עורך: אלי טנא

מערכת: צפורה ואהרון האופטמן, דב לרר

ה‘. ג’. וולס

לפני 10 שנים, ב־20 ליולי 1969, הושג אחד ההישגים הגדולים ביותר של האנושות. הצעד ‘הקטן־גדול’ שפסע ניל ארמסטרונג על אדמת הירח ביטא את מימושי של החלום הישן נושן – פריצה אל גרמי השמים האחרים; היציאה למרחב.

כיבוש הירח

המאמר ‘מהקאבוריט ועד הנשר’ נכתב כדי לציין ארוע זה, והיפה מכל בו הוא סקירת הנחיתה על הירח כפי שנחזתה על ידי סופרי המדע הבדיוני – לעומת הדרך בה בוצע הדבר בפועל.

מושבות בחלל

מומחי חלל רבים רואים את הקמת המושבות בחלל כ’צעד הענק הבא', לכן הקדשנו חלק מן הגליון לנושא זה. בחלק זה תוכלו למצוא את ‘יומנו של מתנחל חלל’ (יומן דמיוני, שהנו חלק מן הספר ‘מושבות בחלל’), ואת מאמרו של איזאק אסימוב, ‘טרוף רדת ליל’, העוסק בשאלה, האם כדאי לבצע צעד זה…

ובין שני הצעדים הנזכרים, אנו עדים בימים אלה לשלב־הביניים, והכוונה היא לנפילתה של מעבדת החלל המסלולית ‘סקיילאב’ אל פני כדור הארץ. אין זו הפעם הראשונה שלוויין ששוגר למסלול נופל חזרה אולם עקב משקלה וממדיה של החללית נוצר סיכון חסר־תקדים לתושבי כדור הארץ.

למרות סיכון זה, טעות היא לחשוב שיש להפסיק את חקר החלל. כבר היום, התועלת העצומה שהוא מביא, עולה בהרבה על הנזק האפשרי. אולם, את מחקר החלל והשימוש בו יש לבצע בצורה מושכלת ומתוכננת הרבה יותר.

א.א. וואן ווגט

ג‘.ג’. באלארד

בגליון זה תוכלו לפגוש לראשונה שניים מן הטובים שבסופרי המד"ב – א. א. וואן ווגט וג‘. ג’. באלארד.

הראשון הינו אחד הסופרים הבולטים ב’תור הזהב' של המד“ב (40–50), אחדים מספריו נמנים עם היצירות הקלאסיות של כל הזמנים (‘סלאן’, ‘העולם של אי־א’, ‘הדורסן השחור’ ואחרים). לעומתו באלארד הינו נציג בולט של ‘הגל החדש’ במד”ב הבריטי, ויש האומרים שהינו הסופר הפעיל הטוב ביותר בבריטניה.

מוזר שאף לא אחד מספריהם של שני סופרים אלה תורגם לעברית. אנו מקווים שמעוות זה יתוקן במהרה.

חיי אלמוות

עוד תוכלו למצוא את המאמר ‘לקראת חיי אלמוות’ במסגרת המדור ‘עתידעת’. המאמר עוסק בניסויים הנערכים כיום, ובסיכויים הקיימים בעתיד בנושא החשוב מכל – הארכת החיים, עד כדי חיי־נצח.

סיפורים

התיבה הקרה הקרה – הוארד פאסט

החיפושיות בזהוב – קליפורד ד. סימאק

גן הזמן – ג‘. ג’. באלארד

דפוסי פעולה – פרדריק בראון

הגנה – א. א. וואן ווגט

רואה החשבון – רוברט שאקלי

צער בעלי־חיים – עמיחי ברנדס

מדורים

עתידעת: לקראת חיי אלמוות – אהרן האופטמן

יומנו של מתנחל־חלל – פרדריק גולדן

אסימוב על: טרוף רדת־ליל – איזאק אסימוב

מה’קאבוריט' ועד ה’נשר' – עשור לנחיתה על הירח

מבזקים קוסמיים

מכתבי קוראים

בגליון הבא

לינדה נילסן היתה משוכנעת שהיא האדם האחרון שנותר על כדור הארץ – עד שכמעט ודרסה את ג’ים מאיו שעה שנהגה בג’יפ ברחובות ניו־יורק השוממה. על גורלו של הצמד בעולם ריק מאדם יספר לנו אלפרד בסטר (‘פני מועדות לכוכבים’), בסיפורו יוצא הדופן 'החיים זה לא מה שהיה פעם'.

בעקבות ההערכה הרבה לא זכה סיפורו של יגאל צמח, 'פיל עומד לדרוס' (גליון מס' 3), נפרסם סיפור נוסף פרי עטו – ‘מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר’.

העב"מים (שבלעדיהם הרי אי אפשר…) יופיעו הפעם דווקא בסיפורו של תיאודור סטרג’ן, 'הפחד הוא עסק משתלם'. המדורים הקבועים (‘אסימוב על…’, ‘עתידעת’, מבזקים) – כרגיל וכרגיל גם הפתעות נוספות.

הוארד פאסט מפורסם בעיקר הודות לספריו הנודעים ‘אחי גיבורי התהילה’, ‘ספרטקוס’, ועוד. במקביל לכתיבתו ‘התקנית’ כתב פאסט גם סיפורי מד“ב רבים (שאחד מהם, ‘על זמן וחתולים’ התפרסם בגליון מס' 3). כתיבתו מצטיינת בפשטות ובהירות, תכונות שהינן נדירות למדי במד”ב של ‘הגל החדש’…

המוטיב בסיפור זה – הארכת החיים בעזרת הקפאה עמוקה – אינו נראה היום חדשני במיוחד, אך יש לזכור שהסיפור נכתב עוד בשנת 1959. מלבד זאת, משמש המוטיב רק כלי שרת בידי פאסט לתאור מציאות מפתיעה למדי…

* * *

כתמיד, התכנסה מועצת המנהלים בשעה תשע בבוקר, בעשירי לדצמבר. תשע בבוקר היתה שעה נאותה לפתוח בה יום עבודה, והעשירי לדצמבר נבחר כבר לפני שנים רבות בתור ערובה כנגד ביטול מילים לריק. כל אחד מהמנהלים חפץ להיות בבית בחופשת חג המולד – או בחג המקביל לו – ועל כל תוזמן סדר היום לשבועיים בדיוק, ואף לא לשעה אחת נוספת.

בתחילה גרם הדבר לישיבות ממושכות רבות, שהתארכו לעתים עד כדי יומיים או שלושה, עשרים וארבע שעות ביממה, ללא הפסקות שינה או מנוחה. אך עם הזמן, כשהעניינים הסתדרו וניהול מסודר תפס את מקורו של האילתור, אפשר היה לנעול כל ישיבה עד שעה ארבע אחרי הצהריים – והיו שַנים שבהן סיימה האסיפה הכללית את עבודתה אפילו יום־יומיים לפני המועד.

כעת היה כבר כנס מועצת המנהלים עובדה מובנת מאליה ושגרתית. שעון האורלוגין הגדול שעל קיר חדר הישיבות המרווח והמקסים השמיע בדיוק את תשעת צלצוליו בקולו העמוק והמתנגן, שעה שאחרוני המנהלים תפסו את מקומותיהם, הנידו בראשיהם באדיבות איש אל רעהו, ואלה אשר התיישבו בסמוך לידידים וותיקים אף החליפו ברכות. הם היו נינוחים לחלוטין, נעדרי כל תחושת מתח או אי־נוחות נוכח המחשבה על הישיבה הממושכת שציפתה להם.

היו שם בדיוק שלוש מאות מנהלים, והם ישבו בשורות רבות של מושבים המסודרים בעיגול נעים ונוח – בחדר שדמה לאמפיתיאטרון קטן. שני מעברים חתכו את שורות המושבים לעבר עיגול מרכזי או במה שקוטרה כשבעה מטר, שעליה מוקם דוכן שאיפשר לנואם לפנות לכל כיוון תוך כדי נאומו. מאחר ששלוש מאות היה מספר שרירותי שעליו הוסכם לאחר תקופה נכבדה של ניסוי וטעייה ושהוכח כמצויין בפועל, היו מחצית המושבים שבחדר ריקים באורח תמידי. פה ושם נשמעו דיבורים על תכנון מחדש של אולם הישיבות, אך איש לא הביא את הדבר מעולם לידי ביצוע מעשי, וכעת כבר היו הכסאות הריקים חלק טבעי של עיצוב־הפנים.

החברות במועצה התחלקה כמעט שווה בשווה בין נשים וגברים. לא התקבלו חברים שטרם הגיעו לגיל שלושים, אך פרישה היתה עניין של החלטה אישית ומספר סביר של חברים היו בני שבעים ומעלה. שני שלישים מהם היו בשנות החמישים שלהם.

מאחר שהמועצה נשאה באחריות של ניהול בין־לאומי, אך טבעי היה הדבר שיוצגו בה כל הלאומים והגזעים – אנשים שחורים, אנשים לבנים, וכן חומים, צהובים, וכל גווני הביניים. בדומה לארגון האומות המאוחדות – הם היו צנועים מכדי לערוך השוואה שכזאת – היו להם מספר שפות רשמיות (ומערכת של תרגום סימולטני), הגם שהשימוש באנגלית היה השכיח ביותר.

למעשה פתח יושב ראש המועצה (יליד הודו־סין) את הכנס בשפה האנגלית, בה דיבר היטב ובאופן שוטף ואחרי שברך והכריז על הנוכחות הכוללת – כל החברים נכחו – אמר: “בתחילת אסיפתנו השנתית – ואני רשאי לומר שזה כבר נוהל ממוסד – עלינו לדון בבעיית מר סטיב קובאק, מנקודת מבט מוסרית ומשפטית. אנוּ עוסקים בכך עוד לפני הקראת סדר היום, מכיוון שאנו חשים שבעיית מר קובאק איננה עניין של סדר יום או עסקים, אלא שאלה של מצפוּן. של המצפון שלנו, עלי להוסיף, ולא בלי ענווה; שכן מר קובאק הינו סודה היחיד של וועידה זו. כל יתר העניינים בהם תדון המועצה תצביע, תדחה או תאשר, יהיו פומביים כידוע לכם. אך על מר קובאק אין העולם הרוחב יודע מאום; ומדי שנה בשנה עד כה חזרנו והחלטנו שהעולם ימשיך לא לדעת דבר אודות מר קובאק. מדי שנה בשנה היה מר קובאק מטרה לפעולה אכזרית ופלילית מצד חברי מועצה זאת. מדי שנה בשנה היתה החלטתנו לחזור על אותו פשע.” למשמע מילים אלה לא הגיבו רוב חברי המועצה כלל – אך פה ושם הביעו גברים ונשים צעירים הפתעה, תמהון ואי־נוחות, אם במבע־פניהם ואם במלמולי מחאה ואי־אמון. חברי המועצה לא היו אנשים חסרי רגש.

“השנה, כמו בעבר, אנו מעלים את שאלת מר קובאק אל ראש עניינינו – שכן אין אנו יכולים לפנות לעניינים אחרים לפני שזה יוכרע. כמו בעבר, נחליט שוב האם לקשור קשר פלילי אם לאו.”

אישה צעירה, חברה חדשה במועצה, פניה סמוקות וכעוסות, קמה וביקשה מהיושב ראש רשות לשאול שאלה. רשותו ניתנה לה.

“האם עלי להבין שאתה רציני, אדוני יושב־הראש, או שמא זוהי מתיחה מִתְחַכֶּמֶת שנועדה לחזק את רוחם של החברים החדשים?”

“מועצה זו איננה מורגלת בביטויים ציוריים כ’מתחכמת‘, עלייך לדעת זאת, גב’ ראמו,” ענה יושב־הראש בנחת. “אני רציני לגמרי”.

האשה הצעירה התיישבה במקומה. היא נשכה את שפתה התחתונה וכבשה את מבטה בחיקה. גבר צעיר קם.

“כן, מר סטפנסון?” אמר יושב־הראש בנועם.

הצעיר חזר והתיישב. החברים הוותיקים היו קשובים בפנים חמורות־דבר, שקועים במחשבות ללא קוצר־רוח.

“אין לי כל כוונה להחניק וויכוח כלשהו, ואענה ברצון על כל שאלה,” אמר יושב־הראש, “אך אולי מעט יותר על אותו עניין מטריד. יש שתי סיבות שבגללן אנו שוקלים בעייה זו מדי שנה. ראשית, מכיוון שאי אפשר להפוך אדיש לסוג זה של פשע שחזרנו וביצענו מדי שנה; עלינו לחזור ולהיזכר בדבר; פשע בכוונה תחילה מהווה איום קטלני להגינות בסיסית, ושהאֵל יהיה בעזרנו אם תאחז בנו השאננות! שנית, מדי שנה מצטרפים חברים חדשים למועצה זו והכרחי שישמעו את כל העובדות על פרשת מר קובאק. השנה יש לנו שבעה חברים חדשים. אני פונה בדברי אליהם, אך לא רק אליהם. דברי מכוונים אל כל עמיתי במועצה זאת.”

סטיב קובאק (כך החל נשיא המועצה את דבריו) נולד בפיטסבורג בשנת 1913. הוא היה אחד מאחד־עשר ילדים, שארבעה מהם נשארו בחיים עד הגיעם לבגרות. דבר זה לא היה בלתי רגיל באותם ימים של עוני, בערות ורפואה פרימיטיבית.

ג’ון קובאק, אביו של סטיב קובאק, היה פועל בתעשיית־הפלדה. כאשר מלאו לסטיב קובאק שש שנים התקיימה שביתה ממושכת – נסיון מצידם של פועלי הפלדה להעלות את שכרם. בטוחני שידוע לכם מהי שיטת השביתה, ועל כן לא אפרט.

במהלך השביתה נפטרה אימו של סטיב קובאק; שנה מאוחר יותר נפל ג’ון קובאק אל תוך מיכל של פלדה מותכת. האֵם מתה משחפת, שהיתה אז מחלה חשוכת מרפא. גופתו של האב התמוססה בתוך הפלדה המותכת. אני מזכיר דברים אלה לאור השפעתם העמוקה והמתמדת על רוחו ואופיו של סטיב קובאק. כיתום בגיל שבע, גדל כחיה בג’ונגל. הוא שוכַּן בבית מחסה ליתומים, ושם צויין כנער רע ושאינו סר למרות, הולקה מדי יום ביומו, מזון נשלל ממנו, והוא נענש בכל דרך שהאדישות וחוסר הרגישות של הרשויות יכלו לספק. כעבור שנתיים, ברח. זהו, בקיצור נמרץ, הרקע לימי נעוריו של אדם בלתי רגיל, אדם מזהיר וחזק־אופי, אדם שניחן בכושר המצאה גאוני ורצון ברזל.

לרוע המזל, הוטלו ברוחו ובאישיותו של האיש צלקות ומומים חסרי תקנה. הוכן ניתוח פסיכיאטרי של תהליך זה, וכל אחד מכם ימצא עותק של הניתוח בתיקו. שם מפורטים גם משפטיו וייסוריו של סטיב קובאק מגיל תשע ועד עשרים – השנים בהן נאבק על נפשו כדי להתקיים ולהגיע לבגרות.

כלולים שם פרטים רבים נוספים על תקופה זאת של חייו – פרטים שלא אוכל להיכנס אליהם. עליכם להבין שבעוד שהשאלה שלפנינו קשורה לרקע זה, יש היבטים רבים אחרים שבהם אעסוק.

בנקודה זאת הפסיק יושב־ראש המועצה את נאומו כדי ליטול לגימת מים ולהציץ ברשימותיו. חברי המועצה הצעירים יותר הציצו בחיפזון בדו"ח הפסיכיאטרי; החברים הקשישים נותרו קשובים, שקועים בהגיגיהם. אף כי עברו כבר את כל זה פעמים רבות, משום מה לא היה הדבר משעמם מעולם.

בגיל עשרים (המשיך יושב־הראש) עבד סטיב קובאק בבית־חרושת לפלדה ליד פיטסבורג. הוא התיידד אז עם אדם ושמו אֶמֶרִי. אותו איש, אמרי, חי בגפו ללא משפחה וללא תמיכה כלשהו. בהיותו כורה פחם לשעבר, סבל ממחלת ריאות, שהיתה שכיחה בקרב בני מקצועו. כל מה שהיה לו בעולם היתה פוליסת ביטוח על סך חמשת אלפים דולאר. סטיב קובאק הסכים לתמוך בו, ובתמורה הוא הוריש לקובאק את פוליסת הביטוח בצוואתו. באותם הימים היו פוליסות הביטוח לא פעם אמצעי הקיום היחיד של משפחה אחר מות המפרנס.

ארבעה חודשים מאוחר יותר נפטר אֶמֶרי. כעבור שנים נפוצו שמועות שקובאק זרז את מותו, אך אין כל הוכחה לאמיתות שמועות אלה. חמשת אלפי הדולרים נעשו בסיס לעושרו העתידי של סטיב קובאק. עשרים וחמש שנים מאוחר יותר הגיע שוויו של סטיב קובאק כמעט לשלושה מיליארד דולאר. כיחיד, הוא היה קרוב לוודאי האיש העשיר ביותר בארצות־הברית. הוא היה אֵיל תעשיות פלדה ואלומיניום, ושלט על מפעלים כימיים, מכרות נחושת, מסילות ברזל, בתי זיקוק־דלק ועשרות תעשיות קשורות. הוא היה אז בן ארבעים ושש. השנה היתה 1959.

סיפור העפלתו אל פסגת העושר והעוצמה הינו יחיד במינו במסגרת הדורות בהם חי. הוא היה גבר חזק, חסון ונאה – בעל נפש מעונה, מונע על ידי תאווה חסרת־שובע, לגמול לעצמו, וכן לאביו ואימו, עבור העוני והסבל של ימי ילדותו.

ההשפעות הטראומטיות של ילדותו הפכו את תשוקת־העוצמה שלו לפסיכופטית ופרנואידית, והוא בנה את עוצמתו בבטחה. הוא החזיק בבעלותו עיתונים וקווי־תעופה, תחנות טלוויזיה ובתי־הוצאה והוא לא היה רק בעליהם – הוא שלט בהם. אי לכך עלה בידו להרחיק את עצמו מעין הציבור. בכל שנה משנות החמישים תמצאו לא יותר מאזכור מקרי של שמו בעיתונות.

ביצד השיג זאת אדם יחיד בעידן של חברות ותאגידים, זהו סיפור בפני עצמו, סיפור של כוח מניע ושאפתנות. סטיב קובאק היה שאפתן, אכזר, חסר רחמים, ונעדר כל רגשי צער או חמלה. מדיניותו היתה להרוס כל דבר שעמד בדרכו, אם רק היה הדבר בכוחו; אם לא היה, הוא כפה על הדבר את רצונו בדרך זו או אחרת. הוא מוטט אנשים ורכוש. הוא התנכל למתחריו והפילם בפח; הוא נקט באלימות כשראה בכך צורך – כאשר לא עלה בידו לקנות או לשחד את שחשקה נפשו. הוא השחית אנשים פרטיים, שיחד פרלמנטים וקנה ממשלות. הוא הקים מבנה של עוצמה, הון ושלטון שהגיע לכל פינה של העולם.

ואז בשנתו הארבעים ושש, בפסגת עושרו ועוצמתו, גילה שלקה בסרטן.

יושב ראש המועצה הפסיק כדי להניח להשפעת דבריו לחדור להכרת המאזינים. הוא לגם לגימה נוספת מכוסו. הוא סידר מחדש את הניירות שלפניו.

“כעת” אמר, “אני מציע לקרוא בפניהם תמצית קצרה מיומנו של ד”ר יעקב פרדריק. אני סבור שעבודתו של ד“ר פרדריק מוכרת לרובכם. מכל מקום, ידוע לכם שהוא נבחר כחבר במועצה שלנו. זה היה כמובן לפני זמן רב. עלי לציין רק שד”ר פרדריק היה אחד מהחלוצים הנבונים והסבלניים בחקר מחלת הסרטן – לא רק רופא דגול, כי אם גם מדען גדול. הקטע הראשון שאני מבקש לקרוא נושא את התאריך 12 לינואר, 1959."

אדם בלתי רגיל ביקר אצלי היום (קרא יושב־ראש המועצה), סטיב קובאק, אייל התעשיה. שמעתי רינונים בנוגע לעושרו ועוצמתו של איש זה. כשלעצמו הינו גבר מרשים, גבוה, שרירי, נאה, בעל פנים רחבות ומביעות עוצמה, ורעמת שיער לבן בטרם־עת. עיניו כחולות, עורו אדמדם והופעתו אומרת חיוניות ובריאות. וזה, כמובן, אינו נכון. בדקתי אותו ביסודיות. אין לו כל תקווה.

“דוקטור”, הוא אמר לי, “אני רוצה לדעת את האמת. אני יודע אותה כבר. אינך הרופא הראשון שביקרתי. אך אני רוצה לשמוע אותה גם ממך, ישירות וגלויות.”

הייתי מגלה לו בכל מקרה. הוא אינו הטיפוס שאתה יכול לשקר לו בקלות. “ובכן,” אמרתי, “יש לך סרטן. אין מרפא לסרטן שלך. אתה עומד למות.”

“מתי?”

“איני יכול לקבוע בוודאות. אולי שנה.”

“ואם אעבור ניתוח?”

“זה עשוי להאריך את חייך – אולי לשנה או שנתיים, בתנאי שהניתוח יצליח. אך פרושו של הדבר כאבים ואי־יכולת לתפקד.”

“ואין כל מַרפֵּא?” פניו היו רגועות, קולו שלוו; לבטח עמל שַנים עד שהשיג ארשת כזאת של קור רוח ושליטה עצמית; אך מתחת למעטה השלווה יכולתי לראות אדם נואש ונפחד מאד.

“עדיין לא.”

“ומה עם רופאי־האליל, אנשי הדיאֶטות וכל היתר, המבטיחים הבטחות?”

“קל להבטיח,” אמרתי. “אך אין כל מַרפֵּא.”

“דוקטור,” אמר לי, “אינני רוצה למות ואינני מתכוון למות. העץ נשתל. אני עומד לאכול את הפרי. אני צעיר וחזק – ומיטב שנותי עוד לפני.”

כשקובאק דיבר כך, הוא היה משכנע, אפילו לגבי. זוהי תכונתו, לא רק לתבוע חיים אלא גם לקחת. הוא דוחה את הבלתי־נמנע. אך זה לא שינה את העובדות.

“אינני יכול לעזור לך, מר קובאק,” אמרתי לו.

“אבל אתה עומד לעזור לי,” אמר בקור־רוח. “באתי אליך כי אתה יודע על סרטן יותר מכל אדם אחר בעולם, או כך לפחות נאמר לי.”

“קיבלת מידע מוטעה,” אמרתי קצרות. “איש אינו יודע יותר מאחרים. ידע ועבודה שכאלה הינם עניין משותף.”

“אני מאמין באנשים, לא בהמונים. אני מאמין בך. לכן אני מוכן לשלם לך שכר של מיליון דולר אם תאפשר לי לגבור על הדבר הזה ולחיות אורך חיים מלא.” הוא הושיט ידו ושלף ארנק ממעילו, והוציא המחאה חתומה על סך מיליון דולר. “זה שלך – אם אחיה.”

אמרתי לו לחזור כעבור יום – כלומר מחר. וכעת אני יושב כאן שעות, מהרהר במשמעתם של מיליון דולר לעבודתי, לתקוותי – ובאמצעותם, לאנשים כולם. חשבתי על העניין בייאוש ועם תוצאות מעטות בלבד. רק מחשבה אחת עלתה במוחי. זוהי מחשבה פנטסטית, אך הרי סטיב קובאק הוא אדם פנטסטי.

שוב עצר יושב־ראש המועצה והביט בחקרנות באחדים מהחברים. הם הקשיבו במה שנראה כריכוז היפנוטי. לא היו כל שאלות או הערות.

“אם כך, אמשיך ביומנו של ד”ר פרדריק," אמר יושב־הראש.

ה־13 בינואר (המשיך יושב־הראש). סטיב קובאק בא שוב בשעה 2:00, כפי שסוכם. הוא ברך אותי בחיוך אמיץ.

“דוקטור, אם אתה מוכן למכור, אני מוכן לקנות.”

“ואתה מאמין באמת שאתה יכול לקנות חיים?”

“אני יכול לקנות כל דבר. זוהי שאלה של מחיר.”

“היכול אתה לקנות את העתיד?” שאלתי. “כי הרי שם מונח המַרְפֵּא לסרטן. האם אתה רוצה לקנות את העתיד?”

“אקנה אותו, מכיוון שהחלטת למכור,” אמר ללא היסוס. “אני יודע עם מי יש לי עסק. פרט את הצעתך, ד”ר פרדריק."

"הבהרתי את הצעתי, עם כל הדמיון שבה. סיפרתי לו אודות הניסויים שלי בהשפעות קור קיצוני על תאים סרטניים. הסברתי שאף כי עד כה לא הביאו הניסויים לידי ריפוי, התקדמתי במידה עצומה בשימוש מהיר ומרוכז בהקפאה קיצונית – או, במלים מדעיות יותר, הצלחָתי התבטאה בהרחקת החום מעצמים חיים. פרטתי את ניסוּיַי – כיצד התחלתי עם צפרדעים ונחשים, הקפאתי אותם, ואחר כך הפשרתי אותם והשבתי את תהליכי החיים לקדמותם במועד מאוחר יותר; כיצד ערכתי ניסויים בעכברים, חתולים כלבים – ולאחרונה ממש, בקופים. הוא הקשיב בתשומת לב והקדים אותי בשאלתו, “כיצד אתה משחזר את החיים?”

“אינני משחזר אותם. החיים אינם מתים כלל. בהעדר חום, מופסק זמנית מה שאפשר לכנות תהליך ההבשלה או ההזדקנות של החיים, אך החיים נשארים. זמן ותנועה קשורים קשר הדוק ביניהם; תחת קור עז מואטת התנועה, ותאורטית עשוייה אף להפסק לחלוטין – כל תנועה, אפילו ברמת המבנה האטומי. כשנפסקת התנועה, עוצר גם הזמן מלכת.”

“האם זה מכאיב?”

“ככל הידוע לי, לא. המעבר מהיר מדי.”=

“הייתי רוצה לראות ניסוי.”

סיפרתי לו שמצוי במעבדתי קוף עכביש שהוקפא לפני שבעה שבועות. הסַיַיעים של יוכלו להעיד על כך. הוא ניגש איתי אל המעבדה והתבונן כיצד השבנו בהצלחה את רוחו של הקוף. מצבו נראה שפיר.

“והמוח?” שאל אותי.

משכתי בכתפי. “אינני יודע. מעולם לא ניסיתי זאת על יצור־אנוש.”

“אך אתה סבור שזה עשוי לעבוד?”

“אני כמעט בטוח בכך. יהיה צורך בציוד משוכלל וגדול יותר. בעזרת הוצאה כספית מסויימת, אוכל לשפר את התהליך במידה ניכרת”.

הוא הנהן והוציא את ההמחאה החתומה מארנקו. “הנה דמי הקדימה שלך – מלבד ממה שיהיה עליך להוציא. קנה כל מה שדרוש לך, וחייב זאת על חשבוני. הוצא כל מה שנחוץ ורכוש את הטוב ביותר. אין תקרה, אין גבול. וכאשר אתעורר, אחרי שתתגלה התרופה, ימתין לך מיליון שני כתוספת לשכרך. אינני אדם נדיב, אך גם אינני קמצן כשאני קונה מה שאני רוצה. מתי תהיה מוכן?”

“בהתחשב בתחזית המחלה שלך”, אמרתי, “אל לנו לדחות את העניין יותר מחמישה שבועות. אהיה מוכן עד אז. האם גם אתה תהיה?”

סטיב קובאק הנהן בראשו. “אהיה מוכן ומזומן. יש לעבד כמות נכבדה של פרטים טכניים ומשפטיים. יש לי עסקים והשקעות רבות וגדולות, כידוע לך, וזהו מסע למשך זמן בלתי ברור. אדאג גם לנושא האחריות המשפטית שלך.”

ואז עזב, והדבר נעשה – ייתכן שהיה זה ההסכם המוזר ביותר שהוסכם מעולם בין רופא וחולה. אני מנסה לחשוב רק על דבר אחד – שיש כעת בידי מיליון דולר להשקיע בעבודת המחקר שלי.

יושב־ראש המועצה חבש משקפיים וכעת הפסיק כדי לנגבן.

הוא כחכח בגרונו, סידר שוב את הניירות על דוכר־הנואמים, והסביר.

אתם מבינים, התכנית היתה פשוטה וסבירה כאחת. מאחר שמצבו של מר קובאק לא אפשר ריפוי כלשהו, הנה היה כאן אמצעי לשַמֵר את חייו ולעצור את המחלה עד אשר המדע ימצא לה תרופה. מורך־לב לא נמנה מעולם עם תכונותיו של מר קובאק. הוא ניתח את המצב, וקיבל את המוצא האפשרי היחיד שהוצע לו. על כן דאג לארגן את עסקיו כך שתובטח הצלחתם ושגשוגם של מפעליו בעודו ישֵן – וגם שֶיַחזרו לפקודתו כאשר יקיץ משנתו.

במילים אחרות, הוא יצר חברה־אֵם אחת לכל מפעליו והשקעותיו הרבות. הוא הקים מועצת מנהלים כדי לנהל את החברה בהעדרו, כשהוא ממנה את עצמו כנשיא נפקד, ואדם אחר נשיא בפועל שימלא את מקומו עד שישוב. הוא התקין מערכת תקנות, שלא יוכל נשיא להחזיק במשרתו יותר משנתיים, שהמועצה צריכה לגדול מדי שנה ומספר פרטים אחרים – כולם במטרה אחת ויחידה להשיב את כל העוצמה לעצמו. ומאחר שלא היה מת, אלא פשוט נעדר, יצר מצב יחיד במינו, חסר תקדים בתולדות הכלכלה.

אותה חברת־אֵם היתה משוחררת מכל ההגבלים וההיטלים המסורתיים שהוטלו על חברות קודמות באמצעות מנגנון המיתה. עד אשר יחזור מר קובאק, החברה הינה בת־אלמוות. מובן מאליו שד"ר פרדריק נכלל במועצת המנהלים.

במילים אחרות (סיכם יושב־ראש המועצה), כך נוצרה מועצת המנהלים.

הוא הרשה לעצמו חיוך ראשון. “שאלות כלשהן עד כאן?” שאל בנחת.

חבר חדש מיפן קם וביקש לדעת מדוע, אם כן, יש לספר לכל העולם סיפור שונה?

חשבנו שמוטב כך (אמר הנשיא). כשם שנתונה בידינו, בידי מועצה זו, יכולת רבה לקידום ובנייה, כך יש בידינו יכולת לא מעטה להצניע דברים ולהסתירם. אזרחי ארצות הברית ובריטניה היו עשויים להשלים עם הידיעה שסטיב קובאק יסד את מועצת המנהלים הזאת, אך אין ספק שבברית־המועצות ובסין עלול מידע שכזה להיות מביך והרסני. זיכרו שמאז שהקמנו אזור סחר חפשי בברית־המועצות והכנסנו שלושה מאנשי הממשל המובילים שלה אל מועצת המנהלים שלנו, השתנה מצבנו מקצה אל קצה. דבר זה איפשר לנו, באמצעות תפיסת כל מקורות אספקת הדלק של כדור־הארץ, למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית, שמשמשה ובאה.

בשלב זה אי אפשר היה להעלים עוד לא את ההתפשטות העצומה שלנו ולא את גודל רווחינו. אני אומר ‘שלנו’ (העיר יושב־הראש בענווה), אך כמוכן שקודמינו הם אלה שעמדו בפני בעיות אלה. מאזן הכספים שלנו עלה על זה של אוצר ארצות־הברית; הפוטנציאל התעשייתי שלנו היה גדול מזה של כל אחת ממעצמות העל. האמינו לי, ללא כל כוונה או יעד מתוכנן, מצאה עצמה לפתע מועצת מנהלים זאת בתור הכוח הדומיננטי על פני תבל. בשלב זה היה זה הכרחי ביותר להבהיר לכל את אשר ייצגנו.

חבר חדש מאוסטרליה קם ושאל, “כמה זמן היה זה, אדוני יושב־הראש, אם יורשה לי לשאול, אחרי ביקורו של מר קובאק אצל ד”ר פרדריק?"

היושב־ראש הנהן. “היה זה בשנה בה נפטר ד”ר פרדריק – עשרים ושתיים שנה אחרי שהטיפול החל. אותה שעה פיצח כבר המדע את סודם של חמישה סוגי סרטן. אך עדיין לא היה כל מרפא למחלתו של מר קובאק".

“וכל אותו זמן נשאר הטיפול תחת מעטה סודיות?”

“כל אותו זמן,” אישר יושב־הראש.

אתם מבינים (הוא המשיך), אותה שעה חשה המועצה שהאנשים על פני כדור הארץ הגיעו לרגע של משבר והכרעה. אני אומר רגע, שכן העוצמה היתה רק באופן זמני בידי מועצה זו. לא היו לנו צבאות, כוחות־צי או חֵילות־אוויר – כל מה שהיה בידינו היה חלק מכריע של אמצעי הייצור. ידענו שלא מנענו מלחמה אלא פשוט דחינו אותה. היתה זו מועצת מנהלים שנועדה לנהל ולא למשול, ויום יום נשקפה סכנה שהמפעלים והמתקנים שבבעלותנו ייעקרו מאחיזתנו. וזו היתה השעה בה החליטו קודמינו החכמים והנבונים לפתוח במסע תעמולה אדיר בכל רחבי תבל, כדי לשכנע את העולם שאנו מייצגים פרלמנט סודי של הכוחות הנבונים והטובים ביותר של האנושות – שהננו בעצם מועצת מנהלים של התשלובת הקרויה: האנושות. ובזאת הצלחנו, שכן תחנות הטלוויזיה, העתונות, הרדיו, הקולנוע והתיאטרון – כולם היו בידינו. באותו רגע קצר ובר־מזל, פתחנו בהתקפתנו. השתמשנו בנשקו של סטיב קובאק – הבה נהיה ישרים עם עצמנו ונודה בכך. נהגנו כשם שהוא היה נוהג, אך מתוך מניעים שונים לחלוטין.

קנינו, שיחדנו, תחבלנו, וקשרנו קשרים. הסתננו לכל הפרלמנטים בעולם. קנינו את מפקדי הצבאות. פרקנו צבאות וחֵילות בשמו של נשק־על, ואז השמדנו את נשק־העל בשמה של האנושות. כאשר אי אפשר היה לקנות או לשחד מנהיגים, הבאנו אותם אל תוך מועצת־המנהלים. ומעל לכל – קנינו שליטה ופיקוח – פיקוח על כל יחידת ייצור, גידול או כרייה מכל סוג שהוא על פני הארץ.

נדרשו מהמועצה עשרים ותשע שנים נוספות כדי להגשים זאת: ובסופן של אותן עשרים ותשע שנים, היה כדור הארץ שלנו תשלובת אחת של ייצור למען רווחה ואושר – ואם מותר לי לומר זאת, למען האנושות.

למראית עין נותר המבנה הלאומי על כַּנו, אך כבר אז הוא היה מוגבל ונשא יותר אופי של פולחן מסורתי בדומה לקהיליית המדינות הישנה של ארצות־הברית. מלחמות, צבאות, פצצות־אטום – כל אלה לא היו עוד אלא זכרונות מכוערים. החל עידן של הגיון ושפיות הדעת, עידן של תפוקה למען רווחה וחיים תחת קודקס החוקים היחיד של האדם. כך הפכנו ליצירי־חוק, שווים בפני החוק, ונאמנים לחוק. מועצת מנהלים זאת לא היתה מעולם ממשלה, והיא איננה כזאת גם עתה. היא פשוט קבוצת ניהול של חברת־האם.

אלא שהיום, חברת־האם ומשאבי האנושות הינם בלתי־נפרדים. על כן האחריות העצומה המוטלת על כתפינו.

יושב ראש המועצה מחה את פניו ולגם עוד לגימות מים אחדות. חברה חדשה מארצות־הברית קמה על רגליה ואמרה:

“אבל, אדוני יושב־הראש, המרפא לכל סוגי הסרטן נתגלה כבר לפני שישים ושתיים שנה.”

“אכן, כך הדבר,” הסכים יושב־הראש.

“כלומר, סטיב קובאק…” החברה החדשה עצרה. היא היתה אישה יפהפיה ועדינה באמצע שנות השלושים שלה, פיסיקאית ברוכת כשרון, וגם מוסיקאית מחוננת.

“את מבינה, יקירתי,” אמר יושב־הראש כשהוא עובר לאורח־דיבור בלתי רשמי ביותר, הנסלח רק בגלל גילו וכבודו, "הועמדנו בפני הבעייה. כשאנו מחוקקים חוק עבור המין האנושי ומקבלים את מרותו, עלינו לכבד אותו. לפני שישים ושתיים שנים החזיק סטיב קובאק בבעלותו את העולם על כל העושר והתעשייה שלו, כדיקטטור שעלה על כל חלומותיהם של הדיקטטורים שהיו אי־פעם, רודן הרודנים, מלך וקיסר שלעומתו התגמד כל מלך וקיסר אחר – "

בדברו, עזבו שניים מהחברים הקשישים את חדר הישיבות. כעבור דקות אחדות שבו כשהם מסיעים לעבר הבמה עצם בצורת תיבה, גובהו כשני מטר, אורכו כשלושה ורוחבו כמטר, כולו עטוי בבד לבן. הם השאירו את התיבה ליד הבמה וחזרו למקומותיהם.

" – כן, כל העולם היה בידיו. חישבו על כך – לראשונה בהיסטוריה, שרר שלום־אמת בין כל האומות. ערים נבנו מחדש, מדבריות הפכו לגנים פורחים, ג’ונגלים בוראו, עוני ופשע עברו מן העולם. האדם נישא בגאון, זקוף קומה, מושיט ידו אל הכוכבים – וכל זה היה שייך לפרנואיד בודד, פראי, חסר רחמים ועריץ, סטיב קובאק. אז, כמו עתה, חברי היקרים, עמדה מועצת מנהלים זאת בפני בעיית האיש שלו אנו חבים את קיומנו, האיש שבלי משים איחד את האנושות והנהיגה אל עידן חדש של האדם – כן, האיש שהעניק לנו את הזכות והסמכות להחזיק ולנהל, האיש שאת נכסיו אנו מנהלים. אז, כמו עתה, ניצבנו בפני סטיב קובאק!"

כמעט תיאטרלי בסיום דבריו ובתנועותיו, ירד יושב־הראש המועצה מהדוכן ובהינף יד אחד הסיר את מעטה הבד. כל המועצה מיקדה את עיניה על התא, שבתוכו, תחת מכסה זכוכית, בקור הנעלה על כל דמיון, נם את שנתו אדם, לא חי ולא מת, אלא שרוי בפסק זמן סובייקטיבי. הוא היה גבר נאה, גדול ורחב כתפיים, אדמדם־פנים ובעל רעמת־שיבה נאה. הוא נראה כמי שישֵן בשלווה, בציפיה, בבטחה – כאילו חלם בשקיקה אך בנחת על העולם בו יתעורר.

“סטיב קובאק,” אמר יושב־הראש. "כך הוא ישֵן, משנה לשנה, ללא הבדל, בלי שינוי. כך הוא הופיע לעיני קודמינו לפני שישים ושתיים שנה, בעת שלראשונה היו האמצעים לרפאו וההתחייבות להקיצו. הם בצעו את הראשון בשישים ושתיים פשעים; הם לא נקטו בכל פעולה למרות ההבטחה, החובה, האחריות המשפטית וההתחייבות הכמעט קדושה. היכולים אנו להבין לנפשם? היכולים אנו לסלוח להם? הנוכל למחול למועצה שהצביעה בעד החלטה זו שוב ושוב? מעל לכל, הנוכל לסלוח לעצמנו אם נכתים את כבודנו, נפר את החוק, ונתכחש להתחייבות שירשנו?

“אין זה מתפקידי לדון בבעייה. מעולם לא דנו בה. העובדות מוצגות, ואחר כך באה ההצבעה. לכן, אני מבקש מכל מי שתומך ביקיצתו של מר קובאק להרים את יד ימינו.”

נשיא המועצה המתין. הרגעים הארוכים הפכו לדקות, אך לא הורמו שום ידיים. שני חברי המועצה הקשישים כיסו את התיבה הקרה, הקרה, והסיעוה החוצה. יושב־ראש המועצה לגם לגימת מים, והכריז,

“כעת נעבור לקריאת סדר היום.”

"אי אפשר היה לתאר הרגשה זו במילים. כעת, לראשונה, נוכח בליין לדעת, כיצד חי האדם לפני גילוי ‘העולם־הבא המדעי.’ הוא נזכר בפחד הכבד, העמום, התמידי והלא־מודע מפני המוות, שליווה כל מעשה וחלחל בכל תנועה. האויב עתיק היומין, המוות, הצל שזחל בפרוזדורי תודעת־האדם כתולעת טפילה וחלקלקה, רוח־הרפאים שרדפה אותו בימים ובלילות, שרבצה מאחורי פינות, הדמות מאחורי הדלתות, האורח הלא־נראה בכל משתה, הדמות הלא־מזדהה שנמצאה בכל מקום, תמיד נוכחת, תמיד מצפה –

לא עוד.

כעת ירד מליבו משא כבד. אימת המוות נעלמה בדרך נוסכת שכרון, והוא הרגיש קל כנוצה. המוות, אויב וותיק זה הובס!"

* * *

כך מתאר הסופר רוברט שקלי בספרו ‘אלמוות בע"מ’ את הרגשת גיבורו, תומאס בליין, לאחר שעבר טיפול מסויים המעניק לו בעצם ‘כרטיס לעולם הבא’ – לחיי אלמוות.

חלום חיי־אלמוות הינו עתיק יומין, כימי האדם עצמו. סגולות לאריכות ימים היוו מאז ומעולם מקור פרנסה לרופאי אליל למיניהם, ומשלחות מחקר אין־ספור נדדו בקרב שבטים מסתוריים באזורים אקזוטיים, שאנשיהם נודעו באריכות ימיהם. התקדמותו המשמעותית של מדע הרפואה והכנעת המחלות שהפילו בעבר חללים רבים בדמי ימיהם, האריכה במידה רבה את תוחלת החיים הכללית, אך טרם האריכה באופן משמעותי את משך החיים המקסימלי של אדם בודד. ומעל לכל, טרם השיבה סופית על השאלה המטרידה מכל: האם המוות הינו בלתי נמנע?

דומה כי בשנים האחרונות נעשים צעדים חשובים בדרך לפתרון השאלה, ולדעת מדענים שונים יתכן שהתשובה עליה אינה בהכרח חיובית. ‘פטנטים’ כגון ‘ביטוח העולם הבא’, ‘השתלת תודעה’ וכו', המצויים בספרו הנ"ל של שיקלי עדיין לא נראים באופק אבל אין זה מן הנמנע שלרשות הדור הבא (ואולי עוד בימינו) יעמדו האמצעים להכפלה והשלשה של אורך החיים המקסימלי, והרי זהו הצעד הראשון לקראת חיי־נצח.

חלומות שווא? מדע בדיוני? לא כך סבורים מדענים רבים בתחומי הגנטיקה, והגירונטולוגיה (חקר הזיקנה). לא כך סבורים גם אנשי מחלקת לימודי העתיד באוניברסיטה של יוסטון, ארה"ב, אשר הזדרזו וערכו תחזית ראשונית על השפעותיה האפשריות של ‘גלולה נגד זיקנה’ על החברה האנושית בטווח של חמישים שנה מיום ההמצאה המהפכנית. (התחזית המאלפת מובאת בסוף מאמר זה).

למרות המחלוקת שקיימת בקרב החוקרים בדבר אופן ההגשמה בפועל של משימת ‘הריגת המוות’ נראה כי לפחות קיימת הסכמה כללית במספר נקודות. נקודות אלה מסוכמות בקצרה בספרו של אלפרד רוזנפלד, עורכו לשעבר של המגזין ‘לייף’ ‘הארכת־חיים’:

א. קיים בקרבנו ‘שעון הזדקנות’ בר־זיהוי, תכנית גנטית המכתיבה את הזדקנותנו ומותנו – וגם את קצב ההזדקנות.

ב. יש לנו סיכוי מצויין לגלות את מיקומו (וייתכן יותר ממקום אחד) של אותו שעון ביולוגי בגופנו, וכן את טיב מנגנוני פעולתו – וכיצד להתערב בהם לתועלתנו.

ג. כל זה עשוי להתרחש לא בעוד מאות שנים אלא כיום, אם רק תתאפשר עריכת המחקרים.

ד. אי לכך, עשויה הזיקנה לעבור מן העולם הזה.

מה מניע את המדענים להשמיע דעות אופטימיות שכאלה? ד"ר פול סיגל, חוקר המחלקה לפיסיולוגיה באוניברסיטה של קליפורניה, ברקלי, מפרט בין היתר את הדרכים הבאות להארכת חיים, דרכים המתבססות בעקרון על ידע שהינו בהישג ידינו כבר כיום:

1. השתלות שיאפשרו החלפה מתמדת של אברים בלויים “עד לנקודה שבה ‘אנחנו’ עדיין מצויים שם, אך כל גופנו חדש לחלוטין.”

2. תותבנות (תעשיית אברים תותבים) ו’קייבורג' (אורגניזם קיברנטי), כלומר קומבינצית אדם־מכונה, או מה שמכונה בשם הפופולרי ‘האדם הביוני’.

3. שחזור אישיות באמצעות ‘רביית בתולין’ (שכפול גנטי מתוך תאי גוף של גבר או אישה שלא בדרך של רבייה מינית).

4. רגנרציה – תחיית רקמות, תהליך שבו מאולצים הגנים ע"י התערבות מבחוץ להפעיל את מנגנון הצמיחה המחודשת של תאים ורקמות.

עוד בשנת 1962 הכריז ד"ר ברנרד שטרלר, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה של דרום קליפורניה, ואחד הלוחמים הבלתי נלאים במוות, שלא יעבור זמן רב עד אשר יבין המדע את תהליך ההזדקנות ואז לא יהיו עוד בעולם “שברי־כלי אנושיים, חסרי שיניים, מקומטים, חסרי דעה – ובעלי גוף כשל דוריאן גריי”. בהעדר ההזדקנות, טען שטרלר, עשויים חייו של צעיר בריא בן 21 להימשך עד אלפיים שנה!

כיום ידוע שהאטת קצב חילוף החומרים עשוייה לעכב את ההזדקנות. בדרך כלל, ככל שמהיר יותר קצב חילוף החומרים אצל בעלי החיים, כך תקצר תוחלת חייהם. התגובות הכימיות המלוות את תהליך חילוף החומרים גורמות לשחיקה ולבלאי. ידוע שהורדת הטמפרטורה מאיטה את חילוף החומרים, וד“ר שטרלר מאמין ש”הורדה מעטה מאוד של חום הגוף, פחות משתי מעלות צלסיוס, עשויה להוסיף כשלושים שנה לחיי האדם." הורדת חום שכזאת איננה בלתי אפשרית. באמצעות משוב (פידבק) ביולוגי ניתן להתאמן ולהגיע לכלל שליטה בחום הגוף – כפי שאכן עושים יוגים מסויימים בהודו, המורידים את חום גופם בערך במעלה עד מעלה וחצי. גם סמים המסוגלים להוריד את חום הגוף מצויים כיום בהישג יד.

החוקר ריצ’רד קטלר מהמרכז לחקר הזקנה, מציע להחדיר מתקן מסויים לכלי הדם הסמוכים להיפותלאמוס (המקום בו מבוקר חום הגוף), שיגיב לקרינת יחידת מיקרו־גל שתמוקם בחדר השינה. בלילה, בשעה שקצב חילוף החומרים של הגוף נמוך, יגרום המתקן לגוף לחוש כביכול שמידת חומו גבוהה מדי, וההיפותלאמוס ינמיך את חום הגוף במעלה או שתיים. בבוקר ינותק המכשיר אוטומטית. המשתמש לא יסבול מכל טרדה, אך יוכל להכפיל את משך חייו… למעשה, ידוע מעולם החי, שבעלי החיים השוקעים בתרדמת־חורף (שבמהלכה מואט קצב חילוף החומרים שלהם במידה רבה), מאריכים ימים לעומת בעלי חיים שלא ניחנו בתכונה זו. על בני האדם ללמוד לחרוף…

הקפאה עמוקה (מינוס 200 מעלות צלסיוס בערך) משמשת זה מכבר כאמצעי לשימור גוף־אנוש. ההקפאה ננקטה במספר מקרים שבהם מדע הרפואה נכשל בריפויה של מחלה אנושה, בתקווה שבבוא היום יושב הגוף לחיים (ראה ‘מבזקים קוסמיים’ בגיליון זה). בספרים ‘לא עוד מוות’, פרי עטם של סופר המדע ג’ואל קורצמן והגנטיקאי פיליפ גורדון טוענים המחברים שיש להקפיא את הגוף לפני המוות ממש, וזאת עקב הבעיות המהותיות הכרוכות בהקפאה והפשרה של גוף מת. בגוף חי ניתן למנוע את הניוון באמצעות וויסות הפרשת ההורמונים, כדי להתאימו להלם ההקפאה וההפשרה. רוברט פרהודה, עתידן ויועץ של נאס"א, חוזה שיטת שימוש ב’דם' פלואורו־פחמני, מכונות כלייה ולב־ריאות, גאז קסנון ומיקרו־גלים במסגרת תהליכי ההקפאה וההפשרה.

מובן מאליו שהקפאתם של אנשים חיים מחייבת תמורות מרחיקות־לכת בהשקפות המוסריות והמשפטיות של החברה. בתמורות שכאלה תלוי גם יישומם של רעיונותיו של ווילארד גיילין, פסיכיאטר ונשיא המכון לחברה, אתיקה ומדעי החיים, בניו־יורק. לדבריו, מדי שנה מתים כ־900 אלף איש (בארה"ב), כתוצאה מיציאתו מכלל שימוש של אבר בודד. ניתן להציל אנשים אלה על ידי השתלת אברים שיילקחו מ’גופות חיות' – אנשים שמתו עקב פגיעה חסרת תקנה במוח, אך גופם נשמר בחיים באופן מלאכותי באמצעים מכאניים. כך יעמדו לרשות המנתחים ‘חוות גידול אברים’, שיספקו את כמות ה’חליפים' הנדרשת. (רעיון מקפיא דם… אך הרי גם המונח ‘מקפיא דם’ עצמו יצטרך, כנראה, לשנות את משמעותו מסיבות מובנות…)

ורוניק פילוזוף, ‘ריקוד המוות’

גם בשטח התחליפים המלאכותיים, ‘הביוניים’, נעשתה התקדמות ניכרת, בעיקר בזיעור מתקנים ובפיתוח חומרים סינטטיים חדשים. קורצמן וגורדון חוזים “גוף ביוני מושלם כמעט, בשלב זה או אחר בעתיד הקרוב.” כבר כיום מעמידה כידוע הטכנולוגיה הביונית לרשותנו קרניות ועדשות מלאכותיות, מעיים מלאכותיים בעלי יכולת הזנה אינפוסיבית כדוגמת הטבעיים, זרועות ביוניות משוכללות, עצמות ירך וברכיים סינטטיות, ועוד כהנה וכהנה.

במקביל לפיתוח התחליפים המלאכותיים והטבעיים לאברי גוף בלויים, נעשים מאמצים לחקור את תהליכי הרגנרציה – הצמיחה המחודשת של איברים ורקמות – אותו תהליך מופלא האחראי לצמיחתם המחודשת של זנבות אצל לטאות, זרועות אצל כוכבוני־ים, וגפיים אצל סלמנדרות. לרוע המזל, ניחן האדם ביכולת מוגבלת מאד של הצמחה מחודשת של רקמות. אך אין בעובדה זו כדי לייאש מדענים כדוגמת דן נויפלד, מאוניברסיטת ג’ורג' וושינגטון, המאמין שלא ירחק היום בו יוכל האדם להצמיח מחדש יד או רגל אבודה, בעיקבות טיפול אלקטרוכימי מתאים. עובדה מאלפת ומעודדת הינה כושרם המסתורי (עדיין) של תינוקות להצמיח מחדש באופן ספונטני קצות־אצבעות פגועות. לעכברים יש אותה יכולת נמוכה של הצמחה־מחדש כמו לבני אדם, אך האורטופד רוברט בקר מניו־יורק הצליח בעזרת גירויים חשמליים ‘ללמד’ עכברי מעבדה להצמיח מחדש חלקים ניכרים של גפיהם הקטועות.

ומהצמחה מחדש של אברים אנו צועדים צעד אחד נוסף, לעבר ההצמחה הטוטאלית – שכפול הגוף כולו מתוך תאי הגוף הישן – כלומר חיי אלמוות, הלכה למעשה. דבר זה נראה עדיין דמיוני למדי, אך הרבה פחות מכפי שהיה בעבר. חסידי הרעיון מפנים את תשומת ליבנו לקורות תאי גופה של גברת הנריאטה לאקס, שנפטרה מסרטן בגיל 31, בשנת 1952. מספר תאים מהגידול הסרטני שבצווארה הוסרו אז על ידי הביולוג ג’ורג' גאי, והם ממשיכים לגדול ולהתחלק עד עצם היום הזה במעבדות שונות, עד כי משקלם הכולל עולה כיום על משקלה של גברת לאקס המנוחה… אמנם הניסויים בתאים אלה נועדו לשמש לחקר נגיפים, ואיש אינו מאמין ברצינות שניתן יהיה אי־פעם לשחזר את גברת לאקס מתוכם, אך הרעיון כשלעצמו אינו נראה, תאורטית לפחות, בלתי מתקבל על הדעת.

ככל שמתעצם הידע אודות המבנה הגנטי של החיים, גוברת ההכרה בקרב הביולוגים שההזדקנות אינה תוצאה של ‘שחיקה’ איטית של כל אברי הגוף, אלא שייתכן שהיא נובעת מתכנית גנטית, המוצפנת יחד עם כל יתר הוראות החיים, בחומר התורשתי ד.נ.א. השאלה הגדולה בעינה עומדת: האם אנו ‘מתוכנתים’ למות? האם קיים ‘שעון־מוות’ ה’מכבה' את הגנים אחד־אחד? או שמא הטבע הינו פשוט אדיש לגורלנו אחרי שמילאנו את תפקידנו בהבטחת המשך קיומו של המין? או אולי כוללת בתוכה תכנית הגדילה וההתבגרות המינית גם תהליכי לוואי, הפוגעים, בטווח ארוך, בבריאותנו? גם בקרב המאמינים ב’שעון' קיימים חילוקי דעות באשר למיקומו. יש הסוברים שהוא מצוי כבר ברמה התאית – שהרי יש גבול ליכולתו של תא בודד להתחלק (אם כי יש חוקרים שהצליחו להגביר יכולת זו באמצעות טיפול הורמונלי מתאים). לעומתם יש חוקרים הסוברים שתאים מסויימים עשויים לחיות לנצח, ושתכנית ההזדקנות מוצפנת באבר מוגדר, כמו מערכת ההיפוטלאמוס, או בלוטת יותרת־המוח, האחראית על הפרשת הורמונים חיוניים. הושגו, כידוע, הישגים מרשימים בהשבת כושר הפוריות לחיות מעבדה באמצעות טיפול חשמלי באברים אלה.

לעומת אלה המאמינים בגזירת המוות הבלתי נמנע, קמים אנשים כמו ריצ’רד קטלר (חוקר בכיר ב’תכנית לביוכימיה השוואתית של הזדקנות יונקים'), וטוענים שאין כל תכנית גנטית המכתיבה את המוות, אלא להיפך – קיים פוטנציאל לאורך חיים בלתי־מוגבל. לדבריו סביר מאוד שההזדקנות מבוקרת על ידי גנים מעטים יחסית, שאותם אנו יכולים לגלות ואף לווסת את פעולתם. למסקנה אופטימית זאת הגיע קטלר לאחר מחקר קפדני באבולוציה של משך־חיים ארוך אצל בני אדם. מסתבר כי חיינו התארכו באופן מהיר כל כך, בהשוואה לאבותנו דמויי־הקוף, עד שקשה להניח שיותר מגנים ספורים יכלו להשתנות במהלכה של תקופה קצרה כזאת. (‘קצרה’ במונחי האבולוציה כמובן). אי לכך מסיק קטלר, שרק גנים מעטים מבקרים את תהלים ההזדקנות. הוא מאמין שהאטת התהליך איננה משימה בלתי אפשרית. הדבר ייעשה ראשית בעזרת טיפול ביוכימי במערכת ההפרשה הפנימית, ומאוחר יותר, לכשנדע יותר אודות התהליך, באמצעות הנדסה גנטית. הטיפול עשוי לגרום לעיכוב ההתפתחות, כך שאדם יגיע לבגרות מינית בגיל 28, לשיא גידולו בגיל 45, ולגיל העמידה בהיותו בן 120 (הברכה ‘עד 120’ תיחשב בלי ספק לעלבון גס). “אני סבור,” צופה ריצ’ארד קטלר, “שבתוך עשר שנים, בתנאי שנרכז את מאמצינו בלימוד דרך הטיפול בווסתי ההתפתחות נוכל להאיט את תהליך הזקנה.”

בעיה קשה יותר מעיכוב ההתפתחות הינה שמירה על רמה נכונה של נוגדני השחיקה והבלאי הטבעיים של הגוף. מכיוון שטיפול בגנים האחראים על מנגנון ההתנגדות באמצעות הנדסה גנטית הינו עדיין מסובך מדי, מציע קטלר ‘קיצור דרך’: להערים על התאים בעזרת מעין ‘תרכיב־נגד־זקנה’: להזריק מעט חומר של ‘הזדקנות מזוייפת’ שתגרום לגוף לשנות את רמת אנזימי ההגנה. אפשר לפתח גלולה שלאחר בליעתה תפעפע אל התאים ותגרום להם לאזעקת שווא בדבר הרס של הד.נ.א., כביכול. כתגובה יעלו התאים את רמת האנזים המתקן את הד.נ.א., ויתאימוה לצרכי הגוף שחייו התארכו.

קטלר גם מעיז ומנסה לחזות את טיבו של אותו ‘הומו־לונגוס’, ‘האדם ארוך־החיים’, העתידי:" אני משער שיהיה זה טוב לא רק להכפיל את אורך החיים המקסימלי של האדם, כי אם גם את גודל מוחו. אף כי הכפלת גודל המוח לא תביא בהכרח לשיפור איכותו, היא עשוי אולי, בספקה עודף רב של תאים, לדחות את פגע הסניליות."

מתי נוכל להגשים הלכה למעשה את כל הרעיונות הללו? האם אכן צפוייה גלולת ‘אל־זקן’ עוד בימינו אנו? “אם הארכת החיים תוגדר כעדיפות לאומית כמו תכניות החלל,” אומר ד"ר פול סיגל, “אם האמריקנים, הרוסים והיפנים ישתפו פעולה, אם תוכרז מתקפה של 200 מיליארד דולר כנגד הזקנה והמוות, יוכל הדבר להניב תוצאות דרמטיות בתוך חמש שנים. רק 200 מיליארד דולר, מאות מדענים ואלפי טכנאים – ואנו עשויים למחוק את המוות מעל פני האדמה! מבצע שכזה לא יעלה יותר מהוצאות האחזקה של בתי אבות…”

אם התקציב והאמצעים המבוקשים על ידי ד"ר סיגל לא יימצאו בעתיד הקרוב, הרי שזה יהיה לא במעט בגלל התנגדות מודעת ולא מודעת לעצם קריאת התגר על המוות. הוגה הדות פ. מ. אספנדיארי (שרעיונותיו הוזכרו כבר בגליון מס' 3) מאמין בהתלהבות בחיי אלמוות, ומתייחס לבעיה זאת: “התנגדות רבה להארכת החיים מוצגת בצורת שאלות בדבר פיצוץ האוכלוסין, תעסוקה, אמצעי קיום לכולם וכו'. אך זוהי בעייה פתולוגית. אחרי עידנים שבהם ‘תוכנתנו’ לקבל את המוות כמובן מאליו, לפתע אנו מגלים שיכול נוכל לו… הרעיון מפחיד אותנו. אנחנו עדיין לא בנויים לכך, אך עם השתחררותנו מכבלי הדת, רגשי אשמה ושמרנות, ננוע לעבר אוריינטציית החיים.”

ואכן, שאלת המפתח היא לא האם הארכת החיים אפשרית, אלא האם היא רצויה, וכיצד תשפיע על המין האנושי. ולפני שתקראו את תחזיתם של חוקרי אוניברסיטת יוסטון באשר לסוגייה זו, נוכל רק לאחל לכם, הקוראים, עד מאה ועשרים (בינתיים…)!

התחזית המובאת להלן הינה פרי עבודתם של 31 תלמידי־מחקר במחלקת לימודי־העתיד באוניברסיטה של יוסטון, קליר לייק סיטי. החוקרים ניתחו את הדוחות העוסקים במחקר השוטף בנושאי אלמוות, ואחר כך בנו תסריטים הצופים את השלכותיה של הארכת חיים דרסטית על החברה האנושית.

* * *

שנה אחת אחרי תחילת השימוש בגלולה נגד הזדקנות

אישיות הפרט

קיימת קשת רחבה של תגובות לגלולת ‘אל־זקן’. רוב האנשים מאושרים ואחדים שרויים באופוריה, אך מיעוט די גדול שרוי במבוכה, ביחוד בעלי אמונה דתית עזה. מופצות שמועות על תופעות לוואי פיסיולוגיות, דבר המגביר את הספקנות

חיי משפחה

דעות שונות בנוגע לבטיחות או היעילות של הגלולה מגבירות את המתחים בתוך המשפחה. קצב הגירושין עולה, שכן הזוגות ממאנים לחיות יחד לנצח, אך גם קצב הילודה עולה, שכן הורים הצופים הטלת הגבלות על לידות חדשות מחליטים להקדים ולהוליד את ילדיהם

חינוך

דמורליזציה בקרב המחנכים, שכן הם מבינים שאין עתיד למבנה המסורתי של קהל הלקוחות שלהם, של ילדים ובוגרים

חיי רוח

דתות מסורתיות מכריזות מלחמה כנגד הגלולה, אף כי קבוצות פרוטסטנטיות מסויימות מנסות להשלים עימה. באמצעי התקשורת מתנהלים וויכוחים מרים על הגלולה, על משמעות החיים, ועל העולם הבא. אחרי תקופה קצרה של התחזקות הדת, חלה ירידה במספר המאמינים

תעסוקה וכלכלה

על הכלכלה מאיימת אי־יציבות. עולם העסקים אחוז תזזית בנסותו לבדוק מה פרושה של הארכת החיים לגבי השוק ומוצרי הצריכה. יש מועסקים הנוטשים את משרותיהם, ויש הנאחזים בהן בעקשנות, בעת שמעסיקים קשוחים ומרחיקי ראות מנסים לסלק את חסרי התועלת. שעור האבטלה עולה ל־8%.

ממשל לאומי

ברור לכל שעל הממשל למלא תפקיד נכבד בטיפול באי סדירויות הנגרמות ע"י גלולת אל־זקן. הממשל ממהר להשתלט על הפצת הגלולה (אך לא על ייצורה) ולמנוע נסיונות של פקידים בכירים לקנות להם חזקה על עמדותיהם. בעיות רבות אותרו והוחל בדיונים בהן: היש להתיר את השימוש בגלולה לפושעים מועדים, חולי רוח או אפילו לחיות־בית; כיצד לאכוף את הגבלות הילודה; כיצד לפתור את בעיות התעסוקה והפרישה.

עשר שנים אחרי תחילת השימוש בגלולה נגד הזדקנות

אישיות הפרט

כאשר למעשה הכל משתמשים כבר בגלולת אל־זקן, דומים הבוגרים של חברה זאת למתבגרים של ימי טרום־גלולה, בהיותם הפכפכים, מופנמים, חסרי מנוחה ומתחבטים בתכלית ובניכור. לעיניהם נפתחו אופקים חדשים, אך אין הם בטוחים כיצד למלא את החלל הגדול שלפניהם. על פי רוב הם פחות תוקפנים מאשר קודם, אך חלק מהצעירים מתעבים את המבוגרים ההופכים צעירים. מספר ההתאבדויות הולך ורב, ועובר שיא שלא יושג עוד לעולם

חיי משפחה

אין כל ספק שהמבנה המשפחתי המסורתי מתמוטט. קצב הגרושין עולה, הנישואין הופכים לבלתי מקובלים ומופיעות התקבצויות אמורפיות הרבה יותר. מאחר שמספר הילדים למשפחה נקבע ע"י מדיניות (אך עדיין לא ע"י חוק),תלוי מספר הלידות בפועל ברצונם הטוב של הצעירים.

חינוך

מערכת החינוך מגלה יעדים חדשים, כי עליה לשאת בעיקר נטל המעבר מחברה בת־תמותה לבת אלמוות. הדגש מועבר מהילדים אל המבוגרים, ומתכניות לימודים לקראת תואר, לקורסי הכנה לקריירה מקצועית ולחוויות־פנאי.

חיי רוח

הדתות המאורגנות והממוסדות נתקלות ביחס כללי של בוז, ומתחסלות. גוברת ההצטרפות לקבוצות דתיות המקדשות את העצמי או את הסביבה

תעסוקה וכלכלה

הכלכלה מואטת. הייצור הופך לאוטומטי יותר ויותר, ככל שקשה לטפל בכוח עבודה. אמנם האבטלה רבה, אך כמוה גם ההעדרות מעבודה. מוסר העבודה ירוד והיוזמה האישית נמוכה. תכניות פנסיה מקבלות היתר להתפרק

ממשל לאומי

עדיין רב אמון הציבור בממשל. הדילמה העיקרית היא בהחלטות הקשות על מי שלא יקבל את הגלולה. ההכרעות בדבר הגבלות ילודה חוקיות עדיין נדחות, אף כי הנושא נדון בהתמדה. הממשל מאשר את כל תכניות הפרישה, ומתחיל ליטול אחריות על שוק העבודה.

עשרים שנה אחרי תחילת השימוש בגלולה נגד הזדקנות

אישיות הפרט

עדיין קיימת רמה נמוכה של מצוקה ואי־שביעות־רצון, אך בקרב הרוב הוקלו המתחים. הסתייגויות רפואיות ודתיות מהגלולה נעלמו לחלוטין. הפרט ניחן בשקילות־דעת וזהירות. יש מעט מאוד תחרות ונטילת סיכונים.

חיי משפחה

קץ המשפחה מתרחש ובא, שכן פחות מ־25% מהאוכלוסייה באים בברית הנישואין. גוברת הפופולריות של קבוצות ‘נוזליות’ בנות 12 עד 30 בוגרים. הילדים, שמספרם מועט ביותר, זוכים ליחס של פינוק, ונשמרים מכל משמר.

חינוך

חינוך מתמיד הינו אופנה מקובלת, והקורסים פתוחים לכל; קורסים למקצועות חדשים, לפעילות פנאי ובילוי, להעמקת דעת. ידע ומידע חדשים נוצרים בקצב מהיר מכפי שהיה אי פעם, שכן חיי סטודנט מהווים מוקד משיכה לרבים, ומאחר שהמחשבים יכולים לבצע את מרבית העבודה השיגרתית של חיפוש מקורות וסקירת ספרות

חיי רוח

הגברה בלתי רגילה של תשומת הלב לסביבה, בעקבות התגברות המודעות לכך שדור זה ודורות העתיד הינם אחד, ושכדור הארץ הוא משכנם לנצח. המסירות לסביבה מגיעה למימדים כמעט דתיים.

תעסוקה וכלכלה

התוצר הלאומי הגולמי עולה בפחות מ־1% לשנה. הייצור כה ממוכן עד כי הדרישה לכוח עבודה יורדת בתלילות. האבטלה נשלטת ומבוקרת ע"י הממשלה. מכיוון שהכל חייבים לעבוד, אך היצע העבודה מצומצם, רוב האנשים עובדים 10 שעות בשבוע, 8 חודשים בשנה, עם חופשה בת 4 חודשים. אף כי אי אפשר להגיע להתאמה מושלמת בין המשרות לבין הנטיות האישיות, הרוב שבע רצון מהמערכת.

ממשל לאומי

הממשל הפטרנליסטי עדיין נהנה מתמיכה רחבה. ההחלטה לכלול בגלולה גם אמצעי מניעת־ילודה נאכפת בהצלחה. ניהול התעסוקה הוא מחוייבותו העיקרית של הממשל, בעקבות ביטול משרד ההגנה. הממשל מתכנן לראשונה תכנית כלכלית למאה שנים, המבוססת על כלכלת מצב־מתמיד.

חמישים שנה אחרי תחילת השימוש בגלולה נגד הזדקנות

אישיות הפרט:

בעודם בעלי תודעת בטיחות וזהירות, עוסקים האנשים פחות בבחינה עצמית מאשר קודם. בדרך כלל הם שבעי רצון וסקרנים במידת־מה.

חיי משפחה

המשפחה נעלמה והלכה למעשה. חיים משותפים בקבוצות נפוצים ביותר, והקשרים בקבוצות אלה הינם עזים, אך קצרי ימים ובלתי מאולצים.

חינוך

החינוך אינו רק ממומן אלא גם מנוהל ישירות ע"י הממשלה הפדרלית. שרותיו נמשכים כמקודם, אך מתעלים לרמות לימוד חסרות תקדים.

חיי רוח

הסביבה זוכה עדיין להוקרה מתמדת, אך תשומת הלב מופנית שוב אל היקום כולו, שמקורו והתפתחותו מובנים סוף סוף.

תעסוקה וכלכלה

אף כי ההכרזות על כך נשמעו כבר מימים ימימה, הגיעה האוטומציה רק עתה לדרגת תחכום כה גבוהה עד כי התפשטה מהייצור אל הניהול. הכלכלה, שעליותיה וירידותיה הן מזעריות, מתופעלת במידה רבה על ידי מחשבים. האנשים אינם עושים כל עבודות שגרה, אלא מכינים ידע חדש המוביל לשיפור המערכות

ממשל לאומי

עם פיתוחן של מערכות מחשבים היכולות לנהל פעולות ממשלתיות, הפכו מרבית האחריויות הממשלתיות לשגרה. תחום אחד זוכה עדיין לתשומת לב אנושית הינו פיתוח אמצעי בילוי חדשים. אנשים מביטים בנוסטלגיה על הממשלה, שנוכחותה נחלשת והולכת.

קליפורד ד. סימאק איננו דמות חדשה לקוראי ספרות המד“ב בישראל. סיפרו המפורסם ‘עיר’ הספיק לצאת אצלנו בשלוש מהדורות (הצלחה מסחררת במונחי שוק הספרים בארץ) ואף אנו ב”פנטסיה 2000" לא טמנו ידנו בצלחת. הסיפור ‘אח’ (פנטסיה 2000, גליון מס' 3) הציג לראשונה את סימאק כמחבר סיפורים קצרים – וכפי שמתברר בהצלחה לא פחותה מזו שנפלה בחלקו כמחבר ספרים. לאור כל האמור לעיל, בטוחים אנו כי תשמחו לקרוא סיפור קצר נוסף מפרי עטו של סימאק.

* * *

זה התחיל כיום מזופת.

בצידו השני של הרחוב הפעיל ארתור בלזן את התיזמורת שלו בשש לפנות בוקר וגרם לי להזדקף במיטתי בבהלה. מה אני אגיד לכם, בלזן אמנם מתפרנס מעבודתו כמהנדס, אבל השיגעון האמיתי שלו הוא המוסיקה, ובהיותו מהנדס, אין הוא מסתפק במוסיקה סתם. הוא חייב לעשות מזה עסק רציני.

שנה או שנתיים לפני כן, עלה במוחו הרעיון של סימפוניה רובוטית. ולאיש הזה יש כשרון, חייבים להודות. הוא התחיל לעבוד על הרעיון שלו ותיכנן מכונות שתוכלנה לקרוא – לא רק לנגן, אלא גם לקרוא – מוסיקה מעל סרטי ההקלטה. אחר כך בנה מכונות רבות שמשמיעות את המוסיקה הזאת – והניח את כל הציוד בסדנה שבמרתף ביתו.

והוא העמיד כל אחת ואחת מהן בניסיון.

קל להבין שזה היה מבצע נסיוני, ושהרבה עבודת תיכנון־מחדש והתאמה צריכה היתה להעשות. בלזן היה קפדן ביותר בקשר לאיכות הביצוע שהפיקו המכונות שלו, לכן היה עליו להעמידן בנסיונות רבים – ובקול רם מאד – והוא לא היה מרוצה עד אשר היה המכשור בדיוק באותו מצב כפי שסבר בלזן שעליו להיות.

בחלל האויר של השכונה שלנו ריחף הרעיון של הקמת חוליית־ביצוע־לינץ', אך הוא לא יצא לפועל מעולם. זאת הצרה, או אחת הצרות עם השכונה שלנו – הם מוכנים לדבר עד שיתיבש לך השכל, אבל כשצריך לעשות משהו – אף אחד לא יזיז אצבע.

בשלב זה איש לא יכול היה לראות איך מחסלים את הרעש הנורא שהקים בלזן. העבודה על קבוצת כלי ההקשה ארכה למעלה משנה וזה היה רע למדי. עתה הוא התחיל לעבוד על קבוצת המיתרים וזה היה הרבה יותר גרוע.

במיטה לידי הזדקפה גם הלן בבהלה ואטמה את אזניה בידיה, אך לא יכלה שלא לשמוע את הרעש. בלזן הפעיל את המערכות בעוצמה הגבוהה ביותר כדי להשיג מה שהוא כינה בשם ‘תחושת המוסיקה.’

שיערתי שעד אותו רגע הספיק כבר להעיר את כל השכונה.

“טוב, זהו זה,” אמרתי והתחלתי לצאת מהמיטה.

“אתה רוצה שאכין לך ארוחת בוקר?”

“כן, את יכולה כבר להתחיל להכין,” אמרתי. “אף אחד לא יצליח לישון עם כל הרעש הזה מסביב.”

בזמן שהחלה בהכנת ארוחת הבוקר, יצאתי לעבר הגינה שמאחורי המוסך לראות מה שלום פרחי הדליה. לא איכפת לי לספר לכם שאני גאה מאד בפרחים הללו. עת היריד כמעט הגיעה וכמה מהם יהיו בפריחה מלאה בדיוק בזמן התצוגה. כאמור, יצאתי לעבר הגינה אבל לא הצלחתי להגיע לשם. ככה זה בשכונה שלנו. הבן־אדם מתחיל לעשות משהו ולא גומר את זה, כי תמיד יש משהו שתופס אותו פותח איתו בשיחה קצרה.

הפעם היה זה דאובי. דאובי הוא ד"ר דרבי וולס, זקן תמהוני בעל פאות לחיים לבנות, החי בשכנות לביתנו. כולנו מכנים אותו דאובי והוא איננו מתנגד לזה. זה אפילו מעין אות כבוד עבורו. היתה תקופה שדאובי היה אנטומולוג¹ בעל שם מסוים באוניברסיטה הקרובה והסטודנטים שלו הם שהדביקו לו כינוי זה. הכינוי לא היה עיוות של שמו האמיתי אלא נבע דווקא משמו הלטיני של אחד מסוגי הצרעות שדאובי גילה בו עניין.

אך דאובי היה עכשיו פנסיונר הולך בטל ועל סדר יומו לא היה כלום, חוץ מהמינהג לערוך שיחות ארוכות וחסרות טעם עם כל מי שהצליח ללכוד ברישתו.

ברגע שהנחתי עליו את עיני, ידעתי שאני אבוד.

“ברצוני לקבוע כי יש לציין לשבח,” אמר דאובי, נשען על גדר ביתו ושוקע בשיחה באורך־מלא מיד כשהייתי בטווח־שמיעה, “אדם אשר חמד לו תחביב. אך טענתי היתה שעיסוק בתחביבו בצורה כה רעשנית בשעה זו של השחר – מהווה חוסר התחשבות מוחלט מצד אותו אדם.”

“אתה מתכוון אליו,” אמרתי, תוך שאני מצביע באגודלי לעבר ביתו של בלזן, ממנו המשיכו עדיין החריקות והיללות לבקוע בעוצמה מלאה.

“בדיוק,” אמר דאובי, מסרק את פאות לחייו הלבנות בהבעת הירהור. “עם זאת יש לזכור, כי אפילו לרגע קט לא הייתי מעלה בדעתי לשלול מאותו אדם את הערצתי המלאה.”

“הערצתך?” תבעתי. ישנם מקרים שבהם אני מתקשה מאד להבין את דאובי. לא כל כך בגלל אורח הדיבור דמוי־הדרשה שלו, אלא בגלל אורח מחשבתו המנופח.

“בדיוק,” אמר לי דאובי. “הערצתי אינה נתונה למכונות, על אף שהן מהוות בעיני פלא אלקטרוני, אלא לצורה בה תיכנן אותן. המיכון שיצר על מנת ליצור מוסיקה זאת הינו מדהים. לעיתים בלתי־אנושי כמעט.”

“כשהייתי ילד,” אמרתי, “היו לנו פסנתרים אוטומטיים שפעלו בערך על פי אותו עיקרון”.

“כן, ראנדל, אתה צודק בהחלט,” הודה דאובי, “העקרון היה קיים כבר אז, אולם דרך הביצוע – חשוב אודות דרך הביצוע! כל שמוטל היה על אותם פסנתרים ישנים היה לקשקש בעליזות, ואולם בלזן הצליח להפיק ממכשיריו ניואנסים מעודנים ביותר…”

“פיספסתי כנראה את הניואנסים המעודנים,” אמרתי לו בזעף. “כל מה ששמעתי אני היה רעש מחריש אוזניים.”

המשכנו לשוחח אודות בלזן ותזמורתו, עד אשר קראה לי הלן לארוחת הבוקר.

עוד לא הספקתי לחמם את הכיסא, וכבר שלפה לי הלן את רשימת התלונות שלה.

“ראנדל,” אמרה לי בהחלטיות. “המיטבח שוב מלא לגמרי בכל מיני נמלים. הן כל כך קטנות עד שבקושי אפשר לראות אותן, אבל הכל מלא בהן.”

“חשבתי שנפטרת מהן,” אמרתי.

“כן, עקבתי אחריהן עד לקן ושפכתי לתוכו מים רותחים. אבל הפעם אתה צריך לעשות את זה.”

“גם כמעט עשיתי את זה בפעם הקודמת,” אמרתי לה, “אבל את פשוט הישגת אותי.”

“וזה לא הכל,” אמרה. “למעלה בעליית הגג מסתובבות מין צרעות שכאלה. אתמול הן עקצו את הבת הקטנה של המונטגומרים.”

היא היתה מוכנה להמשיך ולדבר, אבל באותו רגע ניכנס לחדר בילי, ילדנו בן האחת עשרה, בריצה נירגשת.

“תראה, אבא,” קרא בהתלהבות, כשהוא אוחז קופסת פלסטיק קטנה. “יש לי פה אחת שלא היתה לי אף פעם לפני זה.”

לא הייתי צריך לשאול איזו “אחת”. ידעתי שזו בוודאי עוד צירעה או חרק אחר. בשנה שעברה זה היה איסוף בולים והשנה חרקים – וזה זה שקורה כאשר שכנך הוא אנתומולוג הולך בטל.

אחזתי בקופסה בחוסר התלהבות.

“חיפושית ממין נקבה,” אמרתי.

" לא, לא," אמר בילי. “זה יותר מדי גדול מכדי להיות נקבת חיפושית. הנקודות הן אחרות, והגוון בכלל לא נכון. החרק הזה זהוב ואילו נקבת החיפושית היא כתומה.”

“טוב, חפש את זה במגדיר,” אמרתי לו בחוסר סבלנות. הילד הזה מוכן לעשות כל דבר… רק לא לשבת ולקרוא ספר.

“חיפשתי כבר,” אמר בילי. “הסתכלתי בכל הספר ולא מצאתי.”

“הו, בשם אלוהים,” התפרצה הלן. “שב ואכול את ארוחת הבוקר שלך. מספיק בעיות יש לי עם הצרעות והנמלים בבית, אני לא צריכה שתבזבז את הזמן שלך באיסוף חרקים.”

“אבל אמא, זה חינוכי,” מחה בילי. “זה מה שד”ר וולס אומר, הוא אומר שיש 700,000 משפחות חרקים הידועות…"

“היכן מצאת אותה?” שאלתי, מתבייש במקצת בהתנפלות שלנו עליו.

“בחדר שלי,” אמר בילי.

“אצלנו בבית!” צרחה הלן. “לא מספיק לי עם הנמלים…”

“איך שאני גומר לאכול, אני הולך להראות אותו לד”ר וולס."

“אתה אל תטריד את דאובי, אתה שומע?”

“אני מקווה שהוא יטריד אותו מאוד,” אמרה הלן בשפתיים קמוצות. “זה דאובי שגרם לו להתחיל עם כל השטויות האלה.”

החזרתי לו את הקופסה ובילי הניח אותה ליד צלחתו והתחיל לאכול את ארוחת הבוקר שלו.

“ראנדל,” אמרה הלן, כשהיא עוברת לתלונה מס' 3 ברשימת התלונות שלה, “אני לא יודעת מה לעשות עם נורה.”

נורה היתה עוזרת הבית שלנו. היא באה לנקות פעמיים בשבוע.

“מה היא עשתה הפעם?”

“זה מה שהיא לא עשתה הפעם. היא אינה מוכנה לנקות את האבק. היא פשוט מנופפת מסביב במטלית שלה וזהו זה. היא לא מוכנה להזיז מנורות או אגרטלים.”

“טוב, אז תשיגי מישהי אחרת,” אמרתי.

“ראנדל, אין לך מושג על מה שאה מדבר, קשה למצוא היום עוזרות בית ואינך יכול לסמוך עליהן. לא מזמן דיברתי עם אימי…”

הקשבתי והגבתי בתגובות המתאימות. כבר שמעתי את כל הסיפור הזה.

מיד כשסיימתי את ארוחת הבוקר, יצאתי למשרד. היה עדיין מוקדם מדי לקבלת קהל, אבל היו כמה פוליסות שהייתי צריך לכתוב, ובכלל היתה לי עבודה. שעה או שעתיים נוספות שם, לא היו מזיקות לי.

הלן התקשרה אלי זמן מה אחרי שתים־עשרה והיא כולה נדהמת.

“ראנדל,” אמרה ללא כל הקדמות. “מישהו השליך סלע באמצע הגינה.”

“אמרי שוב,” אמרתי.

“אתה יודע, סלע ענק. הוא מעך את כל הפרחים.”

“הדליות!” זעקתי.

“ומה שמצחיק בכל העסק, זה שאין שום עקבות. בשביל להזיז סלע כזה אתה צריך משאית ו…”

“רגע, רגע. בואי נחשוב בשקט. מה, בדיוק, גודל הסלע הזה?”

“גבוה כמעט כמוני.”

“בלתי אפשרי,” סערתי. ניסיתי להרגיע את עצמי. “זו בדיחה,” אמרתי. “מישהו מנסה לעבוד עלינו.”

ניסיתי לחשוב מי זה מסוגל לעשות כדבר הזה ולא הצלחתי למצוא מישהו שיהיה מוכן לטרוח כל כך בשביל בדיחה שכזאת. אולי זה היה ג’ורג' מונטגומרי – אבל ג’ורג' אדם רציני מדי. אולי בלזן, אבל הוא שקוע מדי במוסיקה שלו מכדי להתעסק בבדיחות. או דאובי – לא ניתן להעלות בכלל על הדעת שהוא יתבדח אי פעם.

“גם כן בדיחה,” אמרה הלן.

אף אחד בשכונה שלי, אמרתי לעצמי, לא יהיה מוכן לעשות דבר שכזה. כל מי שהיכרתי קיווה שהפרחים הללו יזכו בפרס כלשהו.

“אני אגמור לעבוד מוקדם,” אמרתי, “ואז נראה מה אפשר לעשות בנידון.”

וזה על אף שידעתי שאפשר לעשות מעט מאד – פשוט לזרוק את כל הפרחים.

“אני אהיה אצל אימי,” אמרה הלן, “אשתדל להיות בבית מוקדם.”

קיבלתי לראיון לקוח נוסף, אבל לא היתה לי סבלנות אליו. כל הזמן חשבתי על הפרחים.

עזבתי את העבודה בערך בשתיים אחר הצהריים, וקניתי תרסיס נגד חרקים בסופרמרקט. התווית שעליו טענה שהוא יעיל נגד נמלים, מקיים, צרעות וכל מיני צרות צרורות אחרות.

כשהגעתי הביתה, מצאתי את ביל יושב על המדרגות.

“הלו, ילד. אין לך מה לעשות?”

“אני וטוני הנדרסון שיחקנו כמה זמן בחיילים, אבל התעייפנו.”

הנחתי את התרסיס על השולחן במיטבח ויצאתי לעבר הגינה. בילי הזדנב אחרי בעייפות.

ואכן הסלע היה זרוק שם, בדיוק באמצע ערוגת הפרחים וגודלו בדיוק כפי שתארה אותו הלן. זה היה מין דבר מצחיק, לא סתם חתיכת אבן, אלא גוש סלע רציני ביותר. צבעו היה אדום־דהוי וצורתו כדורית כמעט.

צעדתי סביבו בנסיון להעריך את הנזק שנגרם. אמנם נישארו כמה דליות בערוגה אבל רובן הלכו לאיבוד. לא היו שם עקבות ושום רמז לדרך שבה הסלע הגיע לאן שהגיע. הוא נמצא יותר מעשרה מטר מהרחוב ויתכן שמישהו הניח אותו באמצעות מנוף שהרים אותו מעל משאית, אבל זה נראה לא סביר שכן האזור היה מלא בחוטי חשמל וטלפון.

התקרבתי לסלע והצצתי בו מקרוב. פניו היו מכוסים בחורים קטנים ולא סימטריים שעומקם לא עלה על סנטימטר, וביניהם נראו פה ושם משטחים מבריקים במידת מה, כאילו חלק משטח פניו של הסלע הוסר ממנו. המשטחים הכהים הללו הבהיקו כאילו משחו אותם בשעווה, מה שהזכיר לי דבר־מה מלפני הרבה־הרבה זמן – כשחבר שלי לשעבר היה במשך זמן מה אספן אבנים.

התכופפתי עוד יותר קרוב לאבן, היבטתי באחד המשטחים החלקים ונראה היה לי שיכולתי להבחין באמצעותם שהאבן היתה עשויה שכבות גליות.

“בילי,” אמרתי, “האם היית מזהה – אם היו מראים לך אותו?”

“אני לא יודע, אבא, אבל טומי יוכל לזהות. הוא קצת אספן אבנים. הוא כל הזמן מחפש כל מיני אבנים מוזרות.”

גם הוא התקרב והביט באחד המשטחים החלקים. הוא הרטיב את אצבעו ושיפשף אותה בחוזקה במשטח.

“לא יודע,” אמר, " אבל אני חושב שכן."

הוא צעד כמה צעדים אחורנית והביט באבן בהערכה מחודשת.

“תראה, אבא, אם זה באמת… אָכָט², זאת אומרת, אם זה.. אכט אחד גדול, הוא יהיה שווה הרבה־הרבה כסף, נכון?”

“אני לא יודע. אני מתאר לעצמי שיכול להיות שכן.”

“אולי מיליון דולר.”

נענעתי בראשי בשלילה. “לא מיליון דולר.”

“אני הולך להביא את טומי.” אמר.

הוא רץ מסביב למוסך כמו מטורף ויכולתי לשמוע אותו רץ במורד הרחוב לעבר ביתו של טומי.

הקפתי את הסלע מספר פעמים וניסיתי להעריך את משקלו, אבל לא היה לי שום ידע בשטח זה שיכולתי להסתמך עליו. חזרתי הביתה וקראתי את ההוראות שעל התרסיס. הורדתי את המכסה וניסיתי אותו. הוא באמת פעל.

אז כרעתי על ברכי ליד הסף של דלת המטבח וניסיתי לגלות באיזו דרך השתמשו הנמלים כדי לחדור פנימה. בהתחלה לא יכולתי לראות אף נמלה אחת אבל מהנסיון ידעתי שגודלן כשל נקודה קטנה, ונוסף על כל הצרות הן גם שקופות מעט וקשה מאוד לראותן.

דבר מה מבהיק שנע בפינת המטבח צד את מבטי, והסתובבתי לאותו כיוון במהירות רבה. על הרצפה התרוצץ מין כדור של ברק מוזהב והתקדם במהירות לעבר ארון המטבח שמתחת לכיור.

זו היתה עוד אחת מנקודות־החיפושיות המגודלות הללו. כיוונתי אליה את קוטל החרקים והרבצתי בה התזה הגונה, אבל היא המשיכה ישר קדימה ונעלמה מתחת לארון.

אחרי שהחיפושית נעלמה חזרתי לחפש נמלים ולא ראיתי שום סימן להן. אף אחת לא ניסתה להיכנס דרך הדלת. למעשה, אף אחת גם לא רצתה לצאת. אף אחת גם לא היתה ליד הכיור וגם לא מתחת לשולחן.

אז הלכתי החוצה לפתוח במבצע ‘צירעה’. ידעתי שזה עומד להיות עסק מסובך. הקן נמצא קרוב לעליית הגג וקשה יהיה להגיע אליו. עמדתי שם והבטתי בו, והחלטתי שהדבר הבטוח ביותר הוא לחכות עד הלילה ואז אהיה בטוח שכל הצרעות נמצאות בקן. אחר כך אשים סולם, אטפס למעלה ואכניס להן באבי אביהן, ואז ארד למטה במהירות המקסימלית תוך נסיון שלא לשבור את הראש ואסתלק. זו היתה חתיכת־עבודה שאני חייב להודות שלא היה לי שום חשק לבצע אותה, אבל, כמו שהבנתי מצליל קולה של הלן בארוחת הבוקר, לא היתה שום דרך להתחמק מהעניין.

על יד הקן התעופפו להן מספר צרעות ותוך כדי שאני עומד ומסתכל – אני רואה שתיים־שלוש נופלות מהקן ומתגלגלות על הארץ.

התפלאתי מה מתרחש שם, התקרבתי קצת, והנה אני רואה שהארץ כולה מלאה בגוויות של צרעות מתות. ממש באותו זמן נפלה עוד צרעה והתגלגלה על הארץ.

הסתובבתי קצת מסביב לקן וניסיתי לתפוס מה בדיוק מתרחש שם. אבל לא הצלחתי לברר כלום חוץ מזה שכל כמה דקות היתה עוד צירעה צונחת למטה.

אמרתי לעצמי שעד כמה שהעניין נוגע לי – זה בסדר גמור. אם יש משהו שהורג את הצרעות הוא יחסוך לי את המאמץ להיפטר מהן.

כשעמדתי להסתובב ולחזור הביתה כדי להחזיר את התרסיס ראיתי את בילי וטומי הנדרסון מתנשפים מרוב התרגשות.

“מר מרסדן,” אמר טומי, “הסלע שם הוא אכט, אכט מפוספס.”

“נו, טוב, אז יפה מאד,” אמרתי.

“אבל אתה לא מבין,” צעק טומי. “אף אָכָט לא יכול להגיע לגודל כזה. במיוחד לא אָכָט מפוספס. מקסימום בגודל של אגרוף.”

זה גמר אותי. תפסתי מרץ והלכתי לראות מה בדיוק קורה עם האבן הזאת. הנערים באו אחרי בריצה נרגשת.

הסלע היה חמוד ביותר. הנחתי עליו יד וליטפתי אותו. חשבתי על זה שהיה לי הרבה מזל שמישהו החליט לזרוק את הסלע הזה דווקא אצלי בחצר. שכחתי לגמרי את הפרחים.

“אני מתערב איתך,” אמר טומי ועיניו גדולות כמעט כמו צלחות, “שאתה יכול לקבל בשביל זה הרבה כסף.”

אני לא יכול להכחיש שבערך אותו רעיון עבר לי בראש באותו רגע.

שוב שלחתי את ידי ודחפתי במקצת את הסלע רק כדי להרגיש עד כמה הוא גדול ומוצק.

וכשדחפתי, הסלע התנודד במיקצת תחת הלחץ!

נדהמתי ודחפתי אותו שוב, קצת יותר חזק. הוא התנודד שוב.

עיניו של טומי בלטו מחוריהן. “זה מצחיק, מר מרסדן. לפי הגודל, זה לא היה צריך לזוז. זה חייב לשקול כמה טונות. אתה בטח נורא חזק.”

“אני לא חזק,” אמרתי. “לא כל כך חזק.”

גררתי את הרגליים חזרה הביתה, החזרתי את התרסיס, יצאתי החוצה והתיישבתי על המדרגות כדי לדאוג קצת. הנערים לא נראו בכלל בשטח. הם בטח רצו כמו מטורפים להפיץ את החדשות בשכונה. אם, כמו שטומי אמר, הסלע היה אָכָט, והיה כל־כך גדול, אז הוא בטח יהיה מוצג שגעוני בשביל כל מוזיאון, ויהיה גם שווה קצת כסף. אבל אם זה היה אָכָט, למה הוא היה כל כך קל? אפילו עשרה אנשים שהיו דוחפים בכל הכח, לא היו צריכים להזיז אותו.

ניסיתי גם לברר מה בדיוק יהיו הזכויות שלי אם באמת יתברר שזה אָכָט. הוא נמצא על אדמתי ואמור להיות שלי. אבל מה יקרה אם יבוא מישהו ויטען שזה שלו?

ועוד משהו: איך זה בכלל הגיע לכאן?"

הייתי עצבני ומלא דאגה כשהגיע דאובי והתיישב במדרגות לידי.

“הרבה דברים יוצאי דופן מתרחשים באזורנו.” אמר.

“שמועה גונבה לאזני לאמור – בגינתך מתנוסס לו… סלע אָכָט.”

“זה מה שאומר טומי הנדרסון. אני מניח שהוא יודע מה שהוא אומר. בילי מספר שהוא אספן אבנים.”

דאובי גרד בפאותיו. “דברים מופלאים הם התחביבים,” אמר. "במיוחד לגבי ילדים. הם לומדים מהם רבות.

“כן,” אמרתי ללא התלהבות.

“בנך הביא לעיוני חרק, על מנת שאסווג אותו, היום בעת ארוחת הבוקר.”

“הזהרתי אותו שלא יטריד אותך.”

“שמחתי על כך שהביא אותו,” אמר דאובי, “זה היה חרק שמעולם לא זכיתי לראותו לפני כן.”

“זה נראה לי כמו נקבת חיפושית.”

“כן,” הסכים דאובי. “קיים דמיון־מה. אך אין אני משוכנע לחלוטין, האמת ניתנת להאמר – אף אינני משוכנע שזה חרק כלל ועיקר. למעשה הוא דומה יותר לצב מאשר לחרק. השריון החיצוני הינו קשה ביותר, הראש והרגליים ניתנים לקיפול לתוך השריון, ואין לו מחושים.”

הוא הניד ראשו בהשתוממות. “אינני יכול להיות בטוח בכך, כמובן. בדיקה מעמיקה הרבה יותר תידרש בטרם ייעשה נסיון לסווג אותו. לא הזדמנו לך בדרך מקרה עוד כמה מוצגים ממין זה?”

“ראיתי אחד מתרוצץ על הריצפה לפני כמה זמן.”

“התהא זו טירחה רבה מדי עבורך ללכוד לי אחד מהם כשתראה אותו להבא?”

“לגמרי לא,” אמרתי. “אנסה לתפוס לך אחד.”

קיימתי את הבטחתי. אחרי שהלך ירדתי למרתף כדי לנסות לצוד לו אחד. ראיתי כמה מהם מתרוצצים, אבל לא הצלחתי לשים יד על אף אחד. וויתרתי על כל הרעיון בגועל נפש עמוק.

אחרי ארוחת הצהרים הגיע בלזן מעבר לרחוב. הוא היה נסער כולו, אבל בזה לא היה שום דבר חדש. הוא היה ברנש עצבני, דמוי ציפור, ולא היה צורך בהרבה מאמץ בשביל להוריד אותו מהפסים.

“שמעתי שהסלע בחצרך הינו מאָכָט.” אמר לי. “מה בכוונתך לעשות בו?”

“אה, אני לא יודע. בוודאי אמכור אותו, אם יהיה מי שירצה לקנות.”

“הוא עשוי להיות יקר ערך,” אמר בלזן. “אינך יכול להשאירו שם סתם כך. מישהו עלול לבוא ולסלק אותו.”

“אז אני מתאר לעצמי שאין מה לעשות נגד זה,” אמרתי לו. כל הלילה כדי לשמור עליו".

“אינך צריך להישאר ער כל הלילה,” אמר בלזן. “אני יכול לסדר זאת עבורך. אנו יכולים להקים רשת של חוטי־מילכוד הקשורים לפעמון אזעקה.”

זה לא עשה עלי רושם מלהיב במיוחד וניסיתי לשכנע גם אותו לרדת מהענין. אבל הוא התנהג כמו כלב ציד שעלה על עקבות שועל. הוא הלך למרתף שלו וחזר משם עם גליל חוטים וערכת־כלים, והתחלנו לעבוד על העסק.

המשכנו לעבוד כמעט עד שעת השינה, קשרנו את החוטים והיתקנו את הפעמון ליד דלת המיטבח. הלן הסתכלה על כל העניין בעין עקומה. הרעיון של השתלטות על המטבח שלה לא מצא חן בעיניה, עם או בלי אָכָט.

באמצע הלילה הזניק אותי רעם הפעמון מן המיטה החוצה כשאני שובר את הראש בנסיון לנחש מה לעזאזל עושה את הרעש הזה. אז נזכרתי ופרצתי בריצה לעבר המדרגות. על המדרגה השלישית לפני תחתית המדרגות דרכתי על משהו שהתגלגל לי מתחת לכף הרגל וזרק אותי בגילגול אדיר במורד המדרגות אל תוך חדר האורחים. תוך כדי גילגול נתקלתי במנורה שהתהפכה, נפלה עלי והכניסה לי מכה בראש. נעצרתי כאשר נחבטתי בכיסא, כולי מסובך בחוטי המנורה.

גולה, חשבתי. הילד הארור הזה שוב פעם פיזר גולות בכל הבית! הוא כבר עבר את הגיל לדברים כאלה. הוא יודע שאסור לו להשאיר גולות על המדרגות.

לאור הירח שחדר דרך החלון הגדול ראיתי את הגולה והיא נעה במהירות – לא מתגלגלת, נעה! ולידה היו עוד הרבה גולות, דוהרות על הריצפה. גולות מוזהבות המתרוצצות לאור הירח.

וזה עוד לא הכל – באמצע חדר האורחים עמד לו המקרר! פעמון האזעקה המשיך להרעיש עולמות ואני התרוממתי בקושי, השתחררתי מחוטי המנורה ורצתי לעבר דלת המטבח. מאחורי שמעתי את הלן מיללת עלי מן המיפלס העליון.

פתחתי את הדלת ושעטתי בריצה איומה ברגליים יחפות על פני הדשא הרטוב מטל, לעבר פינת הבית.

על יד הסלע עמד לו כלב מופתע. הוא הצליח איכשהו לסבך את אחת מרגליו באחד החוטים האידיוטיים של בלזן והוא עמד שם על שלשת רגליו הנותרות וניסה להשתחרר.

צעקתי עליו צעקה בריאה והתכופפתי לחפש בדשא משהו בשביל לזרוק עליו. הכלב נתן משיכה פתאומית והצליח להשתחרר. הוא ברח במהירות איומה לעבר הרחוב כשהאוזניים שלו מתנפנפות ברוח.

מאחורי השתתק פעמון האזעקה.

הסתובבתי וגררתי את עצמי חזרה הביתה, מרגיש כמו אידיוט.

לפתע נזכרתי שראיתי את המקרר עומד באמצע חדר האורחים. אבל, אמרתי לעצמי, זה בטח לא נכון. המקרר עומד במטבח ואף אחד לא היה מעלה בדעתו להזיז אותו משם. קודם כל, כי אין שום סיבה להזיז אותו לחדר האורחים כשמקומו הטבעי של כל מקרר הוא במטבח. אף אחד לא היה מנסה להזיז אותו ואפילו אם היה מנסה, הוא היה בטח מקים רעש שיכול לעורר מתים מקיברם.

אני הוזה הזיות, אמרתי לעצמי. הסלע והחיפושיות הרגיזו אותי עד כי כך שהתחלתי להזות.

אבל זה לא היה נכון.

המקרר נמצא עדיין במרכז חדר האורחים. התקע הוצא מהשקע והחוט הסתובב לו על הרצפה. על השטח הצטברה כבר שלולית רצינית מתא ההקפאה שהלך והפשיר.

“זה הורס את השטיח.” צרחה הלן כשהיא עומדת בפינה לוטשת עיניים במקרר העצבני. “והאוכל יתקלקל וה…” בילי הגיע בריצה במורד המדרגות, עדיין רדום למחצה.

“מה קורה פה?” שאל.

כמעט סיפרתי לו על החיפושיות המתרוצצות בבית, אבל החלטתי שעדיף לשתוק. לא היה שום טעם להרגיז את הלן יותר ממה שהיתה כבר עכשיו.

“בואו נחזיר את הקופסה הזאת למקומה,” אמרתי בטון נורמלי ככל שיכולתי. "שלושתנו יחד נצליח בזה.

משכנו ודחפנו והרמנו והזזנו, והצלחנו להחזיר אותו למקומו הנכון. הלן מצאה כמה סמרטוטים והתחילה כבר לנגב את השטיח הרטוב.

“היה מישהו ליד הסלע, אבא?” שאל בילי.

“רק כלב,” אמרתי לו. “זה הכל, רק כלב.”

"כבר מהתחלה הייתי נגד זה, "הצהירה הלן, רובצת על הברכיים ומנגבת את השטיח ברוגז רב. “זו היתה שטות גדולה. אף אחד לא היה גונב את הסלע. זה לא דבר שאתה יכול פשוט להרים ולקחת אותו. הבלזן הזה משוגע על כל הראש.”

“אני מסכים איתך,” אמרתי לה בנחת. “אבל הוא ברנש עם מצפון ונחוש החלטה, והוא חושב על כל דבר במונחים של אביזרים…”

“אנחנו לא נצליח לחטוף אף טיפת שינה,” אמרה. “נתעורר עשרים פעם בלילה ונרדוף אחדי כל מיני כלבים וחתולים. ואני גם לא מאמינה שהסלע הוא מאָכָט. אנחנו בסך הכל מסתמכים על טומי הנדרסון.”

“טומי הוא אספן סלעים,” אמר בילי, כשהוא מגן בעקשנות על ידידו. “כשהוא רואה אָכָט, אז הוא יודע שזה זה. יש לו בבית קופסת נעלים מלאה באבני אָכָט שמצא.”

והנה אנחנו עומדים כאן, חשבתי, מתווכחים על הסלע בזמן שהדבר שצריך להטריד אותו – הארוע בעל המשמעויות המטורפות ביותר – הוא המקרר.

והרעיון עלה במוחי – רעיון קלוש, מקרי, שהתגלגל משום מקום ונתקע לי במוח. רעדתי לשמע רעיון זה אך הוא שב וחזר אלי, התחפר במוחי ונשאר שם.

אולי יש איזה קשר בין המקרר לחיפושיות?

הלן התרוממה מהריצפה. “הנה,” אמרה בטון מאשים. “זה המקסימום שאני יכולה לעשות. אני מקווה שהשטיח לא נהרס.”

אבל, אמרתי לעצמי, חיפושית? אף חיפושית לא יכולה להרים מקרר. לא חיפושית, ולא אלף חיפושיות. ומה שיותר משכנע, אף חיפושית לא תרצה לעשות דבר כזה. לאף חיפושית לא איכפת אם המקרר נמצא בחדר האורחים או במיטבח.

הלן היתה עסוקה ביותר. היא פרשה את הסמרטוט הרטוב על הכיור כדי שיתייבש. היא נכנסה לחדר האורחים וכיבתה את האורות.

“אנחנו יכולים לחזור כבר למיטות.” אמרה, “אם יהיה לנו מזל נצליח לתפוס עוד כמה דקות שינה.”

ניגשתי לפעמון האזעקה שליד דלת המטבח וניתקתי את החיבורים שלו.

“זהו,” אמרתי לה. “עכשיו נוכל לישון בשקט.”

האמת היא שבכלל לא האמנתי שאצליח לישון. ציפיתי שאשאר ער כל הלילה מרוב דאגות בקשר למקרר. אבל בכל זאת נרדמתי, אם כי לא לזמן רב.

בשעה שש ושלושים הפעיל בלזן את התזמורת שלו והזניק אותי מהמיטה.

הלן התעוררה גם היא וסתמה את אוזניה באצבעות ידיה.

“הו, לא, עוד פעם,” אמרה.

הסתובבתי בכל רחבי הבית וסגרתי את כל החלונות. זה הפחית קצת מהרעש. “שימי את הכר על הראש שלך,” אמרתי לה.

התלבשתי וירדתי במדרגות. המקרר נמצא במיטבח והכל נראה בסדר גמור. כמה מן החיפושיות התרוצצו עדין פה ושם, אבל הן לא הטרידו אף אחד.

הכנתי לעצמי ארוחת בוקר והלכתי לעבודה. זה היה כבר היום השני ברציפות שאני מגיע מוקדם לעבודה. אם זה ימשיך ככה, אמרתי לעצמי, השכונה תצטרך להתארגן לעשות משהו בקשר לבלזן ולתזמורת שלו.

הכל התנהל כרגיל. במשך הבוקר מכרתי שתי פוליסות והייתי בדרך לשלישית.

כשחזרתי למשרד מוקדם אחר הצהרים חיכה לי מישהו עם מבט פראי בעינים.

“אתה מרסדן?” שאל. “אתה הבן אדם שיש לו סלע אָכָט?”

“זה מה שאמרו לי שהוא.” אמרתי.

האיש היה קצת מצחיק. הוא לבש מכנסי חאקי רחבים ומגפי גומי. בתוך חגורתו היה תלוי פטישון־סלעים. אחד מהפטישים האלה שבצד אחד יש להם פטיש ובצד השני חולץ־מסמרים.

“שמעתי על זה,” אמר האיש בהתלהבות וקצת בתוקפנות, “ואני לא מאמין. טרם היה גוש אָכָט בגודל כזה.”

גישתו לא מצאה חן בעיני. “אם באת לכאן בשביל להתווכח…”

“לא בשביל זה,” אמר האיש. “קוראים לי כריסטיאן באר. אני אספן סלעים, אתה מבין. כל החיים הייתי כזה. נשיא המועדון שלנו. אני זוכה בפרסים כמעט בכל תחרות. וחשבתי שאם יש לך סלע כזה…”

“כן?”

“טוב, אם יש לך סלע כזה, הייתי נותן לך הצעה עבורו, אבל אני רוצה קודם לראות אותו.”

חבשתי את הכובע בטפיחה על ראשי.

“קדימה,” אמרתי.

בגינה הסתובב באר כמכושף סביב הסלע. הוא הרטיב את אגודלו ושיפשף את הקטעים החלקים שעל הסלע. הוא התכופף והביט בו מקרוב. הוא שלח את ידו לאורכו ולרוחבו. הוא מילמל לעצמו.

“נו?” שאלתי.

“זה אָכָט,” אמר באר, חסר נשימה. “נראה שזה גוש אָכָט אחד שלם. תיראה, שטח פנים מחוספס כזה… אלה עקבות הבועות הוולקניות שבתוכן הוא נוצר. חוץ מזה יש לו את כל סימני ההיכר האופייניים לסוג זה של סלע.”

הוא שלף את פטישון הסלעים מחולצתו והקיש בסלע בקלילות. הסלע הפיק קול צילצול כפעמון אדיר.

באר קפא ופיו נפער לרווחה.

“זה לא היה צריך להשמיע קול כזה,” הסביר מייד לאחר שהחזיר לעצמו חלק משיווי משקלו הנפשי. “זה נשמע כאילו הוא חלול.”

הוא הקיש בו שוב והסלע חזר וצילצל.

“האָכָט הוא חומר מוזר,” אמר. “הוא חזק יותר מהפלדה הקשה ביותר, אני מתאר לעצמי שהיית יכול לייצר ממנו פעמון, לו רק היו לך החומרים והכלים המתאימים.”

הוא החזיר את הפטיש לחגורתו וחזר והביט בסלע. הוא התכופף מטה ובחן את תחתית הסלע.

“מרסדן,” שאל, “כמה תיקח בשביל הסלע הזה?”

“אם צריך לזרוק מיספר,” אמרתי לו, “אין לי שום מושג כמה הוא שווה.”

“אני נותן לך שלושת אלפים במקום.”

“אני לא חושב כך,” אמרתי. לא שלא חשבתי שזה הרבה, אבל כעיקרון אסור להסכים לסכום הראשון שבן אדם זורק.

“אם זה לא היה חלול,” אמר באר, “היה שווה הרבה יותר.”

אתה לא יכול להיות בטוח שזה חלול."

“שמעת איזה צליל הוא הפיק כשהיקשתי עליו.”

“אולי זה הצליל הטבעי שלו.”

באר הניד בראשו. “זה לא בסדר,” התלונן. “אף אָכָט לא צריך להגיע לגודל כזה. אף אָכָט לא צריך להיות חלול. ואפילו אינך יודע מאין זה הגיע.”

לא עניתי לו. לא היתה לי שום סיבה לענות לו.

“הסתכל פה,” אמר, אחרי זמן־מה. “יש בו חור. הנה כאן ליד התחתית.”

רבצתי לדיו והיבטתי לכוון שהצביע עליו באצבעו. היה שם חור קטן, עגול חלק, בעל קוטר של סנטימטר בערך. לא חור סתמי, אלא סימטרי וחתוך היטב, כאילו מישהו קדח אותו. באר חיפש מסביב ומצא ענף שממנו נפלו כל העלים. הענף, או בערך שבעים סנטימטר ממנו, החליק לתוך החור. באר חזר ורבץ על הרצפה והביט בסלע במצח קמוט.

“הוא חלול, זה בטוח במאה אחוז,” אמר.

לא שמתי אליו לב יותר מדי. התחלתי להזיע מעט. כי מחשבה מטורפת חדשה צפה לי בראש ודבקה בי.

החור הזה הוא בדיוק בגודל המתאים למעבר החיפושיות דרכו!

“אני אגיד לך מה”, אמר באר. “אני מעלה את ההצעה לששת אלפים וההובלה על חשבוני.”

נענעתי בראשי בשלילה. אין שום הגיון לקשר את הסלע עם החיפושיות, אפילו אם החור הוא בדיוק בגודל של חיפושית. נזכרתי בזה שקישרתי את החיפושיות גם למקרר והרי ברור לכל שאין שום קשר בין החיפושיות ובין המקרר או הסלע. היו אלה פשוט חיפושיות רגילות – טוב, אולי לא בדיוק רגילות, אבל פשוט חיפושיות. אמנם דאובי לא הכיר אותן, אבל ידעתי שדאובי יהיה הראשון שיודה שישנן חיפושיות רבות שלא סווגו עדיין. יתכן שזהו זן של חיפושיות שפתאום התרבה כל כך עד שהוא בולט לעין, אחרי שנים רבות של ישיבה במחתרת.

“אתה מתכוון לומר,” אמר באר בתמהון, “שאתה לא מוכן לקבל ששת אלפים?”

“הא?” התעוררתי מההזיות בהקיץ שלי.

“זה עתה הצעתי לך ששת אלפים בעד הסלע הזה.”

הסתכלתי עליו במבט מוזר. הוא לא נראה לי אדם שמוכן לבזבז על התחביב שלו ששת אלפים דולר. קרוב לוודאי שזהו איש שכשהוא רואה משהו טוב הוא מזהה אותו ועכשיו הוא רוצה לעשות על זה כסף גדול. הוא רצה לסלק את הסלע מכאן לפני שאני אדע כמה בדיוק הוא שווה.

“הייתי רוצה לחשוב על זה שוב,” אמרתי לו בליאות. “איפה אני יכול להשיג אותך, במקרה שאחליט לקבל את ההצעה?”

הוא אמר לי איפה, אמר “להתראות” זעפני, והלך. כנראה התרגז על זה שלא לקחתי את ששת האלפים שהציע. הוא עקף את המוסך ורגע אחר כך שמעתי אותו מתניע את מכוניתו ומסתלק.

עמדתי שם וחשבתי לעצמי שאולי היה טוב יותר לו לקחתי את הששת אלפים. ששת אלפים דולר זה הרבה כסף והייתי יכול למצוא לו כמה וכמה שימושים. אבל הבן־אדם היה להוט מדי והיה לו מבט תאב־בצע בעיניים.

בכל אופן, דבר אחד היה בטוח עכשיו. אסור להשאיר את הסלע בחוץ, בגינה. הוא היה יקר מכדי להשאירו ללא שמירה. עלי להכניס אותו איכשהו למוסך ולנעול אותו שם. התחלתי לפסוע לעבר הבית כדי לספר להלן על החדשות הטובות, אף כי הייתי בטוח שהיא תשטוף אותי כהוגן על זה שלא מכרתי את הסלע בששת אלפים.

היא פגשה אותי בדלת המטח. כרכה את זרועותיה סביב וחיבקה אותי.

“ראנדל,” אמרה בקול עליז. “זה פשוט נפלא.”

“כן, גם אני חושב כך,” אמרתי, כשאני תמה לעזאזל איפה היא שמעה על זה.

“בוא הסתכל בהן,” קראה, “החיפושיות מנקות את הבית!”

“הן מה?!” צעקתי.

“בוא ותביט,” האיצה בי ומשכה בזרועי. “ראית פעם משהו דומה לזה? הכל פשוט מבריק.”

כשלתי בעקבותיה אל חדר האורחים ולטשתי עיניים בחוסר אמון שגבל באימה.

החיפושיות עבדו גדודים גדודים ובצורה מסודרת. קבוצה אחת עבדה על מסד אחד הכסאות, וארבע שורות של חיפושיות התחילו לטפס על כיסא אחר. זה היה משהו כמו באותן תמונות פירסומת של ‘לפני – ואחרי’. הכיסא הראשון היה כל כך נקי עד שנראה חדש לגמרי והשני, לעומת זאת, נראה ממש גרוטאה לידו.

קבוצה אחרת עבדה על השולחן. קבוצה נוספת על הספה שבפינה ועוד קבוצה הברישה את מכשיר הטלביזיה.

“הן גמרו לנקות אל כל השטיחים!” צרחה הלן. “כל החלק הזה של החדר נקי ועכשיו הן מנקות את האח. נורה אפילו לא היתה מוכנה לגעת באח. עכשיו כבר לא אצטרך יותר את נורה. בעשרים דולר ששילמתי לה אקנה לעצמי משהו. יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה. כבר שנים שלא קניתי שימלה חדשה, שלא לדבר על כובע, ואתמול ראיתי זוג נעלים יפהפה…”

“אבל אלה חיפושיות!” צעקתי. “את מפחדת מחיפושיות. את נגעלת מהם. ובכלל, חיפושיות לא מנקות שטיחים, כל מה שהן יודעות לעשות, זה לאכול.”

“החיפושיות האלה ממש מתוקות,” מחתה הלן בעליזות, “ואינני מפחדת מהן בכלל. הן לא כמו הנמלים והעכבישים. הן לא גורמות לך הרגשת גועל. הן בעצמן מאד נקיות, ידידותיות ושמחות. הן אפילו יפות. ואני מתה לראות איך הן עובדות. הן בדיוק כמו שואב אבק. הן עובדות על משהו, וכל האבק והליכלוך נעלמים.”

עמדתי והיבטתי בהן כשהן עובדות קשה כל כך – והרגשתי איך זיעה קרה נוטפת ממני. כי עד כמה שזה לא יהיה בניגוד לשכל הישר, עכשיו ידעתי כי כל מה שחשבתי בקשר למקרר ולסלע לא היה מטורף אפילו בחצי ממה שזה היה באמת.

“אני הולכת לטלפן לאיימי,” אמרה הלן ופנתה למטבח. “זה יותר מדי יפה מכדי לשמור אותו לעצמי. אולי נוכל לתת לה כמה מהחיפושיות. מה אתה חושב, ראנדל? רק כמה חיפושיות שיוכלו להתחיל לעבוד על הבית שלה.”

“הי, חכי רגע,” צרחתי עליה. “הדברים האלה אינם חיפושיות כלל.”

“לא איכפת לי מה שהן,” אמרה הלן בקלילות והתחילה לחייג את המספר של איימי. “כל זמן שהן מנקות את הבית, זה בסדר.”

“אבל, הלן, תקשיבי לי רגע…”

“ששש…” אמרה. “איך אני יכולה לדבר עם איימי, כשאתה כל הזמן… הו, הלו, איימי, מה נשמע…”

ראיתי שאין סיכוי. ביצעתי נסיגה טוטאלית.

יצאתי מהבית ופניתי לעבר המוסך, כדי לסלק ממנו כמה דברים, כך שיתפנה מקום בשביל הסלע.

הדלת היתה פתוחה. בפנים היה בילי רכון ליד שולחן־העבודה.

“הלו, בני היקר לי מאד,” אמרתי בכל העליצות שהצלחתי לגייס. “מה נשמע?”

“אני בונה מלכודת־חיפושיות, אבא. אני רוצה לתפוס כמה מהחיפושיות שמנקות את הבית. טומי ואני בשותף. הוא הלך הביתה להביא פתיון.”

“פתיון?”

“בטח, אנחנו גילינו שהן אוהבות אָכָט.”

שלחתי את ידי ואחזתי בקיר כדי שלא להתמוטט. הדברים התחילו להתגלגל קצת יותר מדי מהר בשבילי.

“ניסינו את המלכודת למטה במרתף,” סיפר לי בילי. “יש שם המון חיפושיות. ניסינו לשים פתיונות מכל מיני סוגים. ניסינו גבינה ותפוחי־עץ וזבובים מתים והמון דברים אחרים, אבל החיפושיות לא רצו כלום. לטומי היתה אָכט בכיס, מין אבן חצץ קטנה כזו שהוא מצא. אז ניסינו גם את זה…”

“אבל למה לתת אָכָט? אני לא מצליח למצוא משהו פחות הגיוני מזה.”

“אתה מבין, זה היה ככה. אנחנו ניסינו כל דבר…”

“כן, אני מבין עכשו מה ההגיון בדבר הזה.”

“הבעיה,” המשיך בילי, “היא שאנחנו מוכרחים להשתמש בפלסטיק בשביל לבנות את המלכודת. זה הדבר היחיד שמחזיק את החיפושיות האלה, הן פורצות החוצה מתוך כל דבר חוץ מפלסטיק…”

“רגע, רגע,” אמרתי. “נניח שתפסתם את החיפושיות. מה אתם מתכוונים לעשות בהן?”

“למכור אותן, בטח,” אמר בילי. “טומי ואני חושבים שבטח כל אחד ירצה אותן. אחרי שאנשים בסביבה יגלו שהן מנקות את הבית כל אחד ירצה אותן. ניקח חמישה דולר בעד כל שש חיפושיות. זה הרבה יותר זול משואב אבק.”

“אנחנו לא בטוחים,” אמר בילי. “אבל יש לנו תיאוריה. הסלע שם בחוץ. מצאנו בו חור בדיוק בגודל של החיפושיות. אז תיארנו לעצמנו שאולי הן השתמשו בזה.”

“בילי, אתה לא תאמין לי,” אמרתי לו, “אבל אני חשבתי על אותו רעיון בדיוק. אבל מה שמפליא אותו זו בעיית הדלק. מה גרם לסלע לטוס בחלל?”

“טוב, אבא, אנחנו לא יודעים. אבל יש משהו אחר. יכול להיות שהן השתמשו בסלע בתור מזון במשך כל הנסיעה. וודאי היו שם רק כמה מהן והן ניכנסו לתוך הסלע והיה להן שם הרבה אוכל, אולי מספיק להמון שנים. אז הן אכלו את האָכָט, עשו אותו חלול וקל יותר ולכן הוא גם טס יותר מהר. אבל הן נזהרו שלא לעשות בו שום חורים עד שהוא נחת והגיע זמנן לצאת.”

“אבל… זה סתם סלע…”

“אתה לא מקשיב, אבא,” אמר בילי בסבלנות. “סיפרתי לך כבר שהאָכָט הוא הפתיון היחידי שהן מוכנות לאכול.”

“ראנדל,” אמרה הלן, שהגיעה אותו רגע דרך השביל. “אם לא איכפת לך, הייתי רוצה לקחת את המכונית ולנסוע לאיימי. היא רוצה שאני אספר לה הכל על החיפושיות.”

“טוב, סעי,” אמרתי. “מבחינתי, איך שלא תסתכלי על זה, היום כבר אבוד בין כך ובין כך. לא איכפת לי להישאר בבית.”

היא חזרה בשביל הביתה ואני אמרתי לבילי, “אתה פשוט תעזוב הכל עד שאני חוזר.”

“לאן אתה הולך, אבא?”

“לראות את דאובי.”

מצאתי את דאובי יושב על ספסל מתחת לעץ התפוח ועל פרצופו הבעת דאגה נוראית. אבל זה לא מנע ממנו לקשקש.

“ראנדל,” אמר, כשהוא מתחיל לדבר ברגע שהופעתי בטווח הראייה שלו, “יום עצוב הוא יום זה עבורי. כל חיי גאה הייתי בדיקנותי ומומחיותי המיוחדת במקצוע הנבחר. אך ביום זה, פגעתי – ברצון וביודעין ומתוך התקפת רוגז – בכל יסודות התצפית הניסויית והטכניקה המעבדתית.”

“רע מאד,” אמרתי כשאני תוהה על מה לעזאזל הוא מדבר. זה היה דבר רגיל ביותר. לעיתים קרובות צריך היה להתאמץ מאד כדי להבין למה הוא חותר.

“זה בגלל החיפושיות הארורות שלך!” האשים אותי לפתע דאובי.

“אבל הרי אמרת שאתה רוצה עוד כמה חיפושיות. בילי זכר את זה והביא לך.”

“אכן כך עשה. רציתי לבצע בהן תצפיות מספר. רציתי לנתח אחת מהן ולהיווכח מהו המנגנון הפועל בקירבן. אתה זוכר שסיפרתי לך אודות השריון החיצוני הקשה שלהן?”

“כן, כמובן שאני זוכר.”

“ראנדל,” אמר דאובי בעצבות. “האם היית מאמין לי לו הייתי מספר לך כי השריון הינו קשה כל כך שמאום לא ניתן להחדיר דרכו. הוא אינו נחתך ואינו מתקלף. היודע אתה את אשר עשיתי?”

“אין לי שום מושג,” הצהרתי. קיוויתי שהוא יגיע במהירות לנקודה המרכזית. אך ידעתי שאין שום טעם לזרז אותו. הוא נהג תמיד להתנהל לאיטו.

“טוב, אז אומר לך,” אמר דאובי בכעס. “נטלתי את אחת החיפושיות הלא־חשוב מה האלה, ושמתי אותה על סדן קטן. ואז נטלתי פטיש והנחתתי אותו עליה בכל כוחי. ואומר לך גלויות – אין אני גאה בכל כלל וכלל. בכל מובן שהוא, היה בכך משום טכניקת מעבדה מאד בלתי הולמת.”

“במקומך לא הייתי נותן לזה להדאיג אותי יותר מדי,” אמרתי לו.

“אתה מוכרח להודות שיש כאן נסיבות מיוחדות במינן. מה שחשוב הוא, לדעתי, שאתה למדת על החיפושית…”

ואז עלתה במוחי מחשבה נוראית. “אל תגיד לי שהפטיש ניכשל!”

“לא, לגמרי לא,” אמר דאובי בסיפוק. “הוא ביצע מלאכה כהלכתה. החיפושית נמחצה לרסיסי־רסיסים.”

התיישבתי על הספסל שלידו ופתחתי בציפייה. ידעתי שבבוא העת הוא יספר לי.

"דבר מופלא ביותר, " אמר דאובי. “אכן, דבר מופלא ביותר. החיפושית הזו היתה מורכבת מגבישי בדולח – ממשהו שניראה כמו קווארץ מעודן ביותר. לא היתה שם כל פרוטופלסמה או לפחות,” אמר בטון קפדני, “לא ראיתי כזאת.”

“חיפושית מבדולח! בלתי אפשרי!”

“בלתי אפשרי,” אמר דאובי. “כמובן, בכל קנה מידה של כדור הארץ. הדבר נוגד כל מה שידענו או חשבנו עד כה. אך מתעוררת השאלה: הייתכן שקני המידה הארציים שלנו ישימים באורח אוניברסלי?”

ישבתי שם ולא אמרתי כלום – אך איכשהו חשתי הרגשה רבה של רווחה על זה שמישהו אחר חשב בדיוק את אותם דברים שאני חשבתי עליהם. זה מוכיח, לפחות קצת, שאני לא משוגע.

“כמובן,” אמר דאובי, “זה צריך היה לקרות פעם. במוקדם או במאוחר. היה זה בלתי נמנע שאינטליגנציה אקסטרטרסטריאלית תנסה לעלות על עקבותינו. ביודענו זאת, העלינו ספקולציות על מפלצות ומעשי פלצות. אך אף לא התקרבנו לממדיה האמיתיים של האימה…”

“אין כרגע כל סיבה,” אמרתי לו בחיפזון, “לפחד מן החיפושיות. אולי הן אפילו יהפכו לבנות־ברית מועילות ביותר. כבר עכשיו הן משתפות פעולה. כנראה שהן עשו איזו מין עסקה… אנחנו נספק להן מקום לחיות בו והן מצידן…”

“אתה טועה, ראנדל,” הזהיר דאובי ברצינות. “חיפושיות אלו באו מכוכב אחר. אל תעלה בדעתך, ולו לרגע, כי יש בנמצא מכנה כלשהו המשותף להן ולגזע האנושי. תהליך החיים שלהן, יהיה זה אשר יהיה, זר לנו לחלוטין. כך, כנראה, הדבר גם בנוגע לדיעותיהן. יחסית אליהן אפילו עכביש אחיך הוא.”

“אך היו לנו נמלים וצרעות והחיפושיות חיסלו אותן.”

“ייתכן שאכן הן חיסלו צרעות ונמלים אלה, אך יכולני להבטיחך כי אין בכך משום פריצת דרך לקראת שיתוף פעולה עתידי. לא היה זה נסיון מצידן לטפח את ביתו של האדם שבמחיצתו הן מתגוררות במקרה. ספק רב הוא אם הן בכלל מודעות לקיומך, אלא אולי – כמפלצת מסתורית וקודרת שאין הן יכולות להתפנות כרגע לטפל בה. כמובן שהן חיסלו את החרקים בביתך, אך בעשותן זאת הן פעלו במישור משותף לקיומן שלהן. ייתכן שהחרקים עמדו בדרכן או שייתכן כי החיפושיות גילו בהם סכנה כלשהי או מכשול פוטנציאלי.”

“אבל אפילו ככה אנחנו יכולים להשתמש בהן,” אמרתי בחוסר סבלנות. “כדי להשתלט על החרקים שלנו ועל כל מיני נושאי מחלות.”

“האמנם?” שאל דאובי. “וכי מה גורם לך לחשוב כך? הרי הן לא יטפלו אך ורק בחרקים מזיקים. הן יטפלו בכל החרקים. המוכן אתה לשלול מהחיים שעל פני כדור־הארץ את החרקים המאבקים את הצמחייה – כדוגמה אחת מני רבות?”

“ייתכן שאתה צודק,” אמרתי. “אבל אתה לא יכול להגיד לי שצריך לפחד מחיפושיות אפילו אם הן חיפושיות בדולח. אפילו יתברר שיש בהן סכנה, אפשר למצוא שיטה לטפל בהן.”

“ישבתי כאן, הרהרתי וניסיתי לארגן במוחי את העניינים,” אמר דאובי, “ועלה בדעתי כי אנו עוסקים כאן בקונספציה מסוג כזה שטרם נתקלנו בה על פני כדור־הארץ. הנני משוכנע כי חרקים אלה פועלים על פי עקרון מוח־הכוורת. אין אנו עומדים כנגד כל אחת מהן לחוד ואף לא כנגד סך כל החיפושיות, אלא שאנו עומדים נגד כולן כיחידה אחת, מוח יחיד וביטוי יחיד של יעדים ודרכי ביצוע.”

“אם אתה באמת חושב שהן מסוכנות, מה היית מציע לעשות?”

“עדיין עומדים לרשותי הסדן והפטיש.”

“מספיק עם הבדיחות, דאובי.”

“הינך צודק,” אמר דאובי. “אין זה עניין לבדיחות ואף לא לפטיש וסדן. הצעתי הטובה ביותר היא פינוי האזור והנחתת פצצת אטום עליו.”

בילי הגיע במרוצה במורד הרחוב.

“אבא!” זעק, “אבא!”

“עצור רגע,” אמרתי לו. “מה קורה שם?”

“מישהו מפרק את הריהוט שלנו,” זעק בילי, “וזורק אותו מן החלון החוצה.”

“רגע, רגע. אתה בטוח במה שאתה אומר?”

“ראיתי איך שהן עושות את זה,” המשיך בילי לזעוק. “הו, הו, איך שאמא תתעצבן!”

לא חיכיתי לשמוע עוד. פתחתי בריצה מהירה ככל שיכולתי. בילי בא אחרי דאובי בסוף הטור כשפאותיו הלבנות מתנפנפות כמו לתייש נלהב.

דלת המטבח היתה פתוחה לרווחה ועל הדשא בחוץ היתה ערמת חומרים מפורקים וכל מיני חלקי רהוט שבורים.

עליתי במדרגות בקפיצה אחת וזינקתי לעבר הדלת. בדיוק כשהגעתי לכניסה ראיתי ערמת חומר אדירה נורית החוצה לעברי. זינקתי הצידה. כורסה ממורטטת וקרועה נורתה מבעד לדלת ונחתה על ערימת ההריסות. היא נתקעה שם וקפאה במין קריקטורה גרוטסקית של צורתה המקורית. בשלב הזה כבר הייתי מעוצבן למדי. הרמתי רגל של כיסא שמצאתי לידי, אחזתי בה היטב, ופרצתי מבעד לדלת, מבעד למטבח, ולעבר חדר האורחים. היתה לי ביד אַלָה מוכנה לפעולה ואם יש שם מישהו בפנים הוא יחטוף אותה בראש.

אך בפנים לא היה אף אחד, אף אחד שיכולתי לראותו. אבל היו שם הרבה דברים שיכולתי לראות.

המקרר חזר לעמוד במרכז החדר וסביבו היו מונחות בערימה כמויות אדירות של סירים ומחבתות. קפיצי הכורסה שהושלכה החוצה נשענו על הערימה ברפיון, ועל השטיח היו מפוזרים ברגים, אומים, מסמרים, נעצים, וחוטי מתכת שונים ומשונים.

במקום כלשהו נשמע קול חריקה מוזר והבטתי מסביב בחיפזון לראות מהיכן הוא נובע. ואכן גיליתי, בלי שום בעיות.

באחת מפינות החדר התרומם באוויר כיסא־הנוח החביב עלי, ולאט וביסודיות הוא הלך והתפרק. מסמרי הריפוד התרוממו בקלילות מקצות הבד שעטף אותו – נשלפים מתוך העץ כאילו מרצונם שלהם – ונפלו על הריצפה בקולות נקישה קלילים. באותו רגע נפל גם בורג על הריצפה, רגל אחת של הכיסא התפרקה והכיסא כולו התמוטט. מסמרי הריפוד המשיכו להישלף.

ככל שעמדתי שם והסתכלתי הרגשתי כיצד הרוגז עוזב אותי ובמקומו מטפטפת פנימה האֵימה.

התחלתי להתגנב החוצה. לא העזתי להפנות אליהם את גבי ולכן צעדתי אחורה בזהירות ושמרתי את האַלָה במצב הכן. נתקלתי בגבי במשהו, הסתובבתי במהירות על עקבותי והנפתי אל האַלָה בכדי להוריד אותה על מה שלא יהיה. זה היה דאובי. הצלחתי לעצור את האַלָה בדיוק בזמן.

“ראנדל,” אמר דאובי בשלווה, “אלה שוב החיפושיות שלך.”

הוא הצביע לעבר התיקרה ואני הסתכלתי לשם. התיקרה היתה משטח אחד רצוף כולו בחיפושיות מוזהבות ומבריקות.

כשראיתי אותן שם התנדף חלק מן הפחד וחזר חלק מן הרוגז. הרמתי את ידי וכיוונתי את האַלָה לעבר התיקרה. התכוונתי כבר להחטיף אותה למסריחים האלה, אבל דאובי תפס לי את היד.

“אל תרגיז אותן,” צעק. “אי אפשר לדעת כיצד הן יגיבו.”

ניסיתי לחלץ את היד ממנו, אבל הוא אחז בה בעקשנות.

“אני מביע בזאת את דעתי,” הצהיר, תוך שהוא ממשיך להיאבק איתי, “כי המצב הגיע אל מעבר לנקודה בה האזרח הפרטי יכול לטפל בו בכוחות עצמו.”

נכנעתי. היה זה בלתי־מכובד לנסות ולחלץ את היד מכפותיו של דאובי וגם אני התחלתי להבין שהאַלָה לא היתה נשק מתאים ללוחמה בחיפושיות.

“אולי אתה צודק,” אמרתי.

הוא שחרר את ידי, “אולי מוטב שתזעיק את המשטרה,” אמר לי.

ראיתי שבילי מציץ מעבר לדלת.

“צא מכאן,” צעקתי עליו, “אתה עומד על קו האש. עוד רגע הם יזרקו את כיסא הנוח החוצה. הם כמעט וגמרו אותו.”

בילי התכופף ונעלם.

יצאתי למטבח וחיטטתי במגירות, עד שמצאתי את פנקס הטלפונים. מצאתי את המספר וחייגתי לתחנת המשטרה הקרובה.

“סמל אנדריוס מדבר,” אמר הקול.

“הקשב טוב, סמל,” אמרתי. “יש כאן כמה חיפושיות…”

“לכולנו יש,” אמר הסמל בקול עליז.

“סמל,” אמרתי לו בקול שניסה להישמע הגיוני ככל האפשר, “אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל זה סוג מיוחד של חיפושיות. הן מפרקות את הריהוט שלי וזורקות אותו מהחלון החוצה.”

“אני אגיד לך מה,” אמר הסמל, שהיה עדיין עליז, “לך לישון עד שזה יעבור. ולא אאלץ לעצור אותך.”

“סמל,” אמרי לו, “אני פיכח לחלוטין…”

מן הצד השני של הקו נשמע קליק חלול והקו נדם. חייגתי את המספר שוב.

“סמל אנדריוס,” אמר הקול.

“זה אתה סגרת לי את הטלפון בפרצוף,” צרחתי עליו. “מה זה צריך להיות? אני אזרח פיכח, שמור חוק, משלם מיסים, ואני זכאי להגנה אפילו אם זה לא מה שאתה חושב. וכשאני אומר לך שיש לי חיפושיות…”

“בסדר,” אמר הסמל בעייפות. “או קיי, אם זה מה שאתה רוצה. שם וכתובת?”

מסרתי לו.

“מר מרסדן,” אמר הסמל.

“מה עכשיו?”

“כדאי לך שיהיו שם באמת כמה חיפושיות. אם אתה יודע מה טוב בשבילך, כדאי לך שיהיו שם כמה חיפושיות.”

טרקתי לו את השפורפרת בפרצוף והסתובבתי.

דאובי התפרץ מבעד לדלת חדר האורחים.

“היזהר! זה מגיע!” צרח.

כיסא נוח החביב עלי, ליתר דיוק מה שנשאר ממנו, התעופף בחלל האוויר. הוא הגיע לדלת, נתקע, השתולל בפראות, הצליח להחלץ, טס החוצה ונחת על ערמת ההריסות.

“מוזר,” התנשף דאובי, “באמת מוזר. אבל זה מסביר הרבה.”

“תגיד לי,” דחקתי בו, “מה הרבה זה מסביר?”

התחלתי להתעייף מהפטפוטים של דאובי.

“טלקינזיס,” אמר דאובי.

“טלה – מה?”

“טוב, אולי טלפורטציה,” הודה דאובי בצניעות. “פרושו של דבר הכושר להניע חפצים באמצעות המחשבה בלבד.”

“ואתה חושב שהעניין הזה עם הטלפורטציה מבסס את התאוריה שלך על מוח־הכוורת?”

דאובי הביט בי בהשתאות מסויימת. “זה בדיוק מה שהתכוונתי,” אמר.

“מה שאני לא מצליח להבין,” אמר דאובי. “איש אינו מצפה ממך להבין. איש אינו יכול להתיימר להבין את מניעיו של גזע אחר. לכאורה, נראה כי הן מלקטות מתכת, וייתכן שזה אכן בדיוק מה שהן עושות. אך זה אינו מספיק בכדי להבין מהם באמת מניעיהן…”

ממורד הרחוב נשמע קול צופר אדיר.

“הנה הם,” אמרתי ורצתי לעבר הדלת.

מכונית המשטרה עצרה ליד הכניסה ושני שוטרים יצאו ממנה.

“אתה מרסדן?” שאל אותי הראשון.

אמרתי לו שכן.

“תגיד,” אמר השוטר הראשון כשהוא לוטש עיניים בערמת הריסות שליד דלת המטבח. “מה קורה כאן?”

שתי רגלי כסאות חלפו בשריקה בחלל האויר ונחתו בקול חבטה על ערמת ההריסות.

“מי זה זורק את הדברים האלה?” שאל השוטר השני.

“אלה החיפושיות,” אמרתי. “החיפושיות ודאובי. אני מניח שדאובי עדיין בפנים.”

“בוא ניכנס ונתפוס את הטיפוס הזה דאובי,” אמר הראשון. “לפני שהוא מפרק את הבית.”

נשארתי מאחור. לא היה טעם להיכנס שוב. כל מה שהם יכולים לעשות זה לשאול המוני שאלות אידיוטיות, והיו מספיק שאלות שהייתי יכול לשאול את עצמי, בלי שמישהו יעזור לי.

ליד הבית התחילה להתאסף התקהלות קטנה. בילי אירגן כמה מהחברים שלו, ונשים רצו מדלת לדלת, מקשקשות כמו תרנגולות נרגשות. כמה מכוניות נעצרו ונהגיהן ישבו שם ולטשו עיניים.

יצאתי לרחוב והתיישבתי על שפת המדרכה.

עכשיו, חשבתי לעצמי, הכל קצת יותר ברור. אם דאובי צדק בקשר לעניין הזה של הטלפורטציה, וכל העדויות היו באמת לטובתו, אז הסלע הוא כנראה החללית שהחיפושיות עשו בה את דרכן לכדור הארץ. אם הן יכלו להשתמש בכושר הזה שלהן כדי לקרוע ריהוט ולהשליך אותו מבעד לון, הרי שיכלו להשתמש באותו כושר עצמו בכדי להניע כל דבר ברחבי החלל. זה לא חייב להיות דווקא סלע, זה יכול להיות כל דבר שהוא.

בילי, במחשבתו החופשית והנערית, הגיע כנראה למסקנה הנכונה – הם השתמשו בסלע כי הוא שימש להם כמקור למזון.

השוטרים יצאו בחזרה מן הבית ונעצרו לידי.

“אמור לי אדוני,” שאל אחד מהם, “יש לך מושג מה קורה שם?”

נענעתי בראשי בשלילה. “שאל את דאובי. הוא זה שיש לו כל התשובות.”

“הוא אומר שהן באו מהמאדים,” אמר השוטר האחר.

“אתה היית זה שאמר שהן מהמאדים. הוא אמר שהן מהכוכבים.”

“הוא זקן מצחיק,” התלונן השוטר הראשון. “הרבה ממה שהאיש אומר קשה מאוד לבלוע.”

“ג’קי,” אמר האחד, אנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לכל ­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­קהל הצופים כאן, אסור לתת להם להתקרב יותר מדי."

“אני אזעיק עזרה באלחוט,” אמר ג’ק.

הוא הלך למכונית־המשטרה ונכנס לתוכה.

“הישאר כאן בסביבה,” אמר לי השני.

“אני לא הולך לשום מקום,” אמרתי.

הקהל היה כבר רציני למדי. מכוניות נוספות נעצרו והאנשים שבתוכן התחילו לצאת החוצה. מספר הילדים כבר היה גדול ונשים רבות המשיכו להגיע. השמועה התפשטה מהר בשכונה שלנו.

דאובי יצא גם הוא מן החצר, התיישב לידי והחל לסרק את פאותיו בפיזור דעת.

“זה לא הגיוני,” אמר, “אבל זה אמור להיות כך.”

“מה שאני לא מצליח לברר,” אמרתי לו, “זה למה הן ניקו את הבית? מדוע הוא היה צריך להיות מצוחצח לפני שהן התחילו לאסוף את המתכת שלהן? חייבת להיות סיבה.”

מכונית טסה בסיבוב ועצרה בחריקת בלמים לא רחוק מהמקום בו ישבנו. הלן פרצה מתוכה החוצה.

“אני לא יכולה להפנות את הגב שלי לרגע,” הצהירה, “בלי שמשהו יקרה.”

“אלה החיפושיות שלך. החיפושיות עוזרות הבית שלך. הן מפרקות את הריהוט.”

“אז למה אתה לא עוצר אותן?”

“כי אני לא יודע איך.”

“הן מכוכב אחר,” אמר לה דאובי בשלווה. “הן באו ממקום כלשהו אי־שם בחלל.”

“דאובי וולס, אתה אל תתערב! עשית לי כבר מספיק צרות. הרעיון הזה לעניין את בילי באיסוף חרקים! הוא מילא בהם את כל הבית.”

אדם נוסף הגיע בריצה. הוא התיישב לידי והתחיל למשוך לי בשרוול. הסתובבתי אליו וראיתי שזה היה באר, אספן האבנים.

“מרסדן,” אמר בהתלהבות, “שיניתי את דעתי. אני אתן לך שניים־עשר אלף דולר בעד הסלע. אני כותב לך צ’ק פה במקום.”

“איזה סלע?” שאלה הלן, “אתה מתכוון לסלע שם בגינה?”

“בדיוק,” אמר באר. “אני חייב לקנות אותו.”

“תמכור לו אותו.” אמרה הלן.

“לא,” אמרתי לה.

“ראנדל מרסדן,” צרחה הלן. “אתה לא יכול לסרב לקבל שניים־עשר אלף דולר! תחשוב מה אנחנו יכולים לעשות בשניים…”

“אני יכול לסרב,” אמרתי בנוקשות. “הוא שווה הרבה יותר מזה. זה כבר לא סתם סלע אָכָט. זו החללית הראשונה שנחתה אי פעם על כדור הארץ. אני יכול לקבל בעדו כמה שאני רוצה.”

הלן פערה את פיה.

“דאובי,” היא שאלה בקול חלש, " הוא אומר את האמת?"

“חושבני,” אמר דאובי, “כי לשם שינוי, כך הוא המצב.”

יללת צופרים נשמעה במורד הרחוב.

אחד השוטרים חזר מן המכונית.

“אתם תצטרכו לעבור לצד השני של הרחוב ברגע שיגיעו האחרים. אנחנו נקיף את כל המקום בטבעת הדוקה.”

קמנו כדי לעבור לצד השני של הרחוב.

“גברת,” אמר השוטר. “את תצטרכי להזיז את המכונית שלך.”

“אם אתם רוצים להשאר יחדיו,” אמר דאובי, “אז אני אסיע אותה מכאן.”

הלן מסרה את המפתחות ושנינו חצינו את הרחוב. דאובי נכנס למכונית ונסע.

השוטרים סילקו משם גם את שאר המכוניות.

כתריסר מכוניות משטרה הגיעו. מתוכן נשפכו שוטרים על גבי שוטרים. הם התחילו להדוף את הקהל. האחרים החלו ליצור מעגל סביב הבית.

מתוך דלת המטבח התעופפו לפעמים חלקי ריהוט שבורים, ביגוד, ווילונות ושאר ירקות. ערמת ההריסות גדלה מרגע לרגע.

עמדנו מעבר לרחוב והיבטנו בביתנו ההולך ונהרס.

“הן בטח כבר גמרו,” אמרתי באדישות מוזרה. “מעניין מה הבא בתור?”

“ראנדל,” אמרה הלן בבכי, כשהיא אוחזת בשרוולי. “מה נעשה עכשיו? הן הורסות לי הכל. מה בקשר ל־ ל־ ל־ לביטוח?”

“אני לא יודע אם זה מכוסה. אף פעם לא חשבתי על זה.”

האמת היא שמעולם אף לא עלה בדעתי לחשוב על זה. ואני עוד עוסק בביטוח!

את הפוליסה כתבתי בעצמי ועכשיו ניסיתי נואשות להיזכר מה כתוב שם ‘באותיות הקטנות’. הרגשתי בחילה רצינית. איך ייתכן שדבר כזה יהיה מכוסה? ללא ספק, לא היה זה סיכון שניתן לצפות אותו מראש.

“בכל אופן,” אמרתי, “יש לנו עדיין את הסלע. אנחנו יכולים למכור אותו.”

“אני חושבת שהיינו צריכים להסכים לשנים־עשר אלף,” אמרה לי הלן. “מה יקרה אם הממשלה תחליט להחרים אותו?”

היא צודקת, אמרתי לעצמי. זה בדיוק הדבר שממשלה עשויה להתעניין בו מאד.

התחלתי לחשוב בעצמי על זה שאולי היינו צריכים לקחת את שנים־עשר אלף הדולר.

שלושה שוטרים חצו את החצר ונכנסו לתוך הבית. כמעט מייד אחר כך הם ברחו ממנו בריצת טירוף. מאחוריהם ניראה נחיל נקודות זהובות שהמהם וזימזם וטס כל כך מהר עד שנראה היה כאילו הוא משאיר אחריו פס זהב באוויר. השוטרים רצו כשהם מנופפים בידיהם, מתכופפים ומזנקים לצדדים.

הקהל נסוג והחל לרוץ. הטבעת המשטרתית נותקה גם היא ונסוגה משם בצורה המכובדת ביותר שיכלה.

מצאתי את עצמי מאחורי הבית שמעבר לרחוב, ידי אוחזת בזרועה של הלן. היא היתה מטורפת מכעס.

“לא היית צריך למשוך אותי כל כך מהר,” אמרה לי. “הייתי יכולה להסתדר לבד. בגללך איבדתי את הנעליים שלי.”

“עזבי את הנעליים שלך.” אמרתי לה בחדות. “הדבר הזה נראה רציני. לכי למצוא את בילי והסתלקו מכאן שניכם. לכו לבית של איימי.”

“אתה יודע איפה בילי?”

“איפה שהוא בסביבה, עם החברים שלו. פשוט חפשי קבוצת ילדים.”

"ואתה?:

“אבוא מייד.”

“היזהר, ראנדל.”

טפחתי על כתפה והתכופפתי לנשק אותה. “אני מתכוונן להיזהר מאד. אני לא אמיץ במיוחד, את יודעת. עכשיו לכי וחפשי את הילד.”

היא התחילה ללכת ואז חזרה. “אתה חושב שנוכל אי פעם לחזור הביתה?”

“אני חושב שכן,” אמרתי, “ובקרוב, מישהו ימצא דרך להוציא אותן משם.”

הסתכלתי בה בלכתה וחשתי בצינה קרה של השקר שאמרתי לה.

האם באמת נחזור אי פעם לבית? האם העולם כולו, האנושות כולה, תרגיש עוד אי פעם בבית? האם יגזלו החיפושיות המוזהבות את הנוחות, הביטחון והחמימות שחש האדם במשך הדורות בתור בעל החזקה היחיד על כוכב זה?

חזרתי לכיוון החצר שלנו ומצאתי את נעליה של הלן. שמתי אותן בכיסי. אחר כך צעדתי לכיוון הבית והצצתי מעבר לפינה.

החיפושיות וויתרו על המירדף, אבל עכשיו טסה טייסת משלהן במעגלים מבהיקים ועצלים מסביב לבית. היה גלוי לעין שהן עומדות על המשמר.

חזרתי אל מאחורי הבית וישבתי על הדשא כשגבי נשען על הקיר האחורי. זה היה יום קיץ חם והשמיים היו תכולים; אחד מאותם הימים שבהם אמור אדם לגזום את הדשא. אם אֵימה מהסוג הזה, ותהיה דוחה או מרתיעה ככל שתהיה, ניתנת להבנה, אזי ניתן גם להילחם בה. אך הבטחון העצמי בו פנו החיפושיות לתעסוקותיהן השונות, היעילות האכזרית בה פעלו – זה היה משהו לגמרי שונה.

שמעתי צעדים והבטתי כלפי מעלה בבהלה.

זה היה ארתור בלזן, וגם הוא היה מרוגז.

אך בזה לא היה שום דבר בלתי רגיל. בלזן היה מסוגל להתרגז אפילו בגלל הדברים הטיפשיים ביותר.

“חיפשתי אותך בכל מקום,” קישקש בלזן. “פגשתי את דאובי לפני זמן מה והוא אמר לי שהחיפושיות האלו שלך…”

“אלה לא החיפושיות שלי,” אמרתי לו בחדות. התחלתי להתעייף מזה שכל אחד דיבר על החיפושיות כאילו היו שלי, כאילו הייתי איכשהו אחראי לזה שהן הגיעו לארץ.

“לא משנה. הוא סיפר לי שהן מחפשות מתכת.”

הנהתי בראשי. “זה בדיוק מה שהן מחפשות. אולי בשבילן זה משהו כמו זהב. אולי אין להן הרבה מתכת שם, במקום שממנו באו.”

וחשבתי על סלע האָכָט, לו היתה להן מתכת, לבטח לא היו משתמשות בסלע הזה.

“היה לי קשה מאד להגיע הביתה,” אמר בלזן. “חשבתי שפרצה שריפה. מכוניות חונות כאן בצפיפות איומה ויש קהל עצום. למזלי הצלחתי איכשהו להשתחל פנימה.”

“בוא ושב,” אמרתי לו, “ותפסיק לקטר.”

אבל הוא לא שם לב אלי.

“יש לי המון מתכת,” “כל המכונות האלה שלי, שם למטה במרתף. השקעתי הרבה זמן ועבודה וכסף במכונות הללו, ואני לא יכול לתת שמשהו יקרה להן. אתה לא חושב שהחיפושיות יתחילו לפצל כוחות, נכון?”

“לפצל כוחות?”

“כן, נו, אתה יודע. אחרי שהן יגמרו עם כל מה שיש בבית שלך, הן יתפצלו ויתחילו לחפש בבתים אחרים.”

“לא חשבתי על זה,” אמרתי לו. “אבל אני מניח שזה עלול לקרות.”

ישבתי שם וחשבתי עליהן, ולנגד עיני ראיתי אותן מתקדמות מבית לבית, הורסות אותו, שולפות מתוכו את כל המתכת, ושמות אותה בערמה אחת גדולה שתכסה את כל השכונה – ובסוף את העיר כולה.

“דאובי אומר שהן עשויות מבדולח. אינך חושב שזה דבר מצחיק מאד, להיות עשוי מבדולח?”

לא עניתי לו שהרי הוא דיבר לעצמו.

“אבל בדולח אינו יכול לחיות,” מחה בלזן. “בדולח זה חומר שממנו עושים כל מיני דברים. שפופרות וואקום ודברים כאלה. אין בזה חיים.”

קול רעש אדיר נשמע מהרחוב. התרוממתי והצצתי שוב מעבר לפינת הבית.

במשך רגע ארוך לא ראיתי שום דבר מיוחד. הכל נראה שקט. שוטר או שניים התרוצצו מסביב בהתרגשות רבה, אבל לא ראיתי משהו מרחש. זה נראה בדיוק כמו קודם. ואז באיטיות, באצילות כמעט, ניתקה את עצמה מציריה אחת מדלתותיה של מכונית המשטרה הקרובה ביותר למדרכה, והתחילה לצוף לעבר דלת המטבח הפתוחה. היא הגיעה לדלת, ביצעה ‘שמאלה פנה’ חלק ונעלמה בפנים. המראה הימנית של אותה מכונית הפליגה גם היא באויר. אחר כך הצופר. שני הדברים נעלמו בתוך הבית.

אלוהים, אמרתי לעצמי, החיפושיות התלבשו על מכוניות! עכשיו ראיתי ששתי מכוניות עמדו כבר ללא הכנפיים והפגושים, וכמה מן הדלתות היו חסרות.

החיפושיות עשו זאת סוף סוף, חשבתי. הן זכו בפיס. הן לא יפסיקו עד שלא יפשיטו את המכוניות כך שרק הצמיגים יישארו.

וגם חשבתי באדישות לא־טבעית מוזרה, שבתוך הבית לא היה מספיק מקום בשביל להכיל את כל המכוניות המפורקות הללו. מה יעשו החיפושיות כאשר יתמלא הבית?

חצי תריסר שוטרים פרצו מן הרחוב לעבר החצר. הם הספיקו להגיע עד הדשא לפני שסיירת החיפושיות שמעל הבית השגיחה בהם ועטה עליהם בקשת מבהיקה וצרחנית. השוטרים ברחו החוצה בכל כוחם. אחרי שסיימה את המשימה, חזרה סיירת החיפושיות להתעופף סביב הבית. פגושים, דלתות, פנסים אחוריים, פנסים קדמיים, אנטנות, וחלקי מכונית אחרים המשיכו לזרום אל תוך הבית.

משום מקום הגיע פתאום כלב ונכנס לחצר כשזנבו מתנפנף בסקרנות ידידותית.

חוליית חיפושיות מהסיירת פרשה וכיוונה את עצמה אליו. הכלב, שנחרד מהשריקה שנשמעה בעקבות צלילת החיפושיות, הסתובב והתחיל לברוח. אבל זה היא מאוחר מדי.

נשמע קול מחליא של חפץ הפוגע בבשר. הכלב זינק לאוויר ונפל על גבו.

החיפושיות חזרו ונסקו כלפי מעלה, אף אחת לא היתה חסרה.

הכלב שכב בחצר, שותת דם על הדשא.

חזרתי אל מאחורי הבית ורציתי להקיא, ניסיתי להתאפק בכל כוחי. נלחמתי בזה עד שהקיבה שלי נרגעה. הצצתי מעבר לפינת הבית.

הכל חזר להיות שקט ושלוו. הכלב המת היה מוטל על הדשא. החיפושיות היו עסוקות בהסרת חלקי המכונית. אף שוטר לא נראה בשטח. למעשה אף אחד לא נראה בשטח. אפילו בלזן נעלם לאן שהוא.

עכשיו המצב שונה, אמרתי לעצמי. הכלב שינה את הכל. החיפושיות הפסיקו להיות רק דבר מסתורי; עכשיו הן הפכו להיות סכנת מוות. כל אחת מהן היתה למעשה כדור רובה בעל תבונה.

זכרתי משהו שדאובי אמר לפני שעה. לפנות את השטח, הוא אמר, ואז להטיל פצצת אטום.

האם זה יגיע לממדים כאלה? האם הסכנה היתה גדולה עד כדי כך?

כמובן שאיש לא חשב בכיוון זה בינתיים. אבל במשך הזמן זה יעלה בדעתו של מישהו. זו היתה רק ההתחלה. היום העיר עמדה על הרגליים והמשטרה הסתובבה בשטח, מחר לבטח ישלח המושל כוחות צבא. במשך הזמן תתערב בעניין הממשלה הפדרלית. ואחרי זה – הפיתרון של דאובי עשוי להיות התשובה היחידה.

החיפושיות לא התפזרו בינתיים יותר מדי. אך הפחד של בלזן היה מוצדק. במשך הזמן הן יתפשטו וישלחו ראשי גשר לשכונה אחר שכונה, ככל שמספרן ייגדל. בילי לבטח צדק כשאמר שהן מתרבות מהר מאד.

ניסיתי להעלות בדעתי איך החיפושיות מתרבות, אבל לא היה לי שום מושג. בהתחלה תנסה הממשלה להקים איתן קשר, תנסה להגיע לאיזו תקשורת איתן – לא עם החיפושיות עצמן, כנראה, אלא עם המוח ההמוני שדאובי אמר שיש להן.

אבל האם זה בכלל אפשרי להקים קשר עם יצורים כאלה? באיזו צורה אינטלקטואלית ניתן לגשת אליהם? ומה יכול כבר לצאת מתקשורת כזו, אף אם תוקם? מה יהיה הבסיס להבנה בין היצורים האלה ובין המין האנושי?

איור אמי רובינגר

תוך כדי כך שחשבתי את כל המחשבות האלה, גיליתי שאני חושב מתוך פניקה מוחלטת. כדי לפתור בעייה מהסוג שהציבו החיפושיות בפנינו, היה צורך באובייקטיביות מוחלטת – אסור שפחד או רוגז יהיו מעורבים בעניין. הגיעה השעה שהמין האנושי ייפַטֵר מהקטנוניות של חשיבה חד־כוכבית.

זו כמובן לא היתה בעייה שלי, אבל כשחשבתי על זה ראיתי סכנה איומה – שהרשות שמוסמכת לטפל בזה, מי שלא תהיה, תתעכב זמן רב מדי עד שתגיע לאוביקטיביות שלה. חייבת להיות דרך לעצירת החיפושיות, חייב להיות אמצעי לפיקוח עליהן. לפני שננסה להקים קשר, חייבת להימצא דרך לעצור אותן.

ואז עלה בדעתי משהו – בילי אמר לי כי אחרי שתופשים חיפושית, אתה חייב שיהיה לך כלוב של פלסטיק כדי להחזיק בהן.

תמהתי קצת איך זה נודע לבילי. ייתכן שהיה זה פשוט עניין של נסיון וטעייה. אחרי הכל, הוא וטומי הנדרסון ניסו בוודאי כמה סוגי כלובים.

ייתכן שהפלסטיק הוא הפיתרון לבעיה שהצגתי. יתכן שזה היה הפתרון לבעיה עם נפעל לפני שהן יתפזרו יותר מדי. ולמה דווקא פלסטיק, תמהתי. איזה אלמנט בפלסטיק מסוגל לעצור אותן ולהחזיק אותן שם? זה משהו שנגלה כנראה רק אחרי מחקר ארוך וזהיר. אבל כרגע זה לא היה חשוב. מספיק לדעת שהפלסטיק הוא הפיתרון.

עמדתי שם כמה דקות, גלגלתי את העניין בראשי וחשבתי אל מי ללכת.

יכולתי, כמובן, לפנות למשטרה, אבל היתה לי הרגשה שלא יהיו לי שם מאזינים טובים. כנ"ל לגבי פקידי העיריה. אולי הם יקשיבו, אבל הם יצטרכו לדון בזה, לכנס ישיבה, והם ירגישו שהם חייבים להתיעץ במומחה לפני שינקטו בצעד כלשהו. הממשלה בוושינגטון היתה כרגע מחוץ לתחום לגבי.

הבעיה היתה שבינתיים איש לא נתקף בפחד רציני. בכדי לפעול כל כך מהר, כפי שנדרש, צריכים האנשים לפחוד עד עמקי נשמתם – ולי היה יותר זמן לפחד מאשר לכל האחרים.

ואז חשבתי על אדם אחד שפחד באותה מידה כמוני. בלזן.

בלזן יעזור. בלזן ממש רעד מפחד.

בלזן הוא מהנדס ואולי הוא יוכל להגיד לי אם מה שתכננתי מתקבל על הדעת. הוא יכול לשבת ולתכנן איך לעשות את זה. הוא יידע בטח איפה להשיג את הפלסטיק שאנחנו צריכים ומה הסוג הכי טוב ואיך לארגן את העניין. הוא בטח גם מכיר מישהו שיוכל לשים מילה טובה איפה שצריך. חזרתי לפינת הבית והצצתי שוב מעבר לפינה.

היו כמה שוטרים בסביבה, אבל לא יותר מדי. הם לא עשו כלום. סתם עמדו והסתכלו איך החיפושיות ממשיכות לפרק את המכוניות. הן כבר גמרו עם גופי המכוניות ועברו עכשיו אל המנועים. בדיוק בזמן שהסתכלתי, ראיתי איך מנוע שלם מתרומם באויר, ומתחיל לעוף לכיוון הבית. הוא נטף שמן וגושי גריז גדולים. רעדתי למחשבה על ההרס שהדבר הזה יגרום לשטיחים ולקישוטים של הלן.

פה ושם עמדו כמה קבוצות צופים, אבל רובם נמצאו די רחוק.

נראה לי שלא תהיה בעיה להגיע לבית של בלזן, אם אלך מסביב – והתחלתי ללכת.

תמהתי אם בלזן יהיה בבית וחששתי שלא. רוב הבתים בשכונה נראו נטושים. אבל זה היה סיכון שהייתי צריך לקחת. אם הוא לא יהיה בבית, אצטרך לחפש אותו.

הגעתי לבית של בלזן, עליתי במדרגות וצלצלתי בפעמון. לא היתה תשובה – אז נכנסתי.

הבית נראה ריק.

“בלזן,” קראתי.

הוא לא ענה ולכן קראתי שוב.

ואז שמעתי צעדים מטפסים במדרגות.

דלת המרתף נפתחה וראשו של בלזן הציץ משם.

“הו, זה אתה,” אמר. “אני שמח שבאת. אני צריך קצת עזרה. שלחתי מפה את כל המשפחה.”

“בלזן,” אמרתי, “אני יודע מה צריך לעשות. אנחנו צריכים למצוא יריעת פלסטיק ענקית ולזרוק אותה על הבית. ככה הן לא יוכלו לצאת. אולי נוכל להשיג מסוקים, איזה ארבעה מסוקים, כל אחד יתפוס פינה של היריעה…”

“בוא למטה,” אמר בלזן. “יש שם עבודה לשנינו.”

ירדתי אחריו במדרגות לחדר העבודה שלו.

המקום היה מסודר, בדיוק כמו שניתן היה לצפות מנודניק מסוגו של בלזן. מכונות המוסיקה עמדו בשורות ישרות ומבהיקות, שולחנות העבודה היו מבריקים מנקיון וממכשירים היו כולם מונחים במקומם. בפינה אחת עמדה מכונת ההקלטה והיא מוארת כמו עץ אשוח של חג המולד. מול מכונת ההקלטה עמד שולחן עבודה. אבל הוא לא היה מסודר כלל. הוא מכוסה בספרים, כמה הם מונחים פתוחים ואחרים סתם זרוקים. גליונות נייר מקושקשים היו מפוזרים בכל מקום וניירות מקופלים ומגולגלים היו מוטלים על הרצה.

“אסור שיהיה סיכוי כלשהו שאני טועה,” אמר בלזן, עצבני כרגיל. “אני חייב להיות צודק כבר בפעם הראשונה. לא תהיה לנו עוד הזדמנות. עבדתי קשה מאד בשביל לחשב את זה. אבל אני חושב שהצלחתי.”

“תראה, בלזן,” אמרתי לו בכעס, “אין לי מושג על איזו תכנית מהפכנית אתה עובד עכשיו, אבל מה שזה לא יהיה, הרעיון שלי הוא חשוב ודחוף.”

“אחר כך,” אמר בלזן, מקפץ כמעט מעצבנות. “תספר לי אחר כך. יש לי סרט הקלטה ואני חייב לסיים. גמרתי את כל החישובים המתמטיים…”

“אבל זה נוגע לחיפושיות!”

בלזן צעק עלי: “גם זה, אידיוט! על מה לעזאזל חשבת שאני עובד? אתה יודע שאסור לי לקחת שום סיכון שהן יגיעו לכאן. אני לא אתן להן לקחת את כל הדברים האלה שבניתי.”

“אבל בלזן…”

“אתה רואה את המכונה,” אמר, כשהוא מצביע על אחת המכונות הקטנות יותר. “זו המכונה שנצטרך להשתמש בה. היא מופעלת על ידי סוללות. תראה אם אתה יכול להזיז אותה עד לדלת.”

הוא הסתובב, הלך אל מכונת ההקלטה והתיישב לפניה. הוא התחיל ללחוץ על המנענעים בקפדנות והמכונה התחילה לקשקש, להמהם ולהבהב באורות שלה.

ראיתי שאין שום סיכוי לדבר איתו עד שכל העסק הזה ייגמר. וכמובן שיש סיכוי שהוא יודע מה שהוא עושה – שהוא מצא איזו דרך להגן על המכונות שלו או לעצור את החיפושיות.

ניגשתי אל המכונה שעליה הצביע. היא היתה כבדה מכפי שנראתה. ניסיתי להרים אותה, אבל הצלחתי להזיזה רק כמה סנטימטרים. בכל זאת המשכתי להזיז.

ופתאום תוך כדי דחיפות והמשיכות ידעתי בלי ספק מה בלזן זומם.

ואז תמהתי מדוע זה לא עלה בדעתי; למה דאובי, עם כל הקישקושת שלו על פצצות אטום, לא חשב על זה. אבל כמובן, היה דרוש אדם כמו בלזן – בעל תחביב כמו שלו – בשביל רעיון כזה.

הרעיון היה כל כך ישן, כל כך עתיק, חלק בלתי נפרד כל כך מהקסמים של העבר, עד שהוא ממש עורר צחוק –אך בכל זאת קרוב לוודאי שהוא יעבוד.

בלזן התרומם מלפני מכונת ההקלטה, ומצידה השמאלי שלף סרט הקלטה. הוא מיהר לעברי התיישב ליד המכונה שהצלחתי להזיז כמעט עד הדלת. “אני לא יכול להיות בטוח ממה בדיוק הן עשויות,” אמר לי. “בדולח. כן, בטח, אני יודע שיש להן צורה קריסטלית אבל איזה סוג של בדולח? לכן הייתי צריך לתכנן מין תוכנית לפליטת צלילים על־קוליים בתדירות הולכת וגדלה. אני מקווה שאיפה שהוא בין התדירויות נמצאת התדירות המתאימה למבנה הגופני של החיפושיות, ותיווצר תהודה.”

הוא לחץ על כפתור בגוף המכונה שלידי והחל להחדיר לתוכה את הסרט.

“כמו הכינור שניפץ את גביע הבדולח,” אמרתי.

הוא חייך לעברי בעצבנות. “הדוגמא הקלאסית. אני רואה ששמעת עליה.”

“כל אחד שמע על זה,” אמרתי.

“עכשיו הקשב לי בתשומת לב,” אמר בלזן. “כל מה שצריך לעשות זה ללחוץ כאן על הכפתור, והמכונה מתחילה לפעול. הכפתור הזה מווסת את העוצמה והוא מכוּוַן על מקסימום. אנחנו נפתח את הדלת נתפוס את המכונה, כל אחד בצד אחד, ונסחוב אותה כמה שנוכל יותר רחוק לפני שנוריד אותה. אני רוצה להתקרב כמה שאפשר.”

“לא יותר מדי קרוב,” הזהרתי אותו. “החיפושיות הרגו כלב לא מזמן. כמה מהן פגעו בו ועברו דרכו בלי לעצור. הן כדורי רובה חיים.”

בלזן ליקק את שפתיו. “תיארתי לעצמי משהו כזה.”

הוא התחיל לפתוח את הדלת.

“רק רגע, בלזן, האם יש לנו זכות לעשות דבר כזה?”

“זכות לעשות מה?”

“זכות להרוג את הדברים האלה. הם היצורים הראשונים מחוץ לכדור הארץ שבאו לבקר אותנו. יש הרבה דברים שנוכל ללמוד מהם, אם רק נדבר איתם…”

“נדבר איתם?”

“כן, להקים קשר, להבין אותם.”

ואני תמהתי מה קרה לי שאני מדבר בצורה כזאת.

“אחרי כל מה שעשו לכלב? אחרי כל מה שעשו לך?”

“כן, ככה אני חושב,” אמרתי. “אפילו אחרי כל מה שעשו לי.”

“אתה מטורף,” צרח בלזן.

הוא פתח את הדלת לרווחה.

“עכשיו,” צעק אלי.

היססתי לשניה – ואז תפסתי במכונה.

המכונה היתה כבדה, אבל הרמנו אותה ורצנו לתוך החצר. המשכנו לרוץ איתה עד אמצע החצר ואז נגמרה התנופה שלקחנו והורדנו את המכונה.

היבטתי לעבר ביתי וראיתי את סיירת החיפושיות מסתובבת עדיין בגובה הגג, עיגול מוזהב ומבהיק באור השמש השוקעת.

"אולי, התנשף בלזן, “אולי נוכל להתקרב עוד קצת.”

התכופפתי להרים את המכונה וכבר תוך כדי התכופפות ראיתי את העיגול נשבר.

“היזהר!” צרחתי.

החיפושיות צללו עלינו.

“הכפתור,” צעקתי. “הכפתור.”

אבל בלזן עמד שם, לוטש עיניים, בלי מילים, קפוא. התנפלתי על המכונה, מצאתי את הכפתור ולחצתי עליו, ואז התגלגלתי ברפש, מנסה להיקבר באדמה, מנסה להיות קטן ככל האפשר.

לא נשמע שום צליל וידעתי, כמובן, שכך יהיה, אבל זה לא מנע ממני לתמוה מדוע אני לא שומע כלום. אולי, חשבתי הסרט נקרע. אולי המכונה נשברה.

בזווית עיני ראיתי את הסיירת מסתדרת בצורת חץ לכיוון שלנו ונראה היה כאילו הוא תלוי באויר, כאילו משהו שם עצר אותו, אבל ידעתי שזו הזייה, שהפחד מהתל בראייה שלי. פחדתי פחד מוות, אבל לא כמו בלזן. הוא עדיין עמד שם, זקוף, לא מסוגל להזיז שריר. מביט במוות ההולך ומתקרב במבט של חוסר אמון מוחלט.

הן הגיעו אלינו כמעט. הן היו קרובות כל כך, עד שיכולתי לראות כל אחת מהן כנקודה זהובה קטנה – ולפתע הפכה כל נקודה לענן אבק זוהר קטנטן וכל הנחיל נעלם.

התרומַמתי על רגלי ונערתי מעל עצמי את האבק.

“צא מזה”, אמרתי לבלזן. טלטלתי אותו קצת.

הוא הסתובב אלי לאט וראיתי איך המתח יוצא מפניו.

“זה פעל,” הוא אמר בקול צרוד. “הייתי בטוח שזה יעבוד.”

“שמתי לב לזה,” אמרתי. “אתה גיבור היום.”

ואמרתי את זה במרירות – אפילו לא ידעתי מדוע.

עזבתי אותו שם והלכתי לאיטי לצידה השני של החצר.

עשינו זאת, אמרתי לעצמי. בצדק או שלא בצדק, עשינו זאת, היצורים הראשונים מן החלל החיצון הגיעו, ואנחנו פרקנו אותם רסיסים.

תמהתי אם זה מה שיקרה לנו כשאנחנו נגיע לכוכבים? האם גם אנו נמצא שם כל כך מעט סבלנות? כל כך מעט הבנה?

האם גם אנו נתנהג שם באותה שחצנות כמו החיפושיות?

האם תמיד יהיו בלזנים שיסתמו למרסדנים את הפה? האם אף פעם לא יוכלו המרסדנים לעמוד בפניהם של הצעקנים – האם תמיד יחששו שהחברה תתנכר להם?

האם הפחד העמוק וחוסר הרצון להבין יחסמו את הגשר בפני כל יצור מהחלל החיצון?

ודברים כאלה אמרתי לעצמי, הם דברים מצחיקים כשדווקא אני חוזב אותם. דווקא אני, כי הבית שהם הרסו היה הבית שלי.

אם כי, כשחושבים על זה, יתכן שהם לא עלו לי אף פרוטה. יתכן שעוד אפילו הרווחתי מזה. היה לי האָכָט, וזה היה שווה הון תועפות.

הבטתי במהירות לעבר הגינה והסלע לא היה שם! פתחתי בריצה, כשהדמעות מתחילות להיתקע לי בגרון.

עצרתי בקצה הגינה והבטתי בתדהמה בערמת האבקה הזוהרת שהיתה שם.

דבר אחד שכחתי! שאָכָט, כמו החיפושיות וכמו הגביע – גם או עשוי בדולח.

הסתובבתי והלכתי בחצר והייתי מרוגז ביותר.

הבלזן הזה, חשבתי – הוא והמכונה שלו!

אני אקח אחת מהמכונות שלו ואדחוף לו אותה לגרון!

ואז נעצרתי במקום. נוכחתי לדעת שלא יכולתי לעשות כלום.

בלזן היה גיבור היום, בדיוק כמו שאמרתי.

הוא היה האדם שבמו־ידיו ולבדו ניצח את הסכנה שירדה מן הכוכבים!

זה מה שכותרות העתונים יגידו מחר, זה מה שהעולם כולו יחשבו. אולי חוץ מכמה מדענים וכמה מבני מינם שבין כה וכה לא נחשבים.

בלזן היה הגיבור, ואם אניח עליו אצבע – יבצעו בי לינץ'. ואכן צדקתי.

בלזן באמת גיבור.

הוא מפעיל את התזמורת כל יום בשש לפנות בוקר, ואין בשכונה מישהו שיעיז להגיד לו מילה אחת על זה.

האם יש מישהו שיודע כמה עולה לאטום בית שלם?

אחת ההצעות המרתקות ביותר לפרוייקט־חלל חדש לקראת המאה ה־21 היא הקמתן של ‘מושבות־חלל,’ מעין ערים שלמות שירחפו בחלל ויעסיקו אלפי אנשים בפעילות מדעית וטכנולוגית ענפה. (התכנית נסקרה בקצרה ב’פנטסיה 2000' מס' 1). האדם הנלהב ביותר לרעיון והמנהל כבר שנים אחדות מסע שכנוע רציני לשם הגשמת התכנית היומרנית הינו המדען ג’רלד או’ניל מאוניברסיטת פרינסטון.

בקרוב עומד לצאת לאור בעברית הספר ‘מושבות בחלל,’ פרי עטו של פרדריק גולדן, אחד מעורכי השבועון ‘טיים’. הספר מתאר בשפה עממית ופשוטה את התכנית היומרנית ותועלתה לאנושות. בגליון זה בחרנו להגיש לקוראנו פרק מהספר הפותח ביומן דמיוני של מתנחל־חלל בדרכו מהארץ אל מושבת־חלל.

לא הכל תומכים ברעיונותיו של או’ניל. הנושא שנוי עד היום במחלוקת עזה ורבים מתנגדים לו מטעמים שונים ומשונים. חלק מטענות הנגד הינן כבדות־משקל ובוודאי יילקחו בחשבון על ידי הגורמים שיחליטו לבסוף בעד או נגד הגשמת התכנית. חלק אחר הוא רציני פחות – לפחות בעיני איזאק אסימוב, המקדיש הפעם את מדורו לנושא זה.

הן הפרק ‘יומנו של מתנחל־חלל’ והן מאמרו של אסימוב מלווים בתמונות המתבססות על הצעותיו של או’ניל והצעות אחרות.

* * *

10 ביולי 2030, מושבה בֵּיטה

אחרי שבועות של המתנה קצרת־רוח, בא היום הגדול והוא היה כמעט מאכזב.

ההמראה מכף קנדי בחללית המשוכללת היתה שונה לחלוטין מכל אשר ציפיתי. ללא שאגה מחרישת־אוזניים, ללא רעידות אימתניות או לחצים גדולים של כוחות ג’י. להבדיל מטילי ‘סאטורן־5’ הרועמים, שראינו כולנו בסרטוני־טלוויזיה מימיו הראשונים של עידן החלל, היתה החללית נוחה לא־פחות ממעלית מהירה.

נסקנו במהירות והגענו לאחר עשר דקות אל גובה המסלול הנמוך שלנו, 185 קילומטרים מעל לפני כדור־הארץ. כרוב הנוסעים האחרים בחללית, חשתי בחילה קלה מן התחושה הראשונה של חוסר־משקל. אבל אפס־ג’י לא היתה בעיה ממושכת. עד־מהרה חברה החללית עם תחנת־המעבר המסלולית – מיבנה ענק, דמוי־אוֹפָן, שהבהיק באור החמה. הוא הזכיר לי במעומעם את תחנת־החלל באותו סרט ישן ומבדר, ‘2001: אודיסיאה בחלל’ – אם־כי, כמובן מאליו, התחנה שלנו לא היתה פרימיטיבית כל־כך.

נכנסנו לתחנה מבעד למעגן במרכז האופן, ועד־מהרה הוליכו אותנו אל מעליות אשר העבירו אותנו ביעף בחישורי האופן, אל שפתו. במיבנה דמוי־המינהרה מצויים חדרי־המגורים, המיטבחים, המיתקנים הביו־רפואיים והסדנאות של התחנה. הריצפה בנויה כך, שמי שמסתכל כלפי מעלה פונה אל טבור האופן.

הסיבה לגיאומטריה זו, המוזרה לכאורה, פשוטה מאוד. כאשר מסתובב האופן לאיטו בחלל, יוצרת תנועתו כוחות צנטריפוגליים דומים לאלה שחש נוסע במכונית או ברכבת המבצעת פניה. על־ידי שליטה מדויקת בקצב הסיבוב, יכולים מנהלי התחנה ליצור באנשים החיים ועובדים בפאת האופן תחושה של משקל השווה בדיוק לכוח־המשיכה של כדור הארץ.

הובאנו אל אולם־קבלה רחב־ידיים, מבהיק, מעוטר בציורי־קיר ובהם כוכבים, גאלאקסיות וחזיונות־חלל אחרים. שם הקביל את פנינו קצין־הסברה, שסיפר מה צפוי לנו בתחנה. נשהה בה שישה ימים, בקירוב. כבר בילינו שלושה שבועות מייסרים בבידוד על כדור־הארץ, לפני ההמראה, כדי שרופאים יוכלו לקבוע אם יש בגופנו חידקים העלולים לפגוע במושבה. למרות שהבידוד מרט את העצבים, יש בו הגיון רפואי. כמו כל האנשים שחיים בנבדל משאר העולם, במשך פרקי־זמן ממושכים, נוטים גם מתנחלי־החלל לאבד את חיסונם הטבעי כנגד חידקים זרים. הם יהיו פגיעים במיוחד לחיידק חדש מכדור־הארץ.

קצין־ההסברה אמר לנו כי נעבור בדיקה סופית לפני העליה לחללית. כמו כן, נקבל הוראות נוספות במצוות עשה ולא־תעשה הקשורות בחיים בחלל. ואם לא די היה בכל אלה, הועידונו גם למספר בדיקות פסיכולוגיות סופיות ולחיטוי־ביטחון אחרון לסילוק כל חרק, פטריה, נגיף או חידק שאולי הסתתרו בגופנו או במלבושינו. ניכר בעליל, שבעוד האנושות בונה עולם חדש לעצמה, אין היא מושכת ידה מהרגלים ישנים: אנו עדיין משועבדים לכל הטפסים והביורוקרטיה היקרים כל־כך לפקידות.

לשהותנו בתחנת־המסלול היה גם היבט מענג ביותר. נדרשנו להתעמל באופן סדיר בטבור התחנה. כיוון שהמקום היה בציר הסיבוב, לא חשנו כל משקל שהוא. שטח זה של התחנה הינו אולם־התעמלות כליל־שלמות של אפס־ג’י, בו יכולים אנו להתאמן בהתמודדות עם חוסר־המשקל שנפגוש שעה שנעבוד מחוץ למושבת־החלל או ניסע אל מושבה שכנה.

תחנת־המסלול הומה כל־כך אדם, שהיא דומה לבית־מלון סואן בכרך גדול. כמו כן, היא מעין כור־היתוך אנושי, אף־על־פי שהאנגלית היא השפה העיקרית, דוברים אותה בכל היגוי העולה על הדעת. אחדים מן האנשים במלון־המסלול שבו אנו שוהים, נמצאים בדרכם חזרה לחלל אחרי חופשת־מולדת. אחרים, כמוני, נמצאים במסעם הראשון אל המושבות. התחנה סואנת מסיבה נוספת: זוהי נקודת־מעבר עיקרית לציוד כבד, מכונות וחומרי־גלם המועברים בין כדור־הארץ, הירח והמושבות.

אף־על־פי שהמושבות הראשונות ניבנו לפני קרוב לארבעים שנה, הן עדיין זקוקות לכדור־הארץ בכל הנוגע לחומרים חיוניים מסויימים, שאי־אפשר לכרותם בירח. אלה כוללים פחם בשביל מטאלורגיה מדוייקת, חנקן לייצור דשנים, ואולי חשוב מכל, מימן. המימן מועבר בצורה קרה, נוזלית. מערבבים אותו בחמצן המופק מסלעי הירח ויוצרים מים. כאשר חושבים על המאמץ הזה נזהרים בכל טיפת־מים, אם־כי, כמובן מאליו, הכל ממוחזר, ואפילו מים שנשפכו ינוצלו מחדש, בסופו של דבר.

בשעה היעודה, בדיוק נמרץ, המראנו מן התחנה בחללית־הענק ‘ז’ול וורן’. היא נושאת את שמו של הסופר הצרפתי בן המאה התשע־עשרה, שכתב ספרי מדעי בדיוני וחזה בדמיונו טיסה לירח בפגז־תותח ענקי. חללית זו היא אחת מחמש ספינות־חלל גדולות, דמויות־גליל, הנעות באופן סדיר בקו המשולש של כדור־הארץ, הירח והמושבות בל־5. ל־5 נמצאת במסלול מסביב לירח. זהו מין כיס של כוח־משיכה, שנע בריחוק 386,000 קילומטרים, בקירוב, מאחורי הירח המקיף את כדור־הארץ. כל מה שמוצב בל־5 נלכד שם דרך־קבע, אם אין עוקרים אותו משם בכוח רקיטי. מאחר של־5 נעה עם הירח במסלולו, היא נשארת גם במרחק קבוע, יחסית, של 386,000 קילומטרים מכדור־הארץ – מרחק שווה לזה שבין כדור־הארץ ובין הירח.

בהיותנו בדרכנו אל החבירה עם ל־5, התרווחנו ב’ז’ול וורן'. חללית זו, העשויה לשאת כמה מאות נוסעים, מזכירה לי במקצת את אוניות־הפאר הגדולות שהיו מפליגות בזמנו באוקינוס האטלנטי. הכל ישנים בתאים בני שתי מיטות או ארבע מיטות, הערוכים משני צידי מסדרונות ארוכים לאורך הגליל. בשני הקצוות של החללית יש מספר אולמות קריאה ובידור וחדר־אוכל בו מוגשות הארוחות במספר משמרות. למפח־נפשי נוכחתי לדעת כי מספר החלונות קטן מכדי לאפשר לנו לראות את החלל. אבל ניתן להבין “מחדל” זה. מתכנני החללית הזאת היו להוטים לספק לנוסעים מיגוּן רב ככל האפשר מפני פגיעתן הרעה של קרניים קוסמיות. לפני עידן חקר־החלל הירבו אנשים לחשוש שמא תיפגע חללית ממטאוריט גדול. אך זוהי אחת הסכנות הקטנות הכרוכות בטיסת־חלל. הסכנה שמא ניפגע על־ידי עצם גדול כזה – פגיעה אשר תשתק אותנו – הרבה יותר קטנה מן הסכנה שמא יפגע בנו ברק בהיותנו תחת־כיפת השמיים על כדור־הארץ בשעה שמתחוללת סופה חשמלית, או שמא יתקוף אותנו כריש שעה שנשחה בים. סכנה הרבה יותר גדולה טמונה בקרניים קוסמיות זערוריות, בלתי־נראות, העשויות בעיקר פרוטונים ואלקטרונים עתירי־אנרגיה, והמסוגלות להסב נזק לתאי גופו של האדם.

אבל אין אנו מנותקין לגמרי מן היקום. כל האולמות מצויידים בהוֹלוֹ־וויזיה – מזיגה של טלוויזיה והוֹלוֹגראַפיה, צורה מוכרת של צילום תלת־מימדי. מכשירים אלה סיפקו לנו מראות מוחשיים להפליא של החלל, כל אימת שהקברניט ביקש להראות לנו דבר־מה מענין שנקלט במצלמות שמחוץ לחללית. הקברניט היה רוסי חביב מאוד, דובר־אנגלית. פעם, בהיותנו רחוקים למדי מכדור־הארץ, הראה לנו בגאווה את מרחבי סיביריה. למרבה צער, בחלק־הארי ממשך המסע הוצגו בהולו־וויזיה סרטים תלת־מימדיים ישנים.

ספינת־החלל הגדולה מונעת לא על־ידי רקיטות כימיות, שאבד עליהן הכלח, כי־אם על־ידי פליטה מהירה של חלקיקי־ירח. היא נעה בחלל בשקט כה רב ובלא זעזועים, עד שלא חשנו בכל תנועה שהיא. אפילו הסיבוב המבוקר של הגליל, היוצר כוח־משיכה מלאכותי נוח לכל הנמצאים בה, היה נסבל. מה טוב שלא עמדו לרשותנו הרבה אשנבים כלפי חוץ. היינו לוקים בסחרחורת מהסתכלות החוצה, אל עולם בו הכוכבים מסתחררים ללא־הרף.

“ז’ול וורן” הגיעה לקירבת ל־5 כעבור חמישה ימים, כמעט אותו פרק־זמן שנדרש מאוניות־האוקינוס הישנות לעשות את דרכן מניו־יורק שבארצות־הברית אל סאותהמפטון שבאנגליה. ידענו שאנו מתקרבים אל קץ המסע, משום שראינו את מיקומה של החללית ב“מְאַפֵן־החלל”, מעין פלאנטריום בזעיר־אנפין שהיה באולם הראשי ושהראה לנו את מיקומה של החללית ביחס לירח, לכדור־הארץ ולל־5, בכל משך המסע.

בשלב החבירה והעגינה הפסיק הקברניט את הקרנת הסרטים הישנים והראה לנו בהולו־וויזיה את המתרחש בחוץ. בתחילה ראינו רק נצנוץ של אור על הרקע האפל של הכוכבים. אחר־כך הפך הנצנוץ בהדרגה לפס דק וזוהר. זה היה אור־החמה שהשתקף באחד הגנראטורים הענקיים של השמש, שהורכבו בל־5 לשימוש בעתיד כתחנות־כוח מעל לכדור־הארץ.

לבסוף ראינו את המושב בֵּיטָה עצמה. היא בנויה כאוֹפָן. למעשה, היא דומה מאוד לתחנת־המעבר המסלולית, אבל הרבה יותר גדולה ממנה. התכנון המקורי נעשה בסמינר־הקיץ שנערך באוניברסיטת סטנפורד לפני שנים רבות. משום כך מכנים אותו מהנדסים בכינוי סטנפורד־טוֹרוּס.

קוטרו של הטורוס – או האופן – הוא קרוב ל־1,700 מטרים. מן הטבור שלוחים ששה חישורים, כל אחד מהם בקטר כחמישה־עשר מטרים מראה גדולה, נטויה, ניצבת מעל לחישורי האופן. זוויתה מחושבת כך שהיא מחזירה את אור־השמש ישר אל טורים של מראות קטנות יותר, מסביב לטבור. מראות אלה משקפות אור אל הטבעת החיצונה, בה חיים תושבי המושבה, ומגדלים את יבוליהם.

האופן אינו הצורה היחידה שמשתמשים בה בעיצוב משכנות בחלל. למושבות אחדות צורת גלילים. אחרות הן עיגולים דמויי־צלחת. למעשה, מיגוון התצורות מוסיף ענין לחיים בחלל. כאשר עוברים בין המושבות השונות כל־כך זו מזו, הן מלגוֹ והן מלבר, כאילו עוברים מאיזור מידברי שטוח אל ההרים או אל חוף־הים על פני כדור־הארץ.

“ז’ול וורן” נכנסה אט־אט, אך במדוייק, למעגן שהינו חלק מטבור האופן. כאשר קרבנו, ראינו לרגע קט את הראי הגדול על מסך ההולו־וויזיה, וכן חלף לעינינו ביעף מראה תוכה של המושבה. ניתן לראות מיד כי המושבה משופעת בירק. החללית נעה בזהירות רבה כל־כך, שכמעט לא חשנו בטלטלה כאשר נקבעו בריחי־העגינה במקומם. קברניטנו הרוסי היה בעל־מקצוע. כעבור דקות ספורות נפתחו לרווחה דלתות החללית, ואנו נכנסנו למושבה בטה.

קבלת־הפנים הרשמית היתה קצרה להפליא. מסתבר שהיעילות חיונית בהחלט במושבות הסובלות ממחסור בכוח־אדם. עוד אנו ממתינים למיטעננו, ואחד מפקידי המושבה פקד אותנו על־פי רשימותיו והיקצה מגורים לכל אחד ואחד מאתנו. לא נישאו נאומים ולא ניתנו הוראות מייגעות. הוא רק נתן לכל אחד מאתנו חוברת קטנה ובה מפות, שמות ותיאור קצר של מיתקני המושבה. לסוף בירך אותנו לשלום ושילח אותנו לדרכנו.

בטבור המושבה, כמו במרכז תחנת־המעבר המסלולית, לא חשנו כל תחושת־משקל שהיא. כדי שלא נרחף בחלל, ציידו מעצבי המושבה את איזור הטבור בידיות, והכל היה מרופד למניעת חבלות גופניות. שמחתי שניתן לנו אימון ראשוני בהתמודדות עם אפס־ג’י. אבל ותיקי המושבה לא נראו מוטרדים כלל ועיקר מכל ההשפעות של חוסר־משקל. למעשה, אחדים מהם נהנו הנאה מרובה מאפס־ג’י שבטבור, ושיחקו גירסה מקומית של כדור־יד. השחקנים לא התנגשו זה בזה, כי־אם חלפו זה על פני זה כשחיינים בבאלט תת־מימי.

כדי להגיע אל איזורי העבודה והמגורים של המושבה, נרתמנו אל מעליות מהירות ועברנו בחישורים. אורך כל אחד מהם כשלושת־רבעי הקילומטר, כמעט כפליים מגובהו של גורד־השחקים הרם ביותר על כדור־הארץ, על־כן נמשכה הנסיעה במעלית זמן לא־מבוטל. במהלך התנועה חשנו כיצד הולך משקלנו וגדל. לפיכך, מבחינה מסויימת, נענו כלפי מטה. לבסוף, בהגיענו אל השפה, חזר אלינו משקלנו הרגיל. זו לא היתה תולדה של כוח־משיכה אמיתי, כמובן. משקלנו נבע מסיבוב האופן בחלל. אבל התוצאה הושגה. נעים היה לנוע שוב באורח חופשי.

חרף כל התדריכים, לא היינו מוכנים לגמרי להשפעת המיפגש הראשון שלנו עם איזורי העבודה והמגורים העיקריים של המושבה. בניגוד לציפיות, מצאנו קהילה ערנית ותוססת, מעוטרת פרחים ועצים, כמעט כמו גן. לאורך הקירות המתעקלים של האופן היו דירות קטנות, דמויות־ביקתה, סדורות יפה. אף־על־פי שבאותה עת כבר חיו קרוב לעזרת אלפים תושבים באופָן, היה הכל מחושב כה יפה, שלא נוצרה תחושת צפיפות.

יש כאן הרבה שטחים פתוחים. אור־השמש קולח פנימה מאשנבים גדולים מעל לראש, ושוטף הכל בזוהר צהוב. אמנם, יש מספר חנויות לאורך הסימטאות שעצים צומחים לשני צידיהן, אך רוב בתי־העסק וכן השירותים ובתי־המלאכה מוסתרים מן העין מתחת לפני הרחוב. להבדיל מהערים על כדור־הארץ, אין במושב גורדי־שחקים או פקקי־תנועה. אין בה פיח או עשפל (תערובת דוחה של פיח וערפל). בכל אשר נשלח המבט, נראים גנים קטנים. רוב התושבים עושים דרכם ברגל או ברכיבה על אופניים. אבל למסעות ארוכים יותר, עומדות לרשותם מכוניות חשמליות המופעלות בבקרה־מרחוק ונעות על מסילה במרחק־מה מקרקעית העיר המשופע – מעין רכבת־חד מסילתית. זהו עולם נעים באורח לא־צפוי – אפשר לומר אפילו, עולם יפה.

דירתי, באחד מבתי־הדירות המדורגים, כללה חדר־אורחים גדול ובו מיטה מתקפלת, מטבחון, בית־שימוש ומקלחת, וכן מרפסת פתוחה להשתזפות ולגידול־צמחים. אומרים לי, שזו דירת־רווקים אופיינית. לזוגות נשואים יש דירות גדולות יותר, הכוללות בדרך כלל חדר־שינה נוסף לכל ילד. (אין מגבילים את מספר הילדים, אך מאחר שבדרך כלל שני ההורים עובדים, מוגבלות רוב המשפחות במושבה לשניים או שלושה ילדים, לכל היותר). הריהוט חדיש ונעים בצבעי פסטל בהירים. מאחר שלא קל להשיג עץ או פלסטיק במושבה – שהרי לייצור פלסטיקה דרושים פחמימנים – עשוי רוב הריהוט מחומרים קראמיים. בכלל הכל נחמד מאוד, באמת.

לפני שהתארגנתי בדירתי, החלטתי לטייל בסביבה. אל כל אשר שלחתי את עיני ראיתי את צבעיהם העשירים של פרחים וצמחים שונים. בלכתי לאורך הדרך הראשית, פגשתי קבוצות של צעירים ששיחקו מישחקים מוכרים. המישחק החביב ביותר הוא כדורסל, משום שהמיתקנים הדרושים לו אינם תופשים מרחב כה גדול ככדורגל או כדור־בסיס. אני מניח שחובב־גולף יתאכזב במקצת, אך שמעתי שבמושבה אחרת הוכשר מיגרש־גולף צנוע.

מן האנשים שאני רואה בכל מקום, נראה לי כי אוכלסייתה של המושבה צעירה. החלל הוא עדיין כר־הפעולה של טיפוסים נמרצים, חלוציים. אבל הבחנתי גם במספר אנשים בגיל־העמידה. כבר נולדו ילדים רבים בחלל. כמו כן, היו מספר מיתות. אבל עלינו לצפות לכל הדברים הללו, אם ברצוננו להעתיק בחלל את המיקצבים הנורמליים של חיי יום־יום שהורגלנו בהם על פני כדור־הארץ.

המיבנה הפנימי של המושבה נתחוור לי יותר ככל שהמשכתי בטיולי בעולם העגול, הסגור, שהיה לביתי החדש. המעצבים חילקו את המושבה לשישה חלקים נפרדים. יש שלושה איזורי־מגורים וביניהם שלושה איזורים חקלאיים. מבחינה מסויימת, חלוקה זו היא אמצעי־ביטחון, כחלוקה לתאים מבודדים באוניה. אם יפקוד אסון אחד מן החלקים הללו – נאמר, דליקה או מגיפה, או אפילו פגיעה לא־סבירה של מטאוריט – יוכלו מנהלי המושבה לבודד במהירות את האיזור שנפגע ולהתחיל בפעולות השליטה והשיפוץ. אם הבעיה תהיה חמורה למדי, יוכלו לבקש סיוע ממושבות סמוכות. אבל הסיבה העיקרית לחלוקה זו היא, לאפשר למתנחלים ליצור תנאי־גידול נוחים במיוחד בשטחים החקלאיים, המכוסים רובד של עפר־ירח. האטמוספירה בשטחים אלה עשירה יותר בדו־תחמוצת הפחמן ובאדי־מים. כמו כן, הם משופעים יותר באור־שמש. על־ידי ויסות אקלימי מעין זה, מפיקים החקלאים שבמושבה שלושה או ארבעה יבולים בשנה.

עברתי בתא־מעבר אל אחד השטחים הללו וראיתי באיזו תבונה השתמשו מתכנני המושבה בשטח שעמד לרשותם, כדי ליצור שטח מירבי לגידולים. צמחים שונים צומחים במישורים שונים. צמחים חשובים כחיטה, אורז, פולי־סוֹיָה וקטניות, צומחים במישור העיקרי, הנמוך ביותר. גבוה יותר על פני הקירות המעוקלים, יש מישור שני ובו לולי־תרנגולות, מלונות לארנבות ואפילו מספר פרות. אלה־האחרונות נועדו לספק חלב, לא בשר. המישור העליון מספיק לגידול ענבים, תותים ופירות אחרים. כמו כן, יש בו מספר בריכות־דגים קטנות, בהן השכילו המתנחלים לגדל מעדני־ים כמו חסילונים וסרטנים.

להבדיל ממשקים על כדור־הארץ, מעטים הלכלוך והצחנה שאנו רגילים לייחס לחקלאות. רוב העבודה הקרויה בפינו ‘שחורה’ – לדוגמה, עיבוד בעלי־החיים – נעשה מתחת לפני־הרחוב. לבד מזה, ניתן ליצור תנאים סטריליים ממש על־ידי ריכוז הפעילויות הללו באיזורים נפרדים.

לפני שובי אל דירתי התעכבתי זמן־מה בחנות קטנה, לאכול דבר־מה (המזון המקומי הראשון שבא אל פי היה גלידה בטעם תות־שדה). פגשתי שם מספר מתנחלים שערכו הפסקה קצרה בעבודתם. אחד מהם, שרברב מקצועי, סיפר לי כי חי בבטה יותר משנה וחשב לחתום חוזה לשנתיים נוספות, כאשר יסתיים חוזהו הנוכחי. למעשה, אמר, לא התגעגע כלל אל כדור־הארץ. לא זו בלבד שרכש ידידים חדשים לרוב, אלא נטל חלק בהרבה פעולות־בידור. בין השאר, ציין, יש למושבה מיבחר עשיר של מועדוני־תחביב – צילום, מישחק, ציור וכיוצא בזה. כמו כן, יש כאן ספריה מעולה, שתי תחנות־שידור (אחת למוסיקה קלאסית, השניה למוסיקה פופולארית), עתון המופץ מדי יום ובו תוכן השידורים של תחנת־הטלוויזיה המקומית, ושני אולמי־התעמלות: אחד הפועל בכוח־משיכה נורמלי והשני באפס־ג’י, בו אפשר לבצע אף את התרגילים הקשים ביותר בקלות שלא־תיאמן.

מובן מאליו, שהפעולות העיקריות במושבה אינן פעולות־בידור. אחד מתפקידיה החשובים הוא – בנין תחנות־הכוח המסלוליות בשביל כדור־הארץ. אני מועסק בפעילות זו. אני מתמחה בהנדסת־חשמל. רוב הייצור נעשה במרחק־מה מן המושבה, באתר שאפשר להגיע אליו אך ורק בחלליות קטנות הנשלחות בדיוק אל שטח הבניה. לפני בואי כבר עוצבה צורתה של התחנה הגדולה. היא דומה למגן ענק. לוחות גדולים עשויים תאי סיליקון (דומים לאלה הפועלים במד־האור במצלמות) צמודים למישטח החיצון שלה ומיועדים להסב את אור־השמש לחשמל, הסבה ישירה. מרכז־כוח צמוד הופך את החשמל למיקרו־גלים. כאשר תושלם תחנת־כוח זו, יגררו אותה אל עבר כדור־הארץ, יציבו אותה במסלול גיאו־סינכרוני (בו יהיה הלוויין כמרחף מעל לאותה נקודה על פני כדור־הארץ) והיא תקרין מטה את האנרגיה שתקלוט מן השמש.

תחנות־כוח כאלה הן מקור־כוח אידיאלי. אין הן מזהמות את האוויר. הן קולטות אור־שמש באורח ישיר ופועלות כמעט אך ורק בבקרה־מרחוק. הן יכולות לספק חשמל לכדור־הארץ במשך שנים רבות. דרושים ביקורי־אחזקה לעתים מזומנות בלבד. מאחר שצבירת אנרגיית־שמש בשביל כדור־הארץ היא משימה כה חשובה המוטלת על המושבה, החלו אנשים לכנות את כל המפעל הזה – ‘מיבצע חמניה’. הכינוי נאות, משום שמעטים הצמחים המשגשגים כל־כך מאור־השמש המזוהר, כפרח גבוה וצהוב זה. בנוסף על כך, מניב הפרח גרעינים ושמן טובים למאכל.

לבד מבניית תחנות־כוח בשביל כדור־הארץ, יש למושבה מטרה חשובה אחרת: בניית מושבה אחרת ­–למעשה, העתק מדוייק של המושבה המקורית. העבודה כבר החלה, אך תידרשנה שנים להשלמתה. קל להבין מדוע עסוקות כל המושבות בהעתקת עצמן. אם כל מושבה בל־5 תביא לעולם מושבה אחת, יגדל מספר המושבות במהירות רבה ויוכפל מדי שנים אחדות. למעשה, כעבור דור אחד, בקירוב, עשויות להיות עוד אלפי מושבות. הגבול הממשי היחיד הוא – המהירות בה אפשר לספק חומרי־בנין מן הירח.

לפני תום המאה העשרים־ואחת עשויים מיליוני אנשים לחיות בל־5. אחדים עשויים אף להתחיל לחשוב על תנועה אל מקומות רחוקים יותר, אולי בריחוק מיליוני קילומטרים מכדור־הארץ. ומדוע לא? אף משהותי הקצרה במושבה הזאת נוכחתי לדעת כי החיים יפים בחלל.

* * *

בניית מושבת חלל נוספת – מתפקידיהם של מתנחלי החלל

יומן דמיוני זה של מתנחל בחלל במאה העשרים־ואחת עלול להיראות כיצירה נוספת במסכת המדע הבדיוני. למעשה, הוא יותר מזה. מדענים רבים משוכנעים לא רק שזינוקנו הגדול הבא חייב להיות מכוון אל הקמת מושבות בחלל, אלא שכבר מצוי בידנו הידע הטכנולוגי הבסיסי להתחיל בעבודת־ההכנה.

הישגי המדע בעת האחרונה, והטכנולוגיה שנבעה מהם, מחזקים את האופטימיות הנועזת שלהם. לדוגמה, חישבו על החלום הנושן של מעוף ממונע. אחרי הרבה נסיונות כושלים הוגשם חלום זה בשנת 1903, כאשר האחים אוֹרווִיל וּוִילבּוּר רַייט הצליחו להמריא למשך שניות ספורות במטוס רעוע עשוי מקלות וחוטי־ברזל ושמו “קיטי הוֹק”. ששים־ושש שנים בלבד אחרי ההמראה הראשונה, הקצרה כל־כך, בצפון־קרוליינה שבארצות־הברית הגיעו שני אסטרונאוטים אל הירח. כך ניתן לניל ארמסטרונג לעשות את מה שיכנה “צעד קטן לאדם, זינוק גדול לאנושות במאה ה־20 וגם אחריה.”

אך זו היתה רק ההתחלה. חלליות לא־מאויישות, גדושות מחשבים וציוד אלקטרוני מורכב אחר, כבר בלשו את כל כוכבי־הלכת עד לצדק. בשנת 1976, במסגרת חגיגות המאתיים של ארצות־הברית, נחתו על המאדים שתי חלליות “ויקינג” מעוטרות בדגל הכוכבים והפסים של ארצות־הברית. בין שאר מטרותיה של השליחות הזאת, שעלתה מיליארד דולר, היתה המשימה: לתת תשובה לשאלה שהטרידה תוכנים מאות בשנים – היש חיים (חיים כלשהם, אולי רק חידקים) על הכוכב האדום? חללית לא־מאויישת אחרת דוהרת אל מיפגש עם כוכב־הלכת שבתאי, המעוטר טבעות. מיפגש זה נועד לשנות ה־80 הראשונות של המאה העשרים. ומסעות אחרים, שאפתניים לא־פחות, נמצאים בשלבי־תכנון שונים. אלה כוללים חדירה אל האטמוספירה הדחוסה, החמה, של נוגה, הצצה מקרוב אל אחד המבקרים במערכת־השמש שלנו – מבקר ממרחקי החלל, כוכב־שביט, ומסעות אל הכוכב המרוחק ביותר (ככל שידוע לנו) מכוכבי־הלכת של משפחת־השמש: פלוטו.

כיצד תוכלנה חלליות רקטיות לא־מאויישות, הנושאות כמות־דלק מוגבלת בלבד לערוך מסעות כה רחוקים בחלל הבין־כוכבי? שיטה אחת כבר נוסתה על־ידי מהנדסי־החלל: ניצול כוח־המשיכה של כוכבי־הלכת עצמם. אחרי שתמריא החללית מכדור־הארץ, היא תשתמש בכוכבי־הלכת החיצוניים כמקפצות, ותניח לכוח־המשיכה של האחד להטיל אותה אל השני, עד שתעבור לבסוף על פני פלוּטוֹן.

רוב המפעלים הללו נסבים על חלליות לא־מאויישות, שאחדות מהן מחוכמות כל־כך שהן מסוגלות ממש לחשוב בשביל עצמן. ומובן מאליו, שיהיה עליהן לחשוב חשיבה עצמאית. שיגור פקודה מכדור־הארץ לחללית בסמוך למאדים עלול להימשך עשרים דקות – זמן רב מדי למתן הוראות בעוד־מועד במקרה־חירום המחייב החלטה מיידית. כאשר תהיה חללית בין כוכבי־הלכת החיצוניים, תידרשנה מאותות־רדיו שעות להגיע אליה, ותחלופנה שעות עד שתיקלט תשובה בכדור־הארץ.

אבל החלליות עתירות־המחשבים אינן אלא מכונות, ואפילו אלה מכונות מופלאות המסוגלות לערוך מסעות כאלה. בסופו של דבר, חרף ההתנגדות הנוכחית להוציא ממון על מפעלי־ראווה בחלל, יבקשו בני־אדם לצאת למסעות דומים. לא רק הירח, כי־אם גם כוכבי־לכת רחוקים יותר יהיו יעדים למחקרי האדם.

צעד חשוב לקראת המטרה הזאת כבר נעשה על־ידי ארצות־הברית. הדברים אמורים בבניית חללית חדשה שנקראת מעבורת־חלל.¹ זוהי מזיגה של רקיטה או טיל, דאון ומטוס מקובל. מעבורת־החלל תוכל לשאת אנשים – לרבות אזרחים שלא קיבלו הכשרה אסטרונאוטית נרחבת – אל מסלול מסביב לכדור־הארץ, במחיר אפסי לעומת מחירם של טילי ‘סאטורן’ שהופעלו בתכנית ‘אפולו’. הסבר מדוייק על האופן בו חושבת רשות האווירונאוטיקה והחלל (נאס"א) לחולל נס חסכוני זה, מובא בהמשך הספר הזה, אך אין כל קושי בהולכת נוסעים ומיטען במעבורת־החלל, שכמוה כמונית־חלל, אם תפעל כמצופה, היא תקצץ בשיעור ניכר את תקציב הסעות המאויישים אל הירח, מאדים, או מקומות מרוחקים יותר במערכת־השמש.

אולי חשוב מזה, מעבורת־החלל תעמיד לרשותנו את היכולת הטכנולוגית לעשות עוד צעד מדהים בכיבוש החלל: בנייתן של המושבות הראשונות הרחק מכדור־הארץ.

מובן מאליו, שאין איש יכול לדעת אם ההתקדמות בחלל – או בכל תחום מדעי אחר, או בכל מאמץ טכנולוגי אחר – תימשך בקצב הנוכחי, אך אם משמש העבר אמת־מידה לעתיד, רשאים אנו לצפות לפלאים מרהיבים נוספים. יתכן מאוד, שמושבות־החלל של ‘מיבצע חמניה’ תהיינה בין הפלאים הללו.

– – –

מתוך הספר ‘מושבות בחלל’ מאת פרדריק גולדן, העומד לצאת בקרוב בעברית בהוצאת ‘עם־עובד’

פעם, לפני שנים רבות, כשמלאו לי 21 שנים, כתבתי סיפור בשם ‘רדת־הלילה’, אשר להפתעתי המרובה הפך לסיפור מד"ב קלאסי.

הסיפור פתח בציטוט ממאמרו של רלף וולדו אמרסון, שאת שימת־ליבי אליו הסב ג’ון קמפבל (עורך מגזין המד"ב ‘אסטאונדינג’). הריהו לפניכם:

“ואילו הופיעו הכוכבים בשמיים לילה אחד באלף שנים, כיצד היו בני אנוש יכולים להאמין, לסגוד, ולשמר במשך דורי דורות את זכרה של עיר־האלוהים?”

קמפבל רצה סיפור שיעמיד את הציטוט במהופך. ושמחתי להיענות לבקשתו. מיקמתי את העלילה בעולם ולו שש שמשות. הלילה פקד את אותו עולם רק פעם אחת באלפי שנים, עקב צרוף נסיבות נדיר. וכשהופיעו הכוכבים, נטרפה דעתם של תושבי אותו עולם.

מעולם לא חשבתי שהיה לסיפור שכזה ערך נבואי כלשהו. הייתי יכול לראות בעיני רוחי את התממשותם של הרובוטים הפוזיטרוניים שלי, הייתי יכול אפילו להעלות על הדעת את הקמתה של האימפריה הגלקטית שלי ביום מן הימים. אבל שיצורים בני־תבונה יצאו מדעתם למראה הכוכבים? ושאזכה לראות זאת עוד בימי חיי?

אך הדבר אכן מתרחש. המחשבה אודות פריצת האדם אל החלל, המחשבה על האדם המגיע אל הכוכבים, משבשת ככל הנראה את דעתם של אי־אלה אנשים. הם מתחילים לחפש נימוקים נגד זה, ובטרופם אין הם יכולים להעלות אלא נימוקים מטורפים.

למה אני מתכוון? לפני שנים אחדות, החל פרופסור ג’רלד או’ניל מהמחלקה לפיסיקה של אוניברסיטת פרינסטון לפרסם את רעיונו להקים מושבות־חלל בנקודות ה’טרויאניות' של המערכת ארץ־ירח, כשהירח עצמו משמש כמקור לחומרי־גלם.

תחילה התייחסתי לרעיון בספקנות, שכן מזה שנים דחיתי מכל וכל את הרעיון ליישב את הירח עצמו. נזקקתי לזמן מה כדי להבין שסבלתי ממה שכינה או’ניל בשם ‘שוביניזם פלנטרי’ – ההנחה שחברות אנושיות חייבות להתקיים רק על פני (או מתחת לפני) עולמות גדולים, וזאת רק מפני שלגמרי במקרה, כך מתקיימת החברה הטכנולוגית היחידה המוכרת לנו.

אך אחרי קריאה ומחשבה, ‘חזרתי בתשובה,’ ושיניתי את דעתי (יתכן שעברתי כבר את גיל 21, אך איני כה זקן עד כדי איבוד כושר הגמישות שלי.)

התחלתי, איפוא, לכתוב מאמרי תמיכה ברעיונו של או’ניל. אחד מהם, למשל, תחת הכותרת ‘ליישב את השמיים’ ראה אור בגליון 28 ביוני 75 של כתב־העת ‘סטרדיי רביו.’

בתגובה לאותו מאמר קיבלתי מספר מכתבים, אחדים מנומסים ואחרים גסים ומעליבים, אך כולם כאחד הביעו ספקות חמורים ביותר לא רק באשר לרעיונו של או’ניל, אלא באשר לערכו של כל רעיון שהוא בדבר עזיבת כדור הארץ. קריאת המכתבים העציבה את רוחי, כי ברובם לא היתה מצוייה כל התייחסות שפויה לעניין. אחדות מדעות־הנגד הובעו בכובד ראש ובכוונה טובה, אך אף לא אחת היתה הגיונית.

איש מהכותבים לא העלה, למשל, את אחד משני הנימוקים הטכניים העיקריים העלולים לפגום בתמונה היפה של יישוב־החלל. ואלה הם:

ראשית: היקום הינו, על פי רוב, מקום מסוכן לחיות בו בגלל שטף הקרינה הקוסמית, אשר קיים בכל מקום, ככל הידוע לנו. הקרניים הקוסמיות הינן בעלות כושר חדירות גבוה, סכנתן רבה, ואין זה קל להתגונן בפניהן או לנטרל אותן.

אנו מצליחים להתקיים על פני כדור הארץ הודות לשדה המגנטי שיש לנו המסיט חלק מהקרניים, והודות לשכבת האטמוספירה הבולעת את הגרועות שבהן. היינו יכולים להסתדר גם על הירח, שהינו חסר שדה מגנטי ואטמוספרה, לו בנינו את המושבה במעמקי קליפת הירח, שהיתה משמשת לנו הגנה.

אך האם נוכל להתגונן בפני הקרינה הקוסמית בתוך מושבת־חלל שדפנותיה דקות יחסית, ושהאטמוספרה בה נמצאת בפנים? או’ניל סבור שאם המושבה גדולה דייה, ניתן לתכננה כך שכמות מספקת של קרינה תיבלע לפני שתגיע אל האנשים.

שנית: למושבת חלל יש שדה כבידה בלתי משמעותי משלה, ועלול להיות שללא כוח המשיכה יהיו החיים בלתי נוחים, ולטווח ארוך אולי אפילו בלתי אפשריים. בכדי לספק את התחליף לגרביטציה מוצע לכן לסובב את המושבה במהירות מספקת כך שיווצרו כוחות צנטריפוגליים אשר יחזיקו את כולם על פני המשטח הפנימי של דופן המושבה, בכוח השווה לכוח המשיכה של כדור הארץ.

אך במושבה קטנה יחסית אין הכוח הצנטריפוגלי זהה ממש לשדה המשיכה של עולם גדול־מימדים. עוצמת האפקט הצנטריפוגלי יורדת מהר מאד ככל שמתרחקים מהדופן הפנימית של המושבה, בעוד שעוצמת שדה המשיכה הולכת וקטנה לאט מאד ככל שמתרוממים מעל פני הארץ. כוח המשיכה הקבוע של הארץ יוחלף בכוח משתנה במידה רבה שישרור במושבה, והדבר עלול לגרום לצרות.

בעיה נוספת הכרוכה בכך היא תופעת ‘כוח קוריוליס’, שהוא קטן (אם כי ניתן למדידה) על פני הארץ, ואשר יהיה חזק בהרבה במושבת־חלל. למעשה, פרושו של הדבר יהיה שאם יקפוץ מישהו למעלה, או יזרוק משהו למעלה – הדבר, או האיש, לא יפול בחזרה לאותו מקום. התנהגותם של גופים נעים תהיה שונה למדי מזו שעל פני הארץ, וזה עלול לגרום לצרות.

פרופ' ג’רלד או’ניל מסביר את מבנה אחת הגרסאות האפשרויות של ‘מושבת־חלל’

אולם לא אלה היו טענות הנגד שהעלו כותבי המכתבים. טענותיהם היו שונות, ואוויליות למדי – עד כי התקבל הרושם שכולם סובלים ממה שאני מכנה ‘טרוף רדת־הלילה’ (השגעון הנגרם על ידי מראה הכוכבים).

קוראים אחדים, למשל, דחו את כל העניין בטענה שזהו ‘מדע בדיוני’ והתרעמו קשות על כי המגזין ואנוכי העמדנו פנים כאילו עסקנו במדע ממש.

כן, היה ברור שאותם אנשים ידעו שהנני סופר מדע בדיוני, ולכן, כך אני מניח, חשו שזוהי דרך נאותה להביע את שאט־נפשם ממני וממאמרי כאחד.

אך בעשותם כן, הם גילו שאין להם כל מושג מה זה מדע־בדיוני (פרט לעובדה שזה “משהו שנכתב על ידי איזאק אסימוב”).

מדע בדיוני, בצורתו ה’נוקשה,' הקפדנית ביותר, עוסק באקסטרפולציות, בהשלכות מהמצב הנוכחי של ידע מדעי וטכנולוגי. הוא מניח את קיומה של התפתחות אחת לפחות, העשויה להיות אפשרית או חסרת כל סיכוי להתממש, ועל יסוד הנחה זו נבנה הסיפור.

אך לא כזה הוא הרעיון של מושבות החלל, כפי שהוצג על ידי או’ניל. רעיון זה עושה שימוש בטכנולוגיה הנמצאת היום ‘על המדף,’ בשיטות וטכניקות המצויות כבר כיום תחת ידינו, ואינו מחייב כל התקדמות מדעית מעבר לזו הקיימת בהווה. במובן זה, מושבות־החלל של או’ניל אינן מדע בדיוני אלא טכנולוגיית־חלל ישרה.

מי אומר זאת? איזאק אסימוב, סופר המד"ב?

כמובן שלא. אינני מומחה בזה. מי שאמר זאת הוא ג’רלד או’ניל בעצמו, וכישוריו הם ללא דופי. הוא אינו רק פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת פרינסטון, אלא גם בעל הישגים רבים בתחום המחקר הגרעיני. היה זה הוא אשר העלה את הרעיון של טבעות אחסון חלקיקים שבהן משלחים שני מאיצים אלומות חלקיקים המתנגשות חזיתית זו בזו, כדי להגדיל במידה רבה את אנרגיית־ההתנגשות מבלי להגדיל את המאיצים. (ראו מאמרו על הנושא בגליון נובמבר 1966 של ‘סיינטיפיק אמריקן.’)

כמובן שגם או’ניל עלול לטעות. הוא איש מזהיר, אך גם אנשים מזהירים הינם רק בני אדם. אך רעיון מושבות־החלל שלו פורסם ונדון באופן גלוי ופומבי במספר וועידות, ועמד בפני בקורות שונות ומשונות. ולא עבר זמן רב עד שגם נאס"א (סוכנות החלל והתעופה האמריקנית) הציעה לבנות מושבת־חלל (שונה במקצת מזו שהוצעה על ידי או’ניל) במהלך מחצית־המאה הבאה.

כיתוב: זוג מושבות חלל גליליות

הייתי אומר, איפוא, שהרעיון איננו בגדר מדע־בדיוני.

מובן שהקוראים שכתבו אלי התכוונו אולי לכך שמושבות החלל הינן מדע־בדיוני פשוט מפני שאינן קיימות. אולי זוהי הגדרתם למדע בדיוני – התייחסות לכל דבר שאיננו קיים עדיין. במקרה זה:

– הנחיתה על הירח היתה מדע בדיוני בשנת 1968.

– פצצת הביקוע הגרעינית היתה מדע בדיוני ב־1944.

– המטוס היה מדע בדיוני ב־1902, וכן הלאה.

אם זהו מדע בדיוני, הרי שאני מאחל לעצמי לכתוב מאמרי מדע־בדיוני לכתבי־עת כלליים מעתה ועד עולם.

מספר קוראים התרעמו על כך שאני מעורר תקוות־שווא בנוגע להתפשטות אזור מחייתו של המין האנושי; שאני משכנע אנשים שהאנושות תפרוץ בקרוב אל החלל ולכן אין כל צורך בהגבלת הילודה. לכן תימשך התפוצצות האוכלוסין ותיגזר כלייה על האנושות.

הדבר הציק לי, ואני מודה שהצטערתי על כי לא הבהרתי באותו מאמר שלטווח קרוב לא ישפיע יישוב־החלל כהוא זה על בעיית ריבוי האוכלוסין על פני כדור הארץ. ככלות הכל, מה משמעות תהיה למושבת־חלל בת 10,000 נפש שאותה אולי נבנה במשך 50 השנים הבאות, ביחס לעובדה שלאוכלוסיית כדור הארץ יתווספו עד אז 7,000,000,000 (שבעה מיליארד) נפש, לפי קצב הריבוי הנוכחי. החסירו 10,000 מ־7,000,000,000 ויישארו לכם עדיין בערך 7,000,000,000.

אני מודע לסכנת התפוצצות האוכלוסין לא פחות מכל אדם אחר בעולמנו, וכתבתי על כך לא פעם. עם זאת, נדהמתי מיחסם הבלתי־רציונלי של הכותבים לעניין זה. הם חוששים כנראה שכל שיפור שיפקוד את האנושות הינו רע מיסודו מכיוון שהדבר גם עלול לעודד את המשך התפוצצות האוכלוסין. נדמה לי שהם מייחלים נואשות להרעה מואצת של המצב על פני כדור הארץ, כדי שהאנשים ישתכנעו לנקוט בפעולה. הרי זה כאילו הם סומכים על שואה כדי למנוע שואה.

אך האם זהו המוצא היחיד? המאמצים לפקח על הריבוי הטבעי מחד גיסא, ולשפר את חיי האדם מאידך, אינם נראים בעיני בהכרח כסותרים זה את זה. משל למה הדבר דומה? נניח שפלוני שרוי בחובות עד צווארו ואם לא ישיג את הכסף עד סוף השנה יהיו חייו בסכנה. יש לו הכנסה מסויימת, ואם יצמצם את הוצאותיו עד כדי רעב, יש לו סיכוי להינצל. אך נניח שבא אליו ידיד ומציע לו להגדיל את הכנסתו על ידי נקיטת צעדים מסויימים.

האם בכך עושה לו ידידו שירות־דוב? הימשיך בעל החוב לבזבז כספים יותר מתמיד, ביודעו שיש בכוחו להגדיל את הכנסתו ובכך יגדיל למעשה את חובו ויקרב את קיצו? או שמא יקדם בברכה את תוספת ההכנסה ויבין שאפשר גם לקמץ בהוצאות וגם להגדיל את ההכנסה בעת ובעונה אחת, דבר שיועיל לו יותר מאשר לו התרכז רק באחת מדרכי הפעולה?

ובכן, במה יבחר?

אם הוא מטומטם עד כדי טירוף, יניח לתוספת ההכנסה לפתותו ליתר הוצאות וחובות. אם הוא חלש אופי ללא תקנה, יסרב לקבל תוספת הכנסה מחשש שיתפתה למעשי שטות. אם, לעומת זאת, הוא שפוי – יתפוס את ערכה של האיסטרטגיה המשולבת.

אותם אנשים שכתבו אלי משוכנעים בברור שבני אנוש הינם, באופן קולקטיבי, שוטים וחלשי אופי עד כדי טרוף. אולי זה באמת נכון, אך אם זה כך אזי דבר לא יציל את הציוויליזציה שלנו ואנו רשאים לשכוח את האיסטרטגיות כולן.

על כן אין לנו מה להפסיד אם נניח, בתור תרגיל אקדמי, שבני האדם יפעלו באופן רציונלי למדי כדי להציל את הציוויליזציה, לפני שיהיה מאוחר מדי. לכן עלינו לדחוף לכיוון האיסטרטגיה המועילה ביותר. כלומר, להקטין את קצב ריבוי האוכלוסין מהר ככל שנוכל, ובאותו זמן לעשות כמיטב יכולתנו להשגת מרחבי מחיה, מקורות מזון, אנרגיה ומשאבים רבים ככל האפשר.

למען האמת, המשל שלי איננו מדוייק לגמרי מכיוון שתיארתי את בעל החוב בתור אדם המודע למצבו הנואש, בעוד שמרבית אוכלוסיית העולם או שאיננה מודעת כלל לבעיית התפוצצות האוכלוסין, או שהיא מבטלת את חשיבות הבעיה מסיבות אלה או אחרות. אך זוהי בעיה שיש לתקוף אותה באמצעות חינוך, ולא על ידי הזמנה נואשת לשואה. אם רק שואה יכולה לחנך, הרי שהאנושות הינה מטורפת והציוויליזציה תגווע – ואני יוצא מתוך הנחה שאין הדבר כך.

יש המתנגדים לכל העניין בטענה שביצוע תכנית מושבות החלל יהיה יקר מדי.

נאס"א מעריכה שהמושבה הראשונה תעלה כמאה מיליארד דולר שיתפזרו על פני חמישים השנים הבאות, דהיינו שני מיליארד דולר לשנה. יש להתבונן בעניין בפרספקטיבה הנכונה, כדי להבין עד כמה בלתי רציונלי הינו טיעון המחיר.

כמה כסף מבזבזים האמריקאים בכל שנה על משקאות משכרים וסיגריות? למען האמת, אינני יודע, אך אני מוכן להתערב שהסכום עולה על שני מיליארד דולר לשנה. וזה כולל רק את הסכום שבוזבז ממש על שתיה ועישון. אך מה בדבר הערך הכספי של האנשים שנפגעו על ידי נהגים שתויים? מה בדבר שוויים הכספי של הבניינים שעלו באש והאנשים שנהרגו בשריפות שנגרמו מסיגריות? מה בנוגע לערכם של היערות שנשרפו בגלל רשלנותם של מטיילים מעשנים? ומה בנוגע לסרטן הריאות והתקפות הלב הנגרמים כתוצאה מעישון?

נמל היציאה לכדור הארץ

סַכּמו את כל אלה. אם אנו מסוגלים לבזבז כמויות כסף אסטרונומיות על הֶרגלים שהינם קטלניים הן למתמכרים להם והן לרבים אחרים, האין זה טירוף להתנגד להוצאה קטנה יותר על תכנית העשויה להביא לאנושות תועלת שלא תשוער?

אולי תטענו שאנשים פרטיים נהנים מעישון ושתיה, ולא יוותרו על תענוגותיהם למען מושבות בשמיים, ושקל לי לגנות הרגלים שאינם שלי ולכן אינני יודע מה אני מפסיד.

אם כך, חישבו על הוצאות החימוש. כמה כסף בוזבז (רק כסף; נתעלם מחיי אדם ודברים מופשטים כמו האושר האנושי.) על מלחמות, רק במאה העשרים? כמה כסף בוזבז ומבוזבז על הכנות למלחמה?

נניח שנפתֵחַ עולם ללא מלחמה. ההון שייחסך יספיק לתכניות יישוב החלל במידה כפולה ומכופלת, מבלי להזכיר אפילו את החיים שיינצלו והסבל שיימנע.

יש לזכור גם שמחיר המלחמה (כמו זה של האלכוהול והטבק) הולך ועולה בהתמדה בכל ימי ההיסטוריה המודרנית. לעומת זאת, למחיר יישוב החלל יש סיכוי טוב לרדת. יותר ויותר עם ניצול הירח כמכרה לחומרי גלם, החלל כזירת־עבודה ומתיישבי החלל כפועלים. עם הזמן, ישיבו המתיישבים לכדור הארץ יותר ממה שיקחו ממנו (למשל, אנרגיית שמש מוקרנת).

אך האם אין כל אלה דברים נבובים? הייתכן שהמין האנושי יזנח את המלחמה ויתפרק מנשקו? האין זה חלום־שווא, ולכן לעולם לא ייחסך הכסף למען יישוב החלל? במקרה כזה, אין גם סיכוי רב שנרחיק לכת אל תוך המאה ה־21 מבלי שתיפגע הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו. שום פעולה לא תציל אותנו, ולכן בוודאי נוכל לשעשע את עצמנו בתקוות גדולות.

יש החשים שמושבות החלל תיכשלנה מכיוון שאיש לא ירצה לחיות בסביבה הנדסית־ממוכנת.

איני יודע אם יש לבכות או לצחוק לשמע דברי הבל אלה, שהרי איש לא יוכל להחזיק בדעה זו מבלי להתכחש לכל פיסת היסטוריה של המין האנושי.

הערים הראשונות נבנו לפני כ־10,000 שנים, ומאז הולך העולם והופך לעירוני יותר ויותר. היו ירידות בעיור במהלך תקופות־חושך, אך המגמה הכללית היתה תמיד כלפי מעלה. ב־1900 חיו בערים רק 15% מתושבי ארה"ב, אך ב־1970 הגיע מספרם ל־87%.

ברור שאזורים עירוניים הינם הנדסיים הרבה יותר (יותר מלאכותיים, יותר רחוקים מהמצב הטבעי המקורי, יותר תלויים בטכנולוגיה מורכבת) מאשר אזורים כפריים, ורמת המיכון בערים הולכת ועולה בהתמדה. בניגוד לדעתם של כל מתנגדי המיכּוּן, מראה ההיסטוריה של עשרת אלפי השנים האחרונות רעב מתמיד של האנושות ליתר מיכּוּן. כיום התנועה אל הערים הינה גדולה מתמיד.

האם לא קיימת גם בריחה מהערים, תשאלו? אכן, יש בריחה מהכרכים המרכזיים שבהם המיכּוּן מיושן ומתמוטט. הנהירה היא אל פרברי הערים, שבהם המיכּוּן יעיל ומתפקד. אין מנוסה מהמיכּוּן אלא אל מיכּוּן טוב יותר.

היש תנועה בחזרה אל הקרקע? בכל דור יש זרם חלוש (אך רעשני) בצד הגל הגואה.

איך אפשר לומר, איפוא, שאיש לא יחפוץ לחיות בסביבה ממוכנת?

אנשים אחדים כתבו שהבעייה היא במיקום – איש לא ירצה לנטוש את כדור הארץ כדי לחיות במושבת־החלל. שימו לב, אלה שכתבו לי זאת הינם אמריקאים ואמורים לדעת משהו על תולדות אמריקה. ואם אכן כך הדבר, מהם טענותיהם אם לא תוצר של אי־רציונליות?

שוו בנפשכם שמישהו בא ומציע לכם הצעה שכזאת: עליכם לעלות על אונייה קטנה וצפופה, עם מזון גרוע וללא פרטיות. עליכם לבלות שישה שבועות בטלטולים ותלאות באוקיאנוס, כשכל סערה מאיימת להטביע אתכם במצולות. אם יתמזל מזלכם ותישארו בחיים עד הגיעכם אל היבשה, תמצאו את עצמכם בישימון פראי מול אוכלוסיית ילידים עויינת. האם תסכימו?

רבים עשו זאת. כך נוסדו המושבות הראשונות באמריקה בתחילת המאה ה־17. כאחד־עשר אלף איש באו אל מושבת ויריג’יניה בין שנת 1607 ל־1617. מתוכם עשרת אלפים שבקו חיים וב־1617 נותרו רק כאלף איש. ולמרות זאת המשיכו האנשים לבוא.

או תארו לכם את ההצעה הבאה: עליכם להיטלטל בספינת־קיטור במשך שבוע או יותר. תצטופפו במחלקה למעוטי אמצעים, ולבסוף תגיעו לשכונת עוני בעיר דחוסה ותזיעו בבית־חרושת במשכורת־רעב. האם תעשו זאת?

מיליונים עשו זאת במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, ומילאו את ארצות־הברית בכל הקבוצות האתניות של אירופה.

או ההצעה הבאה: עליכם לנסוע בעגלה או ללכת ברגל ולעבור כ־2500 קילומטרים של אדמה שוממה, בחלקה מדבר, כשאתם חשופים להתקפות ילידים עוינים. כגמול לסבלכם תגיעו לבסוף לחבל ארץ שבו יש אולי זהב ואולי לא, ושאותו אולי תמצאו אחרי ייסורים אין קץ, ואולי לא.

אינספור אנשים עשו בדיוק כדבר הזה בשנת 1849 ואחריה. אחרים הצטרפו לנהירה מטורפת דומה כמחצית המאה מאוחר יותר, כדי לחפש מכרות זהב בצפון אלסקה ובקנדה.

לא ירצו ללכת? כל ההיסטוריה מוכיחה לנו שכאשר החיים הישנים הופכים לבלתי נסבלים, יסתכנו האנשים בכל סכנה וינדדו לכל מרחק כדי למצוא חיים חדשים ולהתחיל התחלה חדשה.

כמעט בלתי נמנע הוא שבמהלך חמישים השנים הבאות, בעת שהאנשים על פני כדור הארץ ינסו נואשות לבלום את ריבוי האוכלוסין, ייעשו החיים פחות ופחות נסבלים.

לא ירצו ללכת? לכשיוצעו עשרת אלפים מקומות במושבת החלל הראשונה, אני חושד שיימצאו עשרה מיליון מתנדבים.

ביצוע עבודות מחוץ למעטפת המושבה

אחדים נשאו עיניהם אל העתיד, עת יהיו מושבות חלל בשפע, והביעו חשש שכל האנשים המלומדים, המתוחכמים והנבונים ינטשו את כדור הארץ – כל אותם אנשים יפים שהעולם אינו יכול להרשות לעצמו לאבדם. הם חוששים שיישוב החלל יותיר על כדור הארץ ערימת גרוטאות אנושיות.

גם חשש זה מוכיח את חוסר הרציונליות שהשכיח עד כדי כך את דברי ימי אמריקה מזכרונם של אותם חששנים.

לשם מה ירצו האנשים המתקדמים, המבוססים והמשכילים לנטוש את כדור הארץ ולנדוד אל מושבות החלל? הרי יוכלו לחיות ברווחה גם כאן. האם היו אלה המשכילים, המתקדמים והמבוססים אשר הצטופפו בתוך האוניות הרעועות כדי להגיע אל העולם החדש? האם היו אלה המשכילים, המתקדמים והעשירים אשר נטשו את ערי המזרח כדי לתור אחר מכרות הזהב של קליפורניה?

מבט על מושבת־חלל גלילית – בצדדים חלונות דרכם נשקפים כדור הארץ, הירח והחלל

לא ולא. אלה שעשו זאת לא היו אצילֵי בריטניה, אלא איכרים איריים מזי־רעב, לא אנשי חצרו של הצאר הרוסי, אלא יהודי הגיטאות העלובים. אמנם כן, באו גם אי־אלה תלמידי חכמים, אך הרוב המכריע היו אלה אשר מצבם בבית היה רע עד כדי־כך שלא סכנות המסע ולא קשיי הארץ החדשה הרתיעום.

שירה של אמה לזארוס, החקוק על ‘פסל החירות’, מבטא זאת היטב. הנה קטע ממנו (בתרגום חופשי):

אפשר שעלי לזכור זאת טוב יותר מאלה שכתבו לי את המכתבים, שכן הורי ואני היינו חלק מאותם פליטים אומללים. נחתנו בחופי אמריקה בשנת 1923, שנה לפני שננעל שער הזהב.

לא, איננו עומדים לאבד את מיטב אנשינו בגלל המושבות. דווקא המסכנים יתאוו לצאת. יהיה עלינו לשחד ולפתות את ‘החתולים השמנים,’ אם נרצה שמישהו מהם יילך.

יש החוששים מ’גזענותן' של המושבות, שכן בני ‘העולם השלישי’ (כך כינום כותבי המכתבים) ירצו לצאת אל המושבות אך לא יוכלו, בחסרם כל נסיון ויכולת לתפקד בטכנולוגיית־חלל.

כיצד אפשר לטעון טענת־טירוף שכזאת?

אזכיר שוב את הורי. הם לא ראו מעולם את האוקיאנוס לפני מסעם לניו־יורק. הם לא ראו מימיהם אניה לפני שעלו על סיפונה. ואחרי שעלו, החושבים אתם שהיה להם שמץ של מושג כיצד פועלת האוניה, או אפילו כיצד היא צפה? זה לא עצר בעדם מלשים פעמיהם אל ארצות־הברית.

למען השם, האם קשה לתפוש שכדי לצאת מהארץ אל מושבת חלל אין הכרח להיות לא מהנדס־חלל, לא טייס של חללית, ואף לא להיות בעל נסיון כלשהו בחלל?

מה שכן צריך כדי להגיע לשם, הוא (עיצרו את נשימתכם) – כרטיס.¹

אז הרי לכם ‘טירוף רדת־הלילה.’ יש אנשים שדעתם נטרפת בראותם את הכוכבים. וכי אלו מסקנות אחרות ניתן להסיק מסוג הטיעונים שהעלו?

עלול להיות שבתחילת המאה העשרים ואחת תהיה כבר הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו במצב של התפרקות חסרת תקנה. אם כך יהיה, הרי שלא נצא אל החלל; אולי לעולם לא נצא אל החלל.

אך נניח שנמשיך להתקיים במאה העשרים ואחת. במקרה זה, בעולם ללא מלחמה ועם שעור ילודה נמוך, החלל ייחקר וייושב, ותבוא שעתו של שלב התפשטות מוגברת ומחודשת של המין האנושי, לקראת רמת ציוויליזציה חדשה וגבוהה לאין־שעור מקודמתה.

אני לא אזכה כבר לראות זאת בחיי, אך אין זה משנה כלל, שכן אני רואה זאת בעיני רוחי, ולכן – בהנחה שהציוויליזציה שלנו תחזיק מעמד – אני יודע שכך יהיה!

ג‘. ג’. באלארד הוא אחד החשובים שבסופרי המד“ב בבריטניה. הוא משתייך ל’גל החדש' של המד”ב הבריטי, שאביו הוא לא אחר מאשר בריאן אלדיס.

ספוריו כבשו להם מקום של כבוד בקרב מיטב ספורי המד"ב, ואחד מהם, ‘החוף הסופי’ אף זכה בפרס ה’הוגו'. (אנו מקווים להביא ספור זה באחד הגליונות הקרובים).

* * *

לקראת הערב, עזב הרוזן אקסל את ספריתו וצעד במורד מדרגות הרוקוקו הרחבות אל בינות פרחי הזמן. דמותו היתה גבוהה ומלכותית, במיקטורן קטיפה שחורה, סיכת עניבה בורקת מזהב מתחת לזקנו העבות, מקל הליכה איתן בידו עוטת כסיה לבנה. הוא סקר את פרחי הגביש המופלאים ללא הבעת רגש, כשצלילי הרונדו של מוצארט, שפרטה אישתו על ההארפסיכורד, מהדהדים ומרטיטים את עלי הכותרת השקופים.

גן הווילה השתרע עד למרחק של מאתיים יארד למרגלות המירפסת, גולש לאגם זעיר, שמעליו גשר עץ ובצידו השני עץ קטן. לעיתים רחוקות הגיע הרוזן עד האגם ממש; מרבית פרחי־הזמן צמחו בחלקה קטנה ליד המירפסת, מוגנים על ידי החומה הגבוהה שהקיפה את האחוזה. מהמירפסת ניתן היה לראות את המישור אשר מעבר לחומה, שהתמשך עד האופק, שם התרומם מעט, ונעלם מן העין. המישור הקיף את הבית מכל צדדיו, שיממתו הריקה מדגישה את בידודה ויופיה הבשל של הווילה. כאן, בגן, נראה האוויר צח והשמש חמימה – בעוד המישור היה תמיד עמום ומרוחק.

כמינהגו לפני טיול הערב, נשא הרוזן את עיניו אל קצהו המורם של המישור, שם היה האופק מואר, כבימה רחוקה, בקרניה האחרונות של השמש. צלילי מוצארט הצטלצלו סביבו, זורמים מתוך מיתרי ההארפסיכורד, והרחק הרחק, ליד האופק, נראה הטור הקידמי של צבא ענק. במבט ראשון נראו השורות הארוכות כמסודרות במערך מאורגן, אך תצפית קפדנית יותר גילתה שכמו פרט מטושטש בתמונת נוף של גויה, היה הצבא מורכב מערב רב של בני אדם. גברים ונשים, חיילים מרופטי מדים זרועים פה ושם – גל גאות חסר מיבנה הזורם קדימה. היו שעמלו תחת יצולים גסים שהונחו סביב צוואריהם, אחרים נאבקו בעגלות עץ כבדות, ידיהם לופתות את חישורי הגלגלים. מעטים נעו ללא מיטען כלל, אך כולם נעו באותו הקצב, גופיהם הכפופים מוארים בקרני השמש האחרונות.

החלוץ היה רחוק, כמעט על קצה גבול הראות, אבל בעוד אקסל משקיף בריכוז, קפוא פנים, הוא התקרב לכוון הוילה במידה ניכרת – מבשר בוא אספסוף ענק הנמצא מעבר לאופק.

לבסוף, כאשר עם התעממות אור היום הגיע קצהו הקידמי של השיטפון אל ראש קפל הקרקע האחרון, לפני האופק, ירד אקסל אל פרחי־הזמן.

הפרחים צמחו לגובה של שישה רגל. גבעוליהם הדקים, דמויי מטה זכוכית, נושאים כתריסר עלים. טרפיהם, שהיו פעם שקופים, מעומעמים על ידי עורקים מאובנים. בראשו של הגבעול נישא פרח־הזמן, גודלו כגודל גביע, עלי הכותרת החיצוניים עוטרים את לב הגביש. ברק היהלומים של הפרחים רוקן את האוויר סביבם מאור ותנועה. הפרחים נעו קלות באוויר הערב, זוהרים כחניתות להבה.

רבים מן הגבעולים לא נשאו עוד פרחים, ואקסל בדק את כולם בקפידה, תקווה רגעית מאירה את פניו בחפשו ניצנים חדשים. לבסוף בחר פרח גדול, הסמוך ביותר לקיר, הסיר כסיותיו, וקטף את הפרח באצבעותיו החזקות.

בעודו נושא אותו אל המירפסת החל הפרח לזרוח, משחרר את האור הכלוא בתוכו. אט אט נמס הגביש, כשרק עלי הכותרת נשארים כשהיו, והאוויר סביב אקסל הפך מבריק ומלא חיוניות, טעון בקרניים האלכסוניות שנעו לתוך אור השמש המתעמעם. זרמים מוזרים נשאו את הערב, משנים בעדינות את גבולות הזמן והמרחב שלו. האכסדרה המואפלת, ערומה מגוון הזיקנה שלה, זהרה באור רפאים לבן ומוזר, כאילו צפה בחלום. אקסל הרים את ראשו והציץ שוב אל מעבר לחומה. רק קצהו המרוחק ביותר של המישור היה מואר עדיין, וזרם האנשים כיסה רק רבע השטח, נמוג לתוך האופק. כל החזיון הוטל אחורה בהיפוך הזמן, דומם במרחק. הפרח בידו של אקסל התכווץ לממדי אצבעון זכוכית, עלי הכותרת מתעקלים מעל הגביש הנעלם והולך. ניצוץ קלוש בקע מהמרכז וכבה. אקסל חש את הפרח נמס בידו, כאגל טל קר כקרח.

דמדומים ירדו על הבית וצללים ארוכים נמשכו מעל המישור, מאחים את האופק והשמיים לכדי יריעה אפילה אחת. ההארפסיכורד החריש עתה, ופרחי הזמן שחדלו לשקף את צליליו עמדו ללא נוע, כמו יער חנוט.

רגעים מספר הביט בהם אקסל, סופר את הפרחים שנותרו ואחר נשא עיניו לברך לשלום את אישתו, שחצתה את המירפסת לקראתו, רוחשת על הריצוף האמנותי בשמלת ערב מעשה ברוקאד.

“כמה יפה הערב, אקסל.” קולה היה מלא רגש, כאילו הודתה לבעלה אישית על הצל יפה־הצורה לרוחב המידשאה ועל האוויר האפלולי המבריק. פניה היו שלווים וחכמים, שערה, סרוק לאחור, לתוך מיקלעת יהלומים, משוך בשערות כסף. שימלתה היתה נמוכה על חזה, מבליטה צוואר ארוך וגמיש וסנטר גבוה. אקסל סקר אותה בחיבה גאה והושיט לה את זרועו. יחדיו פסעו לתוך הגן.

“אחד הערבים הארוכים ביותר בקיץ זה,” אישר אקסל, והוסיף: “קטפתי פרח מושלם, יקירתי. עם מעט מזל הוא עשוי להספיק לנו לכמה ימים.”

אישתו חייכה אליו בעידון והידקה את מגע זרועה.

שניהם ידעו שגן־הזמן הלך וגסס.

כפי שהעריך, אם כי לא כפי שקיווה בסתר ליבו, היה עליו לקטוף פרח נוסף כעבור שלשה ערבים.

כאשר הביט לראשונה מעל החומה כיסה ההמון המתקרב את חציו המרוחק של המישור, צפוף כגוש אחד. נידמה היה לו, ששמע את צלילי הקולות הנישאים במקוטעין באוויר הריק, לחישה כבדה חצויה בצעקות וקריאות, אך במהירה נזף בעצמו על תעתועי דימיונו. למרבה המזל היתה אישתו ליד ההארפסיכורד, והתבניות הקונטראפונקטיות העשירות של הפוגה של באך שטפו בקלילות לאורך המירפסת, גוברים על כל צליל אחר.

המישור בין הבית לאופק היה מחולק לארבעה קפלי קרקע, פיסגתו של כל אחד מהם נראית בבירור באור האלכסוני. אקסל הבטיח לעצמו לא לספור אותם לעולם, אך מספרם היה קטן מכדי שיוכל להסתירו מעצמו, מה עוד שכל רכס סימן בצורה ברורה את התקדמותו של הצבא המתקרב.

כעת כבר היו השורות הקידמיות מעבר לרכס הראשון, ועברו כברת דרך הגונה לקראת השני; הגוף העיקרי לחץ מאחור, מכסה את הרכס ואת המרחב שמאחוריו. כאשר התבונן אקסל ימינה ושמאלה התחוור לו, שמה שנראה קודם כגוף העיקרי לא היה אלא גוף קידמי, אחד מיני רבים. לא נראה גבול כלשהו להמון המתקרב, זרועות זרועות של גופי החלוץ המתקבצים אל המישור. הגוף העיקרי עדיין לא נראה כלל, אבל לפי קצב ההתקדמות ומספר האנשים העריך אקסל, שכאשר זה יגיע, תהיה כל פיסת קרקע על המישור מכוסה.

אקסל ניסה לבודד בעיניו כלי רכב או מכונות כלשהן, אבל הכל היה חסר צורה וסדר כתמיד. לא היו ניסים ודגלים, לא קמיעות ולא נושאי סמל. בראשים כפופים צעדו הגייסות הלאה והלאה, מתנכרים לשמיים.

לפתע ברגע שעמד לפנות על עקביו, הופיע הקצה הקידמי על פסגת הרכס השני, וגלש במורדו. המרחק העצום שעבר ההמון בעודו מחוץ לטווח ראייתו הדהימו. הדמויות היו עתה כפולות בגודלן, כל אחת מהן ברורה בפני עצמה.

בחופזה ירד אקסל מהמירפסת, בחר פרח זמן מהגן וקרעו מהגיבעול. בעוד הצמח מפיק את אורו האצור חזר איתו אל המירפסת. כאשר התכווץ הפרח והפך לפנינה קפואה בידו, הביט שוב אל המישור וראה לרווחתו שהצבא היה עתה שוב מעבר לאופק. ואז קלט שהאופק הפך להיות קרוב יותר מאשר קודם, ושהאופק שדימה לא היה אלא הרכס הראשון.

כאשר הצטרף אל הרוזנת לטיול הערב לא סיפר לה דבר, אך היא הבחינה בדאגה המסתתרת מאחורי חזותו השאננה וניסתה לנחמו. בעודם יורדים במדרגות הצביעה לעבר גן הזמן. “כמה יפה המראה, אקסל. נשארו עדיין כל כך הרבה פרחים!”

אקסל הניד בראשו, מחייך לעצמו לשמע ניסיון אישתו לרומם את רוחו. הזדקקותה למילה ‘עדיין’ חשפה את התכוננותה שלה לסוף הקרב. למעשה, שרדו רק כתריסר פרחים מתוך המאות הרבות שצמחו בגן, אחדים מהם לא יותר מאשר ניצנים – רק שלושה או ארבעה הגיעו לגודלם המלא. ברדתם אל האגם, שימלתה של הרוזנת רוחשת על הדשא הקריר, חכך בדעתו האם לקטוף את הפרחים הגדולים ראשונה או להשאירם לקראת הסוף. לכאורה, הגיוני יותר להותיר לפרחים הקטנים זמן נוסף לצמוח ולהבשיל מאשר לקטפם, ולהשתמש קודם כל בגדולים. למעשה, הכיר בכך שלא היתה לבחירה כל משמעות. מותו של הגן הלך וקרב, והפרחים הקטנים דרשו זמן רב מכפי יכולתו לתת להם כדי לאסוף אל קירבם את מאגרי הזמן שלהם. במשך כל ימי חייו לא הצליח להבחין בהם בסימן גדילה כלשהו. התיפרחות הגדולות היו בשלות מאז ומתמיד, ואף לא אחד מהניצנים הראה סימני ההתפתחות ולו גם קלים ביותר.

תוך כדי חצית האגם הביטו השניים בדמויותיהם המשתקפות במים השקטים והאפלוליים. מוגן על ידי הביתן בצד אחד וחומת הגן הגבוהה בשני, הווילה מרוחקת, חש אקסל שאנן ובטוח, המישור והאספסוף המתקדם עליו אינם אלא סיוט, שממנו יתעורר לבטח. הוא כרך את ידו סביב מותניה החלקים של אישתו, ולחצה בחיבה אל כתפו, תופס פתאום שכבר עברו שנים מאז חיבקה לאחרונה, למרות שחייהם יחד היו ללא מימד זמן, ואת היום שבו הביאה לגור עימו בווילה זכר כאילו קרה רק ביום אתמול.

“אקסל,” אמרה אישתו בכובד ראש פתאומי, “לפני מות הגן… התניח לי לקטוף את הפרח האחרון?”

הוא הנהן באיטיות בראשו, מבין את בקשתה.

ערב ערב קטף את הפרחים הנותרים, בהשאירו ניצן אחד קטן שצמח מתחת למירפסת אישתו. הוא השתמש בפרחים באקראי, מסרב לסופרם או להקציבם, שניים שלושה ניצנים בבת אחת, לפי הצורך. ההמון הגיע לרכס השני, והשלישי, ערב־רב של גופות מטושטשות שמחק את האופק.

מהמירפסת יכול אקסל להבחין בבירור בשורות הצפופות, הלוחצות במורד השקע לקראת הרכס האחרון. לעתים הגיעו אליו קולות האנשים, מעורבים בזעקות חימה וצליפת שוטים. עגלות העץ התנודדו מצד לצד על גלגליהן העייפים, העגלונים נאבקים כדי לשלוט בהן. לפי מיטב השגתו של אקסל אף לא אחד מן ההמון היה מודע לכיוון הכללי. כסומים נעו קדימה, איש איש בעיקבות הקודם לו. האחדות היחידה היתה של הצטברות המסה. ללא סיבה ממשית קיווה אקסל, שהגוף העיקרי, האמיתי, הרחק מעבר לאופק, נע לכיוון אחר, ושבהדרגה יסתמן שינוי כיוון, וההמון ישטוף הצידה וייעלם מהמישור כמו גאות חוזרת לים. בערב שלפני האחרון, בעודו קוטף את פרח הזמן, הגיע האספסוף לרכס השלישי והחל לגלוש מטה. אקסל ניצב, ממתין לרוזנת מביט אל שני הפרחים האחרונים, שניהם ניצנים קטנים שיוכלו להחזיר אותם רגעים מועטים בלבד בערב המחרת. גבעולי הזכוכית של הצמחים המתים ניצבו זקופים וריקים, הגן איבד את יופיו ואת מרבית פרחיו.

אקסל בילה את הבוקר הבא בסיפריתו, חותם את הנדירים שבאוסף כתבי היד שלו בתוך התיבות מקורות הזכוכית בין האכסדראות. לאיטו צעד במיסדרון הדיוקנאות, מבריק בקפידה את התמונות, ולאחר מכן סידר את שולחן הכתיבה שלו ונעל מאחוריו את הדלת. במשך אחר הצהריים העסיק את עצמו בחדרים, מסייע לאישתו בניקוי שכיות החמדה והפסלים.

בערב, כשהשמש החלה במסעה אל מאחורי הבית, היו שניהם עייפים ומאובקים. כל אותו יום לא החליפו ביניהם מילה. כאשר החלה אישתו לנוע לעבר חדר הנגינה, קרא אליה אקסל בקול יציב: “הערב ניקטוף ביחד את הפרחים, יקירתי. פרח לכל אחד מאיתנו.” רק הצצה חטופה היתה נחוצה אל מעבר לחומה. ההמולה הנוראה של צבא הבלואים נשמעה בבירור, ממרחק של כחצי מייל מהבית. צלצול הברזל וצליפת השוט מתקרבים היו ללא מעצור.

במהירות קטף אקסל את הפרח, ניצן זעיר בגודל אבן ספיר. בעודו מפיץ את אורו הרך שככה ההמולה מעט, וכמעט מייד התגברה שוב. אוטם אזניו לשאון, הביט אקסל אל הווילה, סופר את ששת עמודי האכסדרה החיצונית ומשם אל עיגול הכסף של האגם, מימיו משקפים את האור האחרון, ואל הצללים הנעים בינות לעצים הגבוהים, מתארכים על פני המידשאה המטופחת. עיניו השתהו על הגשר, שם עמד חבוק עם אישתו כל כך הרבה קיצים –

“אקסל!”

השאון בחוץ פילח את האוויר, אלפי גרונות קוראים וצועקים, כעשרים או שלושים יארדים מהם. אבן עפה מעל החומה ונחתה בין פרחי־הזמן, מנתצת כמה גבעולים שבירים. הרוזנת רצה לעומתו כשמטח נוסף התנפץ אל החומה. רעף כבד חצה את האוויר מעל ראשיהם וריסק חלון בחממה.

“מהר, יקירתי, הפרח האחרון!” הוא הוביל אותה במורד המדרגות לתוך הגן. היא החזיקה את הגיבעול בין אצבעותיה הענוגות ושברה אותו. הפרח נח מעורסל בין שתי כפות ידיה. שוב שככה ההמולה, ואקסל התעשת. באור העליז הזורח מהפרח ראה את עיניה הניפחדות של אישתו. "החזיקי אותו כמה שיותר, יקירתי. יחדיו עמדו על המירפסת, הרוזנת אוחזת בפרח הבורק בגסיסתו, האוויר מעיק סביב בעוד הקולות בחוץ גואים שוב. ההמון החל לנגח את שערי הברזל הגדולים, והווילה כולה הזדעזעה לקול המהלומות.

כאשר גווע ניצוץ האור האחרון, הרימה הרוזנת את ידיה אל על, כאילו משחררת ציפור בלתי נראית, ובשרידי האומץ האחרונים הניחה את ידיה בידי בעלה, חיוכה בהיר כמו אור הפרח שנעלם. “או, אקסל!” קראה.

כאיבחת חרב נחתה עליהם החשיכה.

מתנשמים ומגדפים הגיעו שורות ההמון אל שרידי החומה שהקיפה את האחוזה החרבה, משכו את עגלותיהם מעליה ולאורך החריצים החרבים של מה שהיה פעם משעול מקושט. החורבות, שהיו פעם ווילה נירחבת, כמעט לא האיטו את גל הגאות האנושי האינסופי. האגם היה ריק, גזעים כרועים מרקיבים בקרקעיתו, וגשר עתיק מחליד מעליו. עשבים רעים חנקו את הדשא הארוך במידשאה, מסתירים את השבילים המתעקלים והאבנים המגולפות. המירפסת התפוררה ברובה, והאספסוף חצה בקוו ישר את המידשאה, ללא שימת לב לווילה החרבה. רק סקרנים מעטים טיפסו למעלה להציץ. הדלתות נירקבו ונפלו מציריהן, והרצפות כרעו. בחדר הנגינה היה הארפסיכורד עתיק מרוסק לשבבים, כמה מנענעים מתגוללים באבק. כל הספרים ניזרקו מתוך המדפים, הבדים היקרים שוסעו, ומיסגרות מצופות זהב היו זרוקות על הריצפה ושבורות. כאשר הגיע הגוף העיקרי של ההמון, הוא החל לחצות את החומה לכל אורכה. צפופים יחד מעדו האנשים לתוך האגם היבש, כיסו את המירפסת ונידחקו לתוך הבית דרך דלתות הצד הצפוני הפעורות.

מקום אחד בלבד לא נכנע לגל הבלתי פוסק. מתחת למירפסת, בין ההריסות לחומה, צמחו בצפיפות שיחים גבוהים וקוצניים. העלווה הדוקרנית היוותה מחסום בלתי עביר, והאנשים שעברו לידו עקפוהו בזהירות אחרי שהבחינו בבלאדונה הכרוכה בין הענפים. רובם היו עסוקים בהשגחה על צעדיהם בתוך עירבובית אבני המירצפת הכבדות מכדי להסתכל לתוך הסבך, שם עמדו יחד שני פסלים צופים על כל השטח מהמיצפה המוגן שלהם. הגדולה משתיהן היתה דמות גבר מזוקן במיקטורן גבה צווארון, מקל הליכה תחת זרועו. לידו היתה דמות אשה בשימלה מהודרת, פניה הדקות שלוות, בלתי חרוקות על ידי רוח וגשם. בידה השמאלית לפתה קלות וורד יחיד, עלי הכותרת המעוצבים בעדינות דקים עד כדי שקיפות.

בעוד השמש גוועת מאחורי הבית הציצה קרן אור בודדה דרך זיז שבור ופגעה בוורד, נשברה מעלי הכותרת אל הדמויות, והאירה את האבן האפורה. לרגע חולף ברקה האבן בצבעים החיים של דמויות המקור.

ושוב חוזר אלינו פרדריק בראון באחת הפנינות הקצרות שלו ולמה לנו להאריך בדיבור, כשתגובתם הנלהבת של קהל קוראי “פנטסיה 2000” מדברת בעד עצמה? מדי חודש בחודשו מקבלים אנו מכתבים מקוראים רבים המביעים את התפעלותם מסיפוריו הקצרים והקולעים של בראון – ודורשים עוד. אנחנו בהחלט שמחים לספק את הדרישה והפעם –

* * *

מיס מייסי ריחרחה באפה. “מדוע כולם מודאגים כל כך? הם לא עושים לנו כל רע, האין זאת?”

בערים, בכל מקום, היו האנשים נתונים בפאניקה מוחלטת. אך לא כך היה המצב בגינתה של מיס מייסי. היא הביטה בשלווה כלפי מעלה, לעבר דמויותיהם המפלצתיות, שני קילומטר גובהן, של הפולשים.

שבוע אחד לפני כן, נחתו חלליות שאורכן 150 קילומטר במרכז מידבר אריזונה. כאלף יצורים יצאו אז מן החלליות, ועתה הסתובבו על פני הארץ.

אך, כפי שציינה מיס מייסי, הם לא פגעו באיש. הם פשוט לא היו סובסטנטיבים מספיק על מנת להשפיע על האנשים. כשאחד מהם היה דורך עליך או על הבית בו נמצאת, היתה משתררת לפתע אפילה מוחלטת, ועד שלא היה מזיז את רגלו, לא יכולת לראות דבר, זה הכל.

הם לא הקדישו כל תשומת לב ליצורים האנושיים, וכל נסיון להקים עימם קשר נכשל – ממש כפי שנכשלו כל התקפות הצבא וחיל האויר שנערכו עליהם. פגזים שנורו לעברם התפוצצו בגוף הפולשים בלא לגרום להם כל נזק. אפילו פצצת־מימן שהוטלה על אחד מהם בזמן שחצה אזור מדברי, לא השאירה עליו כל רושם.

הם פשוט לא הקדישו לנו כל תשומת לב.

“וזו,” אמרה מיס מייסי לאחותה, שנקראה אף היא ‘מיס מייסי’, “היא ההוכחה לכך, שאין הם מתכוונים לעשות לנו כל רע, האין זאת?”

“אני מקווה, אמנדה.” אמרה אחותה של מיס מייסי, “אבל תראי מה הם עושים עתה.”

זה היה יום בהיר, או כך לפחות היה עד אותו רגע. השמים היו תכולים ובהירים, וראשיהם וכתפיהם הכמעט־אנושיים של הפולשים, שם בגובה שני קילומטר, נראו בברור מן הארץ. אך עתה הלך האויר והעכיר, כך ראתה מיס מייסי שעקבה אחרי מבטה של אחותה, המופנה אל על. כל אחד משני יצורי הענק שנראו מולם אחז בידו חפץ דמוי מיכל ומחפץ זה יצאו ענני חומר נוזלי כלשהו ואלה ירדו באיטיות לכיוון הארץ. מיס מייסי חזרה וריחרחה באפה. “הם מייצרים עננים. אולי זו הדרך בה הם משתעשעים. עננים אינם יכולים להזיק לנו. מדוע האנשים מודאגים כל כך?”

והיא חזרה לעבודתה.

“האם הדבר הזה שאת מתיזה הוא עשן נוזלי, אמנדה?” שאלה אחותה.

“לא,” ענתה מיס מייסי “זה קוטל חרקים.”

התמזל המזל ומערכת “פנטסיה 2000” מציגה בפעם הראשונה לפני קוראיה, סופר גדול – בספור קצר דווקא. וואן־ווגט, שעלילותיו אותן הוא מגולל בספריו, חובקות עולם וכרכים עבים, מסוגל גם לתמצת את יכולתו הסיפורית המעולה גם לממדים קצרים יותר – כמו סיפור זה שלפנינו. אנו משוכנעים שמנה זעירה זו רק תגרה את תאבונם של קוראינו להכיר את וואן־ווגט טוב יותר ואנו מבטיחים להשביע תאבון זה בהזדמנות הראשונה.

* * *

עמוק בקרביו של הכוכב המת, חרק המנגנון העתיק והיגע וגנח. שפופרת חיוורת היבהבה באור חלוש, ואט אט, כאילו נגד רצונו, זע המתג הראשי ממצב שלילי למצב חיובי. קול רחש־לחש נישא בחלל האויר, וסגסוגת הנחושת העתיקה נסוגה מעוצמת ההתקפה הנוראה. המתכת התקשחה לפתע, כשריריו של אדם שנחשפו להלם חשמלי בלתי ניסבל, ואז ניתק המתג ממקומו בקול חריקה ונפל, אפוף להבות, אל הרצפה מכוסת האבק.

לפני שניתק, הצליח המתג להניע גלגל אחד ויחיד.

מארג הדממה בחדר העתיק השתנה קמעה. הגלגל סבב בעצלות על גבי ציר מצופה שכבת שמן עבה, אשר בזכות היותה בחדר חתום ונעול כל אותו הזמן, החזיקה מעמד במשך מליון שנים. שלש פעמים סבב הגלגל על צירו, ואז התמוטטו תומכותיו והוא נפל ארצה. הגוש חסר הצורה שהיה פעם גלגל, סיים את חייו אל מול הקיר – אבק דק בחלקו וחסר תועלת.

לפני שהתמוטט, הסיט הגלגל ידית, אשר פערה פתח זעיר בתחתיתה של ערמת אורניום.

דרך הפתח, ניתן היה לראות ערימה נוספת של אורניום שהבהיק בברק של כסף עמום.

בנשימה קוסמית עצורה – הביטו שתי ערימות האורניום אחת בשנייה. הן זעו ונעו. החיים שזרמו מן האחת לשניה נזקקו לתקופת דגירה כלשהי. מבט אחד – והן הפכו לפעילות לוהטת. מה שהיה קודם לכן מתכת מוצקת – הפך לנוזל. הערמה העליונה נשפכה על זו התחתונה. המסה הלוהטת נשפכה במפלים קטנים לאורך תעלה לעבר חדר מיוחד. שם נאגרה, תססה, העלתה אדים והמתינה. היא חיממה קירות מבודדים וקרים אלה והפעילה זרם חשמלי. הזרם הגורלי פעם בדממה מבעד למערות העולם המת.

בכל התאים שבמערות המבצרים התת־קרקעיים נשמעו לפתע קולות. הבשורה נשפכה בקול צרוד מן הרמקולים בשפה שנשכחה זמן כה רב לפני כן, עד כי גם ההדים לעגו לצלילה. באלף חדרים, דיברו קולות מעבר רחוק עד אין קץ אל תוך הדממה, המתינו לתגובה ומשלא קיבלוה, ראו את הדממה המטופשת שהשתררה כהסכמה.

ואז הסתובבו מתגים באלף חדרים, גלגלים נעו והאורניום נשפך לתוך תאים מיוחדים לכך. דממה השתררה בזמן שהתהליכים האחרונים התבצעו כסידרם. מכונות אלקטרוניות שאלו אחת את השניה שאלות ללא מילים. אחד המחוונים הורה לכוון מסוים.

“שם?” שאלה שפופרת בעקשנות, “משם?”

המחוון המשיך להצביע לאותו כיוון.

השפופרת ששאלה את השאלה, חיכתה לתשובה במשך הזמן שהוקצב לה ואז סגרה מעגל. “שם!” אמרה במרץ לאלף מכשירים אלקטרוניים שהמתינו בתור. “העצם המתקרב יגיע ללא ספק משם!”

אלף המכשירים היו רגועים.

“מוכנים?” הם שאלו.

בחדרי המנגנונים שמאחורי תאי האורניום, הביעו אורות בצורה לקונית את נכונותם. והתשובה היתה קצרה ונוקשה. פקודה החלטית.

“אש!”

כאשר נמצאו כ־700 קילומטר מעל פני הקרקע, ניפנה פטר, חיוור וחמור סבר, לעבר גריסון.

“מה לעזאזל,” אמר בפראות, “זה היה צריך להיות?”

“מה? לא ראיתי כלום.”

“אני מוכן להישבע שראיתי ברקי אש נורים מלמטה. הם היו רבים כל כך עד כי לא הצלחתי לספור אותם. ואז היתה לי תחושה שמשהו חולף בחשכה על פנינו.”

גריסון נענע בראשו בהבעת רחמים. “השדונים הקטנים השיגו אותך סוף־סוף, חבר. אתה לא מסוגל לעמוד במתח של הנחיתה הראשונה על כוכב לכת. הירגע, ילדי, הירגע. כמעט הגענו.”

“אבל אני נשבע –”

“מטורף!”

מאות אלפי קילומטרים מאחוריהם, רעד כדור הארץ וגנח כאשר אלף פצצות סופר־אטומיות התפוצצו על פניו במטח רצוף אחד של רעם ועשן מיתמר.

ותוך שניות ספורות התפזר הערפל על פני הסטרטוספירה והסתיר את פרטי הקטסטרופה מעיניהם של הכוכבים הצופים מעל.

גליון ‘פנטסיה 2000’ שאתם מחזיקים בידיכם יצא לאור בדיוק במלאות עשור לנחיתת האדם על הירח, ב־16 ליולי, 1969. אף כי דומה שכיום כבר נראה מבצע ‘אפולו 11’ כדבר של מה בכך, ואנו מדברים על מעבורת־חלל, מושבות־חלל, ומסעות לכוכבי לכת מרוחקים, היה זה ללא ספק יום גדול, ציון דרך בהתפתחות האנושות, ומי כמונו צריך לציין את המאורע, שהגשים את חלומותיהם של חובבי מד"ב כה רבים.

כ־1800 שנה אחרי שלוקיאנוס מסמוסטה סיפר על הספינה שנסחפה בסופה אל הירח, כ־400 שנה אחרי שהאסטרונום יוהאנס קפלר תאר בספרו ‘חלום’ את יצורי הירח המסתוריים, 104 שנים אחרי תותחו של ז’ול ורן ב’מהארץ אל הירח,' ו־73 שנים אחרי ‘האדם הראשון על הירח’ של הרברט ג’ורג' וולס – נחת רכב הנחיתה ‘נשר’ על אדמת־האבק של הלבנה, סמוך ל’ים השלווה'. על לוחית הפלדה שהושארה שם לנצח, נחקקו המילים הבאות:

האם יש דרך נאה יותר לחלוק כבוד לחולמי החלום ולמגשימיו, מאשר קריאת קטעים אחדים מספרו של ה. ג'. וולס ‘האדם הראשון על הירח’ ובצמוד לו את תאורה התעודי של הנחיתה, כפי שנרשם בעטו של ג’והן נ. ווילפורד, כתבו המיוחד של העיתון ‘ניו־יורק טיימס’ לכיסוי מבצע אפולו 11?

* * *

וכך מתאר מר בדפורד, גיבורו של ה.ג‘. וולס, את נחיתת כדור המתכת שבו נמצאים הוא וידידו קאבור, ממציא ה’קאבוריט’ – החומר המהפכני שמבטל את כוח המשיכה ושאיפשר את המסע אל הלבנה:

"…ואז פתח קאבור להרף־עין חלון לכיוון הירח, וראינו שאנו צונחים לעבר מכתש מרכזי אדיר, אשר מספר מכתשים משניים היו מקובצים סביבו. ואז העיף קאבור שוב את כדורנו הקטן וחשפו לשמש היוקדת, המסמאת. חושבני שהוא השתמש במשיכת השמש כבלם. “כסה עצמך בשמיכה,” צעק, כשהוא מפלס דרכו ממני והלאה, ולרגע לא הבנתי.

או־אז משכתי את השמיכה מתחת רגלי וכיסיתי בה את ראשי ועיני. פתאום סגר הוא את התריסים, פתח אחד שוב וכהרף עין סגרו; ואז במהירות הבזק פתח את כולם, וכל אחד מהם התגלגל בשלום אל תוך גליל הפלדה שלו. פתאום בא זעזוע ואחריו התגלגלנו שוב ושוב, כשאנו מתנגשים בזכוכית ובצרור המטען הגדול שלנו תופסים איש ברעהו, ובחוץ ניתז חומר לבן כלשהו, כאילו התגלגלנו במורד מדרון מושלג…"

כך ‘טסו’ לירח בימי קדם

ואחר כך, כשיוצאים ה"ה קאבור ובדפורד מכדור הפלדה שלהם ומטיילים באוויר (!) הירח מגלה מר בדפורד תגלית מפתיעה:

“קאבור,” לחשתי.

“מה?”

אך לא עניתי מייד. לטשתי עיני בחוסר אמון. לרגע לא יכולתי להאמין למראה עיני. פלטתי צעקה מגומגמת. אחזתי בזרועו בחוזקה, והצבעתי. “הבט!” קראתי, כשמצאתי שוב את לשוני. “הנה, כאן! כן! ושם!”

עיניו עקבו אחר אצבעי המורה. “אה?” אמר.

כיצד אוכל לתאר את הדבר שראיתי? היה זה דבר כה פעוט, ועם זאת כה נפלא, כה עתיר התרגשות. בתוך הפסולת דמויית הקיסמים נמצאו אותם גופים עגלגלים קטנים, שאפשר היה לטעות בהם ולחשבם לאבני חצץ קטנות. ואז אחד מהם נע קלות, ואחריו שני, התגלגלו ונסדקו, ודרך הסדק שבשניהם נראה קו ירוק־צהבהב דקיק, מפלס דרכו החוצה לעבר עידודה החם של השמש העולה. לרגע היה זה הכל, ואז זע ופרץ השלישי!

“אלה זרעים,” אמר קאבור. ואז שמעתיו לוחש, ברכות רבה: “חיים!”

“חיים!” ומייד ניסכה בנו ההכרה שמסענו הגדול לא היה לשווא, שהגענו לא אל שממה חסרת חיים של מינרלים, אלא אל עולם שחי ומתנועע!"

וזו, כידוע לא היתה אלא הקדמה למפגשיהם המרתקים של מר בדפורד ומר קאבור עם שוכני הירח המפלצתיים.

המציאות, כמובן, היתה שונה במקצת…

איורים מתוך הספר ‘מין הארץ אל הירח’ מאת ז’ול ורן, הסופר שחזה בצורה המדויקת ביותר את שלבי הטיסה כפי שבוצעה בפועל

… ‘הנשר’ התמקד על מטרה, כשהוא צונח מטה במהירות של כ־7 מטר לשניה, עד שריחף כמעט הישר מעל ליעד הנחיתה שנבחר, בגובה של 100 מטר. ואז באה תגלית מפתיעה: על האדמה היו מפוזרים גושי סלע.

ארמסטרונג אחז במהירות במוט הבקרה הידנית־למחצה. מאוחר יותר סיפר: “מערכת ההנחתה האוטומטית עמדה להביא אותנו הישר לתוך מכתש בגודל מגרש־כדורגל, ובו מספר רב של גושי סלע ואבנים.”

ארמסטרונג המשיך להפעיל את הבקרה הידנית־למחצה של יחידת־הנחיתה עד סופה של הדרך מטה. המחשב המשיך לבקר את בעירת המנועים הרקיטיים, אך האסטרונאוט יכול היה לווסת את מצב הריחוף של הרכב. במשך 90 שניות בקרוב תר ארמסטרונג אחר שטח נקי.

“למטה שניים וחצי,” נשמע דיווח הרדיו, כנראה מפי אלדרין. “קדימה, קדימה 40 רגל. למטה שניים וחצי. מרימים קצת אבק. שלושים רגל. שניים וחצי למטה. צל. ארבע קדימה, ארבע קדימה, סוטים קצת ימינה.”

הדלק במנוע הנחיתה הלך ואזל. לארמסטרונג נותרו רק שניות ספורות כדי לבצע את הנחיתה או לוותר ולחזור אל יחידת הפיקוד באמצעות הצתת מנוע הנסיקה. ארמסטרונג שמר על קור־רוח.

לבסוף, מצא נקודת נחיתה כלבבו. הוא שחרר את רכב־הירח אט־אט מטה, עד אשר הבהב אור כחול בלוח הפיקוד, אות לכך שהבּחוֹנים בקצות שלושת הרגליים נגעו בפני הירח.

הוא לחץ על כפתור שסומן ב’עצור' ודיווח, 'אוקיי, דומם מנוע."

צ’רלס מ. דיוק, הקָשר במרכז הבקרה ביוסטון שידר, “אנחנו קולטים אתכם למטה, נשר.”

ואז נשמעו המילים ההיסטריות: “יוסטון כאן בסיס השלווה. הנשר נחת.” רכב הנחיתה נטה בזווית של כארבע וחצי מעלות בלבד. הזווית יכלה להגיע עד 30 מעלות ומעלה מבלי שהרכב יתהפך.

“רות, שלווה,” השיבה בקרת הקרקע. “אנו קולטים אתכם על הקרקע. יש לכם כאן חבורת בחורים שכמעט הכחילו. אנחנו נושמים שוב. המון תודות!”

אף כי ארמסטרונג ידוע כמי שאינו מרבה במילים, העידו פעימות ליבו על התרגשות בהנהיגו את הנחיתה הראשונה של אדם על הירח. בעת הצתת מנוע הנחיתה נמדדו לו 110 פעימות בדקה – 77 הוא המספר הרגיל אצלו – ואלה הרקיעו ל־156 בדקה ברגע הנגיעה בקרקע…

מרכז הבקרה דיווח מייד על הנחיתה לקולינס שנהג את חללית הפיקוד קולומביה, בגובה של כ־100 ק"מ מעל. “כן, שמעתי הכל,” השיב האיש שהגיע רחוק כל כך אך לא עד לסוף הדרך. “פנטסטי.”

כן, פנטסטי! הם עשו זאת! בהטיסם את רכבם אל פני הירח ונחיתתם שם, בגברם על הנעלם הגדול, הוכיחו ארמסטרונג ואלדרין שהירח, סמל הבלתי ניתן להשגה, היה כעת בהישג ידו של האדם. הצעד הבא, היעד האמיתי של מבצע פנטסטי זה, היה לדגום את הבלתי־נודע, להתהלך על הירח וללמוד עד כמה הוא עוין או מסביר פנים.

רכב הירח והנחתת נפרדים מהשלב האחרון של טיל ה’סאטורן'

בשעה 10:56, ב־20 ליולי 1969, פסע נייל א. ארמסטרונג אל תוך ההיסטוריה. משלבו התחתון של הסולם שנשלף מטה מרכב הנחיתה, הוא שלח את רגלו הימנית והטביע את טביעת הרגל האנושית הראשונה על הירח.

ואז השמיע את המילים המיוחלות, שלבטח יהפכו לבנות אלמוות: “זהו צעד אחד קטנטן לאדם, וזינוק אדיר לאנושות.”

(מתוך הספר ‘אנו מגיעים לירח’ בהוצאת ה’ניו־יורק טיימס')

וכיצד הגיבו אז, לפני עשר שנים, אותם הוזי הזיות – סופרי המד"ב, שלפחות נושא אחד לסיפור דמיוני ניטל מהם לנצח: סיפור נחיתת האדם הראשון על הירח?

בשנת 1969 ערך הסופר דונלד וולהיים אנתולוגיה ושמה ‘אדם על הירח.’ הוא שכנע עשרים ושבעה סופרים להעלות על הכתב את רשמיהם מן הנחיתה הראשונה על הירח. מעניין שמבין הסופרים רק פיליפ ק. דיק, ריי ברדבורי ופול אנדרסון שפעו דברי הלל והתלהבו. רוב המחברים הביעו השקפה ספקנית למדי בנוגע להמשך. הם פקפקו בכנותה של המליצה ‘באנו בשם השלום לכל המין האנושי.’ אחדים מהם החלו להזכר בגורלם של האינדיאנים. הסופר ג‘. ג’ באלארד העיר בעוקצנות: “אילו הייתי בן־מאדים הייתי מתחיל עכשיו להימלט על נפשי!” איזאק אסימוב קיווה שנמצא בחלל את יפי־הנפש שעליו חולמים כה רבים. בוב שאו סבר שעל הלוחית שהושארה על הירח לא צריך היה לחקוק מילים אלא סמל שמשמעותו תובן לכל – 'משהו כמו כף־יד גורפת, שאצבעותיה ננעצות באדמת הירח."

קנת בלמר השווה את המצב לאותו רגע בחיי האדם־הקדמון שבו חצה לראשונה את שפך הנהר בעזרת קורת־עץ, וכעת כל האוקיאנוסים עדיין לפניו.

אך דומה שאיש לא ביטא את תחושת התקווה המהולה בספקנות טוב יותר מהארי האריסון, אשר לא שכח להזכיר את מלחמת־וויטנאם, בציינו שלא מבצע ‘אפולו’ אלא דווקא המלחמה היא היא שבזבזה את משאבי הכלל. ומה מתאים יותר לסיום רשימה זו מדבריו של הארי האריסון:

"תמונת כדור הארץ הנראה מפני הירח צריכה להימצא בכל כיתה ובכל בית ברחבי תבל. ניתן להבחין בהמון עננים ומים, ואך מעט מאוד יבשה. אי אפשר להבחין לחלוטין בגבולות לאומיים כלשהם.

האם אין מסר זה ברור די צרכו?"

סרט מד“ב חדש המוקרן ברחבי ארה”ב ועדיין לא ברור לנו אם יגיע ארצה, הינו סרטו של הבמאי רוברט אלטמן ‘קווינטט.’ עלילת הסרט מתרחשת בתקופה ובזמן בלתי ברורים – ככל הנראה בדור שאחרי תקופת קרח חדשה שפקדה את העולם, בתוך עיר השוכנת בתוך גושי קרח ובה שרידי האוכלוסיה שנותרו לפליטה. הסרט קרוי על שמו של משחק לו מכורים תושבי הכרך הגווע.

בתפקידים הראשיים מככבים פול ניומן, ברג’יט פוסיי, והשחקנית הידועה מסרטי ברגמן – ביבי אנדרסון. הסרט צולם בתפאורה האוטנטית של שרידי התערוכה העולמית ‘אקספו־67’ במונטריאל קנדה, וזכה לתשבוחות נדיבות דווקא מקהל חובבי המד"ב – דבר שהוא די נדיר, כידוע.

*

סדרות של ספרי מד“ב יש לנו כבר; גם מגזין מד”ב שבו רואים אור סיפורי מד“ב מקוריים; גם על הצגת מד”ב שמועלית על בימותינו כבר דיווחנו לכם (גליון מס' 3). השאלה הבלתי נמנעת היתה, אם כן, מתי יגיע תורו של הקולנוע המקומי להרים את תרומתו לביסוסה של תרבות המד“ב אצלנו. אמנם הופק כבר סרט קצר, ‘אישור נחיתה’, שהוקרן בטלוויזיה, אך הפעם אנו מתבשרים על סרט קולנוע באורך מלא אשר הרעיון להסריטו קורם בימים אלה עור וגידים. וכמובן לא אנו אנשי בשורה היום, כי אם המפיק־במאי הישראלי מנחם גולן, אשר הצהיר במסיבות העיתונאים שערך בפסטיבל הסרטים האחרון בקאן, שהסרט הבא אותו יפיק יהיה סרט מד”ב ושמו ‘רוכבי הרקיע’. מלאכת הליהוק טרם הסתיימה אמנם, אך כבר בשלב זה ידוע כי בסרט ייככבו קרולין מאנרו וג’אד המילטון.

*

לרגל העשור לנחיתה על הירח הקדשנו רשימה מיוחדת לנושא זה. חלק מהתמונות המלוות אותה לקוחות מספרו הקלאסי של ז’ול וורן ‘מהארץ אל הירח.’ עובדה מאלפת היא שעם כל השוני בין סיפור של וורן לבין מה שהתרחש במציאות כ־100 שנים מאוחר יותר, ניבא וורן בדייקנות מספר פרטים. ראשית, הוא לא טעה בחישובה המדוייק של מהירות המילוט מפני כדור הארץ (כ־40 אלף קמ"ש); הוא ניבא טיסת־ניסוי שבה ישוגרו בעלי חיים – בספרו היו אלה חתול וסנאי (הסנאי נאכל על ידי החתול במהלך הטיסה…); באופן מפתיע הוא בחר בפלורידה כמקום השיגור, וגם אצלו נופלת החללית־פגז אל תוך מימי האוקיאנוס הפציפי, בשובה אל כדור הארץ. בין הדברים שבהם טעה וורן בחיזויו היה הסיוע הרוסי הנכבד שהושג למבצע האמריקני שתואר בספרו…

*

חובבי המד"ב מעריציו של ארתור סי. קלארק עדיין לא נואשו מתקוותם לחזות בסרט חדש פרי יצירתו, בעקבות הצלחתו הבלתי נשכחת עם הבמאי סטנלי קובריק בסרט ‘2001: אודיסיאה בחלל’. מזה שנים מלחשים על כוונה להסריט את ‘קץ־הילדות’, הנחשב לאחד מספריו הטובים של קלארק. לאחרונה נפוצו שוב שמועות עקשניות בדבר הפקתו של סרט טלוויזיה על פי ספר זה באולפני חברת ‘יוניברסל.’ קלארק עצמו כבר התייאש מכל השמועות הללו, וכל מה שהוא מוכן לומר בוודאות הוא, שאכן מכר זכויות הסרטה של חמישה מספריו. אחד מהם, ‘אי־הדולפין,’ כבר נמצא סוף־סוף בתהליך הסרטה. כידוע נושא הדולפינים קרוב לליבו של קלארק, ככל נושא הים ומה שנמצא במעמקיו, והוא הקדיש לכך סיפורים לא מעטים.

*

ארתור סי. קלארק תפס כידוע שלווה אי־שם על חופי שוניות האלמוגים של האי סרי־לנקה (לשעבר ציילון), והוא מבלה שם להנאתו שנים רבות, מדי פעם מבצע גיחות לבריטניה ולארצות־הברית, גיחות שהוא משתדל לקצרן ככל האפשר. קלארק מספר שמה שהביאו אל סרי־לנקה היו שוניות האלמוגים הקסומות, ומה שהביאו אל אהבתו הגדולה – הצלילה – היה דווקא החלל… וזאת מדוע? “התחלתי להתעניין במחקר תת־ימי ובצלילה,” מספר קלארק, “כי זו היתה הדרך היחידה להתקרב במידת האפשר לתנאי חוסר המשקל השוררים בחלל…”

למרות הימנעותו מלצאת מתחומי האי, מודה קלארק שיש דבר אחד שהיה מפתה אותו בקלות לבוא לארה"ב – והוא כרטיס טיסה ב’מעבורת־החלל' האמורה להיות משוגרת לטיסתה המבצעית הראשונה כבר בסוף שנה זו.

*

בעקבות ‘עתידעת’ והסיפור ‘התיבה הקרה, הקרה’, העוסקים בחיי אלמוות, הקפאות עמוקות וכו', אי אפשר להימנע מאיזכור אי־אלו רכלויות וקוריוזים הכרוכים בנושאים מקפיאי־דם אלה. ובכן, עד כמה שהדבר נראה מאקברי ומוזר, עסקי ההקפאות פורחים ומכניסים רווחים נאים לבעליהם. מתקני ההקפאה הולכים ומתרבים ברחבי ארה"ב, ועם חסידי ההקפאות המסורים נמנים אנשים כמו המצחיקן־במאי־סופר וודי אלן, או הפיסיקאי הנודע ג’רלד פיינברג, אשר העלה בזמנו את רעיון החלקיק העל־אורי השנוי במחלוקת, הטאכיון.

כידוע מתרוצצות זה שנים שמועות עקשניות (שלא אושרו רשמית מעולם), הטוענות שוולט דיסני הוקפא וממתין לימים בהם מדע הרפואה יאפשר לו להקיץ ולהצטרף אל יציריו בני האלמוות, מיקי מאוס ודונלד דק.

לעומת זאת, אמיתי לחלוטין הוא המעשה בלונה, ביתו בת ה־16 של סופר המדע רוברט ווילסון, שנרצחה באכזריות ב־1976, ושביוזמת אביה הוקפא מוחה בחנקן נוזלי מייד אחרי מותה. ביום מן הימים, מקווה ווילסון, אפשר יהיה אולי לשחזר את אישיותה בדרך זו או אחרת.

*

מסתבר כי גם ביפן הרחוקה פופולרית ספרות המד“ב, וגם יתר ענפי המד”ב. כך, למשל, גילתה חבורת יפנים אוהבי מד“ב וקולנוע יוזמה ברוכה והסריטה סרט מצוייר המתאר את הרפתקאותיה של ספינת מלחמה הקרוייה ‘יאמאטו’ היוצאת לעבר הכוכב 'איסקנדר, המרוחק מכדור הארץ 148,000 שנות אור. מטרת הספינה, במסעה הלוך־חזור האמור להמשך שנה אחת בלבד, היא להביא מאותו כוכב את המתקן המשוכלל שנועד לטהר את הרדיואקטיביות בה ספוג כדורנו, ובכך להציל את האנושות המחופרת בינתיים בעריה התת־קרקעיות. ההרפתקאות הנ”ל מתרחשות כולן בשנת 2199, כך שאין צורך להיבהל לעת־עתה. את הסרט ביים יושיניבי נישיזקי וההנפשה היא פרי מכחולו של נוברו אישיגורי.

*

לאחר שהחלטנו להקדיש חלק מגליון זה לנושא האלמוות במד"ב ובמדע, התבשרנו במקרה על צאתה לאור של אנתולוגיה חדשה בשם ‘בני אלמוות’ בעריכת ג’ק דאן, ובה ארבע נובלות העוסקות כולן בנושא זה: ‘הרופא מאי־המוות’ מאת ג’ין וולף, ‘הלילה המקודש’ מאת ג’ורג' זברובסקי, ‘התחדשות’ מאת פמלה סרג’נט ו־’הזמר הנצחי' מאת תומאס דיש.

*

מסתבר שגל הנוסטלגיה לשנות העשרים לא פסח גם על מגזיני המד“ב. לאחרונה חודשה בארה”ב הוצאתם לאור של כתבי העת ה’עתיקים' – ‘סיפורים מדהימים’ (שנוסד בשנת 1926 על ידי הוגו גרנסבק המפורסם, ‘אבי’ המד"ב המודרני), וכן ‘סיפורים פנטסטיים.’ שני כתבי־העת יוצאים, כמובן, במתכונת דומה לאבותיהם של שנות העשרים – חגיגה לאספני המד"ב הלהוטים לחומר מסוג זה. השאלה היא, כמובן, מהי רמתם של הסיפורים בהם – וזאת איננו יודעים, עדיין…

על אף שמעולם לא העז מישהו לטעון שסיפרות המד“ב מצטמצמת למיגוון מצומצם מאוד של נושאים אותם היא מוצאת ראויים לטיפול – אין ספק שניתן לגלות נטיה כללית לטפל באותם נושאים בעלי אופי ‘הרואי’ יותר כגון אסטרונאוטים, חלליות, מדענים וכיוב‘. נטיה זו גרמה לקיפוח מה של בעלי מקצועות “יבשים” יותר כמו משפטנים, סוכני ביטוח, עמילי מכס וכיוב’. רוברט שאקלי – שהוצג לראשונה בפני קהל הקוראים הישראלי באמצעות ספרו 'אלמוות בע”מ' מוצא לנכון לגאול מתהום הנשייה את אחד מאותם מקצועות שכוחי אל – רואי החשבון. את המאזן לשנת הכספים הנוכחית תוכלו למצוא להלן.

* * *

מר די היה ישוב בכסא־הנדנדה הגדול שלו, חגורתו רפויה, עיתוני הערב פזורים לרגליו. הוא מצץ את מיקטרתו והירהר בדברים שברומו של עולם. היום מכר שני קמעות ותרווד אחד; אשתו סבבה בעסקנות ברחבי המיטבח, טרודה בהכנת ארוחה טעימה עבור בעלה; והמיקטרת שלו בערה כסידרה. מר די פיהק בשביעות רצון ומתח את זרועותיו. מורטו, בנו בן התשע של מר די, חצה בריצה את חדר האורחים וזרועותיו עמוסות ספרים.

“איך היה היום בבית הספר?” קרא לעברו מר די.

“אוקיי” אמר הילד, מאט אמנם את קצב מרוצתו, אך ממשיך לנוע לכיוון חדרו.

“מה יש לך שם?” שאל מר די, מצביע לעבר ערימת הספרים הגדולה.

“סתם, קצת ספרים על ראיית חשבון,” אמר מורטון בלא להביט לעבר אביו. הוא מיהר להיכנס לחדרו.

מר די נענע בראשו. במקום כלשהו נדבק הילד ברעיון המטורף להיות רואה חשבון. רואה חשבון! נכון, מורטון היה זריז מאד במספרים; אך יהא עליו לנטוש שטויות אלו העתיד טמן בחובו דברים מרהיבים הרבה יותר.

פעמון הדלת צלצל.

מר די הידק את חגורתו, תחב בחופזה את שולי חולצתו למכנסיו ופתח את דלת הכניסה. בדלת ניצבה מיס גריד, המורה של כיתה ד', הכיתה בה למד בנו.

“היכנסי בבקשה, מיס גריד,” אמר די. “האוכל להציע לך דבר מה?”

“אין לי זמן,” אמרה מיס גריד. היא ניצבה בפתח, ידיה על מותניה. שערה הארוך והסבוך, פרצופה הצנום, חוטמה הארוך ועיניה האדומות והרטובות גרמו לה להֵראות בדיוק כמו מכשפה. ומראה זה אף היה הולם, שכן היא היתה מכשפה אמיתית.

“באתי לשוחח עמך אודות בנך.” אמרה.

באותו רגע נחפזה מרת די מן המיטבח, מנגבת את ידיה בסינור שלמתניה.

“אני מקווה שהוא לא היה ילד רע,” אמרה גב' די בדאגה.

מרת גריד נשפה בעוינות. “היום העברתי את הבחינות השנתיות. בנכם ניכשל לחלוטין.”

“אוי ואבוי,” אמרה מרת די. "עכשיו האביב, אולי – "

“לאביב אין שום קשר לזה,” אמרה מיס גריד. “בשבוע שעבר לימדתי את לחשי הקסם של קורבוס, חלק ראשון. אתם יודעים עד כמה אלה קלים. הוא לא קלט אף אחד.”

“המ…” המהם מר די.

“בשיעורי הביולוגיה, הוא לא הצליח לקבל מושג קלוש בנוגע לעשבי הכישוף הבסיסיים. אף לא המושג הקלוש ביותר.”

“זה לא יאומן,” אמר מר די.

מיס גריד צחקה במרירות. “זאת ועוד. הוא שכח את כל כתבי הסתרים שלמד בכיתה ג', הוא שכח את לחשי הכישוף להגנה עצמית, שכח את שמות תשעים ותשעה השדונים הזוטרים מן המעגל השלישי, שכח אף את המעט שידע אודות הגיאוגרפיה של המדור הרביעי של הגהינום, והוא אף אינו רוצה ללמוד כל זאת.”

מר די ואשתו הביטו האחד בשני בדממה. אכן, המצב היה רציני ביותר. ניתן היה להבין מידה מסוימת של אי־הקשבה נערית; ניתן היה אפילו לסלוח. אך ילד חייב ללמוד את היסודות, אם הוא רוצה להיות אי־פעם מכשף־מוסמך־דרגה־ראשונה.

“אני יכולה לומר לכם כאן ועכשיו,” אמרה מיס גריד. “אם היינו כמו פעם, בימים הטובים, הייתי מעיפה אותו מייד מהכיתה, ואולם, לצערי, כה מעט נותרו מאיתנו.”

מר די הנהן בעצבות. במשך מאות השנים האחרונות הלך הכישוף והתדרדר. בני המשפחות הוותיקות גוועו או נכנעו לכוחות השחור, או הפכו למדענים. והקהל הרחב לא גילה כל ענין שהוא בקסמים ובלחשים העתיקים.

עתה, רק מעטים אחזו עדיין בידע העתיק, שמרו עליו ולימדו אותו במקומות כגון בית ספרה הפרטי של מרד גריד. ועבורם היתה זו מורשת קדושה.

“הכל בגלל השטות הזאת של ראיית חשבון,” אמרה מיס גריד. "אינני מצליחה להבין מהיכן קלט מורטון רעיון זה. "היא הביטה במר די במבט מאשים. “ואינני מצליחה להבין מדוע לא שורש הטירוף בעודו באיבו.”

מר די חש שלחייו מתלהטות.

“אך דבר אחד אני יודעת. כל עוד מלא מוחו של מורטון בענין המאוס ההוא, הוא לא יהיה פנוי לעסוק בואומטורגיה.”

מר די הסיט את מבטו מעיניה האדומות של המכשפה. היתה זו אשמתו. אסור היה לו להביא הביתה את מכונת החישוב הקטנה ההיא. וכאשר הוא ראהה לראשונה את מורטון משחק בחישוב בפינקסנות כפולה, צריך היה לשרוף את טבלאות חיוב המס.

אך כיצד יכול היה להעלות בדעתו שענין זה ייהפך לאובססיה?

מרת די החליקה את סינורה ואמרה, “מיס גריד, את יודעת שאנחנו נותנים בך את אמוננו המלא. מה את מציעה לעשות?”

“אני עשיתי כבר כל שביכולתי לעשות,” אמרה מיס גריד. “הדבר היחיד שנותר לעשותו הוא להזעיק לעזרה את בוארבס, שטן הילדים. ודבר זה, כמובן, תלוי בכם.”

"הו, אינני חושב שהמצב הינו כה חמור, “הזדרז מר די להגיב. הזעקתו של בוארבס הינה צעד קיצוני ביותר.”

“כפי שכבר ציינתי, הדבר תלוי אך ורק בכם,” אמרה מיס גריד. “הזעיקו את בוארבס או אל תזעיקו אותו; כראות עיניכם. לפי מצב הדבר הנוכחי, לעולם לא יהיה בנכם מכשף.” היא סבה על עקבותיה והתכוננה לעזוב.

“התרצי בכל זאת כוס תה או קפה?” חקרה מרת די בחופזה.

“לא, אני חייבת להיות נוכחת בכנס מכשפות אזורי בסינסינטי.” אמרה מיס גריד ונעלמה בתוך עשן כתום.

מר די פיזר את העשן בנפנוף ידיים וסגר את הדלת.“פוי,” אמר. “ניתן היה לצפות מאדם ברמתה שישתמש לכל הפחות בעשן מבוסם.”

“היא פועלת על פי מנהגים שיצאו מהאופנה,” מילמלה מרת די.

הם עמדו ליד הדלת ושתקו. מר די החל לחוש רק עתה בהלם שפקד אותו. קשה היה להאמין שבנו, עצמו ובשרו, סירב להמשיך את המסורת המשפחתית המפוארת. לא יתכן שזה נכון!

“לאחר ארוחת הצהרים,” לבסוף אמר די, “אשב ואשוחח איתו שיחת־גבר־אל־גבר. אני משוכנע שלא אצטרך להיזקק לכוחות שטניים כלשהם.”

“טוב,” אמרה מרת די. “אני משוכנעת שאתה יכול לגרום לילד להבין.” היא חייכה ודי הצליח לקלוט שמץ מזיק־השובבות הישן של המכשפים, מרצד מאחורי עיניה.

“הצלי שלי!” הזדעקה לפתע מרת די, וזיק השובבות כבה בעיניה. היא נחפזה לחזור למטבח.

ארוחת הצהריים נערכה בדממה. מורטון ידע שמיס גריד ביקרה בביתם, ולכן לעס בשתיקה מלאת תחושת אשמה, כשהוא זורק מדי פעם מבט לכיוון אביו. מר די פרס את הצלי והגיש אותו, כשמצחו קמוט במחשבות. מרת די אף לא ניסתה לנהל שיחת חולין.

אחרי שבלע את הליפתן, מיהר הילד לחדרו.

“עכשיו נראה,” אמר מר די לאשתו. הוא סיים ללגום את הקפה שלו, ניגב את פיו והזדקף. “אני הולך לדבר איתו עכשיו. היכן קמע השכנוע שלי?”

מרת די הירהרה עמוקות במשך רגע ארוך ואחר כך חצתה את החדר לכיוון הסיפריה. “הנה הוא,” אמרה ושלפה אותו מתוך דפי רומן מתח צבעוני. “השתמשתי בו בתור סימניה.” מר די החליק את הקמע לכיסו, נשם נשימה עמוקה ונכנס לחדרו של מורטון.

מורטון ישב ליד השולחן. לפניו היתה מחברת, מקושקשת לאורכה ולרוחבה במספרים והערות בכתב קטן ומסודר. על השולחן היו גם שישה עפרונות מחודדים היטב, מחק גדול אחד, טבלאות אחוזי מס ומכונת חישוב קטנה. בקצות השולחן נחו פתוחים, ספרים רבים, ביניהם ראה מר די את ‘כסף’ מאת רימאמר, ‘חשבונאות ובנקאות – הלכה למעשה’ מאת ג’ונסון וקלהון, ‘אולמן – רואה החשבון המוסמך’ ותריסר ספרים נוספים.

מר די הסיט הצידה ערימת בגדים אדירה ופינה לעצמו מקום על המיטה. “איך העניינים, מורטון?” שאל בקולו האדיב ביותר.

“יופי, אבא” ענה מורטון בהתלהבות. "הגעתי כבר עד הפרק הרביעי ב’יסודות החשבונאות,' ופתרתי את כל התרגילים – "

“מורטון!” התפרץ לדבריו מר די, בקולו הרך, “ומה בדבר שיעורי הבית שלך?”

מורטון נראה כחש שלא בנוח ובטש ברגליו בריצפה.

“אתה יודע כי בימינו אלה אין נערים רבים שיש להם סיכוי להפוך למכשפים.”

“כן, אבא, אני יודע.” מורטון היסב את פניו הצידה. בקול גבוה ועצבני אמר, “אבל אבא, אני רוצה להיות רואה חשבון. אני באמת רוצה להיות.”

מר די הניד בראשו. “מאז ומתמיד היה אחד מבני משפחתנו מכשף. זה אלף ושמונה מאות שנה שמשפחת די ידועה בחוגים אלה.”

מורטון המשיך להביט החוצה מבעד לחלון ולבטוש ברגליו.

“לא היית רוצה לאכזב אותי, נכון, מורטון?” חייך די בעצבות. “אתה יודע, כל אחד יכול להיות רואה חשבון. אך רק מעטים ביותר זוכים לשלוט ברזי האומנויות השחורות.”

מורטון הסב פניו מהחלון. הוא הרים עפרון, בחן את חודו בקפדנות, והחל לגלגל בין אצבעותיו.

“מה דעתך, מורטון? נכון שתעבוד קצת יותר קשה עבור מיס גריד?”

מורטון הניד בראשו לשלילה. “אני רוצה להיות רואה חשבון.”

מר די הצליח בקושי רב להתגבר על פרץ הזעם הפתאומי שתקף אותו. מה זה אירע לקמע השיכנוע שלו? הייתכן שכוחו של הכישוף פג? הוא צריך היה להטעין את הקמע מחדש. אך על אף הכל, המשיך.

“מורטון,” אמר בקול צרוד, “אני רק מוסמך־מדרגה־שלישית, אתה יודע. הורי היו עניים מאד. הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי לאוניברסיטה.”

“אני רוצה שלך יהיו כל אותם דברים שאני לא זכיתי שיהיו לי. מורטון, אתה יכול להיות מכשף־מוסמך־מדרגה־ראשונה.” הוא הניד ראשו בעמקות, “זה יהיה קשה, אך אמך ואני חסכנו מעט, ואת היתר נגרד נגרד מאיפה שהוא.”

מורטון נשך בשפתו התחתונה גילגל במהירות את העפרון בין אצבעותיו.

“מה דעתך, מורטון? אתה יודע, בתור מוסמך־מדרגה־ראשונה, לא יהיה עליך לעבוד בחנות. תוכל להיות סוכן־ישיר של השחור הגדול. סוכן־ישיר! מה דעתך, מורטון?”

למשך רגע חשב מר די שהניצחון נפל לידיו. שפתיו של מורטון נפשקו ובעיניו הבהיק זיק חשוד. אך הילד העיף מבט לעבר ספרי החשבונאות שלו, המחברות שלו ומכונת החישוב.

“אני רוצה להיות רואה חשבון.” אמר.

“אנחנו נראה!” צעק מר די שכל סבלנותו פקעה. “אתה לא תהיה רואה חשבון, אדון צעיר. אתה תהיה מכשף. זה היה טוב עבור שאר משפחתך, ובכל הארור לי, זה יהיה טוב גם עבורך. אנחנו עוד לא סיימנו את הפרשה, אדון צעיר.” הוא קם ופרץ ברוח סערה מן החדר.

ללא כל שהות, חזר מורטון אל ספרי החשבונאות שלו.

בני הזוג די ישבו יחדיו על הספה, בלא מילים. מרת די היתה עסוקה בסריגת מצנפת משולשת, ואולם מוחה היה עסוק בדברים אחרים. מר די הביט בעצבות בשטיח חדר האורחים, המהוה־מעט.

לבסוף אמר מר די, אני רואה שפינקנו אותו יתר על המידה. כנראה שבוארבס היא המוצא האחרון עבורנו."

“הו, לא.” אמרה מרת די בחופזה. “הוא עדיין צעיר כל כך.”

“את רוצה שבנך יהיה רואה חשבון?” שאל מר די במרירות. “את רוצה, שכשיגדל יקשקש כל מיני מספרים – וזאת במקום לבצע את השליחות החשובה המוטלת עליו על ידי השחור הגדול?”

“כמובן שלא,” אמרה מרת די. “אבל בוארבס…”

“אני יודע. אני חש עצמי כרוצח כבר עכשיו.”

הם הרהרו בענין דקות מספר ואז אמרה גב' די, “אולי סבא שלו יכול לעשות משהו בנידון. הוא תמיד חיבב את הילד.”

“יתכן שהוא יכול,” אמר מר די, מהורהר, “אך אינני חושב שאנו צריכים להטריד אותו. ככלות הכל, הג’נטלמן הקשיש מת זה שלוש שנים.”

“אני יודעת,” אמרה מרת די כשהיא מתירה קשר מוטעה במצנפת שסרגה. “אך הברירה היא בין הטרדתו לבין בוארבס.”

מר די הסכים עימה. עד כמה שהדבר יטריד את סבו של מורטון, היה זה הרבה פחות גרוע מהזעקת בוארבס. מר די ניגש מיד להכנות להעלאת נשמתו של הסב באוב.

הוא קיבץ יחדיו את העטלפים. קרן טחונה של יוניקורן, קטורת ושן שבורה של שרקון. את כל אלה הציב על גבי השטיח. “היכן מטה הקסם שלי?” שאל את אשתו.

“הכנסתי אותו לתיק מקלות הגולף שלך.” ענתה.

מר די מצא את המוט וניפנף בו מעל החמרים שעל גבי השטיח. הוא מילמל את שלושת מילות השיחרור וקרא בשמו של אביו.

כהרף עין, עלה מן השטיח ענן עשן קליל.

“הלו, סבא די,” אמרה מרת די.

“אבא, אני מצטער על שעלי להטרידך,” אמר מר די, “אך בני – נכדך – מסרב להפוך למכשף. הוא רוצה להיות… להיות רואה חשבון.”

ענן העשן הזדעזע, פשט צורה ולבש דמות סמל מסמלי הלשון העתיקה.

“כן,” אמר מר די, “ניסינו לשכנע אותו, הבחור עיקש כפרד.”

העשן חזר והזדעזע ולבש דמות סמל אחר.

“אני מסכים איתך,” אמר מר די. “אם תצליח, פעם אחת ולתמיד, להכניס בו אימה נוראה, אולי ישכח מהשטות הזו של ראיית חשבון. זה אולי אכזרי – אך זה אנושי לאין שיעור מאשר הזמנת בוארבס.”

ענן העשן התנודד ופנה לזרום לעבר חדרו של הילד. מר ומרת די חזרו לשבת על הספה.

נפתחה דלתו של מורטון לרווחה, כאילו אחזה בו רוח סערה. מורטון הרים את מבטו, קימץ את מצחו וחזר לספריו.

ענן העשן לבש דמות של אריה מכונף בעל זנב כריש. הוא שאג בקול אדיר וכרע על ברכיו – מתוח לזינוק.

מורטון העיף לעברו מבט, זקף את גבותיו, והמשיך לסכם טור מספרים ארוך.

האריה פשט צורה ולבש דמות לטאה בת שלושה ראשים שליסתותיה מכוסות דם. הלטאה נשפה אש לוהטת והתקדמה לעבר הילד.

מורטון סיים את סיכום טור המספרים, השווה את התוצאות עם הספר והביט לעבר הלטאה.

הלטאה פשטה את צורתה בקול חריקה אדיר ולבשה דמות ערפד ענק. הערפד התעופף סביב ראשו של הילד, רוטט וגונח.

מורטון גיחך, וניפנה לספריו.

מר די לא היה מסוגל עוד לשאת זאת. “לעזאזל,” צעק, האינך פוחד?"

“למה לפחד?” תמה מורטון. “הרי זה רק סבא.”

למשמע מילים אלו, נמוג הערפד בעשן. הענן הניד את קצהו בעצבנות לעבר מר די ונעלם.

“להתראות סבא,” קרא מורטון. הוא קם מכסאו וסגר את הדלת.

“זהו זה,”

אמר מר די. “הפעם הוא עבר את הגבול. הילד הזה בטוח בעצמו כמו תרנגול. אנו חייבים לקרוא לבוארבס.”

לא!" אמרה אשתו.

“אז מה לעשות?”

“אני פשוט לא יודעת,” מרת די היתה על סף הדמעות. “אתה יודע מה מעולל בוארבס לילדים קטנים. הם לעולם אינם שבים להיות מה שהיו.”

פניו של מר די היו קשוחים כגרניט. “אני יודע, אך אין כל מוצא אחר!”

“הוא כה צעיר!” יללה מרת די. “זה יהיה טראומטי!”

“אם כך יהיה, נאלץ לפנות לעזרת הפסיכולוגיה המודרנית על מנת לרפא אותו מטראומה זו. ואולם,” הוסיף מר די בקול מרגיע, “אנו נדאג לכך שהוא יקבל את הפסיכואנליסט הטוב ביותר שניתן להשיג בכסף. אך הילד חייב להיות מכשף!”

“אז תמשיך,” אמרה מרת די והדמעות זולגות מעיניה. “אבל, אנא, אל תבקש ממני לסייע בידך.”

כמה שזה מתאים לה, הרהר די. הנשים מתרככות בדיוק ברגע שיש צורך לנקוט בצעדים חמורים. בלב כבד, ניגש לביצוע ההכנות להזעקת בוארבס, שטן הילדים.

בראש וראשונה ביצע את שרטוט הפנטגראם, הכוכב בעל תריסר הקודקודים שבתוכו, והסליל הלוליני אשר בתוך הכוכב. אחר כך עשבי הקסם והקטורת; היו אלה פריטים יקרי ערך, אך חיוניים לצורך ביצוע המשימה. אחר כך חרט מסביב את לחשי ההגנה העצמית – זאת על מנת לוודא שבוארבס לא יתחיל להשתולל ויהרוס את כולם. אחר כך שלוש טיפות של דם גריפון…

“היכן דם הגריפון שלי?” שאל מר די, כשהוא מחטט בארון שניצב בחדר האורחים.

“במטבח, בבקבוק האספירין.” ענתה מרת די ומחתה דימעה מעיניה.

די מצא את הבקבוק ואז היה הכל מוכן. הוא הדליק את הנרות השחורים ואמר את שלושת מילות השיחרור.

החדר התלהט ככיבשן, הגיע שלב הגיית השם המפורש.

“מורטון,” אמר מר די, “בוא הנה.”

מורטון פתח את הדלת ופסע החוצה, מצמיד לחזהו בחוזקה את אחד מספרי החשבונאות שלו וכולו מביע תום נעורים.

“מורטון, – אני עומד לקרוא לשטן הילדים. אל תכריח אותי לעשות זאת, מורטון.”

הילד החוויר ונסוג לעבר הקיר, אך בראשו הניד בעקשנות לשלילה.

“בסדר גמור,”אמר מר די. “בוארבס!”

נישמע קול רעם מחריש אזניים מלווה בגל חום אדיר, ובחדר הופיע בוארבס, מיתמר עד לתיקרה ומגחך ברישעות.

“אה!” קרא בוארבס בקול שזיעזע את אשיות הבנין. “ילד קטן!”

מורטון פער את פיו בבעתה, עיניו בולטות מחוריהן.

“ילד קטן ושובב,” אמר בוארבס וצחק. השטן צעד קדימה, והבית הזדעזע עם כל פסיעה שפסע.

“שלח, אותו מכאן!” צעקה מרת די.

“אינני יכול,” אמר מר די בקול שבור. “אינני יכול לעשות מאום עד אשר יסיים את תפקידו.”

ידיו הענקיות של השטן נשלחו לעבר מורטון; אך לפתע זינק הילד ממקומו ופתח בחופזה את ספר החשבונאות שלו. “הצל אותי!” זעק.

כהרף עין הופיע בחדר אדם קשיש, גבוה וכחוש עד אימה, ידיו מכוסות עפרונות שבורים, גופו מכוסה גליונות נייר מקושקשים ושתי עיניו אפסים ענקיים.

“זיקו, פיקו ריל!” זימזם בוארבס בקולו המחריד ונפנה לטפל באויב החדש. אך הזקן הכחוש צחק ואמר: “חוזה עליו חתמה חברה, ואשר הינו אולטרה וירס למטרות החברה כפי שנקבעו בתזכירה, הרינו לא רק ניתן לביטול, אלא בטל אד איניציו.”

לשמע מילים איומות אלה, נהדף בוארבס לאחור כשהוא שובר את הכיסא בנפלו. הוא מיהר להתרומם על רגליו, עורו לוהט בזעם יוקד ואמר את לחש־הקסמים השטני הראשי: “וראט, האט, הו!”

אך הזקן צחק, הגן בגופו על מורטון, וקרא בקול רם את מילות הגירוש: “קללה, נקמה, חיסול, כניעה, הזנחה ומוות!”

בוארס זעק בכאב. הוא נסוג בחופזה ומישש סביבו בחלל האויר עד אשר מצא את הפתח. הוא קפץ מבעדו ונעלם. הזקן הכחוש והגבוה פנה לעבר מר די ואשתו, אשר התחבאו בפינת חדר האורחים, ואמר: “דעו לכם כי אני רואה־החשבון. ודעו לכם, אף זאת, כי ילד זה חתם עימי על ברית שלפיה הוא נכנס לשרותי ויהפוך להיות השוליה שלי. ובתמורה לשרותים שיינתנו, אני רואה־החשבון, אלמד אותו את האומנות העתיקה והמפוארת של פתוי נשמות תמימות על ידי סיבוכן ברשת הארורה של מספרים, טפסים, חשבונות, וקיזוזים. והביטו אף וראו – זה יהיה אות הברית בינינו!”

רואה החשבון הרים את ידו הימנית של מורטון והצביע על כתם הדיו שעל האצבע המורה.

הוא ניפנה למורטון, ובקול רך יותר אמר, “מחר, ילדי, נדון בסוגית תיכנון המס כאחד האספקטים של עינויי הנצח בגהינום.”

“כן, אדוני.” אמר מורטון בלהיטות.

מבט חד נוסף לעבר בני הזוג די, ורואה־החשבון נעלם.

רגע ארוך אחר כך שררה עדיין דממה בבית; ואז ניפנה די לעבר אשתו.

“נו, טוב,” אמר די. אם הילד כל כך רוצה להיות רואה חשבון, אני משוכנע שאינני רוצה לעמוד בדרכו."

סיפורי המד“ב הישראלי שפרסמנו עד היום היו – רובם ככולם – קצרים למדי. המערכת מהססת רבות לפני שהיא מחליטה להקצות מספר רב של עמודים לסיפור – והדרישות האיכותיות־המועמדות בפני סיפורים כאלה גבוהים יותר מהממוצע. הפעם החלטנו לפרסם סיפור מד”ב ישראלי ארוך ראשון פרי עטו של עמיחי ברנדס, בן 22, מפעיל־ציוד בבתי הזיקוק בחיפה, העומד להתחיל בשנת הלימודים הקרובה בלימודי ההנדסה בטכניון.

* * *

ראית את זה, ילד?" דן א. קיפל את העיתון ובתנועת־יד אגבית זרקו על פני השולחן לעבר אבי, ה’ילד,' כינוי שהלם בהחלט את ממדיו הענקיים. “עמ' 4 למעלה,” הוסיף.

ה’ילד' פרש את העתון, ולאחר רפרוף של שניה בכתוב גיחך לעצמו ונשף בבוז “הה, ידידנו סְקְוִויג.”

“מה, מה אמרת?” התעורר השלישי שבחדר, צעיר גבוה ומשופם שנראה כבן שלשים וחמש, “קרא בקול רם, בבקשה.”

“אם אתה רוצה, ג’ייקוב, למה לא” השיב אבי, והחל מקריא:

"פרופ סקוויג, ראש המכון הלאומי למחקר תיאולוגי ולפילוסופיה, הוזמן להרצות בכינוס הבינלאומי למדע ומוסר, שמטרתו תהיה דיון בבעיות המוסריות המתעוררות עקב ההתקדמות המדעית בתקופתנו.

“פרופ' סקוויג, הינו, כידוע, בעל תואר ד”ר בגנטיקה ומוסמך למדעים בביולוגיה מולקולרית ובפיסיקה, מלבד תאריו בפילוסופיה ותיאולוגיה. הוא נחשב לחסיד נלהב של האסכולה הדורשת פיקוח הדוק של אנשי־דת ומשפטנים על ביצוע כל מחקר מדעי שהוא ויישומו, אפילו בהתחשב בעובדה שעקב כך תואט התקדמות המדע אלפי מונים – כדבריו פעמים רבות בעבר – ‘ולו רק במטרה לבלום את הדהירה המפלצתית של המדע קדימה בצורה שתסחוף את האנושות לכיוונים בלתי־ידועים ומסוכנים.’

"בתקופה האחרונה הביע התנגדותו לפעמים רבות למה שכינה ‘מוסר מתוכנת.’ מערכת זו, הידועה יותר בשם הקוד שלה ‘מ.מ. – 1’ (ראשי תיבות של “מוסר ומשפט – 1”), מושתתת על שיטה חדשנית שפיתחו אלפי מתימטיקאים ואלקטרונאים של חברת הענק ‘סוראלי.’ מטרת השיטה – תרגום כל כללי־המוסר הקיימים וכל הידע החוקתי והמשפטי שהצטבר במשך אלפי שנות תרבות אנושית לביטויים מתימטיים, ופיתוח מערכות מחשבים ושפות תיכנות חדשות בתכלית שתאפשרנה שימוש בביטויים אלו.

שילובם של אלה יאפשר – לדברי המתכננים – פתרון כל בעיה מוסרית ומשפטית במהירות עצומה, ויבטל כל צורך במערכות המשפטיות הסבוכות הקיימות כיום. כמו־כן תתאפשר חקיקת חוקים חדשים בכל כמות שתידרש, לכל בעיה מוסרית שהיא העלולה להתהוות בעתיד.

"אבות התכנית טוענים, כי זו תתאפשר שקילת בעיות מוסריות העלולות להיגרם כתוצאה ממחקרים מדעיים בכיוונים חדשים, במהירות רבה, להחליט האם למחקר כזה תהיינה השפעות חיוביות או שליליות מיידיות על האנושות, ובהתאם לתוצאות השיקול להחליט על ביצועו – או על שלילתו – של המחקר. בהתאם לכך יוחלט אף על הכוונת המחקר והפיתוח באופן שלא יגרמו נזק כל־שהוא לאנושות.

“עימות חריף ביותר צפוי בועידה בין מצדדי מערכת ‘מ.מ. – 1’ – שלפני זמן לא רב הושלמו שלביה הראשונים והוחל בהפעלתה הנסיונית, לבין מתנגדיה ובראשם פרופ' סקוויג – שקרוב לודאי ייתמכו ע”י גורמים פוליטיים שונים ורבי עצמה בעולם כולו.

"לטענת הפרופסור, שיטה חדשה זו תשלול מהאדם את זכותו להחליט על חייו־הוא ועל אופן ניהולם, מה־גם שלדעתו לא ייתכן, מבחינה מעשית, שמכונות תוכלנה לבצע שיקולים מוסריים – דבר שהוא נחלתו הבלבדית של האדם. לדעת פרופ' סקוויג, ‘המוסר המתוכנת’ הוא פרי המצאתם הזדונית של אנשי־מדע אשר בכוונתם להונות באמצעותו את כלל האנושות, לאחר שבמו־ידיהם יסירו מדרכם את אנשי הדת והמשפט, שהם־הם שומרי המוסר האנושי.

“'הישמרו לכם מפני מדעני המחקר השימושי,” אומר לא פעם פרופ' סקוויג, ‘לאחר שעלה במוחם רעיון לא תוכלו לעקרו משם עד שיבצועוהו, לא חשוב מה כבד יהיה המחיר שתשלם האנושות. בתחילת דרכי חייתי במחיצתם ואף השתתפתי במחקריהם, ותארי והישגי מהעבר יוכיחו, אולם משנוכחתי כי הדרך בה הם הולכים תגרום להרס האנושות – פניתי להגנה עליה מפניהם והתמחיתי בתיאולוגיה ובפילוסופיה.’

"בתשובה לשאלת כתבנו, שמסר לפרופסור הנכבד את הידיעה על הכוונה להזמינו לכינוס, אמר פרופ' סקוויג כי ישמח מאד להיענות להזמנה ואף לשאת שם את דברו, אולם הפעם לא יטיף כנגד ה’מוסר המתוכנת' אלא כנגד סכנה מיידית ומוחשית הרבה יותר, שהיא אחד מפירות־הביכורים של ה’מוסר המתוכנת'.

“‘בפנינו ניצב סכנה איומה, שרבים אינם תופסים את גודל אימתה,’ אומר פרופ' סקוויג, ומסביר: 'המדובר בתכניתם החדשה של כמה מדענים, ובראשם ד”ר דן ארקול וד“ר ג’ייקוב כהן (שניהם עתידים להשתתף בכינוס – הערת המערכת),, ברובם צעירים וילדותיים מדי בהלך מחשבתם מכדי להבין את חומרת מעשיהם, מוטב לומר – כוונותיהם. בכוונתם לנצל את ההנדסה הגנטית לשם שינוי הצורה האנושית הרגילה לצורות חיים ולמערכות ביולוגיות חדשות ושונות, ע”פ תכנון; זאת בעיקר, כדבריהם, כדי לאפשר את הסתגלותו של האדם לתנאים סביבתיים שונים בתכלית מאלו בהם נוצר וחי, דהיינו – בכדור הארץ.

"'ביצוע תכנית זו הוא בלתי־אפשרי – לפחות כיום, עם הידע המדעי הנוכחי, וכל נסיון לממשה כעת או במשך מאות השנים הקרובות יגרום לשואה שאיננו יכולים לשער את ממדיה: אנו עלולים להפוך בני־אדם ליצורים שמבסיסם הינם – ונועדו – להיות אנושיים, אולם עקב שינויי צורה ותיפקוד שמוחם אינו כשר להם מטבע בריאתם נגרום ליצירת מפלצות שתסבולנה סבל איום, ומה שעלול להיות גרוע עוד יותר – התהליך עלול להשמט משליטתנו; שכן מי יודע מה תהיינה תכונות אותם יצורים חדשים־לחלוטין שניצור, שהם בעלי תובנה וידע האמורים להיות אנושיים. כוונתי בדברי אלו – שאנו עצמנו עלולים ליפול קרבן לאותם יצורים שניצור במו־ידינו! מה שאני אומר נשמע, אולי, כתסביך פרנקנשטיין, וברצוני לאשר: זהו אכן תסביך פרנקנשטיין, והדגש זאת, אישי הכתב, בעיתונך! שכן כעת אנו עומדים. יותר מאי־פעם, בפני יצירת מפלצות, בפני יצירת פרנקנשטיין, במו־ידינו. האב, ‘המוסר המתוכנת,’ הוא אמנם אויבנו העיקרי וחובה עלינו להלחם בו עד־חרמה, אולם בנו הראשון עומד להוולד בקרוב. עלינו להפילו בטרם יוולד – וכרגע זוהי מטרתנו הראשונה במעלה!

‘כן, מקודם דברתי רק על התקופה שלך מאות השנים הבאות. אחר־כך? בטווח הרחוק, נראה לי שמדענים יתגברו על בעיות הפיתוח של היום ויצליחו לשנות את התבנית האנושית בהתאם לדרישות מסויימות, לצורות־חיים חדשות ואינטליגנטיות, אולם אז תהיה האנושות עתידה לאבד את אחד הדברים המייחדים אותה – הצורה האנושית על תיפקודיה הביולוגיים, ואין לדעת מה יקרה עקב כך למחשבה, לתורת החיים ולמוסר האנושיים.’"

ג’יימס מארש, ‘סיפורי העולם’

“וכן הלאה, וכן הלאה…”עיווה ‘הילד’ את פרצופו בהבעת־סלידה, כשהוא מרים עיניו מן הכתוב.

“אינקויזיטור מהמאה העשרים־ואחת.” הוסיף ג’ייקוב – “ואני לתומי חשבתי שדברים כאלה אפשר למצוא בימינו רק בספרי ההסטוריה של ימי־הביניים.”

“אתה צודק. לא אתפלא אם הוא וכמה מחבריו אוהבי־האנושות ידרשו בכינוס להדליק מחדש את מדורות האוטו־דה־פה ולשרוף ספרים.” אמר דן א. (לרוב הוזכרה האות הראשונה של שם־משפחתו יחד עם שמו הפרטי, מהסיבה הפשוטה שמאז לימודיו באוניברסיטה היה “א” – ראשון בכל פעולה שביצע ומצטיין בכל), “אולי גם יציעו להכניס מדענים מסויימים למחנות־ריכוז כדי לנקוט בשיטות קצת יותר מתקדמות, כמובן – הכל בשם טובת האנושות.”

השתררה דממה למספר דקות, ואז שאל דן, “מעניין מאד כיצד אדם כסקוויג, בעל תארים מדעיים כה רבים, הפך להיות מתנגד כה חריף של ההתקדמות המדעית. אהיה אסיר־תודה למי שיצליח להסביר לי זאת באופן הגיוני.”

“ההסבר ההגיוני ביותר שאני יכול לתת לכך הוא, שיום בהיר אחד קפץ שד מתוך בקבוק ישר לנגד עיני סקוויג, וכתוצאה מכך התערערה אמונתו בהגיון. אני חייב להודות שזה לא נשמע משכנע ביותר, אבל אינני מסוגל לחשוב על הסבר טוב יותר כרגע.” אמר ג’ייקוב בגיחוך סאדיסטי.

“זוהי באמת תופעה משונה, כיצד הפך פרופ' סקוויג את עורו ממדען לאנטי־מדען.” אמר אבי. “תופעה מעניינת, ועם זאת – לא חריגה בימינו. לפיכך, החלטנו לחקור את מקרהו של סקוויג במערכת ‘מ.מ. – 1’.”

“ויש תוצאות?” שאל דן.

“יש. לאחר שהזנו למחשב את כל המידע שבידינו על פרופ' סקוויג, התקבלה תשובה ארוכה ומפורטת שניתן לתמצתה כך: הפרופסור לא הי מבריק די בתחומי המחקר המדעי, ומחקריו בתחומים שונים לא השיגו את מידת הפרסום לה שאף. הוא היה שטחי מדי ולא עקבי, ומכאן ריבוי תאריו האקדמיים – ללא הישג מדעי ממשי. עמיתיו עלו עליו בהרבה וכנראה מתוך תסכול גרידא הפך פניו כנגדם, על־יסוד הפתגם ‘אם אינך יכול להצטרף אליהם, הכה אותם.’ אגב, כדאי לציין שכאשר העלה אחד מעובדינו את הטענה הזאת – ללא ציון המקור, כמובן – בפני פרופ' סקוויג, נראה הלה מזועזע למשך מספר דקות, ולבסוף הגיב ‘תארי והישגי מהעבר יוכיחו’.”

דן א. נראה מהורהר לרגע, ולאחריו אמר “כן, ההסבר שלך נראה לי הגיוני, הוא גם משלים את ההסבר של ג’ייקוב.”

“משלים?” אבי הרים גבותיו בתמיהה, “מה הקשר בין ניתוח אנליטי של מחשב לבין שד שקופץ מבקבוק?”

“פשוט מאד. סקוויג חי כל הזמן בעבר – הוא מזכיר בכל הזדמנות את ‘תאריו והישגיו מהעבר.’ לפי מיטב ידיעתי, בעבר היו נפוצים שדים ורוחות, לפיכך אין פלא שסקוויג פגש באחד מהם, במהלך עברו ה’מפואר'.”

“אולם בניגוד לעבר, טיפוסים מסוגו אינם בעלי השפעה כה חזקה על דעת־הקהל, למזלנו.” אמר ג’ייקוב, “אבל הפעם החליט ידידנו לגייס לעזרתו את תסביך־פרנקנשטיין הזקן והטוב, ולצערנו – בחוש עיתוי מפותח למדי.”

“חוש־עיתוי?” שאל ה’ילד' – “מה פתאום?”

“שכן הפעם מדובר באמת בהפיכת בני־אדם למפלצות – אמנם רק מבחינת הצורה, ללא כל סבל לעצמם או סכנה לאחרים, ולמטרות מאד מוגדרות, כפי שאנו יודעים היטב. אבל נסה להסביר זאת לאנשים שכבר מדמיינים לעצמם גדודים שלמים של יצורי־ענק בעלי קרניים ושיניים בולטות, יורקים אשומסתערים בצווחות מקפיאות־דם על אנשים תמימים ברחובות…”

“נכון, נכון.” הסכים ה’ילד' והתרווח בכורסתו. "שיטות רגילות של הסברה, באמצעות העיתונות ובהרצאות על החיוניות שבביצוע התכנית והאפשרויות העצומות שהיא פותחת בפנינו באמת לא יועילו כנגד אימת יום־הדין שפרופסור סקוויג שואף לעורר בקרב הציבור – "

“הוא עוד קורא לעצמו ‘מדען’!” קטע אותו דן במלמלו, כאילו לעצמו, “גועל נפש.”

" – אבל הדייסה שבישלנו במו־ידינו נותנת לנו אפשרות לנקוט בשיטות לא כל־כך מקובלות של הסברה ולהרוג שתי צפרים במכה אחת…" סיים אבי כשהוא מתעלם מן ההפרעה, בעוד עיניו מצועפות במבט חולמני.

“למה אתה מתכוון, לכל הרוחות?” היטה ג’ייקוב את ראשו בתמיהה.

“טוב, בעצם היה בכוונתי להזמין את שניכם ואת עוזריכם הבכירים מחר למשרדי ולהכניס אתכם בסוד התיכנון, אבל לכבוד הודעת סקוויג על השתתפותו בכינוס נראה לי שאוכל להקדים את המעמד, בחוג ידידים מצומצם זה.”

“על איזה תכנון אתה מדבר?” בקולו של דן נשמעה פליאה כנה “כולך אפוף מסתורין. למה כוונתך?”

“פרוייקט ‘שינוי צורה’ התנהל מאז תחילתו, כידוע לכולנו, בסודיות כמעט מלאה עד כה, סודיות שמטרותיה העיקריות הן: אחת – למנוע סכנה של תחרות וביצוע ניסויים דומים ע”י מדענים שאינם בפיקוח ה־אהה"מ,' אבי היסס לרגע והמשיך בחיוך, "‘המוסר המתוכנת’, כפי שתכנית מ.מ. – 1 נקראת בפי ידידנו סקוויג; ושתיים – למנוע היסטריה כלל־עולמית, העלולה לפרוץ באם יוודע לציבור הרחב בטרם־עת טיב המחקר בו אנו עוסקים; דהיינו – בטרם תושגנה תוצאות חיוביות וחד־משמעיות. ויוסר כל חשש טעות בביצוע פעולות שינוי הצורה העיקריות.

“אולם למרות אמצעי הביטחון הקפדניים לשמירת הסודיות היתה הדלפה לעיתונות לפני כחדשיים בדבר קיומו של פרוייקט ‘שינוי צורה,’ הדלפה שכללה מידע לא עדכני לחלוטין – לפיו נמצא הפרויקט בשלב רעיוני בלבד, וביצועו אושר ע”י תכנית מ.מ.– 1. המידע המעורפל לא היה מפורט דיו עד־כדי לעורר היסטריה ציבורית, אולם הדליק איתותי־אזעקה אצל אנשי רוח ודת מסוגו של פרופ' סקוויג. על רקע זה מאורגן עתה ‘הכינוס הבינלאומי למדע ומוסר,’ אליו הוזמנו מדענים, משפטנים, אנשי רוח ואנשי דת מכל העולם. אמנם התירוצים לעריכת הכינוס היו רבים ושונים, אולם גילוי קיומו של פרוייקט שינוי צורה היווה את האבן השואבת, וכפי שהעיד פרופ' סקוויג עצמו – פרוייקט זה הוא העילה להשתתפותו בכינוס. נקל לשער את ההיענות הרבה להשתתפות שתוּבָּע מעתה מצד כל המזומנים מעריצי סקוויג, אשר יראו בכינוס הזדמנות מצויינת לעורר את דעת־הקהל לצידם, ולגרום להיסטריה המונית, עד־כדי הקפאת תכנית ‘שינוי צורה’. בעקבות זאת אולי אף יצליחו לנגח את תכנית מ.מ. – 1, ולערער את יציבותה המתגבשת והולכת.

"לצערנו, יש די הרבה מדענים מהשורה הראשונה אשר אף הם אינם כה בטוחים בצדקת דרכנו, ביכלתנו להצליח ולתרום בהצלחתנו לטובת האנושות. אחרי הכל, טובי המדענים בעבר הם־הם שפיתחו את פצצת האטום, המימן והנייטרון, את הנשק הבקטריולוגי והכימי, הנשק האקלימי ועוד אינספור צורות השמדה מפלצתיות. מי יודע – אולי כעת עוסקים המדענים בפיתוח המכה האחרונה, הנשק שלהם כנגד עצמם – הפרנקנשטיין שלהם, הסופי והמוחלט?

“לכן, כדי להרוג שתי צפרים במכה אחת – כפי שכבר אמרתי, כדי לחסל את התנגדות פרופ' סקוויג וחבר מרעיו מחד גיסא; ומאידך – כדי להוכיח קבל עולם את צדקתנו והצלחתנו, ובכך גם לסחוף את עולם המדע לקבל את תכנית ‘מ.מ. – 1’, התכנית שתחסל אחת ולתמיד את הסכנה שפיתוח מדעי יופנה לרעת האנושות, אנו עומדים להציג בכינוס את הצלחת פרוייקט ‘שינוי צורה’ ע”י הכח הטוב ביותר שלרשותנו, הוגה רעיון הפרוייקט – אתה דן א."

“אני?? אתה מופרע! שכח מזה!” דן זינק מכורסתו בצְוָחה רמה, תפס את ראשו בשתי ידיו והחל מסתובב בחדר אנה ואנה כשהוא מקונן: “מופרע, מופרע, אתה לא תופש מה שאתה מציע, זה הגרוע ביותר, הם יתלו אותנו על עץ גבוה, הלא בשביל זה בדיוק הם אירגנו את הכינוס ואתה עוד רוצה שבמו־ידינו נכניס את ראשינו לעניבת־החנק!” דן הליט פניו בידיו וצנח ביאוש על מושבו כשהוא ממלמל חלושות, “טירוף, טירוף, כולם השתגעו.”

“חשבת בכלל מה עלול לקרות לאחר שנגלה לעולם כולו את סוד פיצוח הד.נ.א. ובנייתו מחדש ע”פ צופן גנטי משוכתב כרצוננו?" הוסיף ג’ייקוב כמעט בלחישה. הוא ישב בשקט, כאילו בהלם כבד. “אז באמת עלולים לקום מדענים שייצרו פרנקנשטיינים משלהם, ועליהם לא יהיה פקוח של מערכת דוגמת מ.מ. – 1, אשר יבטיח את הכיוון החיובי של המחקר וניצול נכון של תוצאותיו.”

“בודאי, ג’ייקוב,” פנה אליו אבי בקול רגוע. "ראשית כל, לא נגלה כלל בכנס את סוד ‘כתיבת’ הצופן הגנטי ושיטות פיצוח הגנים ובנייתם מחדש לפיו. רק נציג את האפשרות לביצוע הפעולה בתוספת מספר הסברים בסיסיים, מוכרים ברובם מזה זמן רב, לתהליך עצמו. שנית, אם צוות מחקר אחד – שלכם – עשה זאת, אין כל סיבה שאחרים לא ינסו גם כן, ונסיון כזה עלינו למנוע בגלל שתי סיבות: האחת – חשש ממניעים לא טהורים, והשניה – סכנה של שגיאות בביצוע התהליך עצמו – מהן חושש כל כך פרופ' סקוויג. בפני הסיבה הראשונה – מניעים לא טהורים – אין ביטוח מלא בשלב זה, אבל גם ביטוח חלקי טוב מלא־כלום, ושיכנוע מדענים רבים ככל האפשר להצטרף לתכנית מ.מ. – 1 יבטח אותנו במידה רבה בפני פיתוחים מדעיים שיסכנו את האנושות.

לגבי הסיבה השניה – על ידי הצגת הצלחתנו נשכנע, ללא ספק, מדענים רבים בעולם שהתגלית נעשתה, הידע קיים, ואין טעם לערוך מחקרים שעלולים לגרור נסיונות־נפל במחיר כבד."

“יש לך תשובה לכל שאלה, אה?” סנט דן, “נשמע כאילו הכנת שיעורי־בית היטב בימים האחרונים, אדוני ראש־תכנית־מ.מ. – 1? כמובן, את המדליף לעיתונות מלפני חדשיים לא הצלחתם לגלות, את הכינוס למדע ומוסר לא הצלחתם למנוע, או לפחות להשקיט – וכעת ברור שזה עתיד להיות אחד הכנסים המכוסים ביותר על־ידי אמצעי התקשורת, שהיו מעולם. אז החלטתם לשלוף את הקלף האחרון ולנצל את נוכחותי בכינוס כדי לנפנף בהצלחה. אבל האם אינכם תופסים שיפי־הנפש יקברו אותי ואז יפנו לטפל בכם, וכשיחסלו את מ.מ. – 1 ישאר העולם כולו חשוף בפני שגיאות שייווצרו במהלך פיתוחים מדעיים?”

“מותר לענות?” ה’ילד' הרים כף־יד ענקית כמבקש לבלום את שטף דיבורו של דן. “יפה. באמת הכנתי שיעורים, אבל לא רק בימים האחרונים. כבר הרבה לפני־כן, בעצם מאז נתקבלה ההחלטה בדבר ההדלפה לעיתונות.”

“מה אמרת?” תגובת השניים היתה אחידה, בו־זמנית.

הבעת פניהם הנפולות שהורמו בתמיהה הביאה את אבי לידי חיוך.

"שמעתם היטב. ומה חשבתם שבמ.מ. – 1 מטפלים רק במתן אישורים לביצוע מחקרים ויישומם, מעין משרד ממשלתי מלא פקידים קטנים, שלקוחות נכנסים לתוכו, ממלאים טפסים ומקבלים תשובה ‘אושר’ או ‘לא אושר?’ כמובן, אתם יודעים שזה לא כך. למחקר כמו שלכם, למשל, שהוא בעל השלכות פנטסטיות על התפתחותו ותיפקודו של המין האנושי בעתיד, ואף על קיומו, היה עלינו להתוות תכנית־פיתוח לטווח ארוך. תכנית זו כללה, בהכרח, עוד לפני יישום הממצאים לשימוש מעשי שוטף, גם את פתרון הבעיה של הצגת המחקר ותוצאותיו בפני עולם המדע והאנושות כולה, הצגה שהינה חיונית בגלל שתי הסיבות אותן הסברתי קודם לג’ייקוב, בתשובה לשאלתו.

"אלא שבכך לא נסתיים תפקידה של מערכת מ.מ. – 1. מלכתחילה נקל היה לשער שתכנית ‘שינוי צורה’ תגרום, בגלל עצם טבעה החדשני והמהמם, לגל רציני של התנגדות, שתתעורר במוקדם או במאוחר עם גילויה לציבור הרחב. להשערתנו היה על מה להתבסס, שכן התנגדות ציבורית ודתית לכל התנגדות מדעית כמעט, הינה תופעה חוזרת ונשנית לאורך כל ההסטוריה האנושית, ולעתים אף גרמה התנגדות כגון זו לעצירת המדע ולנסיגתו למשך תקופות ארוכות. דוגמאות? אדרבה. אסתפק בשתיים, המפורסמות יותר, מתוך רבות קיימות.

"דוגמא אחת, מוחשית למדי, עם הקבלה למקרה שלנו, יכולות לשמש השתלות־לב מאדם לאדם. בעבר הלא רחוק, בטרם הומצא הלב המלאכותי המושלם – ההתנגדות הרבה שעורר הדבר ודאי זכורה לכם היטב, בצד ההתלהבות העצומה. מכל מקום, אחת הסיבות העקריות להפסקת נסיונות השתלות הלבבות – תקופה קצרה לאחר תחילתן, היתה ההתנגדות הציבורית והדתית העזה בטענה שהלב הוא ‘משכן הנשמה’. כידוע לנו, אין השתלת הלב שונה, למעשה, מהשתלות כליה או איברים אחרים. מי יודע כמה חיים נתקפדו בגלל גישה אידיוטית זו.

"הדוגמא השניה – חקר החלל. בשנות ה־70 של המאה שעברה, לאחר שהאדם הצליח לנחות על הירח, הופסק חקר החלל כמעט לחלוטין בשל קיצוצי־ענק בתקציב. אלה נגרמו עקב התנגדות ציבורית חסרת תקדים ל’ביזבוז' כסף לשם מטרה מדעית טהורה, שאין מאחוריה מניעים ‘אנושיים’. כיום, זמן לא רב לאחר שחודש חקר החלל במלוא התנופה, אנו מודעים היטב לעובדה שאילולא הורדם המחקר אז, הרי שמצב האנושות כיום היה טוב בהרבה מכפי שהוא, בכל התחומים – החל בתזונה ורפואה וכלה בחמרי־גלם לתעשיה. בין היתרונות העקריים של תוצאות מחקר ‘שינוי צורה’ – האפשרויות הניתנות, באופן מיידי, לפתרון בעיות שונות המעיקות מזה זמן רב על האנושות ועוצרות בעד התקדמות המדע, למשל – יישוב האוקיינוסים, או אכלוס כוכבים בעלי תנאים שונים לחלוטין מאלה של כדור־הארץ. לפיכך מהווה יישום שיטה זו צורך מיידי וחיוני ביותר. זהו המשבר העקרי בפניו אנו ניצבים כעת: לפנינו פריצת־דרך חיונית להמשך הקיום וההתפתחות האנושית, פריצת־דרך הכרוכה מעצם טבעה בשינוי לכאורה של המהות האנושית. לכאורה – פרדוקס.

"לגבינו אין פרדוקס, היות ואנו רואים את התקדמות המדע כבלתי ניתנת לעצירה. אתם בודאי אינכם זקוקים לנסיונות־שכנוע בקשר לכך, ולכל שרשרת ההוכחה הפילוסופית המוליכה למסקנה זו, ואין בכוונתי לעשות זאת עתה. אולם לגבי חלקה הגדול של האנושות, ובתוכו אנשי־מדע רבים, קיים הפרדוקס. פרדוקס זה יוכרע לרעתנו בקלות רבה על ידי תעמולה יעילה של החריפים שבאנשי הדת והרוח, שקרוב לודאי יציגו את המצב קבל העולם כולו כבעיה של ‘להיות או לא להיות’ – וזה עלול להיות מהלך שאת סופו אני חושש לשער.

“עד כאן ניתוח הבעיה שניצבה בפנינו, אשר נוצרה עם תחילת ביצוע המחקר על־ידכם. הניתוח עצמו היה פשוט, אולם בסופו ניצבנו בפני מבוי סתום – כיצד להציג את תוצאות המחקר באופן שיעורר את ההתנגדות הקטנה ביותר, וכיצד נוכל לסלק התנגדות זו לחלוטין בעודה באיבה. בנקודה זו באה לידי ביטוי מלוא עוצמתה של מערכת מ.מ. – 1. גובשה תכנית מיוחדת שמטרתה לפתור את הבעיה בנקודת־המשבר אותה תיארתי.”

“רק רגע,” התערב ג’ייקוב בשטף דיבורו של אבי, “אם הבנתי נכון, התכנית גובשה כבר לפני זמן רב, אמת?”

“יפה מאוד, אם כן – מדוע לא גיליתם לנו את התכנית עד עתה?”

"אה, לשאלה הזו ציפיתי. לא גילינו לכם את התכנית מכיוון שזו התגבשה עוד בתקופה בה עסקתם במחקר, וככל המדענים הייתם שקועים בו יותר מדי עד כדי אי־יכולת לשים לב לזוטות, כגון זו המעסיקה אותנו כרגע, ואילו אנו לא רצינו להפר את ריכוזכם. את הרעיון לגלות לכם את פרטי התכנית רק עתה, זמן־מה לאחר סיום המחקר, אתם יכולים לראות כ… אה… כמתיחה פרטית שלי – " “מתיחה פרטית שלי,” קטע אותה דן כשהוא מחקה את קולו של אבי. עוקצנות חריפה ואירוניה היו חביבות על דן כנשק נגד שיקול – או פעולה – שנראו מוטעים בעיניו; מקורביו, שהכירו תכונות אלו, למדו שלא להתרגש יותר מדי מהעקיצות שהוטלו לעברם – אולם נהגו לבחון עצמם שנית בתשומת־לב לאחר שנתקלו בתגובה מעין זו מצד הגיון־הברזל של דן. אבי, מכל מקום, לא נראה כמפקפק בעצמו אפילו כאשר המשיך דן בדבריו: “שמע, כל הכבוד לשיקולכם ולהערכת־המצב שלכם אותם הבנתי במלואם, למרות שעדיין איני מבין איזו מין תכנית גיבשתם. אבל המתיחה שלך – שמע, היית צריך לנסות למצוא את עתידך בעולם הבידור, שם לפחות היית גורף רווחים נאים ממתיחות כאלה. אולי תואיל להסביר איזו הנאה אתה מפיק מהמתיחה הזאת?”

" – כמתיחה פרטית שלי, במתנה לך – לכבוד יום הולדתך הארבעים שיחול מחר, ולג’ייקוב – ליום הולדתו השלשים־ושמונה, אם אינני טועה, שיחול בעוד שבוע." המשיך אבי כשחיוך קליל של שביעות־רצון מרחף על שפתיו.

פיו של דן נפער בספק־תמיהה ספק־חיוך לרגע קט. “אין מלים בפי, ילד. אתה היום ממש משכמך ומעלה. תקבל ציון 10 על הכנת שיעורי־בית. קשה לומר ששגעונותיך הפרטיים מלהיבים, אבל הנימוק האחרון בהחלט מחניף.”

“מחניף? אתה סבור שאיכפת לו, לילד המגודל הזה מימי־ההולדת שלנו?” ההנאה ניכרה בקולו של ג’ייקוב. “הוא בסך־הכל חושב על אוכל. הוא נותן לו מתנה – ומצפה שתגיד ‘תודה רבה’ ותגיש את העוגות לשולחן. בסדר, אני מקבל את האתגר. ניפגש בביתי, ביום שני בעוד שבוע – בסדר? ו – תודה בעד המתנה, ילד.”

“ואצלי בבית מחר בערב. כדאי שתפסיקו לאכול כבר מעכשיו, שניכם. תודותי, אבי.”

“דן, לפי קצב המתיחות הנוכחי של הילד, אפשר כבר לתכנן מסיבות נוספות לעתיד הקרוב. מה ההפתעה הבאה, ממזר ערמומי שכמותך? כולי אוזן.”

אבי ליקק שפתיו בהנאה. "נהדר, עלו והצליחו – העיקר שלכבוד כל הצלחה תערכו מסיבה. איחולי – לשניכם. הבה נחזור לנושא שלנו. כפי שאמרתי קודם, מטרת התכנית – לפתור את הבעיה בנקודת המשבר שתיארתי. כאן הסתייענו במלוא עצמתם האנליטית של מחשבי מערכת מ.מ. – 1. לאחר שהזנו אותם בכל הנתונים, הוצעה על־ידיהם התכנית הבאה, שניתןן להגדירה כך:

“בשלב זה עדיין אין בידינו הכלים המתמטיים הדרושים כדי לחזות בבטחון מוחלט רצף־אירועים, אפילו כאשר גורמיו ורוב האברים שישתתפו בו בעתיד ידועים לנו. העקרון המנחה של התכנית הינו – להחזיק בידינו את רסן התפתחות המאורעות ולכוונם לפי רצוננו, וזה יכול להתקיים אך ורק בתנאי אחד – ע”י כך שאנו־עצמנו נגרום לכל אירוע שיתרחש, בעיתוי ובאופן הנוחים לנו. העובדה שבידינו חומר־נפץ בעל עצמה כבירה – אני מתכוון למחקר ‘שינוי צורה’ – מאפשרת לנו לפעול מבלי להתחשב כמעט בגורמים חיצוניים אחרים, שכן בתקופה הנוכחית ואף בעתיד הקרוב, אין בנמצא חדשות או חידושים מרעישים העלולים להסיט את תשומת־הלב ממחקריכם."

“נדמה לי שתפסתי.” קטע אותו ג’ייקוב. “אם אשתמד בדימוי שלך – שימוש בכמות גדולה של חומר־הנפץ שלנו כנגד קיר חזק, דהיינו – פירסום המחקר על כל תוצאותיו בבת־אחת, כאשר מנגד ניצבים מדענים רבים ודעת־קהל עויינת, היה גורם לפיצוץ חזק כנגד הקיר העמיד, וגל־ההדף היה חוזר ופוגע בנו קשות. אי־לכך החלטתם שכדי להפיק מ’חומר־הנפץ' הזה את מירב התועלת יש לקדוח קודם־כל חורים בקיר, באמצעות כמות זעירה ממנו, ורק אז להכניס את כל חומר הנפץ לקדחים ולפוצץ את הקיר לרסיסים. בתרגום לשפת יומיום – הזלפתם כמות זעירה ומבוקרת של מידע ע”י הדלפה לעיתונות, כך שלא יתעורר עניין המוני, אבל מידע זה הספיק כדי לעורר את עניינם של מספר אנשי־רוח ומדענים, ואת הצורך בעריכת כינוס ‘מדע ומוסר’".

אבי הניד ראשו באישור. “כמעט הכל נכון, חוץ מהפרט האחרון.”

“הכל חייב להיות נכון, אתה עצמך אמרת זאת קודם.”

“לא באותן מלים. נסה להזכר. הצורך לעריכת הכינוס לא התעורר סתם.”

“ברצונך לומר שאתם הערתם את הצורך?”

“לא בדיוק. אנו דאגנו לארגן את הכינוס, על כל פרטיו, עיתויו, מיקומו, משתתפיו וכפי שתשמעו מיד – גם מהלכו. זיכרו את העיקרון המנחה של התכנית – אנו עצמנו גורמים לכל אירוע שיתרחש, בעיתוי ובאופן הנוחים לנו. כידוע לכם, במערכת מ.מ. – 1 מועסקים, מלבד אלפי המתימטיקאים ואנשי המחשב, גם משפטנים מעולים המחזיקים, כמובן, בדעות זהות לאלו שלנו באשר לחשיבות המדע החפשי. משפטנים רבים מתמצאים, מטבע עיסוקם, ביחסי ציבור, בנושאי מינהל ואירגון ובנושאים נוספים החשובים לענייננו, והם מטפלים בצדדים המעשיים של המחקר ואירגון הכנס. כמובן, חברת ‘סוראלי’ העמידה לרשותנו מומחים נוספים לשם טיפול בנושאים אלו – אחרי הכל, לרשות מערכת מ.מ. – 1 עומד תקציב גדול, ולא התקשינו לקבל תמיכה נוספת לשם טיפול בעניינכם, בגלל חשיבותו הרבה. כל הפעילות הזו מתנהלת תחת מסווה בדוי לחלוטין, כפי שכבר נוכחתם.”

“מכך משתמע, שפרופ' סקוויג, התוקף בחמת־זעם את מערכת מ.מ. – 1 – הוזמן לכינוס על־ידה, ללא ידיעתו, כדי לשרת את מטרותיה?”

“בדיוק. וכך גם רבים מחסידיו שהוזמנו על־ידינו – כדי לאפשר את, הממ…” אבי מצמץ בשפתיו בהנאה – “הָכְנָסַתם למלכודת, ממנה ייצאו מנוצחים. כי, כפי שכבר אולי ניחשתם, כינוס ‘מדע ומוסר’ הוא נקודת־השיא של הפרשה כולה. זהו המקום בו נשתמש בכל כמות חומר הנפץ שברשותנו כנגד הקיר – פרופ' סקוויג וחבר מרעיו. לשם כך הזמנתי אותך לכינוס.” ה’ילד' קם מכורסתו ונעמד מלוא קומת שני המטר שלו מול דן, כאילו הציג אולטימטום. “עצם נוכחותך שם תהווה את ‘חומר־הנפץ’ ותהרוס את הקיר.”

“האם מוכן כבודו להסביר בשפת הדיוטות?”

“תופיע בכנס בשינוי צורה. אני ממליץ שבתור כלב, בעל־חיים מוכר וחביב. ד”ר כלב דן ארקול. לא נגזים מדי במעוף מיד בהתחלה, בודאי שלא כדאי להציג אריה, למשל. זה יגרום למנוסה מהאולם, וחוץ מזה עלולים לירות בך – וחבל. נוסף לכך – פרופ' סקוויג ידוע כחובב בעלי־חיים, ובמיוחד כלבים. אתה עשוי להתחבב עליו, למרבה הפלא."

דן וג’ייקוב נפנו להביט זה אל זה. בדממה שנשתררה נשמעה רק נשימתם הקצובה, כבדה משהו, של שלשת הגברים שבחדר. מבלי להתיק את מבטו מעיני ג’ייקוב, שמט דן אט־אט את גופו לאחור ושקע בכורסא. בקול חנוק מעט, אולם צלול אמר, “בסדר ילד.”

ה’ילד' בעל קומת הנפיל עמד עדיין במקומו הקודם, הביט בדן – והתחיל לחייך. דן התיק עיניו מג’ייקוב והפנה ראשו מעלה, כלפי אבי. חיוך זוהר, משועשע, החל להתפשט אף על פניו. הוא הרים את ידיו, הצניח אותן חזרה על מסעדי הכורסה ואמר, כשחיוכו הופך לצחוק מתגבר “בעצם, אני אפילו מתחיל ליהנות מהרעיון. בחלותי המטורפים ביותר לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואהיה כלב־שעשועים, ועוד של כינוס מדעי מכובד…”

“מוטב לומר – כלב השמירה של המדע החפשי.” הציע ג’ייקוב, כשהוא ואבי מצטרפים לצחוקו של דן.

“שמעו – זו חוויה שאני רוצה למצות עד תום, ואתם ודאי מבינים למה אני מתכוון. אבי – האם המחשבים שלכם לא ניחנו, במקרה, בקצת חוש־הומור? פשוט קשה לי להאמין שמחשב כלשהוא מסוגל להגות רעיון כה מטורף.”

“לא, כמובן שלא. ‘א.’ לגבי המחשב זהו תהליך הגיוני יבש, אבל רק בני־אדם מסוגלים להבין איזו עצמה רגשית טמונה בהגיון זה. לנגן על רגשות – זהו כבר תחום פרטי שלנו, בני האדם, והחלק האחרון של התכנון נשאר ברובו בידינו. אתה רואה? אני מבין למה אתה מתכוון, אז – בואו ננגן…”

“כלב הה? טיין תופף באצבעותיו על השולחן. מלבד טְְיֶין גוֹאוּדָה, המתמטיקאי הראשי של פרוייקט ‘שינוי צורה’, נכחו בחדר עוד שלושה אנשים: משה רֶמינוב – נוירוכירורג ומנתח מוח מן השורה הראשונה בעולם. ג’ייקוב כהן – ד”ר למחקר רפואי, ודן ארקול – ראש פרוייקט ‘שינוי צורה’, ביוכימאי וגנטיקאי. “די טוב. כבר יש לנו נסיון בהכלבה – התכנית למחשב קיימת ויש צורך רק לישמה. תכנית מוצלחת – תוצאות הניסויים היו מצויינות.”

“מצויינות? כן, בסוף. אבל אל תשכח ש־וֹולי כמעט והשתגע בתחילת הניסויים מכיוון ששכחתם את קיצור עצבי־החישה בכף הרגל.” אמר משה רמינוב.“המסכן התהפך מיד על גבו וחטף עויתות נוראיות ברגליו. את גלי־המוח שלו ניתן היה לפרש כהתקפת־צחוק שבן אדם רגיל לא היה יוצא ממנה חי.”

“אבל וולי בריא וחזק, וג’ייקוב השתלט על המצב במהירות והרדים אותו לפני שקרה לו דבר־מה חמור,” הגיב טיין, “מאז הספקנו גם להתקדם בהרבה, וטעויות כגון זו לא ארעו שוב.” “ובנוסף לכל, וולי הוא שימפנזה וכעת אנו עוסקים בדן – ואסור לנו לטעות אפילו למשך מספר שניות. אמנם שגיאות כבר אין, התקדמנו בהרבה ובעצם אין כמעט בעיה בנושא ‘שינוי צורה’ שאיננו מסוגלים להתגבר עליה,” אמר ג’ייקוב, “אך כעת עלינו להפוך את דן לכלב יוצא־דופן במקצת, בגלל התיפקודים המיוחדים שיידרשו ממנו.”

“כוונתך – בגלל השתתפותו בכינוס ‘מדע ומוסר’?”

כן. אצטרך, למשל, להיות מסוגל לצעוד זקוף ללא קושי על שתי רגלי האחוריות," ענה דן, “להשתמש לפחות בידי הימנית לכתיבה ולביצוע פעולות אנושיות חיוניות נוספות כגון נשיאת חפצים ונהיגה ברכב, ומעל לכל – כושר הדיבור שלי חייב להיות מושלם. כל זאת מלבד היכולת הטבעית שתהיה לי לכשכש בזנב ולנבוח.”

“זה צריך תכנון לשינוּיָם והתאמתם של מספר חלקים בגוף – מבנה השלד, העצבים, כלי הדם, השרירים, המערכת הלימפתית ועוד כמה אלפי פרטים. יתכן מאד שיהיה צורך גם בתכנון של מערכות־ביניים אנטומיות לשם גישור הפערים במבנה בין האדם לכלב.”

“ממש כפי שטיפלנו בבעיית המח האנושי, תיפקודו וקשריו עם גוף חדש,” ניצל משה רמינוב את ההפסקה הקלה בדברי ג’ייקוב.

“בדיוק,” באה התשובה, “וכל השינויים הללו חייבים להתבצע תוך פגיעה מינימלית בצורה ובמבנה הכלבי – הן החיצוני והן הפנימי. משה, דן, אני ואנשי צוותינו נעבד את תיאור כל השינויים ומערכות הביניים שיידרשו, ואת פירוט המבנה המדוייק של כל הגוף. טיין – אתה ואנשיך תבצעו על־פי תיאורנו אלו את התכנון הגנטי של השינויים ומערכות הביניים. תכנון גנטי של הגוף כולו יוכל כנראה להתבסס ברובו על התכניות הקיימות.”

“טיין, האם תוכלו לסייע בבניית דגמי־פעולה ממוחשבים ובבחינת יעילותן של מערכות הביניים?” שאל דן.

“ודאי, כפי שעשינו לכל אורך הדרך. אחרי שהמחשב תכנן את הצופן הגנטי הדרוש ואת המבנה הכרומוזולי, נתכנן ונבנה דגמי־ניסוי מתמטיים לא רק של מערכות הביניים והשינויים אלא אף של הגוף כולו, ונבחן את יעילות התוצאות בהתאם לסידרת מצבים שיציע המחשב. אח”כ נערוך מספר מבחנים, על המסך, של מצבי־דמה אליהם עשוי דן להקלע בזמן כלביותו, וכל אחד מהמבחנים שמניתי עלול לגלות ליקויים ולגרור צורך בתיקונים בתכניות, הן שלנו והן שלכם."

“ורק כאשר יסתיים שלב זה יוכלו הביוכימאים והגנטיקאים להכנס לפעולה, ולפי התכנית הסופית לבנות מנוקלאוטידים את שרשראות הר.נ.א. ההפכי, אשר באמצעותו ייבנא הד.נ.א. שלי מחדש, לאחר שבירתו על־ידי המפצחים הגנטיים.” הוסיף דן. “אולם גם מאתנו יהיה, ככל הנראה, היזון חוזר – באם נתקל בקשיים מיוחדים או בפרטים להם לא נסכים או שלא נוכל לקבל, בגלל מגבלות טכניות. בסיכומו של דבר – כמה זמן יארך כל העניין? אל תשכחו שאסור לנו למהר מדי ו’לפספס'. כולנו יודעים מה משמעות ההצגה לגבינו.”

“נראה לי ששלשה שבועות עד חדש הוא זמן סביר לביצוע השלב הראשון, שהוא בעיקר החגיגה של משה ושלי,” אמר ג’ייקוב, ומשה הנהן בראשו לאישור.

“אצלנו משחקים בביטויים מתימטיים, שבועיים־שלושה, לכל היותר,” אמר טיין גואודה.

“נאה. יחד עם שלשת השבועות שלי ועוד כשבועיים להיזון־חוזר סופי אנו מגיעים לזמן ביצוע של חודשיים וחצי–שלושה, וזה משאיר לנו מרווח־זמן של כחודש נוסף עד לכינוס, על כל צרה שלא תבוא. טוב, חבר’ה, בואו ניגש לעבודה ו־בהצלחה לכולנו, ווף, ווף!” נבח דן, לקול צחוקם של הנוכחים.

שלשה וחצי חודשים לאחר אותה ישיבה התעורר כלב בוקסר מהרדמה שנמשכה שתים־עשרה שעות, כשהוא רבוץ על שמיכה נוחה, בין סדינים לבנים.

היה זה כלב בוקסר רגיל לכל דבר, להוציא מספר עובדות חסרות־משמעות – למשל, מידותיו היו קצת גדולות מהרגיל; גולגלתו היתה תפוחה במקצת ופרצופו פחוס יותר משל רוב כלבי הבוקסר. כמו־כן, רגליו האחוריות היו עבות ובעלות כפות רחבות; רגליו הקדמיות הסתיימו כל־אחת בכפות שכל כלב אחר, אילו ראן היה מציץ בהן בתמיהה – שכן לא דמו במיוחד לכפות רגליו של כלב המכבד את עצמו, ובמקום צפרניים צויידו באצבעות קצרות. עובדה לא־חשובה נוספת היתה נוכחותם, מסביב למיטה, של ידידים שנראו אנושיים ביותר, שכן הבוקסר שעל המיטה היה הכלב המלומד וללא ספק החכם ביותר בין כלבי העולם באותה עת – זה היה, כמובן, ד"ר דן ארקול בשינוי צורה. (הגזע – בוקסר – נבחר במיוחד, כך הוסבר ל’ילד' בתשובה לשאלתו – בעיקר בגלל מבנה הגולגולת, המאפשרת את ‘אחסנת’ המוח, כדברי דן, ואת הדיבור האנושי ללא קשיים ניכרים). הכלב פקח עין תורנית, הציץ על סביביו, המום מההרדמה.

“בוקר טוב, דן, איך המרגש?” בירכו ג’ייקוב.

“בוקר טוב, אני עייף,” השיב הכלב בקול גרוני מנומנם, עצם עינו והמשיך לישון.

פרופ' סקוויג נהג במכוניתו כשהוא מפזם לעצמו חרש ובעליצות. היו לו סיבות טובות להיות עליז – כעת עשה את דרכו לעבר האולם הענק בו ייפתח עוד מעט יום הדיונים השני של כינוס ‘מדע ומוסר’, וזה עתיד להיות יומו הגדול – שכן אמור היה לשאת את דברו לאחר דברי פתיחה קצרים של יו"ר הכינוס.

לפי מצב העניינים מאתמול, עת נפתח הכנס, נראה כי היום הוא יבטיח את הגשמת חלומו – הכנסת המחקר המדעי ברחבי העולם כולו תחת כנפי השגחתם של אנשי דת ורוח הנתמכים ע"י ציבור רחב. הנאום המבריק שהכין להיום ישכנע, קרוב לודאי, את רוב נציגי הממשלות הנוכחים בכינוס ואולי גם מדענים רבים, שרוחם אינה שקטה לנוכח ההתקדמות המדעית שלוחת־הרסן, כי רצוי לאסור לחלוטין קיומם של מספר ענפי־מחקר הרי־סכנות לעתיד האנושות, ולהטיל פיקוח חמור על שאר שטחי המדע.

חסידיו ומקורביו הרבים המשתתפים בכנס ישמשו שגריריו הנאמנים ויפיצו בהתלהבות את השקפותיו ברחבי העולם כולו. בכך יקיץ סוף־סוף הקץ על החופש המוגזם ממנו נהנו טיפוסים מסוגו של אבי סלינגן, המנסה לטעון כי מוטב שהמוסר האנושי יפקיד עצמו בידי מחשבים אלקטרוניים. אלה טובים אמנם לפתרון בעיות מתמטיות, אולם וודאי שאינם מסוגלים לקבוע מה טוב – או רע – לעתיד המין האנושי, ועוד בתחום כה עדין כמו בעיות צדק ומוסר.

אוה! נאומו של הלה מאתמול בזכות מערכת ‘מ.מ. – 1’ ו’הישגה' הראשון בדמות תכנית ‘שינוי צורה!’ אמנם, אין להטיל ספק באמיתות דבריו בדבר חוסר־יכולתם של בני האדם להסתגל לתנאי סביבה שונים בתכלית על כוכבים אחרים, שיישובם יכול לשמש מוצא להתפוצצות־האוכלוסין בכדור הארץ, אבל – לשם כך ליצור מפלצות אנוש? להפוך אנשים לדגים בעלי זימים כדי שיוכלו לחיות על כוכב שכל פניו מכוסים מים? ליצור קנגורו אנושי רק כדי שניתן יהיה לנצל במיטבו את כוח־המשיכה האפסי של הירח? להפוך אדם לזוחל חסר־חוליות בעל קליפה אוסמוטית, המתקיים על חנקן במקום חמצן ובעל עוד כמה תכונות בלתי־אפשרויות, רק כדי שניתן יהיה לחקור את תנאי כוכב צדק? ולטענתו לא יהיה כל צורך לשנות לשם כך את המוח האנושי, והמוח אף לא ישתנה כלל בעת שיימצא בתנאים משונים כאלו – משמע, האדם מכדור־הארץ יוכל לדבר כשוה־אל־שוה עם הקנגורו מהירח ועם הזוחל מצדק! הבל ורעות־רוח! הוא טוען שבקרוב מאד יעלה ביד מדענים להוכיח לעולם כולו כי הדבר אפשרי? סקוויג גיחך לעצמו. אדרבה, הייתי רוצה לראותו מנסה, שיווכח בעצמו עד כמה טעה! ומאידך גיסא – אנו חייבים לעצרו אף בטרם ינסה, שכן הוא ימיט שואה על כל האנושות!

התפוצצות האוכלוסין? נבואות שחורות בדבר התפוצצות אוכלוסין נשמעו כבר לפני שנים רבות, ולא התגשמו. אין כל סיבה שתתגשמנה עתה. יישוב הימים והאוקיינוסים? לשם כך ודאי שאין צורך באנשים־דגים. חקר החלל ויישובו? זה אינו דחוף כל כך ובמידת הצורך ניתן יהיה לפתח פתרונות טכנולוגיים טהורים, כפי שנעשה עד כה. ומה עם ההוצאות הן עצומות וזמן הביצוע קשה לשיעור? שלמותו ובריאותו של המין האנושי הן מעל לכל!

הה! היום תסתיים השתוללותכם, אבי סלינגן ודן ארקול! וכלום אין זה ממש עונש משמים לאותו דן ארקול, ההוגה השטני – והגאוני, בכך יש להודות – של תכנית ‘שינוי צורה’, שחלה ולא הופיע אתמול לפתיחת הכנס וכנראה לא יופיע עד לסיומו? הלא בכך הקל עלי את המלאכה בהרבה – אם כי הייתי רוצה לראות את הבעת פניו לכשיווכח בהסכמה הכללית לה הייתי זוכה, אולי אף אם היה נוכח. אמנם, אומרים כי הוא גאון שאין שני לו, ובדבריו היה משכנע אף חלק ממתנגדיו בצדקת מחקרו וביכולתו להצליח, אבל – אוף, מה קרה לברנש ההוא, מכוניתו התקלקלה או מה? מאותת לי לעצור, כנראה רוצה שאעזור לו, מילא, אין כל רע בהגשת קצת עזרה – רגע, צורתו משונה במקצת, מה קרה לפניו, תאונה?

פרופסור סקוויג האט את מכוניתו וגחן לפנים כדי להיטיב לראות, אולם משעצר כמעט לחלוטין ליד המכונית שבשולי הכביש ובעליה ניגש, תוך חיוך רחב, לחלון מכונית הפרופסור – לחץ הלה על דוושת הבנזין בכל כוחו ותוך חריקת צמיגים עזה נמלט מן המקום כל עוד נפשו בו, כולו אחוז צמרמורת ומפיו בוקעים מלמולים בלתי־ברורים על אודות שליטה עצמית ועיסוק־יתר בתורתו של דן ארקול בזמן האחרון, דבר העלול לגרום להזיות באם מגזימים בו – שכן אל חלון המכונית ניגש יצור לבוש חליפה וענוב עניבה, שבמראה פניו ובצורת גופו דמה יותר לכלב בוקסר ענק להדהים, מאשר לאדם מן הישוב…

כאשר הגיע פרופסור סקוויג לאולם הכנסים כבר התיישבה עליו דעתו במקצת, והוא גינה את עצמו על שנהג בצורה כה מכוערת ונתפס לבהלה בקלות כה רבה, רק בגלל שדמיונו תעתע בו במקצת. מכל מקום, בתוך־תוכו פיעמו עדיין שרידי תחושה זו בעקשנות. משהתערב בקהל המלומדים במזנון האולם וראה פנים מוכרות משכבר הימים התיישבה עליו דעתו ושכח כמעט לגמרי את שאירע דקות ספורות לפני־כן.

“סלווגה! גם אתה כאן? מה שלומך?” פרץ פרופ' סקוויג בקריאת־שמחה לעבר ידידו הותיק, ראש קתדרה לפילוסופיה באוניברסיטה אירופאית מכובדת.

“פרופסור סקוויג! באמת השתוקקתי לראותך!” חייך סָלְוֶוגָה ולחץ את ידו המושטת של הפרופסורבמאור־פנים, “נאומך מהווה כאן את שיחת היום, עוד בטרם נשאת אותו בכלל. ההתייחסות הכללית אליך היא ממש כאל מנהיג של מסע־צלב העומד להתחיל בקרוב.”

פרופ' סקוויג הניד ראשו בצניעות, כמבקש לבטל את שפע דברי־ההערכה שניתכו עליו. “באמת, אין צורך להגזים. עוד מלאכה רבה לפנינו ואדם אחד אינו עושה את כולה. בוא, סלווגה, נלך למקומי באולם, נשב ונפטפט קמעה לפני שתתחיל הישיבה.”

“ברצון, אבל – שמעתי ש… משום־מה הועידו דוקא לד”ר דן ארקול את המקום שלידך?"

“כן, המארגנים המבולבלים! רק אתמול, כשהגעתי לכאן לראשונה, נודע לי שד”ר ארקול אמור לשבת לידי. מובן, מיד התלוננתי על כך בפני הועדה המארגנת ודרשתי בתוקף שישנו את סדר מקומות הישיבה. המארגנים התנצלו על כך במבוכה רבה, אולם הודיעו לי כי אין כל צורך בשינוי סדר המקומות, היות וד“ר ארקול חלה ולא יופיע בכינוס, כך שלא תיגרם לי כל אי־נעימות מישיבתו לידי.”

“אוה, לא ידעתי שד”ר ארקול חולה? אם כך, הייתי אומר שמחצית המלאכה כבר נעשתה למענך. כעת לא יהיה מי שיגן על פרוייקט ‘שינוי צורה’ באופן רציני, ולתומכיו של ד“ר ארקול לא יהיה סביב מי להתלכד – אגב, רבים מהם נמצאים כאן, ראיתי שניים מידידיו הקרובים – ג’ייקוב כהן והמתימטיקאי טיין.”

“כן. ג’ייקוב כהן עלול לנסות להגן על פרוייקט ‘שינוי צורה’ במקום דן ארקול, אולם מסופקני אם יוכל לדווח על הישגים מיוחדים, פרט לציפיות לעתיד, ואלו מעוררות יותר חרדה מאשר תקוה. הוא גם חסר את מעופו של ד”ר ארקול, וזה חשוב יותר מכל, אה, הנה הגענו למקומנו. השורה הראשונה, לא רע כלל, מה? שב, סלווגה. במקומו של ד“ר דן ארקול.” “סמלי למדי, לא? איש הרוח תופס את מקומו של איש המדע.”

“הה, הה!” צחק פרופ' סקוויג “הברקה נבונה. מכל מקום, צר לי במקצת ד”ר אינו מופיע בכינוס. הייתי רוצה לראות את הבעת פניו בזמן שאנאם, ומקום זה נמצא ממש מול הדוכן – "

קולו של פרופ' סקוויג גוע בגרונו כאשר נשא את ראשו במטרה להחוות באמצעותו על דוכן הנואמים שעל הבמה ממולם. למעשה השמיע הפרופסור, במקום דיבור, שיהוק בטון רם ביותר, שלא נוטים ליחסו בדרך־כלל לאנשים מלומדים, במיוחד בעת כנסים מכובדים. אלא שלפרופ' סקוויג היתה סיבה טובה ביותר להשמיע את הקול הנ"ל, היות ובמקום דוכן הנואמים ראו עיניו, ממש מולו, את אותו ספק־כלב־בוקסר ענק ממדים (הפרופסור חובב הכלבים לא התקשה מעולם, גם במצב הגרוע ביותר, לזהות גזעי כלבים) עטוי חליפה וענוב עניבה, שעמד בצד הכביש וניסה לעצרו בדרכו לכאן, חצי שעה בלבד קודם לכן.

פרופ' סלווגה, שהבין שלאו־דוקא את דוכן הנואמים ראו עיני ידידו, החל לשאול ספק־בחיוך ספק־בחשש למראה הבעתו המגוחכה מעט של פרופ' סקוויג “מה קרה, אפשר לחשוב שראית את ד”ר דן ארקול…" וכשהפנה גם הוא את ראשו לאותו כיוון מסתורי – קמעה נשמע מגרונו קול דומה למדי לזה שהשמיע רעו שניות מספר לפניו, אלא שלסווגה גוון קול זה בצווחה חנוקה, ואין בכך כל פלא – מכיוון שאותו ספק־בוקסר פתח פיו ואמר, בקול גרוני ומבעבע במקצת, “לעונג גדול הוא לי לפגוש אותך, פרופסור סקוויג. הרשה לי להציג את עצמי – שמי ד”ר דן ארקול." וכשהוא פונה אל פרופ' סלווגה אמר:

“כבודו יסלח לי, אבל למיטב ידיעתי הוא יושב על מקומי – האם יואיל בטובו –?”

אלא שלמען האמת לא היה כל צורך בפניה מסוג זה לפרופ' סלווגה, היות והלה הפך פניו אל פרופ' סקוויג ולחש בקול חנוק "סלח לי, סקוויג, אבל אינני חש בטוב – אני יוצא לרגע מהאולם – מיד אחזור – " ומבלי להתייחס לנוכחות שממולו קם בזריזות שכל אדם בריא היה משתבח בה וחמק מהמקום בדילוגים מהירים, שלא־על־מנת לחזור.

“באמת צר לי על ידידך, אני מקווה שהרגשתו תשתפר, שכן ודאי שאין ברצונו להחמיץ את נאומך היום,” סח ד"ר כלב דן ארקול לפרופ' סקוויג, תוך שהוא מתיישב בכסאו בהרווחה. “אגב, גם אני הגעתי לכאן היום כמעט בדרך נס, בהחלטה נחושה שלא להחמיץ את נאומך. מכוניתי התקלקלה בדרך לכאן על הכביש הראשי, וכשאותתי לעזרה כמעט ונדרסתי על־ידי מישהו שעצר, ומשום־מה החל פתאום לנסוע כמו מטורף…”

פרופ' סקוויג קילל עצמו נמרצות באותו רגע על שלא דרס את הכלב, אולם העדיף שלא לגלות את רגשותיו והחליט שבמצב זה, כאשר כלב – ומוטב לא להרגיז בוקסר, במיוחד בממדים אלו – יושב ומפטפט לידו בניחותא, המעשה הנבון ביותר יהיה שלא להתייחס כלל לנוכחות הכלבית – שכן מי יודע, אם כל זה פרי דמיונו בלבד (‘מה עם סלווגה?’ צעק בתוכו קול – ‘אולי גם הוא הוזה יחד אתך?’ ‘ומה עם סלווגה באמת לא הגיש טוב?’ השתיק סקוויג בזעף את הקול שבקרבו), ובכן, אם כל זה פרי דמיונו והוא יתחיל לדבר אל כלב שאינו קיים – הרי שכולם יחשבוהו למשוגע. ומאידך גיסא אם אמנם זוהי מציאות ולידו יושב כלב – מה יאמרו על פרופ' סקוויג היושב ומפטפט לו עם כלב בוקסר, בזמן כינוס מדעי מכובד?

פרופ' סקוויג ניסה להגניב מבט חטוף לימינו, כדי לנסות ולראות מהי תגובת שאר הנוכחים למתרחש לידו. מזלו לא שיחק לו – סקוויג לא ידע זאת, אולם כל מי שנמצא בטווח־ראיה ממנו הביט לעברו, יותר נכון – לעבר הכלב שלידו, בסקרנות מהולה במנה גדושה של תדהמה, וברגע בו ניסה סקוויג לחפש תמיכה במבטיהם שלא אלו שמימינו הסיטו הללו את מבטיהם מכיוונו בהבעת תמימות שאין גדולה הימנה. כך שפרופ' סקוויג נשאר בודד במאבקו עם תחושות שונות ומשונות העולות בקרבו, תחושות אותן מכיר כל אדם שנפגש אי־פעם עם כלב עטוי חליפה, ענוב עניבה ו…מדבר.

“ובכן, כפי שודאי ידוע לך, גם אני אמור לנאום היום, מיד אחריך,” המשיך הכלב, “אולם עלי להודות שבכל לבי רציתי לשמוע את דיעותיך מקרוב ולפיכך אני כה שמח שהזדמן לנו להפגש עוד לפני תחילת הנאומים. זוהי הזדמנות להחלפת דעות, הלא כן, פרופסור סקוויג?”

“הנה, זהו זה, עכשיו אתה חייב להגיב,” הרהר סקוויג. “ומה אם לא תגיב?” צעק בתוכו קול.

“אז הוא עלול להתרגז. אתה רוצה להסתבך עם כלב בוקסר מרוגז?” צעק קול אחר.

“טוב, אז תגיב, אבל בקיצור,” השיב הקול הראשון.

“אבל מה יגידו האחרים. הה?” שאל הקול השני, “שפרופ' סקוויג השתגע ומדבר עם כלבים?”

“רגע, רגע, אולי אין כאן כלב בכלל” התערב קול שלישי – “ואז אין מה להשיב ואין מה לדאוג.”

“ואם יש כלב ולא תשיב לו, הוא עלול לנשוך אותך. הוא גם נראה משונה מאוד, מי יודע מה עלולות להיות תגובותיו,” אמר הקול השני.

“אבל הוא נראה כלב תרבותי, אולי כדאי ללטף אותו, והוא יירגע ויפסיק לדבר,” הציע קול רביעי.

“הכי כדאי לגשת למארגנים ולבקש מהם שיסלקו את הכלב,” התערב קול נוסף.

“ומה, אדיוט,” זעק אחד הקולות – “אם זה באמת ד”ר ארקול ולא כלב, הם יחשבו שאתה מטורף!"

“הו! אלי! אני משתגע!” חלפה מחשבה במוחו של סקוויג, וככפוי־שד הניע בראשו תנועות־הן כמעט בלתי מורגשת, בעוד מבטו נשאר נעוץ לפנים בהבעה של אטימות מוחלטת.

“הו, אני באמת שמח שאתה מסכים אתי, פרופ' סקוויג,” המשיך הכלב לבעבע בלשון ברורה להפליא, “אגב, נדמה לי שנתפסו שרירי צוארך. האין זה נכון, פרופסור סקוויג?”

הפרופסור ישב בכסאו כאיל וראה רוחו של מת ובמוחו צעק קול אחד – לברוח! ברח, מכאן לפני שתשתגע! “ומה?” השתלט סקוויג ברוגז על אותו קול – “לברוח כשבעוד מספר דקות אני עתיד לשאת את הנאום החשוב ביותר בחיי? לא יקום ולא יהיה! ואפילו אם הוא כלב סתם, ולא ד”ר ארקול – הרי הוא כלב אינטלגנטי ביותר וכדאי לנסות לשוחח עמו – "

“מה?” הִצְוִיחַ בתוכו קול – “לשוחח עם כלב? האם אתה מבין מה שאתה חושב?”

פרופ' סקוויג הרים זוג ידיים רועדות לעבר רקותיו. “אני לא אעמוד בזה, לא אעמוד בזה,” לחש לעצמו בחולשה איומה, כאשר, מבעד לערפילי הקולות המצַוְחִים בקרבו בקע ועלה קולו של יו"ר הכינוס, שעמד על הדוכן שממול מזה מספר דקות ונשא דברי פתיחה ליום הדיונים השני (היו"ר היה, כמובן, אחד מאנשי מערכת מ.מ. – 1 ה’מוסווים' היטב, ולכן לא התרגש כלל ממראה הכלב שבשורה הראשונה); המלים שחדרו להכרת פרופ' סקוויג היו – “אני מתכבד להזמין לבימה, לשאת את דברו, את אחד מעמודי התווך של המוסר והמשפט בזמננו, דוברו הראשי של המוסר בימינו – הפרופסור רפאל סקוויג!”

“אל אלהים, עכשיו לפחות אתרחק מהכלב הזה, רק שליטה עצמית,”קצת שליטה עצמית," חלפה מחשבה במוחו של סקוויג בעת שקם ממושבו והספיק עוד לשמוע את הכלב אומר בקולו הגרוני, מבעד לרעם מחיאות הכפיים, “בהצלחה, פרופסור סקוויג”.

הוא כשל כמה צעדים אל הבמה, ניער ראשו בחזקה, שאף אויר וחש כיצד כוחו חוזר אליו אט־אט. “מרחוק זה יהיה יותר קל,” הרהר, כשכוונתו לנוכחות הכלבית.

פרופ' סקוויג ניגש לדוכן, פרש עליו את דפי נאומו, בעצם – תקציר נאומו, כי מעולם לא היה קורא ממש מן הכתב אלא מנהל נאומים מבריקים, במידה רבה בהתאם להתפתחויות באולם. אלא שכעת קילל עצמו בשקט על שיטתו זו.

“הפעם הייתי מעדיף נאום מוכן על הנייר” הרהר. הוא השיט את עיניו על־פני האולם, שאב מעט עידוד משזיהה מספר פרצופים מוכרים, והחל לנאום.

"ידידים יקרים, כולנו נאספנו כאן כדי לדון בבעיה אשר קיימת למעשה מאז שחר האנושות. לראשונה קרבה עתה בעיה זו לפתרונה, במידה רבה בזכות נוכחותכם כאן. מהותו ומטרתו של כינוס זה, אליו – "

פרופ' סקוויג הרכין גופו לפנים ולטש עיניו באימה לשורה הראשונה, אל המקום בו ישב הבוקסר. הלה שלף מכיס מקטרונו עט ודף נייר, ובכף־יד אנושית לחלוטין אחז בעט ורשם בחריצות מלים על דף־הנייר, אותו פרש על מסעד הכסא. פרופ' סקוויג חש את אימת יום־הדין מתרחשת ובאה עליו. כלב ספק־אנושי, לבוש חליפה נאה ומדבר ברהיטות – בכך עוד הצליח לעמוד, בקושי רב. אולם כלב בעל כפות־ידיים אנושיות, ומנהל רישום של נאומו? זה כבר יותר מדי!

סקוויג פרץ בגניחה צרודה, לאט במעומעם מספר מלים לתוך המיקרופון, פנה לשמאלו וירד בתשישות מן הבמה.

כתום מספר דקות־מהומה ניגש לדוכן יו“ר הכינוס והודיע: “לצערנו הרב לא ישא פרופסור סקוויג את דברו, היות ואינו חש בטוב. הוא מקבל כעת טיפול רפואי ונמסר לי כי מצבו טוב וכנראה סבל מתשישות רגעית, אולם פרופסור סקוויג הודיע כבר כי הוא מוותר על זכותו לנאום ולמעשה הוא פורש מן הכינוס. בשם כולנו אני מאחל לפרופסור סקוויג החלמה מהירה, ומקווה שישנה את דעתו באשר להשתתפות בכינוס. כעת אזמין אל הבמה את הנואם השני להיום, גם הוא מוכר היטב לרבים מאתנו, בעיקר בזכות חדשנותו וחריפותו המדעית – ד”ר דן ארקול!”

לקול אנקת־תדהמה שעלתה מכל קצווי האולם החל עושה את דרכו לעבר הדוכן, על שתי רגליו האחוריות בלבד, כלב בוקסר ענק בעל פרצוף פחוס וגולגולת גדולה, ובעל כפות־ידיים אנושיות ולבוש מקטורן.

“שלום לכולכם, לא־אין כאן כל טעות, אני ד”ר דן ארקול – " פתח הכלב בקולו הגרוני והמבעבע.

שלשת הרעים – דן א., ג’ייקוב ואבי ה’ילד' נמצאו שוב יחדיו. דן ששונה בינתיים בחזרה לאדם – החזיק בידו עיתון וקראו בעיון.

“נו, א., תחפש טוב, אולי תמצא ידיעה על כינוס נוסף שאבי הכין. מאז ההצלחה בכינוס ‘מדע ומוסר’ אני מוכן להשתעשע עוד קצת בחסותו. הוא מבטיח תוצאות טובות עוד לפני ההתחלה.” אמר ג’ייקוב.

“יש כאלה שלגביהם התוצאות אינן כה טובות,” הגיב דן והרים עיניו מהעתון.

“למי כוונתך?” קימט ה’ילד' את מצחו.

“קרא את זה,” דן הושיט לו את העתון כשהוא מצביע בזהירות על מקום מסויים.

“לוח המודעות מדור מכירות.” קרא אבי בקול רם, “למכירה כלב דני ענק, שני כלבי בולדוג וכלב בוקסר. שושלת יוחסין כתובה מובטחת. טל 87701150, פרופ' סקוויג.”

אסטרונאוטיקה עתיקה

בירחון האחרון של “פנטסיה 2000” במבזק הקוסמי בישרתם לקוראים כי קיימת אגודה שעסוקה הוא אסטרונאוטיקה עתיקה, או Ancient Astronautics ברצוני לספר כי הנני חבר באותה אגודה מזה שנתיים. האגודה נקראת (A.A.S) Ancient Astronaut society. אגודה זו נוסדה ע“י הפרופסור ג’ין פיליפס בארה”ב בשנת 1973. מטרות האגודה הנן חינוכיות, מדעיות ומחקריות ואין היא מיועדת לשאת רווחים (כמצויין בפרוספקטים המחולקים על ידה). באגודה חברים מכל רחבי העולם, אשר השתייכותם לאגודה מותנית בתשלום דמי חברות שנתיים בסך 6$ או יותר (לפי בחירת החבר). כל חודשיים מקבל החבר לביתו חוברת בת 4 עמודים שנקראת “שמים עתיקים” (Ancient Skies) ומדי שנה מתכנסת האגודה במקום כשהו על פני הפלנטה ועורכת מעין קונגרס או וועידה. בעוד כשבוע תתחיל הוועידה ה־6 במספר, שתתקיים במלון שרתון בעיר מינכן, גרמניה. בין משתתפיה יהיו הפרופ' ג’ין פיליפס, אריק פון דניקן, ד“ר בלוייורק וד”ר זכריה זיטקין (יהודי הדובר עברית שהופיע בתכניתו של ירון לונדון “עלי כותרת” עם הוצאת ספרו “הכוכב ה־12” (The Twelve Planet).

כתובת האגודה, לטובת אלה אשר יהיו מעוניינים להסתייע בשירותיה –

רונן בס, רמת־אביב

ברצוני להצביע בצער על הירידה שחלה ברמת הסיפורים בגיליונות 5–6 לעומת הגליונות הקודמים, אשר הצטיינו בסיפורים כמו ‘תחנת מפגש קדמית’ (פנטסיה מס' )2 שהוא אחד מסיפורי המד"ב הקצרים הטובים ביותר שקראתי.

ברצוני לציין שסיפוריו ההומוריסטיים של פרדריק בראון מוסיפים הרבה לחוברת לעומת המד“ב הישראלי אשר לעתים קרובות מצטיין ברדידות רעיונית, כושר המצאה דל, ושאיבת רעיונות נדושים מסיפורים של סופרים מפורסמים. לפי דעתי אין לפרסם סיפור אך ורק בזכות היותו ישראלי. אפשר לדלל הרבה מן המד”ב הישראלי אשר מוריד מרמתה של החוברת המצויינת הזו.

גיא נבו,כפר ביאליק

את “פנטסיה 2000” אני קוראת מהגליון הראשון ואני שמחה לומר שהעתון ממש נחמד, יש בו חומר טוב ומעניין. ובכל זאת – הערה: בסיפורים אתם נוהגים לצטט במסגרת, בראש הדף, שורה או שתיים מתוך הסיפור עצמו. לדעתי קטעים אלה אינם נחוצים שכן הם במילא מופיעים בסיפור עצמו ובהיותם מוצאים מהקשרם אין הם תורמים דבר. תרומתם אינה מתבטאת אפילו בהגברת המתח שכן ברור שמי שקנה את העיתון יקרא את הסיפור ו“יבלע” אותו במילא. כך שלדעתי, אין צורך בקטעים אלה.

עם היותי מנוייה על ‘פנטסיה 2000’ אני מוכרחה להוסיף כמה מלים לגבי העתון. ובכן למען האמת מן הגליון הראשון מצא העתון חן בעיני אלא שלא הייתי בטוחה שהוא אמנם יחזיק מעמד. אולם עכשיו, כשכבר העיתון פורח חצי שנה, ורמתו לא ירדה אלא להפך, אני בטוחה, ושמחה על כך, שהעתון יישאר מקור הנאה קבוע לחובבי מד"ב בארץ.

טלי חן, רימון

כותב אליכם אחד, שעתידנות, דמיון, פנטסיות ורעיונות חדשניים הם חלק ממקצועו – מעצב מוצר…

אני מודה, הצצתי לעולם הבדיוני אותו הגשתם במגזין שלכם ונפגעתי, (אמשיך כנראה להציץ). אבל עם שמץ הסתייגות. רב המאמרים והסיפורים נראו לי לא מעט אקדמיים, ומרוחקים – לא רק בשנות אור וגלקסיות, אלא גם בתפיסות עולמם המתוחכמת, היומרנית והשואפת כל כך להדהים, לתת ‘Shock’. נראה לי, (כמי שמגדיר עתידנות כחיזוי מאורעות שיקרו מעכשיו והלאה, ולאו דווקא בעוד 500 שנה או 10⁶שנה) שראויים גם לטפל בעתיד הקרוב־האקטואלי, אותו עתיד שרובנו ניטול בו חלק, ושנוכל להזדהות עמו, לחוש סימפטיה ומעורבות, ואשר סבירותו, בהסתמך על הישגי העבר – ביחוד העבר הקרוב (לרבות הישגים טכניים, פוליטיים, אקולוגיים, הקרובים יותר להווה), גבוהה ביותר. בקיצור – לרדת מאולימפוס העתידנות האקדמית, הקרה כלשהו ולהתעסק קצת עם עתידנות “חמה”, קרובה, אקטואלית, כמעט יום יומית.

עם זאת, עלי לציין לטובה את עצם הופעת ‘פנטסיה 2000’, כגרוי למחשבה, לפתוח הדמיון והרחבת אופקים. הזמנתכם לקורא הישראלי לכתוב אליכם ואף לשלוח לכם חומר בדיוני אולי יביא לגלוי כשרונות רדומים…

הזמנתכם מציבה בפני אתגר מסויים, כי זה לא “קונץ” לבקר ולהסתפק בכך ואני מבטיח לנסות את כוחי בסוג “העתידנות” אותי הצעתי לכם, ואם יראה לכם מה שאשלח, אשמח.

שלכם בכבוד רב

מיכאל הרמן

ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים

למאמרו של פרופ. יהושפט גבעון – ‘החיים מול הדת והמדע!’ ניתן להביא את טעונו של הכותב להשקפתו האבסורדית של פ. פיירהבנד: “המדע… אין לקחת אותו ברצינות רבה מדי. יש להתייחס אליו כאל סיפורי ילדים, שיש בהם הרבה דברים מעניינים, אך גם דברים מרושעים: או כאל עצות אתיות, שיכולות להיות שמושיות מאוד באופן מעשי, אך נוראות כאשר לוקחים אותן באופן מלולי.” (‘כיצד להגן על החברה מפני המדע’). האם המדע הוא רק “אמונה אחרת” כהגדרתו של י. גבעון? האם אסימוב טוען בשמה של ‘אמונה’ שהינה בת־השוואה ליהדות או לנצרות וכו'? האם המדע הנו עוד אמונה טפלה, כמו הספיריטואליזם? מדוע אי אפשר לדון בנושא החיים והמוות באופן רציונלי? מעין תקפותה (את סיבתה ההסטורית אנו כבר יודעים, אליבא דפרופ. גבעון) של חלוקת הסמכויות המלאכותיות בין המדע ובין הדת?

ועוד שתי הערות ענייניות:

א. ‘משל הטירה’: “החיים אינם אלא סדר מורכב של מערכת חמרית. הגופים של אורגניסמים חיים מורכבים ממולקולות מורכבות יותר מאלו המרכיבים גופים דוממים טבעיים.” זו עובדה! כל הטוען אחרת אינו אומר אלא שטות. הרוצה להאמין ברוח, נשמה וכן הלאה – זכותו (וזה נקרא אמונה), אבל העובדות מרכיבות מדע, ולא אמונה. וגם אדם מאמין (נורמלי) אינו יכול להכחיש עובדות. פרופ. גבעון אינו יודע שמולקולות בגוף האדם נעשות פשוטות יותר ברגע פטירתו, אבל הוא יכול לקבל על כך הסבר מפורט מפי כל אחד מעמיתיו במחלקה לפתולוגיה של ביה"ס לרפואה הסמוך. בגוף האדם (כמו בכל אורגניזם חי אחר) חל כל הזמן – בלא שום הפסקה – רצף עצום במורכבותו של תהליכים ביוכימיים. סטיה משמעותית מהקומפלס הדינמי הזה מובילה למוות; ואין מוות או מחלה בלי שנוי משמעותי כזה. מספר הדוגמאות שניתן להביא לכך הוא כמספר מקרי המוות שארעו מאז ומעולם ולכן אין טעם לעמוד על כך. רק לשם הדוגמא המסברת את האוזן – שנוי קונפורמטיבי שחל במערכת אנזימטית חשובה: הצטברות כולסטרול על דפנותיו של צנור דם חשוב, התפרקות מערכת הולכת הפולסים בעצב עיקרי – הנם שנויים מולקולריים זעירים מהבחנה, המובילים למוות הנראה. יתכן שאנלוגיה למגדל קלפים תשרת את עניינו טוב יותר: הוצאת קלף אחד תמוטט את כל הבניין. מאחר ויש עוד כ־10²⁰ קלפים כאלו קשה להבחין בתזוזתו של קלף בודד זה. תא אחד לפחות, או תגובה אחת חייבים להשתנות, כדי שהאורגניזם ימות.

ב. נניח שממצאיו של האבארד, ונסיונו האישי של פרופ. גבעון, נכונים עובדתית. מנין מגיע המחבר לדעת שתתכנה שתי אפשרויות הגיוניות בלבד: 1) שההכרה אינה מתבצעת במוח. 2) שההכרה אמנם מתבצעת במוח, אולם לא בפעולתו האלקרו־מגנטית הידועה לנו מן הפיסולוגיה. (אלא איך? בטלקינטיקה? בטלפטיה? בפאראפסיכולוגיה? העלאת רוחות מאוב?) לדעתי ישנה אפשרות שלישית, שהיא כנראה, הנכונה (לא על סמך ‘אמונתי’ כי אם על סמך אינטואיציה רציונלית, המבוססת על נסיון עובדתי): שההכרה מתבצעת במוח, אך מה שהוגדר כ’חוסר הכרה קליני' הנו מוטעה או לא שלם, משום שמשך הזמן והאמצעים שהוקדשו לחקר האלקטרו־נוירו־פסיכולוגיה של המוח לא היו מספיקים לנסוח הגדרה טוטאלית יותר, הקרובה למציאות, של ההכרה האנושית. אין זה עניין של אמונה: ברור שישנן שאלות שלא נענו עדיין על ידי המדע, אבל התשובות להן הן עניין של זמן ושל מאמץ ושל אמצעים (עניינים פרוזאיים, נכון, אך מה לעשות: פרופ. גבעון בוודאי יודע מנסיונו כמה קשה להשיג תקציב למחקר תיאורטי) ולא בהכרח של קונספציה. האם העובדה שלא מצאו עד כה תרופה טוטאלית למחלות הסרטן מוכיחה שהסרטן הא מחלה מטאפיסית שאפשר להבינה רק במונחים דתיים? האם מתכוון המחבר ברצינות לטעון שההכרה אין מקורה במוח אלא באבר אחר?

ג. ישנה אחריות אישית, רצון־עצמי ובחירה חפשית, וישנו אורגניזם חי שהוא צבר מסודר של מקרומולקולות, ואת יחס הגומלין שביניהם יש לברר בדרך מדעית זהירה, ולא לסתום במבוי של האמונה.

צבי גיל האונ' העברית י־ם

מועדון שוחרי מד"ב?

לפני כשנה פורסמה בעתון Jerusalem Post מודעה על הקמת מועדון שוחרי מדע דמיוני. לא זכור לי שמו של מפרסם המודעה, רק זוכר אני שהיה חבר קיבוץ. במודעה נתבקשו המעוניינים לשלוח 100 ל"י לאותו חבר קיבוץ בתור דמי מנוי.

שלחתי את 100 הל"י ומאז לא שמעתי דבר עליהם ולא על מועדון המנויים.

זאב בן עזאי, רעננה