"אי אפשר היה לתאר הרגשה זו במילים. כעת, לראשונה, נוכח בליין לדעת, כיצד חי האדם לפני גילוי ‘העולם־הבא המדעי.’ הוא נזכר בפחד הכבד, העמום, התמידי והלא־מודע מפני המוות, שליווה כל מעשה וחלחל בכל תנועה. האויב עתיק היומין, המוות, הצל שזחל בפרוזדורי תודעת־האדם כתולעת טפילה וחלקלקה, רוח־הרפאים שרדפה אותו בימים ובלילות, שרבצה מאחורי פינות, הדמות מאחורי הדלתות, האורח הלא־נראה בכל משתה, הדמות הלא־מזדהה שנמצאה בכל מקום, תמיד נוכחת, תמיד מצפה –

לא עוד.

כעת ירד מליבו משא כבד. אימת המוות נעלמה בדרך נוסכת שכרון, והוא הרגיש קל כנוצה. המוות, אויב וותיק זה הובס!"

* * *

כך מתאר הסופר רוברט שקלי בספרו ‘אלמוות בע"מ’ את הרגשת גיבורו, תומאס בליין, לאחר שעבר טיפול מסויים המעניק לו בעצם ‘כרטיס לעולם הבא’ – לחיי אלמוות.

חלום חיי־אלמוות הינו עתיק יומין, כימי האדם עצמו. סגולות לאריכות ימים היוו מאז ומעולם מקור פרנסה לרופאי אליל למיניהם, ומשלחות מחקר אין־ספור נדדו בקרב שבטים מסתוריים באזורים אקזוטיים, שאנשיהם נודעו באריכות ימיהם. התקדמותו המשמעותית של מדע הרפואה והכנעת המחלות שהפילו בעבר חללים רבים בדמי ימיהם, האריכה במידה רבה את תוחלת החיים הכללית, אך טרם האריכה באופן משמעותי את משך החיים המקסימלי של אדם בודד. ומעל לכל, טרם השיבה סופית על השאלה המטרידה מכל: האם המוות הינו בלתי נמנע?

דומה כי בשנים האחרונות נעשים צעדים חשובים בדרך לפתרון השאלה, ולדעת מדענים שונים יתכן שהתשובה עליה אינה בהכרח חיובית. ‘פטנטים’ כגון ‘ביטוח העולם הבא’, ‘השתלת תודעה’ וכו', המצויים בספרו הנ"ל של שיקלי עדיין לא נראים באופק אבל אין זה מן הנמנע שלרשות הדור הבא (ואולי עוד בימינו) יעמדו האמצעים להכפלה והשלשה של אורך החיים המקסימלי, והרי זהו הצעד הראשון לקראת חיי־נצח.

חלומות שווא? מדע בדיוני? לא כך סבורים מדענים רבים בתחומי הגנטיקה, והגירונטולוגיה (חקר הזיקנה). לא כך סבורים גם אנשי מחלקת לימודי העתיד באוניברסיטה של יוסטון, ארה"ב, אשר הזדרזו וערכו תחזית ראשונית על השפעותיה האפשריות של ‘גלולה נגד זיקנה’ על החברה האנושית בטווח של חמישים שנה מיום ההמצאה המהפכנית. (התחזית המאלפת מובאת בסוף מאמר זה).

למרות המחלוקת שקיימת בקרב החוקרים בדבר אופן ההגשמה בפועל של משימת ‘הריגת המוות’ נראה כי לפחות קיימת הסכמה כללית במספר נקודות. נקודות אלה מסוכמות בקצרה בספרו של אלפרד רוזנפלד, עורכו לשעבר של המגזין ‘לייף’ ‘הארכת־חיים’:

א. קיים בקרבנו ‘שעון הזדקנות’ בר־זיהוי, תכנית גנטית המכתיבה את הזדקנותנו ומותנו – וגם את קצב ההזדקנות.

ב. יש לנו סיכוי מצויין לגלות את מיקומו (וייתכן יותר ממקום אחד) של אותו שעון ביולוגי בגופנו, וכן את טיב מנגנוני פעולתו – וכיצד להתערב בהם לתועלתנו.

ג. כל זה עשוי להתרחש לא בעוד מאות שנים אלא כיום, אם רק תתאפשר עריכת המחקרים.

ד. אי לכך, עשויה הזיקנה לעבור מן העולם הזה.

מה מניע את המדענים להשמיע דעות אופטימיות שכאלה? ד"ר פול סיגל, חוקר המחלקה לפיסיולוגיה באוניברסיטה של קליפורניה, ברקלי, מפרט בין היתר את הדרכים הבאות להארכת חיים, דרכים המתבססות בעקרון על ידע שהינו בהישג ידינו כבר כיום:

1. השתלות שיאפשרו החלפה מתמדת של אברים בלויים “עד לנקודה שבה ‘אנחנו’ עדיין מצויים שם, אך כל גופנו חדש לחלוטין.”

2. תותבנות (תעשיית אברים תותבים) ו’קייבורג' (אורגניזם קיברנטי), כלומר קומבינצית אדם־מכונה, או מה שמכונה בשם הפופולרי ‘האדם הביוני’.

3. שחזור אישיות באמצעות ‘רביית בתולין’ (שכפול גנטי מתוך תאי גוף של גבר או אישה שלא בדרך של רבייה מינית).

4. רגנרציה – תחיית רקמות, תהליך שבו מאולצים הגנים ע"י התערבות מבחוץ להפעיל את מנגנון הצמיחה המחודשת של תאים ורקמות.

עוד בשנת 1962 הכריז ד"ר ברנרד שטרלר, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה של דרום קליפורניה, ואחד הלוחמים הבלתי נלאים במוות, שלא יעבור זמן רב עד אשר יבין המדע את תהליך ההזדקנות ואז לא יהיו עוד בעולם “שברי־כלי אנושיים, חסרי שיניים, מקומטים, חסרי דעה – ובעלי גוף כשל דוריאן גריי”. בהעדר ההזדקנות, טען שטרלר, עשויים חייו של צעיר בריא בן 21 להימשך עד אלפיים שנה!

כיום ידוע שהאטת קצב חילוף החומרים עשוייה לעכב את ההזדקנות. בדרך כלל, ככל שמהיר יותר קצב חילוף החומרים אצל בעלי החיים, כך תקצר תוחלת חייהם. התגובות הכימיות המלוות את תהליך חילוף החומרים גורמות לשחיקה ולבלאי. ידוע שהורדת הטמפרטורה מאיטה את חילוף החומרים, וד“ר שטרלר מאמין ש”הורדה מעטה מאוד של חום הגוף, פחות משתי מעלות צלסיוס, עשויה להוסיף כשלושים שנה לחיי האדם." הורדת חום שכזאת איננה בלתי אפשרית. באמצעות משוב (פידבק) ביולוגי ניתן להתאמן ולהגיע לכלל שליטה בחום הגוף – כפי שאכן עושים יוגים מסויימים בהודו, המורידים את חום גופם בערך במעלה עד מעלה וחצי. גם סמים המסוגלים להוריד את חום הגוף מצויים כיום בהישג יד.

החוקר ריצ’רד קטלר מהמרכז לחקר הזקנה, מציע להחדיר מתקן מסויים לכלי הדם הסמוכים להיפותלאמוס (המקום בו מבוקר חום הגוף), שיגיב לקרינת יחידת מיקרו־גל שתמוקם בחדר השינה. בלילה, בשעה שקצב חילוף החומרים של הגוף נמוך, יגרום המתקן לגוף לחוש כביכול שמידת חומו גבוהה מדי, וההיפותלאמוס ינמיך את חום הגוף במעלה או שתיים. בבוקר ינותק המכשיר אוטומטית. המשתמש לא יסבול מכל טרדה, אך יוכל להכפיל את משך חייו… למעשה, ידוע מעולם החי, שבעלי החיים השוקעים בתרדמת־חורף (שבמהלכה מואט קצב חילוף החומרים שלהם במידה רבה), מאריכים ימים לעומת בעלי חיים שלא ניחנו בתכונה זו. על בני האדם ללמוד לחרוף…

הקפאה עמוקה (מינוס 200 מעלות צלסיוס בערך) משמשת זה מכבר כאמצעי לשימור גוף־אנוש. ההקפאה ננקטה במספר מקרים שבהם מדע הרפואה נכשל בריפויה של מחלה אנושה, בתקווה שבבוא היום יושב הגוף לחיים (ראה ‘מבזקים קוסמיים’ בגיליון זה). בספרים ‘לא עוד מוות’, פרי עטם של סופר המדע ג’ואל קורצמן והגנטיקאי פיליפ גורדון טוענים המחברים שיש להקפיא את הגוף לפני המוות ממש, וזאת עקב הבעיות המהותיות הכרוכות בהקפאה והפשרה של גוף מת. בגוף חי ניתן למנוע את הניוון באמצעות וויסות הפרשת ההורמונים, כדי להתאימו להלם ההקפאה וההפשרה. רוברט פרהודה, עתידן ויועץ של נאס"א, חוזה שיטת שימוש ב’דם' פלואורו־פחמני, מכונות כלייה ולב־ריאות, גאז קסנון ומיקרו־גלים במסגרת תהליכי ההקפאה וההפשרה.

מובן מאליו שהקפאתם של אנשים חיים מחייבת תמורות מרחיקות־לכת בהשקפות המוסריות והמשפטיות של החברה. בתמורות שכאלה תלוי גם יישומם של רעיונותיו של ווילארד גיילין, פסיכיאטר ונשיא המכון לחברה, אתיקה ומדעי החיים, בניו־יורק. לדבריו, מדי שנה מתים כ־900 אלף איש (בארה"ב), כתוצאה מיציאתו מכלל שימוש של אבר בודד. ניתן להציל אנשים אלה על ידי השתלת אברים שיילקחו מ’גופות חיות' – אנשים שמתו עקב פגיעה חסרת תקנה במוח, אך גופם נשמר בחיים באופן מלאכותי באמצעים מכאניים. כך יעמדו לרשות המנתחים ‘חוות גידול אברים’, שיספקו את כמות ה’חליפים' הנדרשת. (רעיון מקפיא דם… אך הרי גם המונח ‘מקפיא דם’ עצמו יצטרך, כנראה, לשנות את משמעותו מסיבות מובנות…)

גם בשטח התחליפים המלאכותיים, ‘הביוניים’, נעשתה התקדמות ניכרת, בעיקר בזיעור מתקנים ובפיתוח חומרים סינטטיים חדשים. קורצמן וגורדון חוזים “גוף ביוני מושלם כמעט, בשלב זה או אחר בעתיד הקרוב.” כבר כיום מעמידה כידוע הטכנולוגיה הביונית לרשותנו קרניות ועדשות מלאכותיות, מעיים מלאכותיים בעלי יכולת הזנה אינפוסיבית כדוגמת הטבעיים, זרועות ביוניות משוכללות, עצמות ירך וברכיים סינטטיות, ועוד כהנה וכהנה.

במקביל לפיתוח התחליפים המלאכותיים והטבעיים לאברי גוף בלויים, נעשים מאמצים לחקור את תהליכי הרגנרציה – הצמיחה המחודשת של איברים ורקמות – אותו תהליך מופלא האחראי לצמיחתם המחודשת של זנבות אצל לטאות, זרועות אצל כוכבוני־ים, וגפיים אצל סלמנדרות. לרוע המזל, ניחן האדם ביכולת מוגבלת מאד של הצמחה מחודשת של רקמות. אך אין בעובדה זו כדי לייאש מדענים כדוגמת דן נויפלד, מאוניברסיטת ג’ורג' וושינגטון, המאמין שלא ירחק היום בו יוכל האדם להצמיח מחדש יד או רגל אבודה, בעיקבות טיפול אלקטרוכימי מתאים. עובדה מאלפת ומעודדת הינה כושרם המסתורי (עדיין) של תינוקות להצמיח מחדש באופן ספונטני קצות־אצבעות פגועות. לעכברים יש אותה יכולת נמוכה של הצמחה־מחדש כמו לבני אדם, אך האורטופד רוברט בקר מניו־יורק הצליח בעזרת גירויים חשמליים ‘ללמד’ עכברי מעבדה להצמיח מחדש חלקים ניכרים של גפיהם הקטועות.

ומהצמחה מחדש של אברים אנו צועדים צעד אחד נוסף, לעבר ההצמחה הטוטאלית – שכפול הגוף כולו מתוך תאי הגוף הישן – כלומר חיי אלמוות, הלכה למעשה. דבר זה נראה עדיין דמיוני למדי, אך הרבה פחות מכפי שהיה בעבר. חסידי הרעיון מפנים את תשומת ליבנו לקורות תאי גופה של גברת הנריאטה לאקס, שנפטרה מסרטן בגיל 31, בשנת 1952. מספר תאים מהגידול הסרטני שבצווארה הוסרו אז על ידי הביולוג ג’ורג' גאי, והם ממשיכים לגדול ולהתחלק עד עצם היום הזה במעבדות שונות, עד כי משקלם הכולל עולה כיום על משקלה של גברת לאקס המנוחה… אמנם הניסויים בתאים אלה נועדו לשמש לחקר נגיפים, ואיש אינו מאמין ברצינות שניתן יהיה אי־פעם לשחזר את גברת לאקס מתוכם, אך הרעיון כשלעצמו אינו נראה, תאורטית לפחות, בלתי מתקבל על הדעת.

ככל שמתעצם הידע אודות המבנה הגנטי של החיים, גוברת ההכרה בקרב הביולוגים שההזדקנות אינה תוצאה של ‘שחיקה’ איטית של כל אברי הגוף, אלא שייתכן שהיא נובעת מתכנית גנטית, המוצפנת יחד עם כל יתר הוראות החיים, בחומר התורשתי ד.נ.א. השאלה הגדולה בעינה עומדת: האם אנו ‘מתוכנתים’ למות? האם קיים ‘שעון־מוות’ ה’מכבה' את הגנים אחד־אחד? או שמא הטבע הינו פשוט אדיש לגורלנו אחרי שמילאנו את תפקידנו בהבטחת המשך קיומו של המין? או אולי כוללת בתוכה תכנית הגדילה וההתבגרות המינית גם תהליכי לוואי, הפוגעים, בטווח ארוך, בבריאותנו? גם בקרב המאמינים ב’שעון' קיימים חילוקי דעות באשר למיקומו. יש הסוברים שהוא מצוי כבר ברמה התאית – שהרי יש גבול ליכולתו של תא בודד להתחלק (אם כי יש חוקרים שהצליחו להגביר יכולת זו באמצעות טיפול הורמונלי מתאים). לעומתם יש חוקרים הסוברים שתאים מסויימים עשויים לחיות לנצח, ושתכנית ההזדקנות מוצפנת באבר מוגדר, כמו מערכת ההיפוטלאמוס, או בלוטת יותרת־המוח, האחראית על הפרשת הורמונים חיוניים. הושגו, כידוע, הישגים מרשימים בהשבת כושר הפוריות לחיות מעבדה באמצעות טיפול חשמלי באברים אלה.

לעומת אלה המאמינים בגזירת המוות הבלתי נמנע, קמים אנשים כמו ריצ’רד קטלר (חוקר בכיר ב’תכנית לביוכימיה השוואתית של הזדקנות יונקים'), וטוענים שאין כל תכנית גנטית המכתיבה את המוות, אלא להיפך – קיים פוטנציאל לאורך חיים בלתי־מוגבל. לדבריו סביר מאוד שההזדקנות מבוקרת על ידי גנים מעטים יחסית, שאותם אנו יכולים לגלות ואף לווסת את פעולתם. למסקנה אופטימית זאת הגיע קטלר לאחר מחקר קפדני באבולוציה של משך־חיים ארוך אצל בני אדם. מסתבר כי חיינו התארכו באופן מהיר כל כך, בהשוואה לאבותנו דמויי־הקוף, עד שקשה להניח שיותר מגנים ספורים יכלו להשתנות במהלכה של תקופה קצרה כזאת. (‘קצרה’ במונחי האבולוציה כמובן). אי לכך מסיק קטלר, שרק גנים מעטים מבקרים את תהלים ההזדקנות. הוא מאמין שהאטת התהליך איננה משימה בלתי אפשרית. הדבר ייעשה ראשית בעזרת טיפול ביוכימי במערכת ההפרשה הפנימית, ומאוחר יותר, לכשנדע יותר אודות התהליך, באמצעות הנדסה גנטית. הטיפול עשוי לגרום לעיכוב ההתפתחות, כך שאדם יגיע לבגרות מינית בגיל 28, לשיא גידולו בגיל 45, ולגיל העמידה בהיותו בן 120 (הברכה ‘עד 120’ תיחשב בלי ספק לעלבון גס). “אני סבור,” צופה ריצ’ארד קטלר, “שבתוך עשר שנים, בתנאי שנרכז את מאמצינו בלימוד דרך הטיפול בווסתי ההתפתחות נוכל להאיט את תהליך הזקנה.”

בעיה קשה יותר מעיכוב ההתפתחות הינה שמירה על רמה נכונה של נוגדני השחיקה והבלאי הטבעיים של הגוף. מכיוון שטיפול בגנים האחראים על מנגנון ההתנגדות באמצעות הנדסה גנטית הינו עדיין מסובך מדי, מציע קטלר ‘קיצור דרך’: להערים על התאים בעזרת מעין ‘תרכיב־נגד־זקנה’: להזריק מעט חומר של ‘הזדקנות מזוייפת’ שתגרום לגוף לשנות את רמת אנזימי ההגנה. אפשר לפתח גלולה שלאחר בליעתה תפעפע אל התאים ותגרום להם לאזעקת שווא בדבר הרס של הד.נ.א., כביכול. כתגובה יעלו התאים את רמת האנזים המתקן את הד.נ.א., ויתאימוה לצרכי הגוף שחייו התארכו.

קטלר גם מעיז ומנסה לחזות את טיבו של אותו ‘הומו־לונגוס’, ‘האדם ארוך־החיים’, העתידי:" אני משער שיהיה זה טוב לא רק להכפיל את אורך החיים המקסימלי של האדם, כי אם גם את גודל מוחו. אף כי הכפלת גודל המוח לא תביא בהכרח לשיפור איכותו, היא עשוי אולי, בספקה עודף רב של תאים, לדחות את פגע הסניליות."

מתי נוכל להגשים הלכה למעשה את כל הרעיונות הללו? האם אכן צפוייה גלולת ‘אל־זקן’ עוד בימינו אנו? “אם הארכת החיים תוגדר כעדיפות לאומית כמו תכניות החלל,” אומר ד"ר פול סיגל, “אם האמריקנים, הרוסים והיפנים ישתפו פעולה, אם תוכרז מתקפה של 200 מיליארד דולר כנגד הזקנה והמוות, יוכל הדבר להניב תוצאות דרמטיות בתוך חמש שנים. רק 200 מיליארד דולר, מאות מדענים ואלפי טכנאים – ואנו עשויים למחוק את המוות מעל פני האדמה! מבצע שכזה לא יעלה יותר מהוצאות האחזקה של בתי אבות…”

אם התקציב והאמצעים המבוקשים על ידי ד"ר סיגל לא יימצאו בעתיד הקרוב, הרי שזה יהיה לא במעט בגלל התנגדות מודעת ולא מודעת לעצם קריאת התגר על המוות. הוגה הדות פ. מ. אספנדיארי (שרעיונותיו הוזכרו כבר בגליון מס' 3) מאמין בהתלהבות בחיי אלמוות, ומתייחס לבעיה זאת: “התנגדות רבה להארכת החיים מוצגת בצורת שאלות בדבר פיצוץ האוכלוסין, תעסוקה, אמצעי קיום לכולם וכו'. אך זוהי בעייה פתולוגית. אחרי עידנים שבהם ‘תוכנתנו’ לקבל את המוות כמובן מאליו, לפתע אנו מגלים שיכול נוכל לו… הרעיון מפחיד אותנו. אנחנו עדיין לא בנויים לכך, אך עם השתחררותנו מכבלי הדת, רגשי אשמה ושמרנות, ננוע לעבר אוריינטציית החיים.”

ואכן, שאלת המפתח היא לא האם הארכת החיים אפשרית, אלא האם היא רצויה, וכיצד תשפיע על המין האנושי. ולפני שתקראו את תחזיתם של חוקרי אוניברסיטת יוסטון באשר לסוגייה זו, נוכל רק לאחל לכם, הקוראים, עד מאה ועשרים (בינתיים…)!