של עוצמה, הון ושלטון שהגיע לכל פינה של העולם.

ואז בשנתו הארבעים ושש, בפסגת עושרו ועוצמתו, גילה שלקה בסרטן.

יושב ראש המועצה הפסיק כדי להניח להשפעת דבריו לחדור להכרת המאזינים. הוא לגם לגימה נוספת מכוסו. הוא סידר מחדש את הניירות שלפניו.

“כעת” אמר, “אני מציע לקרוא בפניהם תמצית קצרה מיומנו של ד”ר יעקב פרדריק. אני סבור שעבודתו של ד“ר פרדריק מוכרת לרובכם. מכל מקום, ידוע לכם שהוא נבחר כחבר במועצה שלנו. זה היה כמובן לפני זמן רב. עלי לציין רק שד”ר פרדריק היה אחד מהחלוצים הנבונים והסבלניים בחקר מחלת הסרטן – לא רק רופא דגול, כי אם גם מדען גדול. הקטע הראשון שאני מבקש לקרוא נושא את התאריך 12 לינואר, 1959."

אדם בלתי רגיל ביקר אצלי היום (קרא יושב־ראש המועצה), סטיב קובאק, אייל התעשיה. שמעתי רינונים בנוגע לעושרו ועוצמתו של איש זה. כשלעצמו הינו גבר מרשים, גבוה, שרירי, נאה, בעל פנים רחבות ומביעות עוצמה, ורעמת שיער לבן בטרם־עת. עיניו כחולות, עורו אדמדם והופעתו אומרת חיוניות ובריאות. וזה, כמובן, אינו נכון. בדקתי אותו ביסודיות. אין לו כל תקווה.

“דוקטור”, הוא אמר לי, “אני רוצה לדעת את האמת. אני יודע אותה כבר. אינך הרופא הראשון שביקרתי. אך אני רוצה לשמוע אותה גם ממך, ישירות וגלויות.”

הייתי מגלה לו בכל מקרה. הוא אינו הטיפוס שאתה יכול לשקר לו בקלות. “ובכן,” אמרתי, “יש לך סרטן. אין מרפא לסרטן שלך. אתה עומד למות.”

“מתי?”

“איני יכול לקבוע בוודאות. אולי שנה.”

“ואם אעבור ניתוח?”

“זה עשוי להאריך את חייך – אולי לשנה או שנתיים, בתנאי שהניתוח יצליח. אך פרושו של הדבר כאבים ואי־יכולת לתפקד.”

“ואין כל מַרפֵּא?” פניו היו רגועות, קולו שלוו; לבטח עמל שַנים עד שהשיג ארשת כזאת של קור רוח ושליטה עצמית; אך מתחת למעטה השלווה יכולתי לראות אדם נואש ונפחד מאד.

“עדיין לא.”

“ומה עם רופאי־האליל, אנשי הדיאֶטות וכל היתר, המבטיחים הבטחות?”

“קל להבטיח,” אמרתי. “אך אין כל מַרפֵּא.”

“דוקטור,” אמר לי, “אינני רוצה למות ואינני מתכוון למות. העץ נשתל. אני עומד לאכול את הפרי. אני צעיר וחזק – ומיטב שנותי עוד לפני.”

כשקובאק דיבר כך, הוא היה משכנע, אפילו לגבי. זוהי תכונתו, לא רק לתבוע חיים אלא גם לקחת. הוא דוחה את הבלתי־נמנע. אך זה לא שינה את העובדות.

“אינני יכול לעזור לך, מר קובאק,” אמרתי לו.

“אבל אתה עומד לעזור לי,” אמר בקור־רוח. “באתי אליך כי אתה יודע על סרטן יותר מכל אדם אחר בעולם, או כך לפחות נאמר לי.”

“קיבלת מידע מוטעה,” אמרתי קצרות. “איש אינו יודע יותר מאחרים. ידע ועבודה שכאלה הינם עניין משותף.”

“אני מאמין באנשים, לא בהמונים. אני מאמין בך. לכן אני מוכן לשלם לך שכר של מיליון דולר אם תאפשר לי לגבור על הדבר הזה ולחיות אורך חיים מלא.” הוא הושיט ידו ושלף ארנק ממעילו, והוציא המחאה חתומה על סך מיליון דולר. “זה שלך – אם אחיה.”

אמרתי לו לחזור כעבור יום – כלומר מחר. וכעת אני יושב כאן שעות, מהרהר במשמעתם של מיליון דולר לעבודתי, לתקוותי – ובאמצעותם, לאנשים כולם. חשבתי על העניין בייאוש ועם תוצאות מעטות בלבד. רק מחשבה אחת עלתה במוחי. זוהי מחשבה פנטסטית, אך הרי סטיב קובאק הוא אדם פנטסטי.

שוב עצר יושב־ראש המועצה והביט בחקרנות באחדים מהחברים. הם הקשיבו במה שנראה כריכוז היפנוטי. לא היו כל שאלות או הערות.

“אם כך, אמשיך ביומנו של ד”ר פרדריק," אמר יושב־הראש.

ה־13 בינואר (המשיך יושב־הראש). סטיב קובאק בא שוב בשעה 2:00, כפי שסוכם. הוא ברך אותי בחיוך אמיץ.

“דוקטור, אם אתה מוכן למכור, אני מוכן לקנות.”

“ואתה מאמין באמת שאתה יכול לקנות חיים?”

“אני יכול לקנות כל דבר. זוהי שאלה של מחיר.”

“היכול אתה לקנות את העתיד?” שאלתי. “כי הרי שם מונח המַרְפֵּא לסרטן. האם אתה רוצה לקנות את העתיד?”

“אקנה אותו, מכיוון שהחלטת למכור,” אמר ללא היסוס. “אני יודע עם מי יש לי עסק. פרט את הצעתך, ד”ר פרדריק."

"הבהרתי את הצעתי, עם כל הדמיון שבה. סיפרתי לו אודות הניסויים שלי בהשפעות קור קיצוני על תאים סרטניים. הסברתי שאף כי עד כה לא הביאו הניסויים לידי ריפוי, התקדמתי במידה עצומה בשימוש מהיר ומרוכז בהקפאה קיצונית – או, במלים מדעיות יותר, הצלחָתי התבטאה בהרחקת החום מעצמים חיים. פרטתי את ניסוּיַי – כיצד התחלתי עם צפרדעים ונחשים, הקפאתי אותם, ואחר כך הפשרתי אותם והשבתי את תהליכי החיים לקדמותם במועד מאוחר יותר; כיצד ערכתי ניסויים בעכברים, חתולים כלבים – ולאחרונה ממש, בקופים. הוא הקשיב בתשומת לב והקדים אותי בשאלתו, “כיצד אתה משחזר את החיים?”

“אינני משחזר אותם. החיים אינם מתים כלל. בהעדר חום, מופסק זמנית מה שאפשר לכנות תהליך ההבשלה או ההזדקנות של החיים, אך החיים נשארים. זמן ותנועה קשורים קשר הדוק ביניהם; תחת קור עז מואטת התנועה, ותאורטית עשוייה אף להפסק לחלוטין – כל תנועה, אפילו ברמת המבנה האטומי. כשנפסקת התנועה, עוצר גם הזמן מלכת.”

“האם זה מכאיב?”

“ככל הידוע לי, לא. המעבר מהיר מדי.”=

“הייתי רוצה לראות ניסוי.”

סיפרתי לו שמצוי במעבדתי קוף עכביש שהוקפא לפני שבעה שבועות. הסַיַיעים של יוכלו להעיד על כך. הוא ניגש איתי אל המעבדה והתבונן כיצד השבנו בהצלחה את רוחו של הקוף. מצבו נראה שפיר.

“והמוח?” שאל אותי.

משכתי בכתפי. “אינני יודע. מעולם לא ניסיתי זאת על יצור־אנוש.”

“אך אתה סבור שזה עשוי לעבוד?”

“אני כמעט בטוח בכך. יהיה צורך בציוד משוכלל וגדול יותר. בעזרת הוצאה כספית מסויימת, אוכל לשפר את התהליך במידה ניכרת”.

הוא הנהן והוציא את ההמחאה החתומה מארנקו. “הנה דמי הקדימה שלך – מלבד ממה שיהיה עליך להוציא. קנה כל מה שדרוש לך, וחייב זאת על חשבוני. הוצא כל מה שנחוץ ורכוש את הטוב ביותר. אין תקרה, אין גבול. וכאשר אתעורר, אחרי שתתגלה התרופה, ימתין לך מיליון שני כתוספת לשכרך. אינני אדם נדיב, אך גם אינני קמצן כשאני קונה מה שאני רוצה. מתי תהיה מוכן?”

“בהתחשב בתחזית המחלה שלך”, אמרתי, “אל לנו לדחות את העניין יותר מחמישה שבועות. אהיה מוכן עד אז. האם גם אתה תהיה?”

סטיב קובאק הנהן בראשו. “אהיה מוכן ומזומן. יש לעבד כמות נכבדה של פרטים טכניים ומשפטיים. יש לי עסקים והשקעות רבות וגדולות, כידוע לך, וזהו מסע למשך זמן בלתי ברור. אדאג גם לנושא האחריות המשפטית שלך.”

ואז עזב, והדבר נעשה – ייתכן שהיה זה ההסכם המוזר ביותר שהוסכם מעולם בין רופא וחולה. אני מנסה לחשוב רק על דבר אחד – שיש כעת בידי מיליון דולר להשקיע בעבודת המחקר שלי.

יושב־ראש המועצה חבש משקפיים וכעת הפסיק כדי לנגבן.

הוא כחכח בגרונו, סידר שוב את הניירות על דוכר־הנואמים, והסביר.

אתם מבינים, התכנית היתה פשוטה וסבירה כאחת. מאחר שמצבו של מר קובאק לא אפשר ריפוי כלשהו, הנה היה כאן אמצעי לשַמֵר את חייו ולעצור את המחלה עד אשר המדע ימצא לה תרופה. מורך־לב לא נמנה מעולם עם תכונותיו של מר קובאק. הוא ניתח את המצב, וקיבל את המוצא האפשרי היחיד שהוצע לו. על כן דאג לארגן את עסקיו כך שתובטח הצלחתם ושגשוגם של מפעליו בעודו ישֵן – וגם שֶיַחזרו לפקודתו כאשר יקיץ משנתו.

במילים אחרות, הוא יצר חברה־אֵם אחת לכל מפעליו והשקעותיו הרבות. הוא הקים מועצת מנהלים כדי לנהל את החברה בהעדרו, כשהוא ממנה את עצמו כנשיא נפקד, ואדם אחר נשיא בפועל שימלא את מקומו עד שישוב. הוא התקין מערכת תקנות, שלא יוכל נשיא להחזיק במשרתו יותר משנתיים, שהמועצה צריכה לגדול מדי שנה ומספר פרטים אחרים – כולם במטרה אחת ויחידה להשיב את כל העוצמה לעצמו. ומאחר שלא היה מת, אלא פשוט נעדר, יצר מצב יחיד במינו, חסר תקדים בתולדות הכלכלה.

אותה חברת־אֵם היתה משוחררת מכל ההגבלים וההיטלים המסורתיים שהוטלו על חברות קודמות באמצעות מנגנון המיתה. עד אשר יחזור מר קובאק, החברה הינה בת־אלמוות. מובן מאליו שד"ר פרדריק נכלל במועצת המנהלים.

במילים אחרות (סיכם יושב־ראש המועצה), כך נוצרה מועצת המנהלים.

הוא הרשה לעצמו חיוך ראשון. “שאלות כלשהן עד כאן?” שאל בנחת.

חבר חדש מיפן קם וביקש לדעת מדוע, אם כן, יש לספר לכל העולם סיפור שונה?

חשבנו שמוטב כך (אמר הנשיא). כשם שנתונה בידינו, בידי מועצה זו, יכולת רבה לקידום ובנייה, כך יש בידינו יכולת לא מעטה להצניע דברים ולהסתירם. אזרחי ארצות הברית ובריטניה היו עשויים להשלים עם הידיעה שסטיב קובאק יסד את מועצת המנהלים הזאת, אך אין ספק שבברית־המועצות ובסין עלול מידע שכזה להיות מביך והרסני. זיכרו שמאז שהקמנו אזור סחר חפשי בברית־המועצות והכנסנו שלושה מאנשי הממשל המובילים שלה אל מועצת המנהלים שלנו, השתנה מצבנו מקצה אל קצה. דבר זה איפשר לנו, באמצעות תפיסת כל מקורות אספקת הדלק של כדור־הארץ, למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית, שמשמשה ובאה.

בשלב זה אי אפשר היה להעלים עוד לא את ההתפשטות העצומה שלנו ולא את גודל רווחינו. אני אומר ‘שלנו’ (העיר יושב־הראש בענווה), אך כמוכן שקודמינו הם אלה שעמדו בפני בעיות אלה. מאזן הכספים שלנו עלה על זה של אוצר ארצות־הברית; הפוטנציאל התעשייתי שלנו היה גדול מזה של כל אחת ממעצמות העל. האמינו לי, ללא כל כוונה או יעד מתוכנן, מצאה עצמה לפתע מועצת מנהלים זאת בתור הכוח הדומיננטי על פני תבל. בשלב זה היה זה הכרחי ביותר להבהיר לכל את אשר ייצגנו.

חבר חדש מאוסטרליה קם ושאל, “כמה זמן היה זה, אדוני יושב־הראש, אם יורשה לי לשאול, אחרי ביקורו של מר קובאק אצל ד”ר פרדריק?"

היושב־ראש הנהן. “היה זה בשנה בה נפטר ד”ר פרדריק – עשרים ושתיים שנה אחרי שהטיפול החל. אותה שעה פיצח כבר המדע את סודם של חמישה סוגי סרטן. אך עדיין לא היה כל מרפא למחלתו של מר קובאק".

“וכל אותו זמן נשאר הטיפול תחת מעטה סודיות?”

“כל אותו זמן,” אישר יושב־הראש.

אתם מבינים (הוא המשיך), אותה שעה חשה המועצה שהאנשים על פני כדור הארץ הגיעו לרגע של משבר והכרעה. אני אומר רגע, שכן העוצמה היתה רק באופן זמני בידי מועצה זו. לא היו לנו צבאות, כוחות־צי או חֵילות־אוויר – כל מה שהיה בידינו היה חלק מכריע של אמצעי הייצור. ידענו שלא מנענו מלחמה אלא פשוט דחינו אותה. היתה זו מועצת מנהלים שנועדה לנהל ולא למשול, ויום יום נשקפה סכנה שהמפעלים והמתקנים שבבעלותנו ייעקרו מאחיזתנו. וזו היתה השעה בה החליטו קודמינו החכמים והנבונים לפתוח במסע תעמולה אדיר בכל רחבי תבל, כדי לשכנע את העולם שאנו מייצגים פרלמנט סודי של הכוחות הנבונים והטובים ביותר של האנושות – שהננו בעצם מועצת מנהלים של התשלובת הקרויה: האנושות. ובזאת הצלחנו, שכן תחנות הטלוויזיה, העתונות, הרדיו, הקולנוע והתיאטרון – כולם היו בידינו. באותו רגע קצר ובר־מזל, פתחנו בהתקפתנו. השתמשנו בנשקו של סטיב קובאק – הבה נהיה ישרים עם עצמנו ונודה בכך. נהגנו כשם שהוא היה נוהג, אך מתוך מניעים שונים לחלוטין.

קנינו, שיחדנו, תחבלנו, וקשרנו קשרים. הסתננו לכל הפרלמנטים בעולם. קנינו את מפקדי הצבאות. פרקנו צבאות וחֵילות בשמו של נשק־על, ואז השמדנו את נשק־העל בשמה של האנושות. כאשר אי אפשר היה לקנות או לשחד מנהיגים, הבאנו אותם אל תוך מועצת־המנהלים. ומעל לכל – קנינו שליטה ופיקוח – פיקוח על כל יחידת ייצור, גידול או כרייה מכל סוג שהוא על פני הארץ.

נדרשו מהמועצה עשרים ותשע שנים נוספות כדי להגשים זאת: ובסופן של אותן עשרים ותשע שנים, היה כדור הארץ שלנו תשלובת אחת של ייצור למען רווחה ואושר – ואם מותר לי לומר זאת, למען האנושות.

למראית עין נותר המבנה הלאומי על כַּנו, אך כבר אז הוא היה מוגבל ונשא יותר אופי של פולחן מסורתי בדומה לקהיליית המדינות הישנה של ארצות־הברית. מלחמות, צבאות, פצצות־אטום – כל אלה לא היו עוד אלא זכרונות מכוערים. החל עידן של הגיון ושפיות הדעת, עידן של תפוקה למען רווחה וחיים תחת קודקס החוקים היחיד של האדם. כך הפכנו ליצירי־חוק, שווים בפני החוק, ונאמנים לחוק. מועצת מנהלים זאת לא היתה מעולם ממשלה, והיא איננה כזאת גם עתה. היא פשוט קבוצת ניהול של חברת־האם.

אלא שהיום, חברת־האם ומשאבי האנושות הינם בלתי־נפרדים. על כן האחריות העצומה המוטלת על כתפינו.

יושב ראש המועצה מחה את פניו ולגם עוד לגימות מים אחדות. חברה חדשה מארצות־הברית קמה על רגליה ואמרה:

“אבל, אדוני יושב־הראש, המרפא לכל סוגי הסרטן נתגלה כבר לפני שישים ושתיים שנה.”

“אכן, כך הדבר,” הסכים יושב־הראש.

“כלומר, סטיב קובאק…” החברה החדשה עצרה. היא היתה אישה יפהפיה ועדינה באמצע שנות השלושים שלה, פיסיקאית ברוכת כשרון, וגם מוסיקאית מחוננת.

“את מבינה, יקירתי,” אמר יושב־הראש כשהוא עובר לאורח־דיבור בלתי רשמי ביותר, הנסלח רק בגלל גילו וכבודו, "הועמדנו בפני הבעייה. כשאנו מחוקקים חוק עבור המין האנושי ומקבלים את מרותו, עלינו לכבד אותו. לפני שישים ושתיים שנים החזיק סטיב קובאק בבעלותו את העולם על כל העושר והתעשייה שלו, כדיקטטור שעלה על כל חלומותיהם של הדיקטטורים שהיו אי־פעם, רודן הרודנים, מלך וקיסר שלעומתו התגמד כל מלך וקיסר אחר – "

בדברו, עזבו שניים מהחברים הקשישים את חדר הישיבות. כעבור דקות אחדות שבו כשהם מסיעים לעבר הבמה עצם בצורת תיבה, גובהו כשני מטר, אורכו כשלושה ורוחבו כמטר, כולו עטוי בבד לבן. הם השאירו את התיבה ליד הבמה וחזרו למקומותיהם.

" – כן, כל העולם היה בידיו. חישבו על כך – לראשונה בהיסטוריה, שרר שלום־אמת בין כל האומות. ערים נבנו מחדש, מדבריות הפכו לגנים פורחים, ג’ונגלים בוראו, עוני ופשע עברו מן העולם. האדם נישא בגאון, זקוף קומה, מושיט ידו אל הכוכבים – וכל זה היה שייך לפרנואיד בודד, פראי, חסר רחמים ועריץ, סטיב קובאק. אז, כמו עתה, חברי היקרים, עמדה מועצת מנהלים זאת בפני בעיית האיש שלו אנו חבים את קיומנו, האיש שבלי משים איחד את האנושות והנהיגה אל עידן חדש של האדם – כן, האיש שהעניק לנו את הזכות והסמכות להחזיק ולנהל, האיש שאת נכסיו אנו מנהלים. אז, כמו עתה, ניצבנו בפני סטיב קובאק!"

כמעט תיאטרלי בסיום דבריו ובתנועותיו, ירד יושב־הראש המועצה מהדוכן ובהינף יד אחד הסיר את מעטה הבד. כל המועצה מיקדה את עיניה על התא, שבתוכו, תחת מכסה זכוכית, בקור הנעלה על כל דמיון, נם את שנתו אדם, לא חי ולא מת, אלא שרוי בפסק זמן סובייקטיבי. הוא היה גבר נאה, גדול ורחב כתפיים, אדמדם־פנים ובעל רעמת־שיבה נאה. הוא נראה כמי שישֵן בשלווה, בציפיה, בבטחה – כאילו חלם בשקיקה אך בנחת על העולם בו יתעורר.

“סטיב קובאק,” אמר יושב־הראש. "כך הוא ישֵן, משנה לשנה, ללא הבדל, בלי שינוי. כך הוא הופיע לעיני קודמינו לפני שישים ושתיים שנה, בעת שלראשונה היו האמצעים לרפאו וההתחייבות להקיצו. הם בצעו את הראשון בשישים ושתיים פשעים; הם לא נקטו בכל פעולה למרות ההבטחה, החובה, האחריות המשפטית וההתחייבות הכמעט קדושה. היכולים אנו להבין לנפשם? היכולים אנו לסלוח להם? הנוכל למחול למועצה שהצביעה בעד החלטה זו שוב ושוב? מעל לכל, הנוכל לסלוח לעצמנו אם נכתים את כבודנו, נפר את החוק, ונתכחש להתחייבות שירשנו?

“אין זה מתפקידי לדון בבעייה. מעולם לא דנו בה. העובדות מוצגות, ואחר כך באה ההצבעה. לכן, אני מבקש מכל מי שתומך ביקיצתו של מר קובאק להרים את יד ימינו.”

נשיא המועצה המתין. הרגעים הארוכים הפכו לדקות, אך לא הורמו שום ידיים. שני חברי המועצה הקשישים כיסו את התיבה הקרה, הקרה, והסיעוה החוצה. יושב־ראש המועצה לגם לגימת מים, והכריז,

“כעת נעבור לקריאת סדר היום.”