אחת ההצעות המרתקות ביותר לפרוייקט־חלל חדש לקראת המאה ה־21 היא הקמתן של ‘מושבות־חלל,’ מעין ערים שלמות שירחפו בחלל ויעסיקו אלפי אנשים בפעילות מדעית וטכנולוגית ענפה. (התכנית נסקרה בקצרה ב’פנטסיה 2000' מס' 1). האדם הנלהב ביותר לרעיון והמנהל כבר שנים אחדות מסע שכנוע רציני לשם הגשמת התכנית היומרנית הינו המדען ג’רלד או’ניל מאוניברסיטת פרינסטון.

בקרוב עומד לצאת לאור בעברית הספר ‘מושבות בחלל,’ פרי עטו של פרדריק גולדן, אחד מעורכי השבועון ‘טיים’. הספר מתאר בשפה עממית ופשוטה את התכנית היומרנית ותועלתה לאנושות. בגליון זה בחרנו להגיש לקוראנו פרק מהספר הפותח ביומן דמיוני של מתנחל־חלל בדרכו מהארץ אל מושבת־חלל.

לא הכל תומכים ברעיונותיו של או’ניל. הנושא שנוי עד היום במחלוקת עזה ורבים מתנגדים לו מטעמים שונים ומשונים. חלק מטענות הנגד הינן כבדות־משקל ובוודאי יילקחו בחשבון על ידי הגורמים שיחליטו לבסוף בעד או נגד הגשמת התכנית. חלק אחר הוא רציני פחות – לפחות בעיני איזאק אסימוב, המקדיש הפעם את מדורו לנושא זה.

הן הפרק ‘יומנו של מתנחל־חלל’ והן מאמרו של אסימוב מלווים בתמונות המתבססות על הצעותיו של או’ניל והצעות אחרות.

* * *

10 ביולי 2030, מושבה בֵּיטה

אחרי שבועות של המתנה קצרת־רוח, בא היום הגדול והוא היה כמעט מאכזב.

ההמראה מכף קנדי בחללית המשוכללת היתה שונה לחלוטין מכל אשר ציפיתי. ללא שאגה מחרישת־אוזניים, ללא רעידות אימתניות או לחצים גדולים של כוחות ג’י. להבדיל מטילי ‘סאטורן־5’ הרועמים, שראינו כולנו בסרטוני־טלוויזיה מימיו הראשונים של עידן החלל, היתה החללית נוחה לא־פחות ממעלית מהירה.

נסקנו במהירות והגענו לאחר עשר דקות אל גובה המסלול הנמוך שלנו, 185 קילומטרים מעל לפני כדור־הארץ. כרוב הנוסעים האחרים בחללית, חשתי בחילה קלה מן התחושה הראשונה של חוסר־משקל. אבל אפס־ג’י לא היתה בעיה ממושכת. עד־מהרה חברה החללית עם תחנת־המעבר המסלולית – מיבנה ענק, דמוי־אוֹפָן, שהבהיק באור החמה. הוא הזכיר לי במעומעם את תחנת־החלל באותו סרט ישן ומבדר, ‘2001: אודיסיאה בחלל’ – אם־כי, כמובן מאליו, התחנה שלנו לא היתה פרימיטיבית כל־כך.

נכנסנו לתחנה מבעד למעגן במרכז האופן, ועד־מהרה הוליכו אותנו אל מעליות אשר העבירו אותנו ביעף בחישורי האופן, אל שפתו. במיבנה דמוי־המינהרה מצויים חדרי־המגורים, המיטבחים, המיתקנים הביו־רפואיים והסדנאות של התחנה. הריצפה בנויה כך, שמי שמסתכל כלפי מעלה פונה אל טבור האופן.

הסיבה לגיאומטריה זו, המוזרה לכאורה, פשוטה מאוד. כאשר מסתובב האופן לאיטו בחלל, יוצרת תנועתו כוחות צנטריפוגליים דומים לאלה שחש נוסע במכונית או ברכבת המבצעת פניה. על־ידי שליטה מדויקת בקצב הסיבוב, יכולים מנהלי התחנה ליצור באנשים החיים ועובדים בפאת האופן תחושה של משקל השווה בדיוק לכוח־המשיכה של כדור הארץ.

הובאנו אל אולם־קבלה רחב־ידיים, מבהיק, מעוטר בציורי־קיר ובהם כוכבים, גאלאקסיות וחזיונות־חלל אחרים. שם הקביל את פנינו קצין־הסברה, שסיפר מה צפוי לנו בתחנה. נשהה בה שישה ימים, בקירוב. כבר בילינו שלושה שבועות מייסרים בבידוד על כדור־הארץ, לפני ההמראה, כדי שרופאים יוכלו לקבוע אם יש בגופנו חידקים העלולים לפגוע במושבה. למרות שהבידוד מרט את העצבים, יש בו הגיון רפואי. כמו כל האנשים שחיים בנבדל משאר העולם, במשך פרקי־זמן ממושכים, נוטים גם מתנחלי־החלל לאבד את חיסונם הטבעי כנגד חידקים זרים. הם יהיו פגיעים במיוחד לחיידק חדש מכדור־הארץ.

קצין־ההסברה אמר לנו כי נעבור בדיקה סופית לפני העליה לחללית. כמו כן, נקבל הוראות נוספות במצוות עשה ולא־תעשה הקשורות בחיים בחלל. ואם לא די היה בכל אלה, הועידונו גם למספר בדיקות פסיכולוגיות סופיות ולחיטוי־ביטחון אחרון לסילוק כל חרק, פטריה, נגיף או חידק שאולי הסתתרו בגופנו או במלבושינו. ניכר בעליל, שבעוד האנושות בונה עולם חדש לעצמה, אין היא מושכת ידה מהרגלים ישנים: אנו עדיין משועבדים לכל הטפסים והביורוקרטיה היקרים כל־כך לפקידות.

לשהותנו בתחנת־המסלול היה גם היבט מענג ביותר. נדרשנו להתעמל באופן סדיר בטבור התחנה. כיוון שהמקום היה בציר הסיבוב, לא חשנו כל משקל שהוא. שטח זה של התחנה הינו אולם־התעמלות כליל־שלמות של אפס־ג’י, בו יכולים אנו להתאמן בהתמודדות עם חוסר־המשקל שנפגוש שעה שנעבוד מחוץ למושבת־החלל או ניסע אל מושבה שכנה.

תחנת־המסלול הומה כל־כך אדם, שהיא דומה לבית־מלון סואן בכרך גדול. כמו כן, היא מעין כור־היתוך אנושי, אף־על־פי שהאנגלית היא השפה העיקרית, דוברים אותה בכל היגוי העולה על הדעת. אחדים מן האנשים במלון־המסלול שבו אנו שוהים, נמצאים בדרכם חזרה לחלל אחרי חופשת־מולדת. אחרים, כמוני, נמצאים במסעם הראשון אל המושבות. התחנה סואנת מסיבה נוספת: זוהי נקודת־מעבר עיקרית לציוד כבד, מכונות וחומרי־גלם המועברים בין כדור־הארץ, הירח והמושבות.

אף־על־פי שהמושבות הראשונות ניבנו לפני קרוב לארבעים שנה, הן עדיין זקוקות לכדור־הארץ בכל הנוגע לחומרים חיוניים מסויימים, שאי־אפשר לכרותם בירח. אלה כוללים פחם בשביל מטאלורגיה מדוייקת, חנקן לייצור דשנים, ואולי חשוב מכל, מימן. המימן מועבר בצורה קרה, נוזלית. מערבבים אותו בחמצן המופק מסלעי הירח ויוצרים מים. כאשר חושבים על המאמץ הזה נזהרים בכל טיפת־מים, אם־כי, כמובן מאליו, הכל ממוחזר, ואפילו מים שנשפכו ינוצלו מחדש, בסופו של דבר.

בשעה היעודה, בדיוק נמרץ, המראנו מן התחנה בחללית־הענק ‘ז’ול וורן’. היא נושאת את שמו של הסופר הצרפתי בן המאה התשע־עשרה, שכתב ספרי מדעי בדיוני וחזה בדמיונו טיסה לירח בפגז־תותח ענקי. חללית זו היא אחת מחמש ספינות־חלל גדולות, דמויות־גליל, הנעות באופן סדיר בקו המשולש של כדור־הארץ, הירח והמושבות בל־5. ל־5 נמצאת במסלול מסביב לירח. זהו מין כיס של כוח־משיכה, שנע בריחוק 386,000 קילומטרים, בקירוב, מאחורי הירח המקיף את כדור־הארץ. כל מה שמוצב בל־5 נלכד שם דרך־קבע, אם אין עוקרים אותו משם בכוח רקיטי. מאחר של־5 נעה עם הירח במסלולו, היא נשארת גם במרחק קבוע, יחסית, של 386,000 קילומטרים מכדור־הארץ – מרחק שווה לזה שבין כדור־הארץ ובין הירח.

בהיותנו בדרכנו אל החבירה עם ל־5, התרווחנו ב’ז’ול וורן'. חללית זו, העשויה לשאת כמה מאות נוסעים, מזכירה לי במקצת את אוניות־הפאר הגדולות שהיו מפליגות בזמנו באוקינוס האטלנטי. הכל ישנים בתאים בני שתי מיטות או ארבע מיטות, הערוכים משני צידי מסדרונות ארוכים לאורך הגליל. בשני הקצוות של החללית יש מספר אולמות קריאה ובידור וחדר־אוכל בו מוגשות הארוחות במספר משמרות. למפח־נפשי נוכחתי לדעת כי מספר החלונות קטן מכדי לאפשר לנו לראות את החלל. אבל ניתן להבין “מחדל” זה. מתכנני החללית הזאת היו להוטים לספק לנוסעים מיגוּן רב ככל האפשר מפני פגיעתן הרעה של קרניים קוסמיות. לפני עידן חקר־החלל הירבו אנשים לחשוש שמא תיפגע חללית ממטאוריט גדול. אך זוהי אחת הסכנות הקטנות הכרוכות בטיסת־חלל. הסכנה שמא ניפגע על־ידי עצם גדול כזה – פגיעה אשר תשתק אותנו – הרבה יותר קטנה מן הסכנה שמא יפגע בנו ברק בהיותנו תחת־כיפת השמיים על כדור־הארץ בשעה שמתחוללת סופה חשמלית, או שמא יתקוף אותנו כריש שעה שנשחה בים. סכנה הרבה יותר גדולה טמונה בקרניים קוסמיות זערוריות, בלתי־נראות, העשויות בעיקר פרוטונים ואלקטרונים עתירי־אנרגיה, והמסוגלות להסב נזק לתאי גופו של האדם.

אבל אין אנו מנותקין לגמרי מן היקום. כל האולמות מצויידים בהוֹלוֹ־וויזיה – מזיגה של טלוויזיה והוֹלוֹגראַפיה, צורה מוכרת של צילום תלת־מימדי. מכשירים אלה סיפקו לנו מראות מוחשיים להפליא של החלל, כל אימת שהקברניט ביקש להראות לנו דבר־מה מענין שנקלט במצלמות שמחוץ לחללית. הקברניט היה רוסי חביב מאוד, דובר־אנגלית. פעם, בהיותנו רחוקים למדי מכדור־הארץ, הראה לנו בגאווה את מרחבי סיביריה. למרבה צער, בחלק־הארי ממשך המסע הוצגו בהולו־וויזיה סרטים תלת־מימדיים ישנים.

ספינת־החלל הגדולה מונעת לא על־ידי רקיטות כימיות, שאבד עליהן הכלח, כי־אם על־ידי פליטה מהירה של חלקיקי־ירח. היא נעה בחלל בשקט כה רב ובלא זעזועים, עד שלא חשנו בכל תנועה שהיא. אפילו הסיבוב המבוקר של הגליל, היוצר כוח־משיכה מלאכותי נוח לכל הנמצאים בה, היה נסבל. מה טוב שלא עמדו לרשותנו הרבה אשנבים כלפי חוץ. היינו לוקים בסחרחורת מהסתכלות החוצה, אל עולם בו הכוכבים מסתחררים ללא־הרף.

“ז’ול וורן” הגיעה לקירבת ל־5 כעבור חמישה ימים, כמעט אותו פרק־זמן שנדרש מאוניות־האוקינוס הישנות לעשות את דרכן מניו־יורק שבארצות־הברית אל סאותהמפטון שבאנגליה. ידענו שאנו מתקרבים אל קץ המסע, משום שראינו את מיקומה של החללית ב“מְאַפֵן־החלל”, מעין פלאנטריום בזעיר־אנפין שהיה באולם הראשי ושהראה לנו את מיקומה של החללית ביחס לירח, לכדור־הארץ ולל־5, בכל משך המסע.

בשלב החבירה והעגינה הפסיק הקברניט את הקרנת הסרטים הישנים והראה לנו בהולו־וויזיה את המתרחש בחוץ. בתחילה ראינו רק נצנוץ של אור על הרקע האפל של הכוכבים. אחר־כך הפך הנצנוץ בהדרגה לפס דק וזוהר. זה היה אור־החמה שהשתקף באחד הגנראטורים הענקיים של השמש, שהורכבו בל־5 לשימוש בעתיד כתחנות־כוח מעל לכדור־הארץ.

לבסוף ראינו את המושב בֵּיטָה עצמה. היא בנויה כאוֹפָן. למעשה, היא דומה מאוד לתחנת־המעבר המסלולית, אבל הרבה יותר גדולה ממנה. התכנון המקורי נעשה בסמינר־הקיץ שנערך באוניברסיטת סטנפורד לפני שנים רבות. משום כך מכנים אותו מהנדסים בכינוי סטנפורד־טוֹרוּס.

קוטרו של הטורוס – או האופן – הוא קרוב ל־1,700 מטרים. מן הטבור שלוחים ששה חישורים, כל אחד מהם בקטר כחמישה־עשר מטרים מראה גדולה, נטויה, ניצבת מעל לחישורי האופן. זוויתה מחושבת כך שהיא מחזירה את אור־השמש ישר אל טורים של מראות קטנות יותר, מסביב לטבור. מראות אלה משקפות אור אל הטבעת החיצונה, בה חיים תושבי המושבה, ומגדלים את יבוליהם.

האופן אינו הצורה היחידה שמשתמשים בה בעיצוב משכנות בחלל. למושבות אחדות צורת גלילים. אחרות הן עיגולים דמויי־צלחת. למעשה, מיגוון התצורות מוסיף ענין לחיים בחלל. כאשר עוברים בין המושבות השונות כל־כך זו מזו, הן מלגוֹ והן מלבר, כאילו עוברים מאיזור מידברי שטוח אל ההרים או אל חוף־הים על פני כדור־הארץ.

“ז’ול וורן” נכנסה אט־אט, אך במדוייק, למעגן שהינו חלק מטבור האופן. כאשר קרבנו, ראינו לרגע קט את הראי הגדול על מסך ההולו־וויזיה, וכן חלף לעינינו ביעף מראה תוכה של המושבה. ניתן לראות מיד כי המושבה משופעת בירק. החללית נעה בזהירות רבה כל־כך, שכמעט לא חשנו בטלטלה כאשר נקבעו בריחי־העגינה במקומם. קברניטנו הרוסי היה בעל־מקצוע. כעבור דקות ספורות נפתחו לרווחה דלתות החללית, ואנו נכנסנו למושבה בטה.

קבלת־הפנים הרשמית היתה קצרה להפליא. מסתבר שהיעילות חיונית בהחלט במושבות הסובלות ממחסור בכוח־אדם. עוד אנו ממתינים למיטעננו, ואחד מפקידי המושבה פקד אותנו על־פי רשימותיו והיקצה מגורים לכל אחד ואחד מאתנו. לא נישאו נאומים ולא ניתנו הוראות מייגעות. הוא רק נתן לכל אחד מאתנו חוברת קטנה ובה מפות, שמות ותיאור קצר של מיתקני המושבה. לסוף בירך אותנו לשלום ושילח אותנו לדרכנו.

בטבור המושבה, כמו במרכז תחנת־המעבר המסלולית, לא חשנו כל תחושת־משקל שהיא. כדי שלא נרחף בחלל, ציידו מעצבי המושבה את איזור הטבור בידיות, והכל היה מרופד למניעת חבלות גופניות. שמחתי שניתן לנו אימון ראשוני בהתמודדות עם אפס־ג’י. אבל ותיקי המושבה לא נראו מוטרדים כלל ועיקר מכל ההשפעות של חוסר־משקל. למעשה, אחדים מהם נהנו הנאה מרובה מאפס־ג’י שבטבור, ושיחקו גירסה מקומית של כדור־יד. השחקנים לא התנגשו זה בזה, כי־אם חלפו זה על פני זה כשחיינים בבאלט תת־מימי.

כדי להגיע אל איזורי העבודה והמגורים של המושבה, נרתמנו אל מעליות מהירות ועברנו בחישורים. אורך כל אחד מהם כשלושת־רבעי הקילומטר, כמעט כפליים מגובהו של גורד־השחקים הרם ביותר על כדור־הארץ, על־כן נמשכה הנסיעה במעלית זמן לא־מבוטל. במהלך התנועה חשנו כיצד הולך משקלנו וגדל. לפיכך, מבחינה מסויימת, נענו כלפי מטה. לבסוף, בהגיענו אל השפה, חזר אלינו משקלנו הרגיל. זו לא היתה תולדה של כוח־משיכה אמיתי, כמובן. משקלנו נבע מסיבוב האופן בחלל. אבל התוצאה הושגה. נעים היה לנוע שוב באורח חופשי.

חרף כל התדריכים, לא היינו מוכנים לגמרי להשפעת המיפגש הראשון שלנו עם איזורי העבודה והמגורים העיקריים של המושבה. בניגוד לציפיות, מצאנו קהילה ערנית ותוססת, מעוטרת פרחים ועצים, כמעט כמו גן. לאורך הקירות המתעקלים של האופן היו דירות קטנות, דמויות־ביקתה, סדורות יפה. אף־על־פי שבאותה עת כבר חיו קרוב לעזרת אלפים תושבים באופָן, היה הכל מחושב כה יפה, שלא נוצרה תחושת צפיפות.

יש כאן הרבה שטחים פתוחים. אור־השמש קולח פנימה מאשנבים גדולים מעל לראש, ושוטף הכל בזוהר צהוב. אמנם, יש מספר חנויות לאורך הסימטאות שעצים צומחים לשני צידיהן, אך רוב בתי־העסק וכן השירותים ובתי־המלאכה מוסתרים מן העין מתחת לפני הרחוב. להבדיל מהערים על כדור־הארץ, אין במושב גורדי־שחקים או פקקי־תנועה. אין בה פיח או עשפל (תערובת דוחה של פיח וערפל). בכל אשר נשלח המבט, נראים גנים קטנים. רוב התושבים עושים דרכם ברגל או ברכיבה על אופניים. אבל למסעות ארוכים יותר, עומדות לרשותם מכוניות חשמליות המופעלות בבקרה־מרחוק ונעות על מסילה במרחק־מה מקרקעית העיר המשופע – מעין רכבת־חד מסילתית. זהו עולם נעים באורח לא־צפוי – אפשר לומר אפילו, עולם יפה.

דירתי, באחד מבתי־הדירות המדורגים, כללה חדר־אורחים גדול ובו מיטה מתקפלת, מטבחון, בית־שימוש ומקלחת, וכן מרפסת פתוחה להשתזפות ולגידול־צמחים. אומרים לי, שזו דירת־רווקים אופיינית. לזוגות נשואים יש דירות גדולות יותר, הכוללות בדרך כלל חדר־שינה נוסף לכל ילד. (אין מגבילים את מספר הילדים, אך מאחר שבדרך כלל שני ההורים עובדים, מוגבלות רוב המשפחות במושבה לשניים או שלושה ילדים, לכל היותר). הריהוט חדיש ונעים בצבעי פסטל בהירים. מאחר שלא קל להשיג עץ או פלסטיק במושבה – שהרי לייצור פלסטיקה דרושים פחמימנים – עשוי רוב הריהוט מחומרים קראמיים. בכלל הכל נחמד מאוד, באמת.

לפני שהתארגנתי בדירתי, החלטתי לטייל בסביבה. אל כל אשר שלחתי את עיני ראיתי את צבעיהם העשירים של פרחים וצמחים שונים. בלכתי לאורך הדרך הראשית, פגשתי קבוצות של צעירים ששיחקו מישחקים מוכרים. המישחק החביב ביותר הוא כדורסל, משום שהמיתקנים הדרושים לו אינם תופשים מרחב כה גדול ככדורגל או כדור־בסיס. אני מניח שחובב־גולף יתאכזב במקצת, אך שמעתי שבמושבה אחרת הוכשר מיגרש־גולף צנוע.

מן האנשים שאני רואה בכל מקום, נראה לי כי אוכלסייתה של המושבה צעירה. החלל הוא עדיין כר־הפעולה של טיפוסים נמרצים, חלוציים. אבל הבחנתי גם במספר אנשים בגיל־העמידה. כבר נולדו ילדים רבים בחלל. כמו כן, היו מספר מיתות. אבל עלינו לצפות לכל הדברים הללו, אם ברצוננו להעתיק בחלל את המיקצבים הנורמליים של חיי יום־יום שהורגלנו בהם על פני כדור־הארץ.

המיבנה הפנימי של המושבה נתחוור לי יותר ככל שהמשכתי בטיולי בעולם העגול, הסגור, שהיה לביתי החדש. המעצבים חילקו את המושבה לשישה חלקים נפרדים. יש שלושה איזורי־מגורים וביניהם שלושה איזורים חקלאיים. מבחינה מסויימת, חלוקה זו היא אמצעי־ביטחון, כחלוקה לתאים מבודדים באוניה. אם יפקוד אסון אחד מן החלקים הללו – נאמר, דליקה או מגיפה, או אפילו פגיעה לא־סבירה של מטאוריט – יוכלו מנהלי המושבה לבודד במהירות את האיזור שנפגע ולהתחיל בפעולות השליטה והשיפוץ. אם הבעיה תהיה חמורה למדי, יוכלו לבקש סיוע ממושבות סמוכות. אבל הסיבה העיקרית לחלוקה זו היא, לאפשר למתנחלים ליצור תנאי־גידול נוחים במיוחד בשטחים החקלאיים, המכוסים רובד של עפר־ירח. האטמוספירה בשטחים אלה עשירה יותר בדו־תחמוצת הפחמן ובאדי־מים. כמו כן, הם משופעים יותר באור־שמש. על־ידי ויסות אקלימי מעין זה, מפיקים החקלאים שבמושבה שלושה או ארבעה יבולים בשנה.

עברתי בתא־מעבר אל אחד השטחים הללו וראיתי באיזו תבונה השתמשו מתכנני המושבה בשטח שעמד לרשותם, כדי ליצור שטח מירבי לגידולים. צמחים שונים צומחים במישורים שונים. צמחים חשובים כחיטה, אורז, פולי־סוֹיָה וקטניות, צומחים במישור העיקרי, הנמוך ביותר. גבוה יותר על פני הקירות המעוקלים, יש מישור שני ובו לולי־תרנגולות, מלונות לארנבות ואפילו מספר פרות. אלה־האחרונות נועדו לספק חלב, לא בשר. המישור העליון מספיק לגידול ענבים, תותים ופירות אחרים. כמו כן, יש בו מספר בריכות־דגים קטנות, בהן השכילו המתנחלים לגדל מעדני־ים כמו חסילונים וסרטנים.

להבדיל ממשקים על כדור־הארץ, מעטים הלכלוך והצחנה שאנו רגילים לייחס לחקלאות. רוב העבודה הקרויה בפינו ‘שחורה’ – לדוגמה, עיבוד בעלי־החיים – נעשה מתחת לפני־הרחוב. לבד מזה, ניתן ליצור תנאים סטריליים ממש על־ידי ריכוז הפעילויות הללו באיזורים נפרדים.

לפני שובי אל דירתי התעכבתי זמן־מה בחנות קטנה, לאכול דבר־מה (המזון המקומי הראשון שבא אל פי היה גלידה בטעם תות־שדה). פגשתי שם מספר מתנחלים שערכו הפסקה קצרה בעבודתם. אחד מהם, שרברב מקצועי, סיפר לי כי חי בבטה יותר משנה וחשב לחתום חוזה לשנתיים נוספות, כאשר יסתיים חוזהו הנוכחי. למעשה, אמר, לא התגעגע כלל אל כדור־הארץ. לא זו בלבד שרכש ידידים חדשים לרוב, אלא נטל חלק בהרבה פעולות־בידור. בין השאר, ציין, יש למושבה מיבחר עשיר של מועדוני־תחביב – צילום, מישחק, ציור וכיוצא בזה. כמו כן, יש כאן ספריה מעולה, שתי תחנות־שידור (אחת למוסיקה קלאסית, השניה למוסיקה פופולארית), עתון המופץ מדי יום ובו תוכן השידורים של תחנת־הטלוויזיה המקומית, ושני אולמי־התעמלות: אחד הפועל בכוח־משיכה נורמלי והשני באפס־ג’י, בו אפשר לבצע אף את התרגילים הקשים ביותר בקלות שלא־תיאמן.

מובן מאליו, שהפעולות העיקריות במושבה אינן פעולות־בידור. אחד מתפקידיה החשובים הוא – בנין תחנות־הכוח המסלוליות בשביל כדור־הארץ. אני מועסק בפעילות זו. אני מתמחה בהנדסת־חשמל. רוב הייצור נעשה במרחק־מה מן המושבה, באתר שאפשר להגיע אליו אך ורק בחלליות קטנות הנשלחות בדיוק אל שטח הבניה. לפני בואי כבר עוצבה צורתה של התחנה הגדולה. היא דומה למגן ענק. לוחות גדולים עשויים תאי סיליקון (דומים לאלה הפועלים במד־האור במצלמות) צמודים למישטח החיצון שלה ומיועדים להסב את אור־השמש לחשמל, הסבה ישירה. מרכז־כוח צמוד הופך את החשמל למיקרו־גלים. כאשר תושלם תחנת־כוח זו, יגררו אותה אל עבר כדור־הארץ, יציבו אותה במסלול גיאו־סינכרוני (בו יהיה הלוויין כמרחף מעל לאותה נקודה על פני כדור־הארץ) והיא תקרין מטה את האנרגיה שתקלוט מן השמש.

תחנות־כוח כאלה הן מקור־כוח אידיאלי. אין הן מזהמות את האוויר. הן קולטות אור־שמש באורח ישיר ופועלות כמעט אך ורק בבקרה־מרחוק. הן יכולות לספק חשמל לכדור־הארץ במשך שנים רבות. דרושים ביקורי־אחזקה לעתים מזומנות בלבד. מאחר שצבירת אנרגיית־שמש בשביל כדור־הארץ היא משימה כה חשובה המוטלת על המושבה, החלו אנשים לכנות את כל המפעל הזה – ‘מיבצע חמניה’. הכינוי נאות, משום שמעטים הצמחים המשגשגים כל־כך מאור־השמש המזוהר, כפרח גבוה וצהוב זה. בנוסף על כך, מניב הפרח גרעינים ושמן טובים למאכל.

לבד מבניית תחנות־כוח בשביל כדור־הארץ, יש למושבה מטרה חשובה אחרת: בניית מושבה אחרת ­–למעשה, העתק מדוייק של המושבה המקורית. העבודה כבר החלה, אך תידרשנה שנים להשלמתה. קל להבין מדוע עסוקות כל המושבות בהעתקת עצמן. אם כל מושבה בל־5 תביא לעולם מושבה אחת, יגדל מספר המושבות במהירות רבה ויוכפל מדי שנים אחדות. למעשה, כעבור דור אחד, בקירוב, עשויות להיות עוד אלפי מושבות. הגבול הממשי היחיד הוא – המהירות בה אפשר לספק חומרי־בנין מן הירח.

לפני תום המאה העשרים־ואחת עשויים מיליוני אנשים לחיות בל־5. אחדים עשויים אף להתחיל לחשוב על תנועה אל מקומות רחוקים יותר, אולי בריחוק מיליוני קילומטרים מכדור־הארץ. ומדוע לא? אף משהותי הקצרה במושבה הזאת נוכחתי לדעת כי החיים יפים בחלל.

* * *

בניית מושבת חלל נוספת – מתפקידיהם של מתנחלי החלל

יומן דמיוני זה של מתנחל בחלל במאה העשרים־ואחת עלול להיראות כיצירה נוספת במסכת המדע הבדיוני. למעשה, הוא יותר מזה. מדענים רבים משוכנעים לא רק שזינוקנו הגדול הבא חייב להיות מכוון אל הקמת מושבות בחלל, אלא שכבר מצוי בידנו הידע הטכנולוגי הבסיסי להתחיל בעבודת־ההכנה.

הישגי המדע בעת האחרונה, והטכנולוגיה שנבעה מהם, מחזקים את האופטימיות הנועזת שלהם. לדוגמה, חישבו על החלום הנושן של מעוף ממונע. אחרי הרבה נסיונות כושלים הוגשם חלום זה בשנת 1903, כאשר האחים אוֹרווִיל וּוִילבּוּר רַייט הצליחו להמריא למשך שניות ספורות במטוס רעוע עשוי מקלות וחוטי־ברזל ושמו “קיטי הוֹק”. ששים־ושש שנים בלבד אחרי ההמראה הראשונה, הקצרה כל־כך, בצפון־קרוליינה שבארצות־הברית הגיעו שני אסטרונאוטים אל הירח. כך ניתן לניל ארמסטרונג לעשות את מה שיכנה “צעד קטן לאדם, זינוק גדול לאנושות במאה ה־20 וגם אחריה.”

אך זו היתה רק ההתחלה. חלליות לא־מאויישות, גדושות מחשבים וציוד אלקטרוני מורכב אחר, כבר בלשו את כל כוכבי־הלכת עד לצדק. בשנת 1976, במסגרת חגיגות המאתיים של ארצות־הברית, נחתו על המאדים שתי חלליות “ויקינג” מעוטרות בדגל הכוכבים והפסים של ארצות־הברית. בין שאר מטרותיה של השליחות הזאת, שעלתה מיליארד דולר, היתה המשימה: לתת תשובה לשאלה שהטרידה תוכנים מאות בשנים – היש חיים (חיים כלשהם, אולי רק חידקים) על הכוכב האדום? חללית לא־מאויישת אחרת דוהרת אל מיפגש עם כוכב־הלכת שבתאי, המעוטר טבעות. מיפגש זה נועד לשנות ה־80 הראשונות של המאה העשרים. ומסעות אחרים, שאפתניים לא־פחות, נמצאים בשלבי־תכנון שונים. אלה כוללים חדירה אל האטמוספירה הדחוסה, החמה, של נוגה, הצצה מקרוב אל אחד המבקרים במערכת־השמש שלנו – מבקר ממרחקי החלל, כוכב־שביט, ומסעות אל הכוכב המרוחק ביותר (ככל שידוע לנו) מכוכבי־הלכת של משפחת־השמש: פלוטו.

כיצד תוכלנה חלליות רקטיות לא־מאויישות, הנושאות כמות־דלק מוגבלת בלבד לערוך מסעות כה רחוקים בחלל הבין־כוכבי? שיטה אחת כבר נוסתה על־ידי מהנדסי־החלל: ניצול כוח־המשיכה של כוכבי־הלכת עצמם. אחרי שתמריא החללית מכדור־הארץ, היא תשתמש בכוכבי־הלכת החיצוניים כמקפצות, ותניח לכוח־המשיכה של האחד להטיל אותה אל השני, עד שתעבור לבסוף על פני פלוּטוֹן.

רוב המפעלים הללו נסבים על חלליות לא־מאויישות, שאחדות מהן מחוכמות כל־כך שהן מסוגלות ממש לחשוב בשביל עצמן. ומובן מאליו, שיהיה עליהן לחשוב חשיבה עצמאית. שיגור פקודה מכדור־הארץ לחללית בסמוך למאדים עלול להימשך עשרים דקות – זמן רב מדי למתן הוראות בעוד־מועד במקרה־חירום המחייב החלטה מיידית. כאשר תהיה חללית בין כוכבי־הלכת החיצוניים, תידרשנה מאותות־רדיו שעות להגיע אליה, ותחלופנה שעות עד שתיקלט תשובה בכדור־הארץ.

אבל החלליות עתירות־המחשבים אינן אלא מכונות, ואפילו אלה מכונות מופלאות המסוגלות לערוך מסעות כאלה. בסופו של דבר, חרף ההתנגדות הנוכחית להוציא ממון על מפעלי־ראווה בחלל, יבקשו בני־אדם לצאת למסעות דומים. לא רק הירח, כי־אם גם כוכבי־לכת רחוקים יותר יהיו יעדים למחקרי האדם.

צעד חשוב לקראת המטרה הזאת כבר נעשה על־ידי ארצות־הברית. הדברים אמורים בבניית חללית חדשה שנקראת מעבורת־חלל.¹ זוהי מזיגה של רקיטה או טיל, דאון ומטוס מקובל. מעבורת־החלל תוכל לשאת אנשים – לרבות אזרחים שלא קיבלו הכשרה אסטרונאוטית נרחבת – אל מסלול מסביב לכדור־הארץ, במחיר אפסי לעומת מחירם של טילי ‘סאטורן’ שהופעלו בתכנית ‘אפולו’. הסבר מדוייק על האופן בו חושבת רשות האווירונאוטיקה והחלל (נאס"א) לחולל נס חסכוני זה, מובא בהמשך הספר הזה, אך אין כל קושי בהולכת נוסעים ומיטען במעבורת־החלל, שכמוה כמונית־חלל, אם תפעל כמצופה, היא תקצץ בשיעור ניכר את תקציב הסעות המאויישים אל הירח, מאדים, או מקומות מרוחקים יותר במערכת־השמש.

אולי חשוב מזה, מעבורת־החלל תעמיד לרשותנו את היכולת הטכנולוגית לעשות עוד צעד מדהים בכיבוש החלל: בנייתן של המושבות הראשונות הרחק מכדור־הארץ.

מובן מאליו, שאין איש יכול לדעת אם ההתקדמות בחלל – או בכל תחום מדעי אחר, או בכל מאמץ טכנולוגי אחר – תימשך בקצב הנוכחי, אך אם משמש העבר אמת־מידה לעתיד, רשאים אנו לצפות לפלאים מרהיבים נוספים. יתכן מאוד, שמושבות־החלל של ‘מיבצע חמניה’ תהיינה בין הפלאים הללו.

– – –

מתוך הספר ‘מושבות בחלל’ מאת פרדריק גולדן, העומד לצאת בקרוב בעברית בהוצאת ‘עם־עובד’