פעם, לפני שנים רבות, כשמלאו לי 21 שנים, כתבתי סיפור בשם ‘רדת־הלילה’, אשר להפתעתי המרובה הפך לסיפור מד"ב קלאסי.

הסיפור פתח בציטוט ממאמרו של רלף וולדו אמרסון, שאת שימת־ליבי אליו הסב ג’ון קמפבל (עורך מגזין המד"ב ‘אסטאונדינג’). הריהו לפניכם:

“ואילו הופיעו הכוכבים בשמיים לילה אחד באלף שנים, כיצד היו בני אנוש יכולים להאמין, לסגוד, ולשמר במשך דורי דורות את זכרה של עיר־האלוהים?”

קמפבל רצה סיפור שיעמיד את הציטוט במהופך. ושמחתי להיענות לבקשתו. מיקמתי את העלילה בעולם ולו שש שמשות. הלילה פקד את אותו עולם רק פעם אחת באלפי שנים, עקב צרוף נסיבות נדיר. וכשהופיעו הכוכבים, נטרפה דעתם של תושבי אותו עולם.

מעולם לא חשבתי שהיה לסיפור שכזה ערך נבואי כלשהו. הייתי יכול לראות בעיני רוחי את התממשותם של הרובוטים הפוזיטרוניים שלי, הייתי יכול אפילו להעלות על הדעת את הקמתה של האימפריה הגלקטית שלי ביום מן הימים. אבל שיצורים בני־תבונה יצאו מדעתם למראה הכוכבים? ושאזכה לראות זאת עוד בימי חיי?

אך הדבר אכן מתרחש. המחשבה אודות פריצת האדם אל החלל, המחשבה על האדם המגיע אל הכוכבים, משבשת ככל הנראה את דעתם של אי־אלה אנשים. הם מתחילים לחפש נימוקים נגד זה, ובטרופם אין הם יכולים להעלות אלא נימוקים מטורפים.

למה אני מתכוון? לפני שנים אחדות, החל פרופסור ג’רלד או’ניל מהמחלקה לפיסיקה של אוניברסיטת פרינסטון לפרסם את רעיונו להקים מושבות־חלל בנקודות ה’טרויאניות' של המערכת ארץ־ירח, כשהירח עצמו משמש כמקור לחומרי־גלם.

תחילה התייחסתי לרעיון בספקנות, שכן מזה שנים דחיתי מכל וכל את הרעיון ליישב את הירח עצמו. נזקקתי לזמן מה כדי להבין שסבלתי ממה שכינה או’ניל בשם ‘שוביניזם פלנטרי’ – ההנחה שחברות אנושיות חייבות להתקיים רק על פני (או מתחת לפני) עולמות גדולים, וזאת רק מפני שלגמרי במקרה, כך מתקיימת החברה הטכנולוגית היחידה המוכרת לנו.

אך אחרי קריאה ומחשבה, ‘חזרתי בתשובה,’ ושיניתי את דעתי (יתכן שעברתי כבר את גיל 21, אך איני כה זקן עד כדי איבוד כושר הגמישות שלי.)

התחלתי, איפוא, לכתוב מאמרי תמיכה ברעיונו של או’ניל. אחד מהם, למשל, תחת הכותרת ‘ליישב את השמיים’ ראה אור בגליון 28 ביוני 75 של כתב־העת ‘סטרדיי רביו.’

בתגובה לאותו מאמר קיבלתי מספר מכתבים, אחדים מנומסים ואחרים גסים ומעליבים, אך כולם כאחד הביעו ספקות חמורים ביותר לא רק באשר לרעיונו של או’ניל, אלא באשר לערכו של כל רעיון שהוא בדבר עזיבת כדור הארץ. קריאת המכתבים העציבה את רוחי, כי ברובם לא היתה מצוייה כל התייחסות שפויה לעניין. אחדות מדעות־הנגד הובעו בכובד ראש ובכוונה טובה, אך אף לא אחת היתה הגיונית.

איש מהכותבים לא העלה, למשל, את אחד משני הנימוקים הטכניים העיקריים העלולים לפגום בתמונה היפה של יישוב־החלל. ואלה הם:

ראשית: היקום הינו, על פי רוב, מקום מסוכן לחיות בו בגלל שטף הקרינה הקוסמית, אשר קיים בכל מקום, ככל הידוע לנו. הקרניים הקוסמיות הינן בעלות כושר חדירות גבוה, סכנתן רבה, ואין זה קל להתגונן בפניהן או לנטרל אותן.

אנו מצליחים להתקיים על פני כדור הארץ הודות לשדה המגנטי שיש לנו המסיט חלק מהקרניים, והודות לשכבת האטמוספירה הבולעת את הגרועות שבהן. היינו יכולים להסתדר גם על הירח, שהינו חסר שדה מגנטי ואטמוספרה, לו בנינו את המושבה במעמקי קליפת הירח, שהיתה משמשת לנו הגנה.

אך האם נוכל להתגונן בפני הקרינה הקוסמית בתוך מושבת־חלל שדפנותיה דקות יחסית, ושהאטמוספרה בה נמצאת בפנים? או’ניל סבור שאם המושבה גדולה דייה, ניתן לתכננה כך שכמות מספקת של קרינה תיבלע לפני שתגיע אל האנשים.

שנית: למושבת חלל יש שדה כבידה בלתי משמעותי משלה, ועלול להיות שללא כוח המשיכה יהיו החיים בלתי נוחים, ולטווח ארוך אולי אפילו בלתי אפשריים. בכדי לספק את התחליף לגרביטציה מוצע לכן לסובב את המושבה במהירות מספקת כך שיווצרו כוחות צנטריפוגליים אשר יחזיקו את כולם על פני המשטח הפנימי של דופן המושבה, בכוח השווה לכוח המשיכה של כדור הארץ.

אך במושבה קטנה יחסית אין הכוח הצנטריפוגלי זהה ממש לשדה המשיכה של עולם גדול־מימדים. עוצמת האפקט הצנטריפוגלי יורדת מהר מאד ככל שמתרחקים מהדופן הפנימית של המושבה, בעוד שעוצמת שדה המשיכה הולכת וקטנה לאט מאד ככל שמתרוממים מעל פני הארץ. כוח המשיכה הקבוע של הארץ יוחלף בכוח משתנה במידה רבה שישרור במושבה, והדבר עלול לגרום לצרות.

בעיה נוספת הכרוכה בכך היא תופעת ‘כוח קוריוליס’, שהוא קטן (אם כי ניתן למדידה) על פני הארץ, ואשר יהיה חזק בהרבה במושבת־חלל. למעשה, פרושו של הדבר יהיה שאם יקפוץ מישהו למעלה, או יזרוק משהו למעלה – הדבר, או האיש, לא יפול בחזרה לאותו מקום. התנהגותם של גופים נעים תהיה שונה למדי מזו שעל פני הארץ, וזה עלול לגרום לצרות.

פרופ' ג’רלד או’ניל מסביר את מבנה אחת הגרסאות האפשרויות של ‘מושבת־חלל’

אולם לא אלה היו טענות הנגד שהעלו כותבי המכתבים. טענותיהם היו שונות, ואוויליות למדי – עד כי התקבל הרושם שכולם סובלים ממה שאני מכנה ‘טרוף רדת־הלילה’ (השגעון הנגרם על ידי מראה הכוכבים).

קוראים אחדים, למשל, דחו את כל העניין בטענה שזהו ‘מדע בדיוני’ והתרעמו קשות על כי המגזין ואנוכי העמדנו פנים כאילו עסקנו במדע ממש.

כן, היה ברור שאותם אנשים ידעו שהנני סופר מדע בדיוני, ולכן, כך אני מניח, חשו שזוהי דרך נאותה להביע את שאט־נפשם ממני וממאמרי כאחד.

אך בעשותם כן, הם גילו שאין להם כל מושג מה זה מדע־בדיוני (פרט לעובדה שזה “משהו שנכתב על ידי איזאק אסימוב”).

מדע בדיוני, בצורתו ה’נוקשה,' הקפדנית ביותר, עוסק באקסטרפולציות, בהשלכות מהמצב הנוכחי של ידע מדעי וטכנולוגי. הוא מניח את קיומה של התפתחות אחת לפחות, העשויה להיות אפשרית או חסרת כל סיכוי להתממש, ועל יסוד הנחה זו נבנה הסיפור.

אך לא כזה הוא הרעיון של מושבות החלל, כפי שהוצג על ידי או’ניל. רעיון זה עושה שימוש בטכנולוגיה הנמצאת היום ‘על המדף,’ בשיטות וטכניקות המצויות כבר כיום תחת ידינו, ואינו מחייב כל התקדמות מדעית מעבר לזו הקיימת בהווה. במובן זה, מושבות־החלל של או’ניל אינן מדע בדיוני אלא טכנולוגיית־חלל ישרה.

מי אומר זאת? איזאק אסימוב, סופר המד"ב?

כמובן שלא. אינני מומחה בזה. מי שאמר זאת הוא ג’רלד או’ניל בעצמו, וכישוריו הם ללא דופי. הוא אינו רק פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת פרינסטון, אלא גם בעל הישגים רבים בתחום המחקר הגרעיני. היה זה הוא אשר העלה את הרעיון של טבעות אחסון חלקיקים שבהן משלחים שני מאיצים אלומות חלקיקים המתנגשות חזיתית זו בזו, כדי להגדיל במידה רבה את אנרגיית־ההתנגשות מבלי להגדיל את המאיצים. (ראו מאמרו על הנושא בגליון נובמבר 1966 של ‘סיינטיפיק אמריקן.’)

כמובן שגם או’ניל עלול לטעות. הוא איש מזהיר, אך גם אנשים מזהירים הינם רק בני אדם. אך רעיון מושבות־החלל שלו פורסם ונדון באופן גלוי ופומבי במספר וועידות, ועמד בפני בקורות שונות ומשונות. ולא עבר זמן רב עד שגם נאס"א (סוכנות החלל והתעופה האמריקנית) הציעה לבנות מושבת־חלל (שונה במקצת מזו שהוצעה על ידי או’ניל) במהלך מחצית־המאה הבאה.

כיתוב: זוג מושבות חלל גליליות

הייתי אומר, איפוא, שהרעיון איננו בגדר מדע־בדיוני.

מובן שהקוראים שכתבו אלי התכוונו אולי לכך שמושבות החלל הינן מדע־בדיוני פשוט מפני שאינן קיימות. אולי זוהי הגדרתם למדע בדיוני – התייחסות לכל דבר שאיננו קיים עדיין. במקרה זה:

– הנחיתה על הירח היתה מדע בדיוני בשנת 1968.

– פצצת הביקוע הגרעינית היתה מדע בדיוני ב־1944.

– המטוס היה מדע בדיוני ב־1902, וכן הלאה.

אם זהו מדע בדיוני, הרי שאני מאחל לעצמי לכתוב מאמרי מדע־בדיוני לכתבי־עת כלליים מעתה ועד עולם.

מספר קוראים התרעמו על כך שאני מעורר תקוות־שווא בנוגע להתפשטות אזור מחייתו של המין האנושי; שאני משכנע אנשים שהאנושות תפרוץ בקרוב אל החלל ולכן אין כל צורך בהגבלת הילודה. לכן תימשך התפוצצות האוכלוסין ותיגזר כלייה על האנושות.

הדבר הציק לי, ואני מודה שהצטערתי על כי לא הבהרתי באותו מאמר שלטווח קרוב לא ישפיע יישוב־החלל כהוא זה על בעיית ריבוי האוכלוסין על פני כדור הארץ. ככלות הכל, מה משמעות תהיה למושבת־חלל בת 10,000 נפש שאותה אולי נבנה במשך 50 השנים הבאות, ביחס לעובדה שלאוכלוסיית כדור הארץ יתווספו עד אז 7,000,000,000 (שבעה מיליארד) נפש, לפי קצב הריבוי הנוכחי. החסירו 10,000 מ־7,000,000,000 ויישארו לכם עדיין בערך 7,000,000,000.

אני מודע לסכנת התפוצצות האוכלוסין לא פחות מכל אדם אחר בעולמנו, וכתבתי על כך לא פעם. עם זאת, נדהמתי מיחסם הבלתי־רציונלי של הכותבים לעניין זה. הם חוששים כנראה שכל שיפור שיפקוד את האנושות הינו רע מיסודו מכיוון שהדבר גם עלול לעודד את המשך התפוצצות האוכלוסין. נדמה לי שהם מייחלים נואשות להרעה מואצת של המצב על פני כדור הארץ, כדי שהאנשים ישתכנעו לנקוט בפעולה. הרי זה כאילו הם סומכים על שואה כדי למנוע שואה.

אך האם זהו המוצא היחיד? המאמצים לפקח על הריבוי הטבעי מחד גיסא, ולשפר את חיי האדם מאידך, אינם נראים בעיני בהכרח כסותרים זה את זה. משל למה הדבר דומה? נניח שפלוני שרוי בחובות עד צווארו ואם לא ישיג את הכסף עד סוף השנה יהיו חייו בסכנה. יש לו הכנסה מסויימת, ואם יצמצם את הוצאותיו עד כדי רעב, יש לו סיכוי להינצל. אך נניח שבא אליו ידיד ומציע לו להגדיל את הכנסתו על ידי נקיטת צעדים מסויימים.

האם בכך עושה לו ידידו שירות־דוב? הימשיך בעל החוב לבזבז כספים יותר מתמיד, ביודעו שיש בכוחו להגדיל את הכנסתו ובכך יגדיל למעשה את חובו ויקרב את קיצו? או שמא יקדם בברכה את תוספת ההכנסה ויבין שאפשר גם לקמץ בהוצאות וגם להגדיל את ההכנסה בעת ובעונה אחת, דבר שיועיל לו יותר מאשר לו התרכז רק באחת מדרכי הפעולה?

ובכן, במה יבחר?

אם הוא מטומטם עד כדי טירוף, יניח לתוספת ההכנסה לפתותו ליתר הוצאות וחובות. אם הוא חלש אופי ללא תקנה, יסרב לקבל תוספת הכנסה מחשש שיתפתה למעשי שטות. אם, לעומת זאת, הוא שפוי – יתפוס את ערכה של האיסטרטגיה המשולבת.

אותם אנשים שכתבו אלי משוכנעים בברור שבני אנוש הינם, באופן קולקטיבי, שוטים וחלשי אופי עד כדי טרוף. אולי זה באמת נכון, אך אם זה כך אזי דבר לא יציל את הציוויליזציה שלנו ואנו רשאים לשכוח את האיסטרטגיות כולן.

על כן אין לנו מה להפסיד אם נניח, בתור תרגיל אקדמי, שבני האדם יפעלו באופן רציונלי למדי כדי להציל את הציוויליזציה, לפני שיהיה מאוחר מדי. לכן עלינו לדחוף לכיוון האיסטרטגיה המועילה ביותר. כלומר, להקטין את קצב ריבוי האוכלוסין מהר ככל שנוכל, ובאותו זמן לעשות כמיטב יכולתנו להשגת מרחבי מחיה, מקורות מזון, אנרגיה ומשאבים רבים ככל האפשר.

למען האמת, המשל שלי איננו מדוייק לגמרי מכיוון שתיארתי את בעל החוב בתור אדם המודע למצבו הנואש, בעוד שמרבית אוכלוסיית העולם או שאיננה מודעת כלל לבעיית התפוצצות האוכלוסין, או שהיא מבטלת את חשיבות הבעיה מסיבות אלה או אחרות. אך זוהי בעיה שיש לתקוף אותה באמצעות חינוך, ולא על ידי הזמנה נואשת לשואה. אם רק שואה יכולה לחנך, הרי שהאנושות הינה מטורפת והציוויליזציה תגווע – ואני יוצא מתוך הנחה שאין הדבר כך.

יש המתנגדים לכל העניין בטענה שביצוע תכנית מושבות החלל יהיה יקר מדי.

נאס"א מעריכה שהמושבה הראשונה תעלה כמאה מיליארד דולר שיתפזרו על פני חמישים השנים הבאות, דהיינו שני מיליארד דולר לשנה. יש להתבונן בעניין בפרספקטיבה הנכונה, כדי להבין עד כמה בלתי רציונלי הינו טיעון המחיר.

כמה כסף מבזבזים האמריקאים בכל שנה על משקאות משכרים וסיגריות? למען האמת, אינני יודע, אך אני מוכן להתערב שהסכום עולה על שני מיליארד דולר לשנה. וזה כולל רק את הסכום שבוזבז ממש על שתיה ועישון. אך מה בדבר הערך הכספי של האנשים שנפגעו על ידי נהגים שתויים? מה בדבר שוויים הכספי של הבניינים שעלו באש והאנשים שנהרגו בשריפות שנגרמו מסיגריות? מה בנוגע לערכם של היערות שנשרפו בגלל רשלנותם של מטיילים מעשנים? ומה בנוגע לסרטן הריאות והתקפות הלב הנגרמים כתוצאה מעישון?

נמל היציאה לכדור הארץ

סַכּמו את כל אלה. אם אנו מסוגלים לבזבז כמויות כסף אסטרונומיות על הֶרגלים שהינם קטלניים הן למתמכרים להם והן לרבים אחרים, האין זה טירוף להתנגד להוצאה קטנה יותר על תכנית העשויה להביא לאנושות תועלת שלא תשוער?

אולי תטענו שאנשים פרטיים נהנים מעישון ושתיה, ולא יוותרו על תענוגותיהם למען מושבות בשמיים, ושקל לי לגנות הרגלים שאינם שלי ולכן אינני יודע מה אני מפסיד.

אם כך, חישבו על הוצאות החימוש. כמה כסף בוזבז (רק כסף; נתעלם מחיי אדם ודברים מופשטים כמו האושר האנושי.) על מלחמות, רק במאה העשרים? כמה כסף בוזבז ומבוזבז על הכנות למלחמה?

נניח שנפתֵחַ עולם ללא מלחמה. ההון שייחסך יספיק לתכניות יישוב החלל במידה כפולה ומכופלת, מבלי להזכיר אפילו את החיים שיינצלו והסבל שיימנע.

יש לזכור גם שמחיר המלחמה (כמו זה של האלכוהול והטבק) הולך ועולה בהתמדה בכל ימי ההיסטוריה המודרנית. לעומת זאת, למחיר יישוב החלל יש סיכוי טוב לרדת. יותר ויותר עם ניצול הירח כמכרה לחומרי גלם, החלל כזירת־עבודה ומתיישבי החלל כפועלים. עם הזמן, ישיבו המתיישבים לכדור הארץ יותר ממה שיקחו ממנו (למשל, אנרגיית שמש מוקרנת).

אך האם אין כל אלה דברים נבובים? הייתכן שהמין האנושי יזנח את המלחמה ויתפרק מנשקו? האין זה חלום־שווא, ולכן לעולם לא ייחסך הכסף למען יישוב החלל? במקרה כזה, אין גם סיכוי רב שנרחיק לכת אל תוך המאה ה־21 מבלי שתיפגע הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו. שום פעולה לא תציל אותנו, ולכן בוודאי נוכל לשעשע את עצמנו בתקוות גדולות.

יש החשים שמושבות החלל תיכשלנה מכיוון שאיש לא ירצה לחיות בסביבה הנדסית־ממוכנת.

איני יודע אם יש לבכות או לצחוק לשמע דברי הבל אלה, שהרי איש לא יוכל להחזיק בדעה זו מבלי להתכחש לכל פיסת היסטוריה של המין האנושי.

הערים הראשונות נבנו לפני כ־10,000 שנים, ומאז הולך העולם והופך לעירוני יותר ויותר. היו ירידות בעיור במהלך תקופות־חושך, אך המגמה הכללית היתה תמיד כלפי מעלה. ב־1900 חיו בערים רק 15% מתושבי ארה"ב, אך ב־1970 הגיע מספרם ל־87%.

ברור שאזורים עירוניים הינם הנדסיים הרבה יותר (יותר מלאכותיים, יותר רחוקים מהמצב הטבעי המקורי, יותר תלויים בטכנולוגיה מורכבת) מאשר אזורים כפריים, ורמת המיכון בערים הולכת ועולה בהתמדה. בניגוד לדעתם של כל מתנגדי המיכּוּן, מראה ההיסטוריה של עשרת אלפי השנים האחרונות רעב מתמיד של האנושות ליתר מיכּוּן. כיום התנועה אל הערים הינה גדולה מתמיד.

האם לא קיימת גם בריחה מהערים, תשאלו? אכן, יש בריחה מהכרכים המרכזיים שבהם המיכּוּן מיושן ומתמוטט. הנהירה היא אל פרברי הערים, שבהם המיכּוּן יעיל ומתפקד. אין מנוסה מהמיכּוּן אלא אל מיכּוּן טוב יותר.

היש תנועה בחזרה אל הקרקע? בכל דור יש זרם חלוש (אך רעשני) בצד הגל הגואה.

איך אפשר לומר, איפוא, שאיש לא יחפוץ לחיות בסביבה ממוכנת?

אנשים אחדים כתבו שהבעייה היא במיקום – איש לא ירצה לנטוש את כדור הארץ כדי לחיות במושבת־החלל. שימו לב, אלה שכתבו לי זאת הינם אמריקאים ואמורים לדעת משהו על תולדות אמריקה. ואם אכן כך הדבר, מהם טענותיהם אם לא תוצר של אי־רציונליות?

שוו בנפשכם שמישהו בא ומציע לכם הצעה שכזאת: עליכם לעלות על אונייה קטנה וצפופה, עם מזון גרוע וללא פרטיות. עליכם לבלות שישה שבועות בטלטולים ותלאות באוקיאנוס, כשכל סערה מאיימת להטביע אתכם במצולות. אם יתמזל מזלכם ותישארו בחיים עד הגיעכם אל היבשה, תמצאו את עצמכם בישימון פראי מול אוכלוסיית ילידים עויינת. האם תסכימו?

רבים עשו זאת. כך נוסדו המושבות הראשונות באמריקה בתחילת המאה ה־17. כאחד־עשר אלף איש באו אל מושבת ויריג’יניה בין שנת 1607 ל־1617. מתוכם עשרת אלפים שבקו חיים וב־1617 נותרו רק כאלף איש. ולמרות זאת המשיכו האנשים לבוא.

או תארו לכם את ההצעה הבאה: עליכם להיטלטל בספינת־קיטור במשך שבוע או יותר. תצטופפו במחלקה למעוטי אמצעים, ולבסוף תגיעו לשכונת עוני בעיר דחוסה ותזיעו בבית־חרושת במשכורת־רעב. האם תעשו זאת?

מיליונים עשו זאת במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20, ומילאו את ארצות־הברית בכל הקבוצות האתניות של אירופה.

או ההצעה הבאה: עליכם לנסוע בעגלה או ללכת ברגל ולעבור כ־2500 קילומטרים של אדמה שוממה, בחלקה מדבר, כשאתם חשופים להתקפות ילידים עוינים. כגמול לסבלכם תגיעו לבסוף לחבל ארץ שבו יש אולי זהב ואולי לא, ושאותו אולי תמצאו אחרי ייסורים אין קץ, ואולי לא.

אינספור אנשים עשו בדיוק כדבר הזה בשנת 1849 ואחריה. אחרים הצטרפו לנהירה מטורפת דומה כמחצית המאה מאוחר יותר, כדי לחפש מכרות זהב בצפון אלסקה ובקנדה.

לא ירצו ללכת? כל ההיסטוריה מוכיחה לנו שכאשר החיים הישנים הופכים לבלתי נסבלים, יסתכנו האנשים בכל סכנה וינדדו לכל מרחק כדי למצוא חיים חדשים ולהתחיל התחלה חדשה.

כמעט בלתי נמנע הוא שבמהלך חמישים השנים הבאות, בעת שהאנשים על פני כדור הארץ ינסו נואשות לבלום את ריבוי האוכלוסין, ייעשו החיים פחות ופחות נסבלים.

לא ירצו ללכת? לכשיוצעו עשרת אלפים מקומות במושבת החלל הראשונה, אני חושד שיימצאו עשרה מיליון מתנדבים.

ביצוע עבודות מחוץ למעטפת המושבה

אחדים נשאו עיניהם אל העתיד, עת יהיו מושבות חלל בשפע, והביעו חשש שכל האנשים המלומדים, המתוחכמים והנבונים ינטשו את כדור הארץ – כל אותם אנשים יפים שהעולם אינו יכול להרשות לעצמו לאבדם. הם חוששים שיישוב החלל יותיר על כדור הארץ ערימת גרוטאות אנושיות.

גם חשש זה מוכיח את חוסר הרציונליות שהשכיח עד כדי כך את דברי ימי אמריקה מזכרונם של אותם חששנים.

לשם מה ירצו האנשים המתקדמים, המבוססים והמשכילים לנטוש את כדור הארץ ולנדוד אל מושבות החלל? הרי יוכלו לחיות ברווחה גם כאן. האם היו אלה המשכילים, המתקדמים והמבוססים אשר הצטופפו בתוך האוניות הרעועות כדי להגיע אל העולם החדש? האם היו אלה המשכילים, המתקדמים והעשירים אשר נטשו את ערי המזרח כדי לתור אחר מכרות הזהב של קליפורניה?

מבט על מושבת־חלל גלילית – בצדדים חלונות דרכם נשקפים כדור הארץ, הירח והחלל

לא ולא. אלה שעשו זאת לא היו אצילֵי בריטניה, אלא איכרים איריים מזי־רעב, לא אנשי חצרו של הצאר הרוסי, אלא יהודי הגיטאות העלובים. אמנם כן, באו גם אי־אלה תלמידי חכמים, אך הרוב המכריע היו אלה אשר מצבם בבית היה רע עד כדי־כך שלא סכנות המסע ולא קשיי הארץ החדשה הרתיעום.

שירה של אמה לזארוס, החקוק על ‘פסל החירות’, מבטא זאת היטב. הנה קטע ממנו (בתרגום חופשי):

אפשר שעלי לזכור זאת טוב יותר מאלה שכתבו לי את המכתבים, שכן הורי ואני היינו חלק מאותם פליטים אומללים. נחתנו בחופי אמריקה בשנת 1923, שנה לפני שננעל שער הזהב.

לא, איננו עומדים לאבד את מיטב אנשינו בגלל המושבות. דווקא המסכנים יתאוו לצאת. יהיה עלינו לשחד ולפתות את ‘החתולים השמנים,’ אם נרצה שמישהו מהם יילך.

יש החוששים מ’גזענותן' של המושבות, שכן בני ‘העולם השלישי’ (כך כינום כותבי המכתבים) ירצו לצאת אל המושבות אך לא יוכלו, בחסרם כל נסיון ויכולת לתפקד בטכנולוגיית־חלל.

כיצד אפשר לטעון טענת־טירוף שכזאת?

אזכיר שוב את הורי. הם לא ראו מעולם את האוקיאנוס לפני מסעם לניו־יורק. הם לא ראו מימיהם אניה לפני שעלו על סיפונה. ואחרי שעלו, החושבים אתם שהיה להם שמץ של מושג כיצד פועלת האוניה, או אפילו כיצד היא צפה? זה לא עצר בעדם מלשים פעמיהם אל ארצות־הברית.

למען השם, האם קשה לתפוש שכדי לצאת מהארץ אל מושבת חלל אין הכרח להיות לא מהנדס־חלל, לא טייס של חללית, ואף לא להיות בעל נסיון כלשהו בחלל?

מה שכן צריך כדי להגיע לשם, הוא (עיצרו את נשימתכם) – כרטיס.¹

אז הרי לכם ‘טירוף רדת־הלילה.’ יש אנשים שדעתם נטרפת בראותם את הכוכבים. וכי אלו מסקנות אחרות ניתן להסיק מסוג הטיעונים שהעלו?

עלול להיות שבתחילת המאה העשרים ואחת תהיה כבר הציוויליזציה הטכנולוגית שלנו במצב של התפרקות חסרת תקנה. אם כך יהיה, הרי שלא נצא אל החלל; אולי לעולם לא נצא אל החלל.

אך נניח שנמשיך להתקיים במאה העשרים ואחת. במקרה זה, בעולם ללא מלחמה ועם שעור ילודה נמוך, החלל ייחקר וייושב, ותבוא שעתו של שלב התפשטות מוגברת ומחודשת של המין האנושי, לקראת רמת ציוויליזציה חדשה וגבוהה לאין־שעור מקודמתה.

אני לא אזכה כבר לראות זאת בחיי, אך אין זה משנה כלל, שכן אני רואה זאת בעיני רוחי, ולכן – בהנחה שהציוויליזציה שלנו תחזיק מעמד – אני יודע שכך יהיה!