קליפורד ד. סימאק איננו דמות חדשה לקוראי ספרות המד“ב בישראל. סיפרו המפורסם ‘עיר’ הספיק לצאת אצלנו בשלוש מהדורות (הצלחה מסחררת במונחי שוק הספרים בארץ) ואף אנו ב”פנטסיה 2000" לא טמנו ידנו בצלחת. הסיפור ‘אח’ (פנטסיה 2000, גליון מס' 3) הציג לראשונה את סימאק כמחבר סיפורים קצרים – וכפי שמתברר בהצלחה לא פחותה מזו שנפלה בחלקו כמחבר ספרים. לאור כל האמור לעיל, בטוחים אנו כי תשמחו לקרוא סיפור קצר נוסף מפרי עטו של סימאק.
* * *
זה התחיל כיום מזופת.
בצידו השני של הרחוב הפעיל ארתור בלזן את התיזמורת שלו בשש לפנות בוקר וגרם לי להזדקף במיטתי בבהלה. מה אני אגיד לכם, בלזן אמנם מתפרנס מעבודתו כמהנדס, אבל השיגעון האמיתי שלו הוא המוסיקה, ובהיותו מהנדס, אין הוא מסתפק במוסיקה סתם. הוא חייב לעשות מזה עסק רציני.
שנה או שנתיים לפני כן, עלה במוחו הרעיון של סימפוניה רובוטית. ולאיש הזה יש כשרון, חייבים להודות. הוא התחיל לעבוד על הרעיון שלו ותיכנן מכונות שתוכלנה לקרוא – לא רק לנגן, אלא גם לקרוא – מוסיקה מעל סרטי ההקלטה. אחר כך בנה מכונות רבות שמשמיעות את המוסיקה הזאת – והניח את כל הציוד בסדנה שבמרתף ביתו.
והוא העמיד כל אחת ואחת מהן בניסיון.
קל להבין שזה היה מבצע נסיוני, ושהרבה עבודת תיכנון־מחדש והתאמה צריכה היתה להעשות. בלזן היה קפדן ביותר בקשר לאיכות הביצוע שהפיקו המכונות שלו, לכן היה עליו להעמידן בנסיונות רבים – ובקול רם מאד – והוא לא היה מרוצה עד אשר היה המכשור בדיוק באותו מצב כפי שסבר בלזן שעליו להיות.
בחלל האויר של השכונה שלנו ריחף הרעיון של הקמת חוליית־ביצוע־לינץ', אך הוא לא יצא לפועל מעולם. זאת הצרה, או אחת הצרות עם השכונה שלנו – הם מוכנים לדבר עד שיתיבש לך השכל, אבל כשצריך לעשות משהו – אף אחד לא יזיז אצבע.
בשלב זה איש לא יכול היה לראות איך מחסלים את הרעש הנורא שהקים בלזן. העבודה על קבוצת כלי ההקשה ארכה למעלה משנה וזה היה רע למדי. עתה הוא התחיל לעבוד על קבוצת המיתרים וזה היה הרבה יותר גרוע.
במיטה לידי הזדקפה גם הלן בבהלה ואטמה את אזניה בידיה, אך לא יכלה שלא לשמוע את הרעש. בלזן הפעיל את המערכות בעוצמה הגבוהה ביותר כדי להשיג מה שהוא כינה בשם ‘תחושת המוסיקה.’
שיערתי שעד אותו רגע הספיק כבר להעיר את כל השכונה.
“טוב, זהו זה,” אמרתי והתחלתי לצאת מהמיטה.
“אתה רוצה שאכין לך ארוחת בוקר?”
“כן, את יכולה כבר להתחיל להכין,” אמרתי. “אף אחד לא יצליח לישון עם כל הרעש הזה מסביב.”
בזמן שהחלה בהכנת ארוחת הבוקר, יצאתי לעבר הגינה שמאחורי המוסך לראות מה שלום פרחי הדליה. לא איכפת לי לספר לכם שאני גאה מאד בפרחים הללו. עת היריד כמעט הגיעה וכמה מהם יהיו בפריחה מלאה בדיוק בזמן התצוגה. כאמור, יצאתי לעבר הגינה אבל לא הצלחתי להגיע לשם. ככה זה בשכונה שלנו. הבן־אדם מתחיל לעשות משהו ולא גומר את זה, כי תמיד יש משהו שתופס אותו פותח איתו בשיחה קצרה.
הפעם היה זה דאובי. דאובי הוא ד"ר דרבי וולס, זקן תמהוני בעל פאות לחיים לבנות, החי בשכנות לביתנו. כולנו מכנים אותו דאובי והוא איננו מתנגד לזה. זה אפילו מעין אות כבוד עבורו. היתה תקופה שדאובי היה אנטומולוג1 בעל שם מסוים באוניברסיטה הקרובה והסטודנטים שלו הם שהדביקו לו כינוי זה. הכינוי לא היה עיוות של שמו האמיתי אלא נבע דווקא משמו הלטיני של אחד מסוגי הצרעות שדאובי גילה בו עניין.
אך דאובי היה עכשיו פנסיונר הולך בטל ועל סדר יומו לא היה כלום, חוץ מהמינהג לערוך שיחות ארוכות וחסרות טעם עם כל מי שהצליח ללכוד ברישתו.
ברגע שהנחתי עליו את עיני, ידעתי שאני אבוד.
“ברצוני לקבוע כי יש לציין לשבח,” אמר דאובי, נשען על גדר ביתו ושוקע בשיחה באורך־מלא מיד כשהייתי בטווח־שמיעה, “אדם אשר חמד לו תחביב. אך טענתי היתה שעיסוק בתחביבו בצורה כה רעשנית בשעה זו של השחר – מהווה חוסר התחשבות מוחלט מצד אותו אדם.”
“אתה מתכוון אליו,” אמרתי, תוך שאני מצביע באגודלי לעבר ביתו של בלזן, ממנו המשיכו עדיין החריקות והיללות לבקוע בעוצמה מלאה.
“בדיוק,” אמר דאובי, מסרק את פאות לחייו הלבנות בהבעת הירהור. “עם זאת יש לזכור, כי אפילו לרגע קט לא הייתי מעלה בדעתי לשלול מאותו אדם את הערצתי המלאה.”
“הערצתך?” תבעתי. ישנם מקרים שבהם אני מתקשה מאד להבין את דאובי. לא כל כך בגלל אורח הדיבור דמוי־הדרשה שלו, אלא בגלל אורח מחשבתו המנופח.
“בדיוק,” אמר לי דאובי. “הערצתי אינה נתונה למכונות, על אף שהן מהוות בעיני פלא אלקטרוני, אלא לצורה בה תיכנן אותן. המיכון שיצר על מנת ליצור מוסיקה זאת הינו מדהים. לעיתים בלתי־אנושי כמעט.”
“כשהייתי ילד,” אמרתי, “היו לנו פסנתרים אוטומטיים שפעלו בערך על פי אותו עיקרון”.
“כן, ראנדל, אתה צודק בהחלט,” הודה דאובי, “העקרון היה קיים כבר אז, אולם דרך הביצוע – חשוב אודות דרך הביצוע! כל שמוטל היה על אותם פסנתרים ישנים היה לקשקש בעליזות, ואולם בלזן הצליח להפיק ממכשיריו ניואנסים מעודנים ביותר…”
“פיספסתי כנראה את הניואנסים המעודנים,” אמרתי לו בזעף. “כל מה ששמעתי אני היה רעש מחריש אוזניים.”
המשכנו לשוחח אודות בלזן ותזמורתו, עד אשר קראה לי הלן לארוחת הבוקר.
עוד לא הספקתי לחמם את הכיסא, וכבר שלפה לי הלן את רשימת התלונות שלה.
“ראנדל,” אמרה לי בהחלטיות. “המיטבח שוב מלא לגמרי בכל מיני נמלים. הן כל כך קטנות עד שבקושי אפשר לראות אותן, אבל הכל מלא בהן.”
“חשבתי שנפטרת מהן,” אמרתי.
“כן, עקבתי אחריהן עד לקן ושפכתי לתוכו מים רותחים. אבל הפעם אתה צריך לעשות את זה.”
“גם כמעט עשיתי את זה בפעם הקודמת,” אמרתי לה, “אבל את פשוט הישגת אותי.”
“וזה לא הכל,” אמרה. “למעלה בעליית הגג מסתובבות מין צרעות שכאלה. אתמול הן עקצו את הבת הקטנה של המונטגומרים.”
היא היתה מוכנה להמשיך ולדבר, אבל באותו רגע ניכנס לחדר בילי, ילדנו בן האחת עשרה, בריצה נירגשת.
“תראה, אבא,” קרא בהתלהבות, כשהוא אוחז קופסת פלסטיק קטנה. “יש לי פה אחת שלא היתה לי אף פעם לפני זה.”
לא הייתי צריך לשאול איזו “אחת”. ידעתי שזו בוודאי עוד צירעה או חרק אחר. בשנה שעברה זה היה איסוף בולים והשנה חרקים – וזה זה שקורה כאשר שכנך הוא אנתומולוג הולך בטל.
אחזתי בקופסה בחוסר התלהבות.
“חיפושית ממין נקבה,” אמרתי.
" לא, לא," אמר בילי. “זה יותר מדי גדול מכדי להיות נקבת חיפושית. הנקודות הן אחרות, והגוון בכלל לא נכון. החרק הזה זהוב ואילו נקבת החיפושית היא כתומה.”
“טוב, חפש את זה במגדיר,” אמרתי לו בחוסר סבלנות. הילד הזה מוכן לעשות כל דבר… רק לא לשבת ולקרוא ספר.
“חיפשתי כבר,” אמר בילי. “הסתכלתי בכל הספר ולא מצאתי.”
“הו, בשם אלוהים,” התפרצה הלן. “שב ואכול את ארוחת הבוקר שלך. מספיק בעיות יש לי עם הצרעות והנמלים בבית, אני לא צריכה שתבזבז את הזמן שלך באיסוף חרקים.”
“אבל אמא, זה חינוכי,” מחה בילי. “זה מה שד”ר וולס אומר, הוא אומר שיש 700,000 משפחות חרקים הידועות…"
“היכן מצאת אותה?” שאלתי, מתבייש במקצת בהתנפלות שלנו עליו.
“בחדר שלי,” אמר בילי.
“אצלנו בבית!” צרחה הלן. “לא מספיק לי עם הנמלים…”
“איך שאני גומר לאכול, אני הולך להראות אותו לד”ר וולס."
“אתה אל תטריד את דאובי, אתה שומע?”
“אני מקווה שהוא יטריד אותו מאוד,” אמרה הלן בשפתיים קמוצות. “זה דאובי שגרם לו להתחיל עם כל השטויות האלה.”
החזרתי לו את הקופסה ובילי הניח אותה ליד צלחתו והתחיל לאכול את ארוחת הבוקר שלו.
“ראנדל,” אמרה הלן, כשהיא עוברת לתלונה מס' 3 ברשימת התלונות שלה, “אני לא יודעת מה לעשות עם נורה.”
נורה היתה עוזרת הבית שלנו. היא באה לנקות פעמיים בשבוע.
“מה היא עשתה הפעם?”
“זה מה שהיא לא עשתה הפעם. היא אינה מוכנה לנקות את האבק. היא פשוט מנופפת מסביב במטלית שלה וזהו זה. היא לא מוכנה להזיז מנורות או אגרטלים.”
“טוב, אז תשיגי מישהי אחרת,” אמרתי.
“ראנדל, אין לך מושג על מה שאה מדבר, קשה למצוא היום עוזרות בית ואינך יכול לסמוך עליהן. לא מזמן דיברתי עם אימי…”
הקשבתי והגבתי בתגובות המתאימות. כבר שמעתי את כל הסיפור הזה.
מיד כשסיימתי את ארוחת הבוקר, יצאתי למשרד. היה עדיין מוקדם מדי לקבלת קהל, אבל היו כמה פוליסות שהייתי צריך לכתוב, ובכלל היתה לי עבודה. שעה או שעתיים נוספות שם, לא היו מזיקות לי.
הלן התקשרה אלי זמן מה אחרי שתים־עשרה והיא כולה נדהמת.
“ראנדל,” אמרה ללא כל הקדמות. “מישהו השליך סלע באמצע הגינה.”
“אמרי שוב,” אמרתי.
“אתה יודע, סלע ענק. הוא מעך את כל הפרחים.”
“הדליות!” זעקתי.
“ומה שמצחיק בכל העסק, זה שאין שום עקבות. בשביל להזיז סלע כזה אתה צריך משאית ו…”
“רגע, רגע. בואי נחשוב בשקט. מה, בדיוק, גודל הסלע הזה?”
“גבוה כמעט כמוני.”
“בלתי אפשרי,” סערתי. ניסיתי להרגיע את עצמי. “זו בדיחה,” אמרתי. “מישהו מנסה לעבוד עלינו.”
ניסיתי לחשוב מי זה מסוגל לעשות כדבר הזה ולא הצלחתי למצוא מישהו שיהיה מוכן לטרוח כל כך בשביל בדיחה שכזאת. אולי זה היה ג’ורג' מונטגומרי – אבל ג’ורג' אדם רציני מדי. אולי בלזן, אבל הוא שקוע מדי במוסיקה שלו מכדי להתעסק בבדיחות. או דאובי – לא ניתן להעלות בכלל על הדעת שהוא יתבדח אי פעם.
“גם כן בדיחה,” אמרה הלן.
אף אחד בשכונה שלי, אמרתי לעצמי, לא יהיה מוכן לעשות דבר שכזה. כל מי שהיכרתי קיווה שהפרחים הללו יזכו בפרס כלשהו.
“אני אגמור לעבוד מוקדם,” אמרתי, “ואז נראה מה אפשר לעשות בנידון.”
וזה על אף שידעתי שאפשר לעשות מעט מאד – פשוט לזרוק את כל הפרחים.
“אני אהיה אצל אימי,” אמרה הלן, “אשתדל להיות בבית מוקדם.”
קיבלתי לראיון לקוח נוסף, אבל לא היתה לי סבלנות אליו. כל הזמן חשבתי על הפרחים.
עזבתי את העבודה בערך בשתיים אחר הצהריים, וקניתי תרסיס נגד חרקים בסופרמרקט. התווית שעליו טענה שהוא יעיל נגד נמלים, מקיים, צרעות וכל מיני צרות צרורות אחרות.
כשהגעתי הביתה, מצאתי את ביל יושב על המדרגות.
“הלו, ילד. אין לך מה לעשות?”
“אני וטוני הנדרסון שיחקנו כמה זמן בחיילים, אבל התעייפנו.”
הנחתי את התרסיס על השולחן במיטבח ויצאתי לעבר הגינה. בילי הזדנב אחרי בעייפות.
ואכן הסלע היה זרוק שם, בדיוק באמצע ערוגת הפרחים וגודלו בדיוק כפי שתארה אותו הלן. זה היה מין דבר מצחיק, לא סתם חתיכת אבן, אלא גוש סלע רציני ביותר. צבעו היה אדום־דהוי וצורתו כדורית כמעט.
צעדתי סביבו בנסיון להעריך את הנזק שנגרם. אמנם נישארו כמה דליות בערוגה אבל רובן הלכו לאיבוד. לא היו שם עקבות ושום רמז לדרך שבה הסלע הגיע לאן שהגיע. הוא נמצא יותר מעשרה מטר מהרחוב ויתכן שמישהו הניח אותו באמצעות מנוף שהרים אותו מעל משאית, אבל זה נראה לא סביר שכן האזור היה מלא בחוטי חשמל וטלפון.
התקרבתי לסלע והצצתי בו מקרוב. פניו היו מכוסים בחורים קטנים ולא סימטריים שעומקם לא עלה על סנטימטר, וביניהם נראו פה ושם משטחים מבריקים במידת מה, כאילו חלק משטח פניו של הסלע הוסר ממנו. המשטחים הכהים הללו הבהיקו כאילו משחו אותם בשעווה, מה שהזכיר לי דבר־מה מלפני הרבה־הרבה זמן – כשחבר שלי לשעבר היה במשך זמן מה אספן אבנים.
התכופפתי עוד יותר קרוב לאבן, היבטתי באחד המשטחים החלקים ונראה היה לי שיכולתי להבחין באמצעותם שהאבן היתה עשויה שכבות גליות.
“בילי,” אמרתי, “האם היית מזהה – אם היו מראים לך אותו?”
“אני לא יודע, אבא, אבל טומי יוכל לזהות. הוא קצת אספן אבנים. הוא כל הזמן מחפש כל מיני אבנים מוזרות.”
גם הוא התקרב והביט באחד המשטחים החלקים. הוא הרטיב את אצבעו ושיפשף אותה בחוזקה במשטח.
“לא יודע,” אמר, " אבל אני חושב שכן."
הוא צעד כמה צעדים אחורנית והביט באבן בהערכה מחודשת.
“תראה, אבא, אם זה באמת… אָכָט2, זאת אומרת, אם זה.. אכט אחד גדול, הוא יהיה שווה הרבה־הרבה כסף, נכון?”
“אני לא יודע. אני מתאר לעצמי שיכול להיות שכן.”
“אולי מיליון דולר.”
נענעתי בראשי בשלילה. “לא מיליון דולר.”
“אני הולך להביא את טומי.” אמר.
הוא רץ מסביב למוסך כמו מטורף ויכולתי לשמוע אותו רץ במורד הרחוב לעבר ביתו של טומי.
הקפתי את הסלע מספר פעמים וניסיתי להעריך את משקלו, אבל לא היה לי שום ידע בשטח זה שיכולתי להסתמך עליו. חזרתי הביתה וקראתי את ההוראות שעל התרסיס. הורדתי את המכסה וניסיתי אותו. הוא באמת פעל.
אז כרעתי על ברכי ליד הסף של דלת המטבח וניסיתי לגלות באיזו דרך השתמשו הנמלים כדי לחדור פנימה. בהתחלה לא יכולתי לראות אף נמלה אחת אבל מהנסיון ידעתי שגודלן כשל נקודה קטנה, ונוסף על כל הצרות הן גם שקופות מעט וקשה מאוד לראותן.
דבר מה מבהיק שנע בפינת המטבח צד את מבטי, והסתובבתי לאותו כיוון במהירות רבה. על הרצפה התרוצץ מין כדור של ברק מוזהב והתקדם במהירות לעבר ארון המטבח שמתחת לכיור.
זו היתה עוד אחת מנקודות־החיפושיות המגודלות הללו. כיוונתי אליה את קוטל החרקים והרבצתי בה התזה הגונה, אבל היא המשיכה ישר קדימה ונעלמה מתחת לארון.
אחרי שהחיפושית נעלמה חזרתי לחפש נמלים ולא ראיתי שום סימן להן. אף אחת לא ניסתה להיכנס דרך הדלת. למעשה, אף אחת גם לא רצתה לצאת. אף אחת גם לא היתה ליד הכיור וגם לא מתחת לשולחן.
אז הלכתי החוצה לפתוח במבצע ‘צירעה’. ידעתי שזה עומד להיות עסק מסובך. הקן נמצא קרוב לעליית הגג וקשה יהיה להגיע אליו. עמדתי שם והבטתי בו, והחלטתי שהדבר הבטוח ביותר הוא לחכות עד הלילה ואז אהיה בטוח שכל הצרעות נמצאות בקן. אחר כך אשים סולם, אטפס למעלה ואכניס להן באבי אביהן, ואז ארד למטה במהירות המקסימלית תוך נסיון שלא לשבור את הראש ואסתלק. זו היתה חתיכת־עבודה שאני חייב להודות שלא היה לי שום חשק לבצע אותה, אבל, כמו שהבנתי מצליל קולה של הלן בארוחת הבוקר, לא היתה שום דרך להתחמק מהעניין.
על יד הקן התעופפו להן מספר צרעות ותוך כדי שאני עומד ומסתכל – אני רואה שתיים־שלוש נופלות מהקן ומתגלגלות על הארץ.
התפלאתי מה מתרחש שם, התקרבתי קצת, והנה אני רואה שהארץ כולה מלאה בגוויות של צרעות מתות. ממש באותו זמן נפלה עוד צרעה והתגלגלה על הארץ.
הסתובבתי קצת מסביב לקן וניסיתי לתפוס מה בדיוק מתרחש שם. אבל לא הצלחתי לברר כלום חוץ מזה שכל כמה דקות היתה עוד צירעה צונחת למטה.
אמרתי לעצמי שעד כמה שהעניין נוגע לי – זה בסדר גמור. אם יש משהו שהורג את הצרעות הוא יחסוך לי את המאמץ להיפטר מהן.
כשעמדתי להסתובב ולחזור הביתה כדי להחזיר את התרסיס ראיתי את בילי וטומי הנדרסון מתנשפים מרוב התרגשות.
“מר מרסדן,” אמר טומי, “הסלע שם הוא אכט, אכט מפוספס.”
“נו, טוב, אז יפה מאד,” אמרתי.
“אבל אתה לא מבין,” צעק טומי. “אף אָכָט לא יכול להגיע לגודל כזה. במיוחד לא אָכָט מפוספס. מקסימום בגודל של אגרוף.”
זה גמר אותי. תפסתי מרץ והלכתי לראות מה בדיוק קורה עם האבן הזאת. הנערים באו אחרי בריצה נרגשת.
הסלע היה חמוד ביותר. הנחתי עליו יד וליטפתי אותו. חשבתי על זה שהיה לי הרבה מזל שמישהו החליט לזרוק את הסלע הזה דווקא אצלי בחצר. שכחתי לגמרי את הפרחים.
“אני מתערב איתך,” אמר טומי ועיניו גדולות כמעט כמו צלחות, “שאתה יכול לקבל בשביל זה הרבה כסף.”
אני לא יכול להכחיש שבערך אותו רעיון עבר לי בראש באותו רגע.
שוב שלחתי את ידי ודחפתי במקצת את הסלע רק כדי להרגיש עד כמה הוא גדול ומוצק.
וכשדחפתי, הסלע התנודד במיקצת תחת הלחץ!
נדהמתי ודחפתי אותו שוב, קצת יותר חזק. הוא התנודד שוב.
עיניו של טומי בלטו מחוריהן. “זה מצחיק, מר מרסדן. לפי הגודל, זה לא היה צריך לזוז. זה חייב לשקול כמה טונות. אתה בטח נורא חזק.”
“אני לא חזק,” אמרתי. “לא כל כך חזק.”
גררתי את הרגליים חזרה הביתה, החזרתי את התרסיס, יצאתי החוצה והתיישבתי על המדרגות כדי לדאוג קצת. הנערים לא נראו בכלל בשטח. הם בטח רצו כמו מטורפים להפיץ את החדשות בשכונה. אם, כמו שטומי אמר, הסלע היה אָכָט, והיה כל־כך גדול, אז הוא בטח יהיה מוצג שגעוני בשביל כל מוזיאון, ויהיה גם שווה קצת כסף. אבל אם זה היה אָכָט, למה הוא היה כל כך קל? אפילו עשרה אנשים שהיו דוחפים בכל הכח, לא היו צריכים להזיז אותו.
ניסיתי גם לברר מה בדיוק יהיו הזכויות שלי אם באמת יתברר שזה אָכָט. הוא נמצא על אדמתי ואמור להיות שלי. אבל מה יקרה אם יבוא מישהו ויטען שזה שלו?
ועוד משהו: איך זה בכלל הגיע לכאן?"
הייתי עצבני ומלא דאגה כשהגיע דאובי והתיישב במדרגות לידי.
“הרבה דברים יוצאי דופן מתרחשים באזורנו.” אמר.
“שמועה גונבה לאזני לאמור – בגינתך מתנוסס לו… סלע אָכָט.”
“זה מה שאומר טומי הנדרסון. אני מניח שהוא יודע מה שהוא אומר. בילי מספר שהוא אספן אבנים.”
דאובי גרד בפאותיו. “דברים מופלאים הם התחביבים,” אמר. "במיוחד לגבי ילדים. הם לומדים מהם רבות.
“כן,” אמרתי ללא התלהבות.
“בנך הביא לעיוני חרק, על מנת שאסווג אותו, היום בעת ארוחת הבוקר.”
“הזהרתי אותו שלא יטריד אותך.”
“שמחתי על כך שהביא אותו,” אמר דאובי, “זה היה חרק שמעולם לא זכיתי לראותו לפני כן.”
“זה נראה לי כמו נקבת חיפושית.”
“כן,” הסכים דאובי. “קיים דמיון־מה. אך אין אני משוכנע לחלוטין, האמת ניתנת להאמר – אף אינני משוכנע שזה חרק כלל ועיקר. למעשה הוא דומה יותר לצב מאשר לחרק. השריון החיצוני הינו קשה ביותר, הראש והרגליים ניתנים לקיפול לתוך השריון, ואין לו מחושים.”
הוא הניד ראשו בהשתוממות. “אינני יכול להיות בטוח בכך, כמובן. בדיקה מעמיקה הרבה יותר תידרש בטרם ייעשה נסיון לסווג אותו. לא הזדמנו לך בדרך מקרה עוד כמה מוצגים ממין זה?”
“ראיתי אחד מתרוצץ על הריצפה לפני כמה זמן.”
“התהא זו טירחה רבה מדי עבורך ללכוד לי אחד מהם כשתראה אותו להבא?”
“לגמרי לא,” אמרתי. “אנסה לתפוס לך אחד.”
קיימתי את הבטחתי. אחרי שהלך ירדתי למרתף כדי לנסות לצוד לו אחד. ראיתי כמה מהם מתרוצצים, אבל לא הצלחתי לשים יד על אף אחד. וויתרתי על כל הרעיון בגועל נפש עמוק.
אחרי ארוחת הצהרים הגיע בלזן מעבר לרחוב. הוא היה נסער כולו, אבל בזה לא היה שום דבר חדש. הוא היה ברנש עצבני, דמוי ציפור, ולא היה צורך בהרבה מאמץ בשביל להוריד אותו מהפסים.
“שמעתי שהסלע בחצרך הינו מאָכָט.” אמר לי. “מה בכוונתך לעשות בו?”
“אה, אני לא יודע. בוודאי אמכור אותו, אם יהיה מי שירצה לקנות.”
“הוא עשוי להיות יקר ערך,” אמר בלזן. “אינך יכול להשאירו שם סתם כך. מישהו עלול לבוא ולסלק אותו.”
“אז אני מתאר לעצמי שאין מה לעשות נגד זה,” אמרתי לו. כל הלילה כדי לשמור עליו".
“אינך צריך להישאר ער כל הלילה,” אמר בלזן. “אני יכול לסדר זאת עבורך. אנו יכולים להקים רשת של חוטי־מילכוד הקשורים לפעמון אזעקה.”
זה לא עשה עלי רושם מלהיב במיוחד וניסיתי לשכנע גם אותו לרדת מהענין. אבל הוא התנהג כמו כלב ציד שעלה על עקבות שועל. הוא הלך למרתף שלו וחזר משם עם גליל חוטים וערכת־כלים, והתחלנו לעבוד על העסק.
המשכנו לעבוד כמעט עד שעת השינה, קשרנו את החוטים והיתקנו את הפעמון ליד דלת המיטבח. הלן הסתכלה על כל העניין בעין עקומה. הרעיון של השתלטות על המטבח שלה לא מצא חן בעיניה, עם או בלי אָכָט.
באמצע הלילה הזניק אותי רעם הפעמון מן המיטה החוצה כשאני שובר את הראש בנסיון לנחש מה לעזאזל עושה את הרעש הזה. אז נזכרתי ופרצתי בריצה לעבר המדרגות. על המדרגה השלישית לפני תחתית המדרגות דרכתי על משהו שהתגלגל לי מתחת לכף הרגל וזרק אותי בגילגול אדיר במורד המדרגות אל תוך חדר האורחים. תוך כדי גילגול נתקלתי במנורה שהתהפכה, נפלה עלי והכניסה לי מכה בראש. נעצרתי כאשר נחבטתי בכיסא, כולי מסובך בחוטי המנורה.
גולה, חשבתי. הילד הארור הזה שוב פעם פיזר גולות בכל הבית! הוא כבר עבר את הגיל לדברים כאלה. הוא יודע שאסור לו להשאיר גולות על המדרגות.
לאור הירח שחדר דרך החלון הגדול ראיתי את הגולה והיא נעה במהירות – לא מתגלגלת, נעה! ולידה היו עוד הרבה גולות, דוהרות על הריצפה. גולות מוזהבות המתרוצצות לאור הירח.
וזה עוד לא הכל – באמצע חדר האורחים עמד לו המקרר! פעמון האזעקה המשיך להרעיש עולמות ואני התרוממתי בקושי, השתחררתי מחוטי המנורה ורצתי לעבר דלת המטבח. מאחורי שמעתי את הלן מיללת עלי מן המיפלס העליון.
פתחתי את הדלת ושעטתי בריצה איומה ברגליים יחפות על פני הדשא הרטוב מטל, לעבר פינת הבית.
על יד הסלע עמד לו כלב מופתע. הוא הצליח איכשהו לסבך את אחת מרגליו באחד החוטים האידיוטיים של בלזן והוא עמד שם על שלשת רגליו הנותרות וניסה להשתחרר.
צעקתי עליו צעקה בריאה והתכופפתי לחפש בדשא משהו בשביל לזרוק עליו. הכלב נתן משיכה פתאומית והצליח להשתחרר. הוא ברח במהירות איומה לעבר הרחוב כשהאוזניים שלו מתנפנפות ברוח.
מאחורי השתתק פעמון האזעקה.
הסתובבתי וגררתי את עצמי חזרה הביתה, מרגיש כמו אידיוט.
לפתע נזכרתי שראיתי את המקרר עומד באמצע חדר האורחים. אבל, אמרתי לעצמי, זה בטח לא נכון. המקרר עומד במטבח ואף אחד לא היה מעלה בדעתו להזיז אותו משם. קודם כל, כי אין שום סיבה להזיז אותו לחדר האורחים כשמקומו הטבעי של כל מקרר הוא במטבח. אף אחד לא היה מנסה להזיז אותו ואפילו אם היה מנסה, הוא היה בטח מקים רעש שיכול לעורר מתים מקיברם.
אני הוזה הזיות, אמרתי לעצמי. הסלע והחיפושיות הרגיזו אותי עד כי כך שהתחלתי להזות.
אבל זה לא היה נכון.
המקרר נמצא עדיין במרכז חדר האורחים. התקע הוצא מהשקע והחוט הסתובב לו על הרצפה. על השטח הצטברה כבר שלולית רצינית מתא ההקפאה שהלך והפשיר.
“זה הורס את השטיח.” צרחה הלן כשהיא עומדת בפינה לוטשת עיניים במקרר העצבני. “והאוכל יתקלקל וה…” בילי הגיע בריצה במורד המדרגות, עדיין רדום למחצה.
“מה קורה פה?” שאל.
כמעט סיפרתי לו על החיפושיות המתרוצצות בבית, אבל החלטתי שעדיף לשתוק. לא היה שום טעם להרגיז את הלן יותר ממה שהיתה כבר עכשיו.
“בואו נחזיר את הקופסה הזאת למקומה,” אמרתי בטון נורמלי ככל שיכולתי. "שלושתנו יחד נצליח בזה.
משכנו ודחפנו והרמנו והזזנו, והצלחנו להחזיר אותו למקומו הנכון. הלן מצאה כמה סמרטוטים והתחילה כבר לנגב את השטיח הרטוב.
“היה מישהו ליד הסלע, אבא?” שאל בילי.
“רק כלב,” אמרתי לו. “זה הכל, רק כלב.”
"כבר מהתחלה הייתי נגד זה, "הצהירה הלן, רובצת על הברכיים ומנגבת את השטיח ברוגז רב. “זו היתה שטות גדולה. אף אחד לא היה גונב את הסלע. זה לא דבר שאתה יכול פשוט להרים ולקחת אותו. הבלזן הזה משוגע על כל הראש.”
“אני מסכים איתך,” אמרתי לה בנחת. “אבל הוא ברנש עם מצפון ונחוש החלטה, והוא חושב על כל דבר במונחים של אביזרים…”
“אנחנו לא נצליח לחטוף אף טיפת שינה,” אמרה. “נתעורר עשרים פעם בלילה ונרדוף אחדי כל מיני כלבים וחתולים. ואני גם לא מאמינה שהסלע הוא מאָכָט. אנחנו בסך הכל מסתמכים על טומי הנדרסון.”
“טומי הוא אספן סלעים,” אמר בילי, כשהוא מגן בעקשנות על ידידו. “כשהוא רואה אָכָט, אז הוא יודע שזה זה. יש לו בבית קופסת נעלים מלאה באבני אָכָט שמצא.”
והנה אנחנו עומדים כאן, חשבתי, מתווכחים על הסלע בזמן שהדבר שצריך להטריד אותו – הארוע בעל המשמעויות המטורפות ביותר – הוא המקרר.
והרעיון עלה במוחי – רעיון קלוש, מקרי, שהתגלגל משום מקום ונתקע לי במוח. רעדתי לשמע רעיון זה אך הוא שב וחזר אלי, התחפר במוחי ונשאר שם.
אולי יש איזה קשר בין המקרר לחיפושיות?
הלן התרוממה מהריצפה. “הנה,” אמרה בטון מאשים. “זה המקסימום שאני יכולה לעשות. אני מקווה שהשטיח לא נהרס.”
אבל, אמרתי לעצמי, חיפושית? אף חיפושית לא יכולה להרים מקרר. לא חיפושית, ולא אלף חיפושיות. ומה שיותר משכנע, אף חיפושית לא תרצה לעשות דבר כזה. לאף חיפושית לא איכפת אם המקרר נמצא בחדר האורחים או במיטבח.
הלן היתה עסוקה ביותר. היא פרשה את הסמרטוט הרטוב על הכיור כדי שיתייבש. היא נכנסה לחדר האורחים וכיבתה את האורות.
“אנחנו יכולים לחזור כבר למיטות.” אמרה, “אם יהיה לנו מזל נצליח לתפוס עוד כמה דקות שינה.”
ניגשתי לפעמון האזעקה שליד דלת המטבח וניתקתי את החיבורים שלו.
“זהו,” אמרתי לה. “עכשיו נוכל לישון בשקט.”
האמת היא שבכלל לא האמנתי שאצליח לישון. ציפיתי שאשאר ער כל הלילה מרוב דאגות בקשר למקרר. אבל בכל זאת נרדמתי, אם כי לא לזמן רב.
בשעה שש ושלושים הפעיל בלזן את התזמורת שלו והזניק אותי מהמיטה.
הלן התעוררה גם היא וסתמה את אוזניה באצבעות ידיה.
“הו, לא, עוד פעם,” אמרה.
הסתובבתי בכל רחבי הבית וסגרתי את כל החלונות. זה הפחית קצת מהרעש. “שימי את הכר על הראש שלך,” אמרתי לה.
התלבשתי וירדתי במדרגות. המקרר נמצא במיטבח והכל נראה בסדר גמור. כמה מן החיפושיות התרוצצו עדין פה ושם, אבל הן לא הטרידו אף אחד.
הכנתי לעצמי ארוחת בוקר והלכתי לעבודה. זה היה כבר היום השני ברציפות שאני מגיע מוקדם לעבודה. אם זה ימשיך ככה, אמרתי לעצמי, השכונה תצטרך להתארגן לעשות משהו בקשר לבלזן ולתזמורת שלו.
הכל התנהל כרגיל. במשך הבוקר מכרתי שתי פוליסות והייתי בדרך לשלישית.
כשחזרתי למשרד מוקדם אחר הצהרים חיכה לי מישהו עם מבט פראי בעינים.
“אתה מרסדן?” שאל. “אתה הבן אדם שיש לו סלע אָכָט?”
“זה מה שאמרו לי שהוא.” אמרתי.
האיש היה קצת מצחיק. הוא לבש מכנסי חאקי רחבים ומגפי גומי. בתוך חגורתו היה תלוי פטישון־סלעים. אחד מהפטישים האלה שבצד אחד יש להם פטיש ובצד השני חולץ־מסמרים.
“שמעתי על זה,” אמר האיש בהתלהבות וקצת בתוקפנות, “ואני לא מאמין. טרם היה גוש אָכָט בגודל כזה.”
גישתו לא מצאה חן בעיני. “אם באת לכאן בשביל להתווכח…”
“לא בשביל זה,” אמר האיש. “קוראים לי כריסטיאן באר. אני אספן סלעים, אתה מבין. כל החיים הייתי כזה. נשיא המועדון שלנו. אני זוכה בפרסים כמעט בכל תחרות. וחשבתי שאם יש לך סלע כזה…”
“כן?”
“טוב, אם יש לך סלע כזה, הייתי נותן לך הצעה עבורו, אבל אני רוצה קודם לראות אותו.”
חבשתי את הכובע בטפיחה על ראשי.
“קדימה,” אמרתי.
בגינה הסתובב באר כמכושף סביב הסלע. הוא הרטיב את אגודלו ושיפשף את הקטעים החלקים שעל הסלע. הוא התכופף והביט בו מקרוב. הוא שלח את ידו לאורכו ולרוחבו. הוא מילמל לעצמו.
“נו?” שאלתי.
“זה אָכָט,” אמר באר, חסר נשימה. “נראה שזה גוש אָכָט אחד שלם. תיראה, שטח פנים מחוספס כזה… אלה עקבות הבועות הוולקניות שבתוכן הוא נוצר. חוץ מזה יש לו את כל סימני ההיכר האופייניים לסוג זה של סלע.”
הוא שלף את פטישון הסלעים מחולצתו והקיש בסלע בקלילות. הסלע הפיק קול צילצול כפעמון אדיר.
באר קפא ופיו נפער לרווחה.
“זה לא היה צריך להשמיע קול כזה,” הסביר מייד לאחר שהחזיר לעצמו חלק משיווי משקלו הנפשי. “זה נשמע כאילו הוא חלול.”
הוא הקיש בו שוב והסלע חזר וצילצל.
“האָכָט הוא חומר מוזר,” אמר. “הוא חזק יותר מהפלדה הקשה ביותר, אני מתאר לעצמי שהיית יכול לייצר ממנו פעמון, לו רק היו לך החומרים והכלים המתאימים.”
הוא החזיר את הפטיש לחגורתו וחזר והביט בסלע. הוא התכופף מטה ובחן את תחתית הסלע.
“מרסדן,” שאל, “כמה תיקח בשביל הסלע הזה?”
“אם צריך לזרוק מיספר,” אמרתי לו, “אין לי שום מושג כמה הוא שווה.”
“אני נותן לך שלושת אלפים במקום.”
“אני לא חושב כך,” אמרתי. לא שלא חשבתי שזה הרבה, אבל כעיקרון אסור להסכים לסכום הראשון שבן אדם זורק.
“אם זה לא היה חלול,” אמר באר, “היה שווה הרבה יותר.”
אתה לא יכול להיות בטוח שזה חלול."
“שמעת איזה צליל הוא הפיק כשהיקשתי עליו.”
“אולי זה הצליל הטבעי שלו.”
באר הניד בראשו. “זה לא בסדר,” התלונן. “אף אָכָט לא צריך להגיע לגודל כזה. אף אָכָט לא צריך להיות חלול. ואפילו אינך יודע מאין זה הגיע.”
לא עניתי לו. לא היתה לי שום סיבה לענות לו.
“הסתכל פה,” אמר, אחרי זמן־מה. “יש בו חור. הנה כאן ליד התחתית.”
רבצתי לדיו והיבטתי לכוון שהצביע עליו באצבעו. היה שם חור קטן, עגול חלק, בעל קוטר של סנטימטר בערך. לא חור סתמי, אלא סימטרי וחתוך היטב, כאילו מישהו קדח אותו. באר חיפש מסביב ומצא ענף שממנו נפלו כל העלים. הענף, או בערך שבעים סנטימטר ממנו, החליק לתוך החור. באר חזר ורבץ על הרצפה והביט בסלע במצח קמוט.
“הוא חלול, זה בטוח במאה אחוז,” אמר.
לא שמתי אליו לב יותר מדי. התחלתי להזיע מעט. כי מחשבה מטורפת חדשה צפה לי בראש ודבקה בי.
החור הזה הוא בדיוק בגודל המתאים למעבר החיפושיות דרכו!
“אני אגיד לך מה”, אמר באר. “אני מעלה את ההצעה לששת אלפים וההובלה על חשבוני.”
נענעתי בראשי בשלילה. אין שום הגיון לקשר את הסלע עם החיפושיות, אפילו אם החור הוא בדיוק בגודל של חיפושית. נזכרתי בזה שקישרתי את החיפושיות גם למקרר והרי ברור לכל שאין שום קשר בין החיפושיות ובין המקרר או הסלע. היו אלה פשוט חיפושיות רגילות – טוב, אולי לא בדיוק רגילות, אבל פשוט חיפושיות. אמנם דאובי לא הכיר אותן, אבל ידעתי שדאובי יהיה הראשון שיודה שישנן חיפושיות רבות שלא סווגו עדיין. יתכן שזהו זן של חיפושיות שפתאום התרבה כל כך עד שהוא בולט לעין, אחרי שנים רבות של ישיבה במחתרת.
“אתה מתכוון לומר,” אמר באר בתמהון, “שאתה לא מוכן לקבל ששת אלפים?”
“הא?” התעוררתי מההזיות בהקיץ שלי.
“זה עתה הצעתי לך ששת אלפים בעד הסלע הזה.”
הסתכלתי עליו במבט מוזר. הוא לא נראה לי אדם שמוכן לבזבז על התחביב שלו ששת אלפים דולר. קרוב לוודאי שזהו איש שכשהוא רואה משהו טוב הוא מזהה אותו ועכשיו הוא רוצה לעשות על זה כסף גדול. הוא רצה לסלק את הסלע מכאן לפני שאני אדע כמה בדיוק הוא שווה.
“הייתי רוצה לחשוב על זה שוב,” אמרתי לו בליאות. “איפה אני יכול להשיג אותך, במקרה שאחליט לקבל את ההצעה?”
הוא אמר לי איפה, אמר “להתראות” זעפני, והלך. כנראה התרגז על זה שלא לקחתי את ששת האלפים שהציע. הוא עקף את המוסך ורגע אחר כך שמעתי אותו מתניע את מכוניתו ומסתלק.
עמדתי שם וחשבתי לעצמי שאולי היה טוב יותר לו לקחתי את הששת אלפים. ששת אלפים דולר זה הרבה כסף והייתי יכול למצוא לו כמה וכמה שימושים. אבל הבן־אדם היה להוט מדי והיה לו מבט תאב־בצע בעיניים.
בכל אופן, דבר אחד היה בטוח עכשיו. אסור להשאיר את הסלע בחוץ, בגינה. הוא היה יקר מכדי להשאירו ללא שמירה. עלי להכניס אותו איכשהו למוסך ולנעול אותו שם. התחלתי לפסוע לעבר הבית כדי לספר להלן על החדשות הטובות, אף כי הייתי בטוח שהיא תשטוף אותי כהוגן על זה שלא מכרתי את הסלע בששת אלפים.
היא פגשה אותי בדלת המטח. כרכה את זרועותיה סביב וחיבקה אותי.
“ראנדל,” אמרה בקול עליז. “זה פשוט נפלא.”
“כן, גם אני חושב כך,” אמרתי, כשאני תמה לעזאזל איפה היא שמעה על זה.
“בוא הסתכל בהן,” קראה, “החיפושיות מנקות את הבית!”
“הן מה?!” צעקתי.
“בוא ותביט,” האיצה בי ומשכה בזרועי. “ראית פעם משהו דומה לזה? הכל פשוט מבריק.”
כשלתי בעקבותיה אל חדר האורחים ולטשתי עיניים בחוסר אמון שגבל באימה.
החיפושיות עבדו גדודים גדודים ובצורה מסודרת. קבוצה אחת עבדה על מסד אחד הכסאות, וארבע שורות של חיפושיות התחילו לטפס על כיסא אחר. זה היה משהו כמו באותן תמונות פירסומת של ‘לפני – ואחרי’. הכיסא הראשון היה כל כך נקי עד שנראה חדש לגמרי והשני, לעומת זאת, נראה ממש גרוטאה לידו.
קבוצה אחרת עבדה על השולחן. קבוצה נוספת על הספה שבפינה ועוד קבוצה הברישה את מכשיר הטלביזיה.
“הן גמרו לנקות אל כל השטיחים!” צרחה הלן. “כל החלק הזה של החדר נקי ועכשיו הן מנקות את האח. נורה אפילו לא היתה מוכנה לגעת באח. עכשיו כבר לא אצטרך יותר את נורה. בעשרים דולר ששילמתי לה אקנה לעצמי משהו. יש כל כך הרבה דברים שאני צריכה. כבר שנים שלא קניתי שימלה חדשה, שלא לדבר על כובע, ואתמול ראיתי זוג נעלים יפהפה…”
“אבל אלה חיפושיות!” צעקתי. “את מפחדת מחיפושיות. את נגעלת מהם. ובכלל, חיפושיות לא מנקות שטיחים, כל מה שהן יודעות לעשות, זה לאכול.”
“החיפושיות האלה ממש מתוקות,” מחתה הלן בעליזות, “ואינני מפחדת מהן בכלל. הן לא כמו הנמלים והעכבישים. הן לא גורמות לך הרגשת גועל. הן בעצמן מאד נקיות, ידידותיות ושמחות. הן אפילו יפות. ואני מתה לראות איך הן עובדות. הן בדיוק כמו שואב אבק. הן עובדות על משהו, וכל האבק והליכלוך נעלמים.”
עמדתי והיבטתי בהן כשהן עובדות קשה כל כך – והרגשתי איך זיעה קרה נוטפת ממני. כי עד כמה שזה לא יהיה בניגוד לשכל הישר, עכשיו ידעתי כי כל מה שחשבתי בקשר למקרר ולסלע לא היה מטורף אפילו בחצי ממה שזה היה באמת.
“אני הולכת לטלפן לאיימי,” אמרה הלן ופנתה למטבח. “זה יותר מדי יפה מכדי לשמור אותו לעצמי. אולי נוכל לתת לה כמה מהחיפושיות. מה אתה חושב, ראנדל? רק כמה חיפושיות שיוכלו להתחיל לעבוד על הבית שלה.”
“הי, חכי רגע,” צרחתי עליה. “הדברים האלה אינם חיפושיות כלל.”
“לא איכפת לי מה שהן,” אמרה הלן בקלילות והתחילה לחייג את המספר של איימי. “כל זמן שהן מנקות את הבית, זה בסדר.”
“אבל, הלן, תקשיבי לי רגע…”
“ששש…” אמרה. “איך אני יכולה לדבר עם איימי, כשאתה כל הזמן… הו, הלו, איימי, מה נשמע…”
ראיתי שאין סיכוי. ביצעתי נסיגה טוטאלית.
יצאתי מהבית ופניתי לעבר המוסך, כדי לסלק ממנו כמה דברים, כך שיתפנה מקום בשביל הסלע.
הדלת היתה פתוחה. בפנים היה בילי רכון ליד שולחן־העבודה.
“הלו, בני היקר לי מאד,” אמרתי בכל העליצות שהצלחתי לגייס. “מה נשמע?”
“אני בונה מלכודת־חיפושיות, אבא. אני רוצה לתפוס כמה מהחיפושיות שמנקות את הבית. טומי ואני בשותף. הוא הלך הביתה להביא פתיון.”
“פתיון?”
“בטח, אנחנו גילינו שהן אוהבות אָכָט.”
שלחתי את ידי ואחזתי בקיר כדי שלא להתמוטט. הדברים התחילו להתגלגל קצת יותר מדי מהר בשבילי.
“ניסינו את המלכודת למטה במרתף,” סיפר לי בילי. “יש שם המון חיפושיות. ניסינו לשים פתיונות מכל מיני סוגים. ניסינו גבינה ותפוחי־עץ וזבובים מתים והמון דברים אחרים, אבל החיפושיות לא רצו כלום. לטומי היתה אָכט בכיס, מין אבן חצץ קטנה כזו שהוא מצא. אז ניסינו גם את זה…”
“אבל למה לתת אָכָט? אני לא מצליח למצוא משהו פחות הגיוני מזה.”
“אתה מבין, זה היה ככה. אנחנו ניסינו כל דבר…”
“כן, אני מבין עכשו מה ההגיון בדבר הזה.”
“הבעיה,” המשיך בילי, “היא שאנחנו מוכרחים להשתמש בפלסטיק בשביל לבנות את המלכודת. זה הדבר היחיד שמחזיק את החיפושיות האלה, הן פורצות החוצה מתוך כל דבר חוץ מפלסטיק…”
“רגע, רגע,” אמרתי. “נניח שתפסתם את החיפושיות. מה אתם מתכוונים לעשות בהן?”
“למכור אותן, בטח,” אמר בילי. “טומי ואני חושבים שבטח כל אחד ירצה אותן. אחרי שאנשים בסביבה יגלו שהן מנקות את הבית כל אחד ירצה אותן. ניקח חמישה דולר בעד כל שש חיפושיות. זה הרבה יותר זול משואב אבק.”
“אנחנו לא בטוחים,” אמר בילי. “אבל יש לנו תיאוריה. הסלע שם בחוץ. מצאנו בו חור בדיוק בגודל של החיפושיות. אז תיארנו לעצמנו שאולי הן השתמשו בזה.”
“בילי, אתה לא תאמין לי,” אמרתי לו, “אבל אני חשבתי על אותו רעיון בדיוק. אבל מה שמפליא אותו זו בעיית הדלק. מה גרם לסלע לטוס בחלל?”
“טוב, אבא, אנחנו לא יודעים. אבל יש משהו אחר. יכול להיות שהן השתמשו בסלע בתור מזון במשך כל הנסיעה. וודאי היו שם רק כמה מהן והן ניכנסו לתוך הסלע והיה להן שם הרבה אוכל, אולי מספיק להמון שנים. אז הן אכלו את האָכָט, עשו אותו חלול וקל יותר ולכן הוא גם טס יותר מהר. אבל הן נזהרו שלא לעשות בו שום חורים עד שהוא נחת והגיע זמנן לצאת.”
“אבל… זה סתם סלע…”
“אתה לא מקשיב, אבא,” אמר בילי בסבלנות. “סיפרתי לך כבר שהאָכָט הוא הפתיון היחידי שהן מוכנות לאכול.”
“ראנדל,” אמרה הלן, שהגיעה אותו רגע דרך השביל. “אם לא איכפת לך, הייתי רוצה לקחת את המכונית ולנסוע לאיימי. היא רוצה שאני אספר לה הכל על החיפושיות.”
“טוב, סעי,” אמרתי. “מבחינתי, איך שלא תסתכלי על זה, היום כבר אבוד בין כך ובין כך. לא איכפת לי להישאר בבית.”
היא חזרה בשביל הביתה ואני אמרתי לבילי, “אתה פשוט תעזוב הכל עד שאני חוזר.”
“לאן אתה הולך, אבא?”
“לראות את דאובי.”
מצאתי את דאובי יושב על ספסל מתחת לעץ התפוח ועל פרצופו הבעת דאגה נוראית. אבל זה לא מנע ממנו לקשקש.
“ראנדל,” אמר, כשהוא מתחיל לדבר ברגע שהופעתי בטווח הראייה שלו, “יום עצוב הוא יום זה עבורי. כל חיי גאה הייתי בדיקנותי ומומחיותי המיוחדת במקצוע הנבחר. אך ביום זה, פגעתי – ברצון וביודעין ומתוך התקפת רוגז – בכל יסודות התצפית הניסויית והטכניקה המעבדתית.”
“רע מאד,” אמרתי כשאני תוהה על מה לעזאזל הוא מדבר. זה היה דבר רגיל ביותר. לעיתים קרובות צריך היה להתאמץ מאד כדי להבין למה הוא חותר.
“זה בגלל החיפושיות הארורות שלך!” האשים אותי לפתע דאובי.
“אבל הרי אמרת שאתה רוצה עוד כמה חיפושיות. בילי זכר את זה והביא לך.”
“אכן כך עשה. רציתי לבצע בהן תצפיות מספר. רציתי לנתח אחת מהן ולהיווכח מהו המנגנון הפועל בקירבן. אתה זוכר שסיפרתי לך אודות השריון החיצוני הקשה שלהן?”
“כן, כמובן שאני זוכר.”
“ראנדל,” אמר דאובי בעצבות. “האם היית מאמין לי לו הייתי מספר לך כי השריון הינו קשה כל כך שמאום לא ניתן להחדיר דרכו. הוא אינו נחתך ואינו מתקלף. היודע אתה את אשר עשיתי?”
“אין לי שום מושג,” הצהרתי. קיוויתי שהוא יגיע במהירות לנקודה המרכזית. אך ידעתי שאין שום טעם לזרז אותו. הוא נהג תמיד להתנהל לאיטו.
“טוב, אז אומר לך,” אמר דאובי בכעס. “נטלתי את אחת החיפושיות הלא־חשוב מה האלה, ושמתי אותה על סדן קטן. ואז נטלתי פטיש והנחתתי אותו עליה בכל כוחי. ואומר לך גלויות – אין אני גאה בכל כלל וכלל. בכל מובן שהוא, היה בכך משום טכניקת מעבדה מאד בלתי הולמת.”
“במקומך לא הייתי נותן לזה להדאיג אותי יותר מדי,” אמרתי לו.
“אתה מוכרח להודות שיש כאן נסיבות מיוחדות במינן. מה שחשוב הוא, לדעתי, שאתה למדת על החיפושית…”
ואז עלתה במוחי מחשבה נוראית. “אל תגיד לי שהפטיש ניכשל!”
“לא, לגמרי לא,” אמר דאובי בסיפוק. “הוא ביצע מלאכה כהלכתה. החיפושית נמחצה לרסיסי־רסיסים.”
התיישבתי על הספסל שלידו ופתחתי בציפייה. ידעתי שבבוא העת הוא יספר לי.
"דבר מופלא ביותר, " אמר דאובי. “אכן, דבר מופלא ביותר. החיפושית הזו היתה מורכבת מגבישי בדולח – ממשהו שניראה כמו קווארץ מעודן ביותר. לא היתה שם כל פרוטופלסמה או לפחות,” אמר בטון קפדני, “לא ראיתי כזאת.”
“חיפושית מבדולח! בלתי אפשרי!”
“בלתי אפשרי,” אמר דאובי. “כמובן, בכל קנה מידה של כדור הארץ. הדבר נוגד כל מה שידענו או חשבנו עד כה. אך מתעוררת השאלה: הייתכן שקני המידה הארציים שלנו ישימים באורח אוניברסלי?”
ישבתי שם ולא אמרתי כלום – אך איכשהו חשתי הרגשה רבה של רווחה על זה שמישהו אחר חשב בדיוק את אותם דברים שאני חשבתי עליהם. זה מוכיח, לפחות קצת, שאני לא משוגע.
“כמובן,” אמר דאובי, “זה צריך היה לקרות פעם. במוקדם או במאוחר. היה זה בלתי נמנע שאינטליגנציה אקסטרטרסטריאלית תנסה לעלות על עקבותינו. ביודענו זאת, העלינו ספקולציות על מפלצות ומעשי פלצות. אך אף לא התקרבנו לממדיה האמיתיים של האימה…”
“אין כרגע כל סיבה,” אמרתי לו בחיפזון, “לפחד מן החיפושיות. אולי הן אפילו יהפכו לבנות־ברית מועילות ביותר. כבר עכשיו הן משתפות פעולה. כנראה שהן עשו איזו מין עסקה… אנחנו נספק להן מקום לחיות בו והן מצידן…”
“אתה טועה, ראנדל,” הזהיר דאובי ברצינות. “חיפושיות אלו באו מכוכב אחר. אל תעלה בדעתך, ולו לרגע, כי יש בנמצא מכנה כלשהו המשותף להן ולגזע האנושי. תהליך החיים שלהן, יהיה זה אשר יהיה, זר לנו לחלוטין. כך, כנראה, הדבר גם בנוגע לדיעותיהן. יחסית אליהן אפילו עכביש אחיך הוא.”
“אך היו לנו נמלים וצרעות והחיפושיות חיסלו אותן.”
“ייתכן שאכן הן חיסלו צרעות ונמלים אלה, אך יכולני להבטיחך כי אין בכך משום פריצת דרך לקראת שיתוף פעולה עתידי. לא היה זה נסיון מצידן לטפח את ביתו של האדם שבמחיצתו הן מתגוררות במקרה. ספק רב הוא אם הן בכלל מודעות לקיומך, אלא אולי – כמפלצת מסתורית וקודרת שאין הן יכולות להתפנות כרגע לטפל בה. כמובן שהן חיסלו את החרקים בביתך, אך בעשותן זאת הן פעלו במישור משותף לקיומן שלהן. ייתכן שהחרקים עמדו בדרכן או שייתכן כי החיפושיות גילו בהם סכנה כלשהי או מכשול פוטנציאלי.”
“אבל אפילו ככה אנחנו יכולים להשתמש בהן,” אמרתי בחוסר סבלנות. “כדי להשתלט על החרקים שלנו ועל כל מיני נושאי מחלות.”
“האמנם?” שאל דאובי. “וכי מה גורם לך לחשוב כך? הרי הן לא יטפלו אך ורק בחרקים מזיקים. הן יטפלו בכל החרקים. המוכן אתה לשלול מהחיים שעל פני כדור־הארץ את החרקים המאבקים את הצמחייה – כדוגמה אחת מני רבות?”
“ייתכן שאתה צודק,” אמרתי. “אבל אתה לא יכול להגיד לי שצריך לפחד מחיפושיות אפילו אם הן חיפושיות בדולח. אפילו יתברר שיש בהן סכנה, אפשר למצוא שיטה לטפל בהן.”
“ישבתי כאן, הרהרתי וניסיתי לארגן במוחי את העניינים,” אמר דאובי, “ועלה בדעתי כי אנו עוסקים כאן בקונספציה מסוג כזה שטרם נתקלנו בה על פני כדור־הארץ. הנני משוכנע כי חרקים אלה פועלים על פי עקרון מוח־הכוורת. אין אנו עומדים כנגד כל אחת מהן לחוד ואף לא כנגד סך כל החיפושיות, אלא שאנו עומדים נגד כולן כיחידה אחת, מוח יחיד וביטוי יחיד של יעדים ודרכי ביצוע.”
“אם אתה באמת חושב שהן מסוכנות, מה היית מציע לעשות?”
“עדיין עומדים לרשותי הסדן והפטיש.”
“מספיק עם הבדיחות, דאובי.”
“הינך צודק,” אמר דאובי. “אין זה עניין לבדיחות ואף לא לפטיש וסדן. הצעתי הטובה ביותר היא פינוי האזור והנחתת פצצת אטום עליו.”
בילי הגיע במרוצה במורד הרחוב.
“אבא!” זעק, “אבא!”
“עצור רגע,” אמרתי לו. “מה קורה שם?”
“מישהו מפרק את הריהוט שלנו,” זעק בילי, “וזורק אותו מן החלון החוצה.”
“רגע, רגע. אתה בטוח במה שאתה אומר?”
“ראיתי איך שהן עושות את זה,” המשיך בילי לזעוק. “הו, הו, איך שאמא תתעצבן!”
לא חיכיתי לשמוע עוד. פתחתי בריצה מהירה ככל שיכולתי. בילי בא אחרי דאובי בסוף הטור כשפאותיו הלבנות מתנפנפות כמו לתייש נלהב.
דלת המטבח היתה פתוחה לרווחה ועל הדשא בחוץ היתה ערמת חומרים מפורקים וכל מיני חלקי רהוט שבורים.
עליתי במדרגות בקפיצה אחת וזינקתי לעבר הדלת. בדיוק כשהגעתי לכניסה ראיתי ערמת חומר אדירה נורית החוצה לעברי. זינקתי הצידה. כורסה ממורטטת וקרועה נורתה מבעד לדלת ונחתה על ערימת ההריסות. היא נתקעה שם וקפאה במין קריקטורה גרוטסקית של צורתה המקורית. בשלב הזה כבר הייתי מעוצבן למדי. הרמתי רגל של כיסא שמצאתי לידי, אחזתי בה היטב, ופרצתי מבעד לדלת, מבעד למטבח, ולעבר חדר האורחים. היתה לי ביד אַלָה מוכנה לפעולה ואם יש שם מישהו בפנים הוא יחטוף אותה בראש.
אך בפנים לא היה אף אחד, אף אחד שיכולתי לראותו. אבל היו שם הרבה דברים שיכולתי לראות.
המקרר חזר לעמוד במרכז החדר וסביבו היו מונחות בערימה כמויות אדירות של סירים ומחבתות. קפיצי הכורסה שהושלכה החוצה נשענו על הערימה ברפיון, ועל השטיח היו מפוזרים ברגים, אומים, מסמרים, נעצים, וחוטי מתכת שונים ומשונים.
במקום כלשהו נשמע קול חריקה מוזר והבטתי מסביב בחיפזון לראות מהיכן הוא נובע. ואכן גיליתי, בלי שום בעיות.
באחת מפינות החדר התרומם באוויר כיסא־הנוח החביב עלי, ולאט וביסודיות הוא הלך והתפרק. מסמרי הריפוד התרוממו בקלילות מקצות הבד שעטף אותו – נשלפים מתוך העץ כאילו מרצונם שלהם – ונפלו על הריצפה בקולות נקישה קלילים. באותו רגע נפל גם בורג על הריצפה, רגל אחת של הכיסא התפרקה והכיסא כולו התמוטט. מסמרי הריפוד המשיכו להישלף.
ככל שעמדתי שם והסתכלתי הרגשתי כיצד הרוגז עוזב אותי ובמקומו מטפטפת פנימה האֵימה.
התחלתי להתגנב החוצה. לא העזתי להפנות אליהם את גבי ולכן צעדתי אחורה בזהירות ושמרתי את האַלָה במצב הכן. נתקלתי בגבי במשהו, הסתובבתי במהירות על עקבותי והנפתי אל האַלָה בכדי להוריד אותה על מה שלא יהיה. זה היה דאובי. הצלחתי לעצור את האַלָה בדיוק בזמן.
“ראנדל,” אמר דאובי בשלווה, “אלה שוב החיפושיות שלך.”
הוא הצביע לעבר התיקרה ואני הסתכלתי לשם. התיקרה היתה משטח אחד רצוף כולו בחיפושיות מוזהבות ומבריקות.
כשראיתי אותן שם התנדף חלק מן הפחד וחזר חלק מן הרוגז. הרמתי את ידי וכיוונתי את האַלָה לעבר התיקרה. התכוונתי כבר להחטיף אותה למסריחים האלה, אבל דאובי תפס לי את היד.
“אל תרגיז אותן,” צעק. “אי אפשר לדעת כיצד הן יגיבו.”
ניסיתי לחלץ את היד ממנו, אבל הוא אחז בה בעקשנות.
“אני מביע בזאת את דעתי,” הצהיר, תוך שהוא ממשיך להיאבק איתי, “כי המצב הגיע אל מעבר לנקודה בה האזרח הפרטי יכול לטפל בו בכוחות עצמו.”
נכנעתי. היה זה בלתי־מכובד לנסות ולחלץ את היד מכפותיו של דאובי וגם אני התחלתי להבין שהאַלָה לא היתה נשק מתאים ללוחמה בחיפושיות.
“אולי אתה צודק,” אמרתי.
הוא שחרר את ידי, “אולי מוטב שתזעיק את המשטרה,” אמר לי.
ראיתי שבילי מציץ מעבר לדלת.
“צא מכאן,” צעקתי עליו, “אתה עומד על קו האש. עוד רגע הם יזרקו את כיסא הנוח החוצה. הם כמעט וגמרו אותו.”
בילי התכופף ונעלם.
יצאתי למטבח וחיטטתי במגירות, עד שמצאתי את פנקס הטלפונים. מצאתי את המספר וחייגתי לתחנת המשטרה הקרובה.
“סמל אנדריוס מדבר,” אמר הקול.
“הקשב טוב, סמל,” אמרתי. “יש כאן כמה חיפושיות…”
“לכולנו יש,” אמר הסמל בקול עליז.
“סמל,” אמרתי לו בקול שניסה להישמע הגיוני ככל האפשר, “אני יודע שזה נשמע מצחיק, אבל זה סוג מיוחד של חיפושיות. הן מפרקות את הריהוט שלי וזורקות אותו מהחלון החוצה.”
“אני אגיד לך מה,” אמר הסמל, שהיה עדיין עליז, “לך לישון עד שזה יעבור. ולא אאלץ לעצור אותך.”
“סמל,” אמרי לו, “אני פיכח לחלוטין…”
מן הצד השני של הקו נשמע קליק חלול והקו נדם. חייגתי את המספר שוב.
“סמל אנדריוס,” אמר הקול.
“זה אתה סגרת לי את הטלפון בפרצוף,” צרחתי עליו. “מה זה צריך להיות? אני אזרח פיכח, שמור חוק, משלם מיסים, ואני זכאי להגנה אפילו אם זה לא מה שאתה חושב. וכשאני אומר לך שיש לי חיפושיות…”
“בסדר,” אמר הסמל בעייפות. “או קיי, אם זה מה שאתה רוצה. שם וכתובת?”
מסרתי לו.
“מר מרסדן,” אמר הסמל.
“מה עכשיו?”
“כדאי לך שיהיו שם באמת כמה חיפושיות. אם אתה יודע מה טוב בשבילך, כדאי לך שיהיו שם כמה חיפושיות.”
טרקתי לו את השפורפרת בפרצוף והסתובבתי.
דאובי התפרץ מבעד לדלת חדר האורחים.
“היזהר! זה מגיע!” צרח.
כיסא נוח החביב עלי, ליתר דיוק מה שנשאר ממנו, התעופף בחלל האוויר. הוא הגיע לדלת, נתקע, השתולל בפראות, הצליח להחלץ, טס החוצה ונחת על ערמת ההריסות.
“מוזר,” התנשף דאובי, “באמת מוזר. אבל זה מסביר הרבה.”
“תגיד לי,” דחקתי בו, “מה הרבה זה מסביר?”
התחלתי להתעייף מהפטפוטים של דאובי.
“טלקינזיס,” אמר דאובי.
“טלה – מה?”
“טוב, אולי טלפורטציה,” הודה דאובי בצניעות. “פרושו של דבר הכושר להניע חפצים באמצעות המחשבה בלבד.”
“ואתה חושב שהעניין הזה עם הטלפורטציה מבסס את התאוריה שלך על מוח־הכוורת?”
דאובי הביט בי בהשתאות מסויימת. “זה בדיוק מה שהתכוונתי,” אמר.
“מה שאני לא מצליח להבין,” אמר דאובי. “איש אינו מצפה ממך להבין. איש אינו יכול להתיימר להבין את מניעיו של גזע אחר. לכאורה, נראה כי הן מלקטות מתכת, וייתכן שזה אכן בדיוק מה שהן עושות. אך זה אינו מספיק בכדי להבין מהם באמת מניעיהן…”
ממורד הרחוב נשמע קול צופר אדיר.
“הנה הם,” אמרתי ורצתי לעבר הדלת.
מכונית המשטרה עצרה ליד הכניסה ושני שוטרים יצאו ממנה.
“אתה מרסדן?” שאל אותי הראשון.
אמרתי לו שכן.
“תגיד,” אמר השוטר הראשון כשהוא לוטש עיניים בערמת הריסות שליד דלת המטבח. “מה קורה כאן?”
שתי רגלי כסאות חלפו בשריקה בחלל האויר ונחתו בקול חבטה על ערמת ההריסות.
“מי זה זורק את הדברים האלה?” שאל השוטר השני.
“אלה החיפושיות,” אמרתי. “החיפושיות ודאובי. אני מניח שדאובי עדיין בפנים.”
“בוא ניכנס ונתפוס את הטיפוס הזה דאובי,” אמר הראשון. “לפני שהוא מפרק את הבית.”
נשארתי מאחור. לא היה טעם להיכנס שוב. כל מה שהם יכולים לעשות זה לשאול המוני שאלות אידיוטיות, והיו מספיק שאלות שהייתי יכול לשאול את עצמי, בלי שמישהו יעזור לי.
ליד הבית התחילה להתאסף התקהלות קטנה. בילי אירגן כמה מהחברים שלו, ונשים רצו מדלת לדלת, מקשקשות כמו תרנגולות נרגשות. כמה מכוניות נעצרו ונהגיהן ישבו שם ולטשו עיניים.
יצאתי לרחוב והתיישבתי על שפת המדרכה.
עכשיו, חשבתי לעצמי, הכל קצת יותר ברור. אם דאובי צדק בקשר לעניין הזה של הטלפורטציה, וכל העדויות היו באמת לטובתו, אז הסלע הוא כנראה החללית שהחיפושיות עשו בה את דרכן לכדור הארץ. אם הן יכלו להשתמש בכושר הזה שלהן כדי לקרוע ריהוט ולהשליך אותו מבעד לון, הרי שיכלו להשתמש באותו כושר עצמו בכדי להניע כל דבר ברחבי החלל. זה לא חייב להיות דווקא סלע, זה יכול להיות כל דבר שהוא.
בילי, במחשבתו החופשית והנערית, הגיע כנראה למסקנה הנכונה – הם השתמשו בסלע כי הוא שימש להם כמקור למזון.
השוטרים יצאו בחזרה מן הבית ונעצרו לידי.
“אמור לי אדוני,” שאל אחד מהם, “יש לך מושג מה קורה שם?”
נענעתי בראשי בשלילה. “שאל את דאובי. הוא זה שיש לו כל התשובות.”
“הוא אומר שהן באו מהמאדים,” אמר השוטר האחר.
“אתה היית זה שאמר שהן מהמאדים. הוא אמר שהן מהכוכבים.”
“הוא זקן מצחיק,” התלונן השוטר הראשון. “הרבה ממה שהאיש אומר קשה מאוד לבלוע.”
“ג’קי,” אמר האחד, אנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לכל קהל הצופים כאן, אסור לתת להם להתקרב יותר מדי."
“אני אזעיק עזרה באלחוט,” אמר ג’ק.
הוא הלך למכונית־המשטרה ונכנס לתוכה.
“הישאר כאן בסביבה,” אמר לי השני.
“אני לא הולך לשום מקום,” אמרתי.
הקהל היה כבר רציני למדי. מכוניות נוספות נעצרו והאנשים שבתוכן התחילו לצאת החוצה. מספר הילדים כבר היה גדול ונשים רבות המשיכו להגיע. השמועה התפשטה מהר בשכונה שלנו.
דאובי יצא גם הוא מן החצר, התיישב לידי והחל לסרק את פאותיו בפיזור דעת.
“זה לא הגיוני,” אמר, “אבל זה אמור להיות כך.”
“מה שאני לא מצליח לברר,” אמרתי לו, “זה למה הן ניקו את הבית? מדוע הוא היה צריך להיות מצוחצח לפני שהן התחילו לאסוף את המתכת שלהן? חייבת להיות סיבה.”
מכונית טסה בסיבוב ועצרה בחריקת בלמים לא רחוק מהמקום בו ישבנו. הלן פרצה מתוכה החוצה.
“אני לא יכולה להפנות את הגב שלי לרגע,” הצהירה, “בלי שמשהו יקרה.”
“אלה החיפושיות שלך. החיפושיות עוזרות הבית שלך. הן מפרקות את הריהוט.”
“אז למה אתה לא עוצר אותן?”
“כי אני לא יודע איך.”
“הן מכוכב אחר,” אמר לה דאובי בשלווה. “הן באו ממקום כלשהו אי־שם בחלל.”
“דאובי וולס, אתה אל תתערב! עשית לי כבר מספיק צרות. הרעיון הזה לעניין את בילי באיסוף חרקים! הוא מילא בהם את כל הבית.”
אדם נוסף הגיע בריצה. הוא התיישב לידי והתחיל למשוך לי בשרוול. הסתובבתי אליו וראיתי שזה היה באר, אספן האבנים.
“מרסדן,” אמר בהתלהבות, “שיניתי את דעתי. אני אתן לך שניים־עשר אלף דולר בעד הסלע. אני כותב לך צ’ק פה במקום.”
“איזה סלע?” שאלה הלן, “אתה מתכוון לסלע שם בגינה?”
“בדיוק,” אמר באר. “אני חייב לקנות אותו.”
“תמכור לו אותו.” אמרה הלן.
“לא,” אמרתי לה.
“ראנדל מרסדן,” צרחה הלן. “אתה לא יכול לסרב לקבל שניים־עשר אלף דולר! תחשוב מה אנחנו יכולים לעשות בשניים…”
“אני יכול לסרב,” אמרתי בנוקשות. “הוא שווה הרבה יותר מזה. זה כבר לא סתם סלע אָכָט. זו החללית הראשונה שנחתה אי פעם על כדור הארץ. אני יכול לקבל בעדו כמה שאני רוצה.”
הלן פערה את פיה.
“דאובי,” היא שאלה בקול חלש, " הוא אומר את האמת?"
“חושבני,” אמר דאובי, “כי לשם שינוי, כך הוא המצב.”
יללת צופרים נשמעה במורד הרחוב.
אחד השוטרים חזר מן המכונית.
“אתם תצטרכו לעבור לצד השני של הרחוב ברגע שיגיעו האחרים. אנחנו נקיף את כל המקום בטבעת הדוקה.”
קמנו כדי לעבור לצד השני של הרחוב.
“גברת,” אמר השוטר. “את תצטרכי להזיז את המכונית שלך.”
“אם אתם רוצים להשאר יחדיו,” אמר דאובי, “אז אני אסיע אותה מכאן.”
הלן מסרה את המפתחות ושנינו חצינו את הרחוב. דאובי נכנס למכונית ונסע.
השוטרים סילקו משם גם את שאר המכוניות.
כתריסר מכוניות משטרה הגיעו. מתוכן נשפכו שוטרים על גבי שוטרים. הם התחילו להדוף את הקהל. האחרים החלו ליצור מעגל סביב הבית.
מתוך דלת המטבח התעופפו לפעמים חלקי ריהוט שבורים, ביגוד, ווילונות ושאר ירקות. ערמת ההריסות גדלה מרגע לרגע.
עמדנו מעבר לרחוב והיבטנו בביתנו ההולך ונהרס.
“הן בטח כבר גמרו,” אמרתי באדישות מוזרה. “מעניין מה הבא בתור?”
“ראנדל,” אמרה הלן בבכי, כשהיא אוחזת בשרוולי. “מה נעשה עכשיו? הן הורסות לי הכל. מה בקשר ל־ ל־ ל־ לביטוח?”
“אני לא יודע אם זה מכוסה. אף פעם לא חשבתי על זה.”
האמת היא שמעולם אף לא עלה בדעתי לחשוב על זה. ואני עוד עוסק בביטוח!
את הפוליסה כתבתי בעצמי ועכשיו ניסיתי נואשות להיזכר מה כתוב שם ‘באותיות הקטנות’. הרגשתי בחילה רצינית. איך ייתכן שדבר כזה יהיה מכוסה? ללא ספק, לא היה זה סיכון שניתן לצפות אותו מראש.
“בכל אופן,” אמרתי, “יש לנו עדיין את הסלע. אנחנו יכולים למכור אותו.”
“אני חושבת שהיינו צריכים להסכים לשנים־עשר אלף,” אמרה לי הלן. “מה יקרה אם הממשלה תחליט להחרים אותו?”
היא צודקת, אמרתי לעצמי. זה בדיוק הדבר שממשלה עשויה להתעניין בו מאד.
התחלתי לחשוב בעצמי על זה שאולי היינו צריכים לקחת את שנים־עשר אלף הדולר.
שלושה שוטרים חצו את החצר ונכנסו לתוך הבית. כמעט מייד אחר כך הם ברחו ממנו בריצת טירוף. מאחוריהם ניראה נחיל נקודות זהובות שהמהם וזימזם וטס כל כך מהר עד שנראה היה כאילו הוא משאיר אחריו פס זהב באוויר. השוטרים רצו כשהם מנופפים בידיהם, מתכופפים ומזנקים לצדדים.
הקהל נסוג והחל לרוץ. הטבעת המשטרתית נותקה גם היא ונסוגה משם בצורה המכובדת ביותר שיכלה.
מצאתי את עצמי מאחורי הבית שמעבר לרחוב, ידי אוחזת בזרועה של הלן. היא היתה מטורפת מכעס.
“לא היית צריך למשוך אותי כל כך מהר,” אמרה לי. “הייתי יכולה להסתדר לבד. בגללך איבדתי את הנעליים שלי.”
“עזבי את הנעליים שלך.” אמרתי לה בחדות. “הדבר הזה נראה רציני. לכי למצוא את בילי והסתלקו מכאן שניכם. לכו לבית של איימי.”
“אתה יודע איפה בילי?”
“איפה שהוא בסביבה, עם החברים שלו. פשוט חפשי קבוצת ילדים.”
"ואתה?:
“אבוא מייד.”
“היזהר, ראנדל.”
טפחתי על כתפה והתכופפתי לנשק אותה. “אני מתכוונן להיזהר מאד. אני לא אמיץ במיוחד, את יודעת. עכשיו לכי וחפשי את הילד.”
היא התחילה ללכת ואז חזרה. “אתה חושב שנוכל אי פעם לחזור הביתה?”
“אני חושב שכן,” אמרתי, “ובקרוב, מישהו ימצא דרך להוציא אותן משם.”
הסתכלתי בה בלכתה וחשתי בצינה קרה של השקר שאמרתי לה.
האם באמת נחזור אי פעם לבית? האם העולם כולו, האנושות כולה, תרגיש עוד אי פעם בבית? האם יגזלו החיפושיות המוזהבות את הנוחות, הביטחון והחמימות שחש האדם במשך הדורות בתור בעל החזקה היחיד על כוכב זה?
חזרתי לכיוון החצר שלנו ומצאתי את נעליה של הלן. שמתי אותן בכיסי. אחר כך צעדתי לכיוון הבית והצצתי מעבר לפינה.
החיפושיות וויתרו על המירדף, אבל עכשיו טסה טייסת משלהן במעגלים מבהיקים ועצלים מסביב לבית. היה גלוי לעין שהן עומדות על המשמר.
חזרתי אל מאחורי הבית וישבתי על הדשא כשגבי נשען על הקיר האחורי. זה היה יום קיץ חם והשמיים היו תכולים; אחד מאותם הימים שבהם אמור אדם לגזום את הדשא. אם אֵימה מהסוג הזה, ותהיה דוחה או מרתיעה ככל שתהיה, ניתנת להבנה, אזי ניתן גם להילחם בה. אך הבטחון העצמי בו פנו החיפושיות לתעסוקותיהן השונות, היעילות האכזרית בה פעלו – זה היה משהו לגמרי שונה.
שמעתי צעדים והבטתי כלפי מעלה בבהלה.
זה היה ארתור בלזן, וגם הוא היה מרוגז.
אך בזה לא היה שום דבר בלתי רגיל. בלזן היה מסוגל להתרגז אפילו בגלל הדברים הטיפשיים ביותר.
“חיפשתי אותך בכל מקום,” קישקש בלזן. “פגשתי את דאובי לפני זמן מה והוא אמר לי שהחיפושיות האלו שלך…”
“אלה לא החיפושיות שלי,” אמרתי לו בחדות. התחלתי להתעייף מזה שכל אחד דיבר על החיפושיות כאילו היו שלי, כאילו הייתי איכשהו אחראי לזה שהן הגיעו לארץ.
“לא משנה. הוא סיפר לי שהן מחפשות מתכת.”
הנהתי בראשי. “זה בדיוק מה שהן מחפשות. אולי בשבילן זה משהו כמו זהב. אולי אין להן הרבה מתכת שם, במקום שממנו באו.”
וחשבתי על סלע האָכָט, לו היתה להן מתכת, לבטח לא היו משתמשות בסלע הזה.
“היה לי קשה מאד להגיע הביתה,” אמר בלזן. “חשבתי שפרצה שריפה. מכוניות חונות כאן בצפיפות איומה ויש קהל עצום. למזלי הצלחתי איכשהו להשתחל פנימה.”
“בוא ושב,” אמרתי לו, “ותפסיק לקטר.”
אבל הוא לא שם לב אלי.
“יש לי המון מתכת,” “כל המכונות האלה שלי, שם למטה במרתף. השקעתי הרבה זמן ועבודה וכסף במכונות הללו, ואני לא יכול לתת שמשהו יקרה להן. אתה לא חושב שהחיפושיות יתחילו לפצל כוחות, נכון?”
“לפצל כוחות?”
“כן, נו, אתה יודע. אחרי שהן יגמרו עם כל מה שיש בבית שלך, הן יתפצלו ויתחילו לחפש בבתים אחרים.”
“לא חשבתי על זה,” אמרתי לו. “אבל אני מניח שזה עלול לקרות.”
ישבתי שם וחשבתי עליהן, ולנגד עיני ראיתי אותן מתקדמות מבית לבית, הורסות אותו, שולפות מתוכו את כל המתכת, ושמות אותה בערמה אחת גדולה שתכסה את כל השכונה – ובסוף את העיר כולה.
“דאובי אומר שהן עשויות מבדולח. אינך חושב שזה דבר מצחיק מאד, להיות עשוי מבדולח?”
לא עניתי לו שהרי הוא דיבר לעצמו.
“אבל בדולח אינו יכול לחיות,” מחה בלזן. “בדולח זה חומר שממנו עושים כל מיני דברים. שפופרות וואקום ודברים כאלה. אין בזה חיים.”
קול רעש אדיר נשמע מהרחוב. התרוממתי והצצתי שוב מעבר לפינת הבית.
במשך רגע ארוך לא ראיתי שום דבר מיוחד. הכל נראה שקט. שוטר או שניים התרוצצו מסביב בהתרגשות רבה, אבל לא ראיתי משהו מרחש. זה נראה בדיוק כמו קודם. ואז באיטיות, באצילות כמעט, ניתקה את עצמה מציריה אחת מדלתותיה של מכונית המשטרה הקרובה ביותר למדרכה, והתחילה לצוף לעבר דלת המטבח הפתוחה. היא הגיעה לדלת, ביצעה ‘שמאלה פנה’ חלק ונעלמה בפנים. המראה הימנית של אותה מכונית הפליגה גם היא באויר. אחר כך הצופר. שני הדברים נעלמו בתוך הבית.
אלוהים, אמרתי לעצמי, החיפושיות התלבשו על מכוניות! עכשיו ראיתי ששתי מכוניות עמדו כבר ללא הכנפיים והפגושים, וכמה מן הדלתות היו חסרות.
החיפושיות עשו זאת סוף סוף, חשבתי. הן זכו בפיס. הן לא יפסיקו עד שלא יפשיטו את המכוניות כך שרק הצמיגים יישארו.
וגם חשבתי באדישות לא־טבעית מוזרה, שבתוך הבית לא היה מספיק מקום בשביל להכיל את כל המכוניות המפורקות הללו. מה יעשו החיפושיות כאשר יתמלא הבית?
חצי תריסר שוטרים פרצו מן הרחוב לעבר החצר. הם הספיקו להגיע עד הדשא לפני שסיירת החיפושיות שמעל הבית השגיחה בהם ועטה עליהם בקשת מבהיקה וצרחנית. השוטרים ברחו החוצה בכל כוחם. אחרי שסיימה את המשימה, חזרה סיירת החיפושיות להתעופף סביב הבית. פגושים, דלתות, פנסים אחוריים, פנסים קדמיים, אנטנות, וחלקי מכונית אחרים המשיכו לזרום אל תוך הבית.
משום מקום הגיע פתאום כלב ונכנס לחצר כשזנבו מתנפנף בסקרנות ידידותית.
חוליית חיפושיות מהסיירת פרשה וכיוונה את עצמה אליו. הכלב, שנחרד מהשריקה שנשמעה בעקבות צלילת החיפושיות, הסתובב והתחיל לברוח. אבל זה היא מאוחר מדי.
נשמע קול מחליא של חפץ הפוגע בבשר. הכלב זינק לאוויר ונפל על גבו.
החיפושיות חזרו ונסקו כלפי מעלה, אף אחת לא היתה חסרה.
הכלב שכב בחצר, שותת דם על הדשא.
חזרתי אל מאחורי הבית ורציתי להקיא, ניסיתי להתאפק בכל כוחי. נלחמתי בזה עד שהקיבה שלי נרגעה. הצצתי מעבר לפינת הבית.
הכל חזר להיות שקט ושלוו. הכלב המת היה מוטל על הדשא. החיפושיות היו עסוקות בהסרת חלקי המכונית. אף שוטר לא נראה בשטח. למעשה אף אחד לא נראה בשטח. אפילו בלזן נעלם לאן שהוא.
עכשיו המצב שונה, אמרתי לעצמי. הכלב שינה את הכל. החיפושיות הפסיקו להיות רק דבר מסתורי; עכשיו הן הפכו להיות סכנת מוות. כל אחת מהן היתה למעשה כדור רובה בעל תבונה.
זכרתי משהו שדאובי אמר לפני שעה. לפנות את השטח, הוא אמר, ואז להטיל פצצת אטום.
האם זה יגיע לממדים כאלה? האם הסכנה היתה גדולה עד כדי כך?
כמובן שאיש לא חשב בכיוון זה בינתיים. אבל במשך הזמן זה יעלה בדעתו של מישהו. זו היתה רק ההתחלה. היום העיר עמדה על הרגליים והמשטרה הסתובבה בשטח, מחר לבטח ישלח המושל כוחות צבא. במשך הזמן תתערב בעניין הממשלה הפדרלית. ואחרי זה – הפיתרון של דאובי עשוי להיות התשובה היחידה.
החיפושיות לא התפזרו בינתיים יותר מדי. אך הפחד של בלזן היה מוצדק. במשך הזמן הן יתפשטו וישלחו ראשי גשר לשכונה אחר שכונה, ככל שמספרן ייגדל. בילי לבטח צדק כשאמר שהן מתרבות מהר מאד.
ניסיתי להעלות בדעתי איך החיפושיות מתרבות, אבל לא היה לי שום מושג. בהתחלה תנסה הממשלה להקים איתן קשר, תנסה להגיע לאיזו תקשורת איתן – לא עם החיפושיות עצמן, כנראה, אלא עם המוח ההמוני שדאובי אמר שיש להן.
אבל האם זה בכלל אפשרי להקים קשר עם יצורים כאלה? באיזו צורה אינטלקטואלית ניתן לגשת אליהם? ומה יכול כבר לצאת מתקשורת כזו, אף אם תוקם? מה יהיה הבסיס להבנה בין היצורים האלה ובין המין האנושי?
תוך כדי כך שחשבתי את כל המחשבות האלה, גיליתי שאני חושב מתוך פניקה מוחלטת. כדי לפתור בעייה מהסוג שהציבו החיפושיות בפנינו, היה צורך באובייקטיביות מוחלטת – אסור שפחד או רוגז יהיו מעורבים בעניין. הגיעה השעה שהמין האנושי ייפַטֵר מהקטנוניות של חשיבה חד־כוכבית.
זו כמובן לא היתה בעייה שלי, אבל כשחשבתי על זה ראיתי סכנה איומה – שהרשות שמוסמכת לטפל בזה, מי שלא תהיה, תתעכב זמן רב מדי עד שתגיע לאוביקטיביות שלה. חייבת להיות דרך לעצירת החיפושיות, חייב להיות אמצעי לפיקוח עליהן. לפני שננסה להקים קשר, חייבת להימצא דרך לעצור אותן.
ואז עלה בדעתי משהו – בילי אמר לי כי אחרי שתופשים חיפושית, אתה חייב שיהיה לך כלוב של פלסטיק כדי להחזיק בהן.
תמהתי קצת איך זה נודע לבילי. ייתכן שהיה זה פשוט עניין של נסיון וטעייה. אחרי הכל, הוא וטומי הנדרסון ניסו בוודאי כמה סוגי כלובים.
ייתכן שהפלסטיק הוא הפיתרון לבעיה שהצגתי. יתכן שזה היה הפתרון לבעיה עם נפעל לפני שהן יתפזרו יותר מדי. ולמה דווקא פלסטיק, תמהתי. איזה אלמנט בפלסטיק מסוגל לעצור אותן ולהחזיק אותן שם? זה משהו שנגלה כנראה רק אחרי מחקר ארוך וזהיר. אבל כרגע זה לא היה חשוב. מספיק לדעת שהפלסטיק הוא הפיתרון.
עמדתי שם כמה דקות, גלגלתי את העניין בראשי וחשבתי אל מי ללכת.
יכולתי, כמובן, לפנות למשטרה, אבל היתה לי הרגשה שלא יהיו לי שם מאזינים טובים. כנ"ל לגבי פקידי העיריה. אולי הם יקשיבו, אבל הם יצטרכו לדון בזה, לכנס ישיבה, והם ירגישו שהם חייבים להתיעץ במומחה לפני שינקטו בצעד כלשהו. הממשלה בוושינגטון היתה כרגע מחוץ לתחום לגבי.
הבעיה היתה שבינתיים איש לא נתקף בפחד רציני. בכדי לפעול כל כך מהר, כפי שנדרש, צריכים האנשים לפחוד עד עמקי נשמתם – ולי היה יותר זמן לפחד מאשר לכל האחרים.
ואז חשבתי על אדם אחד שפחד באותה מידה כמוני. בלזן.
בלזן יעזור. בלזן ממש רעד מפחד.
בלזן הוא מהנדס ואולי הוא יוכל להגיד לי אם מה שתכננתי מתקבל על הדעת. הוא יכול לשבת ולתכנן איך לעשות את זה. הוא יידע בטח איפה להשיג את הפלסטיק שאנחנו צריכים ומה הסוג הכי טוב ואיך לארגן את העניין. הוא בטח גם מכיר מישהו שיוכל לשים מילה טובה איפה שצריך. חזרתי לפינת הבית והצצתי שוב מעבר לפינה.
היו כמה שוטרים בסביבה, אבל לא יותר מדי. הם לא עשו כלום. סתם עמדו והסתכלו איך החיפושיות ממשיכות לפרק את המכוניות. הן כבר גמרו עם גופי המכוניות ועברו עכשיו אל המנועים. בדיוק בזמן שהסתכלתי, ראיתי איך מנוע שלם מתרומם באויר, ומתחיל לעוף לכיוון הבית. הוא נטף שמן וגושי גריז גדולים. רעדתי למחשבה על ההרס שהדבר הזה יגרום לשטיחים ולקישוטים של הלן.
פה ושם עמדו כמה קבוצות צופים, אבל רובם נמצאו די רחוק.
נראה לי שלא תהיה בעיה להגיע לבית של בלזן, אם אלך מסביב – והתחלתי ללכת.
תמהתי אם בלזן יהיה בבית וחששתי שלא. רוב הבתים בשכונה נראו נטושים. אבל זה היה סיכון שהייתי צריך לקחת. אם הוא לא יהיה בבית, אצטרך לחפש אותו.
הגעתי לבית של בלזן, עליתי במדרגות וצלצלתי בפעמון. לא היתה תשובה – אז נכנסתי.
הבית נראה ריק.
“בלזן,” קראתי.
הוא לא ענה ולכן קראתי שוב.
ואז שמעתי צעדים מטפסים במדרגות.
דלת המרתף נפתחה וראשו של בלזן הציץ משם.
“הו, זה אתה,” אמר. “אני שמח שבאת. אני צריך קצת עזרה. שלחתי מפה את כל המשפחה.”
“בלזן,” אמרתי, “אני יודע מה צריך לעשות. אנחנו צריכים למצוא יריעת פלסטיק ענקית ולזרוק אותה על הבית. ככה הן לא יוכלו לצאת. אולי נוכל להשיג מסוקים, איזה ארבעה מסוקים, כל אחד יתפוס פינה של היריעה…”
“בוא למטה,” אמר בלזן. “יש שם עבודה לשנינו.”
ירדתי אחריו במדרגות לחדר העבודה שלו.
המקום היה מסודר, בדיוק כמו שניתן היה לצפות מנודניק מסוגו של בלזן. מכונות המוסיקה עמדו בשורות ישרות ומבהיקות, שולחנות העבודה היו מבריקים מנקיון וממכשירים היו כולם מונחים במקומם. בפינה אחת עמדה מכונת ההקלטה והיא מוארת כמו עץ אשוח של חג המולד. מול מכונת ההקלטה עמד שולחן עבודה. אבל הוא לא היה מסודר כלל. הוא מכוסה בספרים, כמה הם מונחים פתוחים ואחרים סתם זרוקים. גליונות נייר מקושקשים היו מפוזרים בכל מקום וניירות מקופלים ומגולגלים היו מוטלים על הרצה.
“אסור שיהיה סיכוי כלשהו שאני טועה,” אמר בלזן, עצבני כרגיל. “אני חייב להיות צודק כבר בפעם הראשונה. לא תהיה לנו עוד הזדמנות. עבדתי קשה מאד בשביל לחשב את זה. אבל אני חושב שהצלחתי.”
“תראה, בלזן,” אמרתי לו בכעס, “אין לי מושג על איזו תכנית מהפכנית אתה עובד עכשיו, אבל מה שזה לא יהיה, הרעיון שלי הוא חשוב ודחוף.”
“אחר כך,” אמר בלזן, מקפץ כמעט מעצבנות. “תספר לי אחר כך. יש לי סרט הקלטה ואני חייב לסיים. גמרתי את כל החישובים המתמטיים…”
“אבל זה נוגע לחיפושיות!”
בלזן צעק עלי: “גם זה, אידיוט! על מה לעזאזל חשבת שאני עובד? אתה יודע שאסור לי לקחת שום סיכון שהן יגיעו לכאן. אני לא אתן להן לקחת את כל הדברים האלה שבניתי.”
“אבל בלזן…”
“אתה רואה את המכונה,” אמר, כשהוא מצביע על אחת המכונות הקטנות יותר. “זו המכונה שנצטרך להשתמש בה. היא מופעלת על ידי סוללות. תראה אם אתה יכול להזיז אותה עד לדלת.”
הוא הסתובב, הלך אל מכונת ההקלטה והתיישב לפניה. הוא התחיל ללחוץ על המנענעים בקפדנות והמכונה התחילה לקשקש, להמהם ולהבהב באורות שלה.
ראיתי שאין שום סיכוי לדבר איתו עד שכל העסק הזה ייגמר. וכמובן שיש סיכוי שהוא יודע מה שהוא עושה – שהוא מצא איזו דרך להגן על המכונות שלו או לעצור את החיפושיות.
ניגשתי אל המכונה שעליה הצביע. היא היתה כבדה מכפי שנראתה. ניסיתי להרים אותה, אבל הצלחתי להזיזה רק כמה סנטימטרים. בכל זאת המשכתי להזיז.
ופתאום תוך כדי דחיפות והמשיכות ידעתי בלי ספק מה בלזן זומם.
ואז תמהתי מדוע זה לא עלה בדעתי; למה דאובי, עם כל הקישקושת שלו על פצצות אטום, לא חשב על זה. אבל כמובן, היה דרוש אדם כמו בלזן – בעל תחביב כמו שלו – בשביל רעיון כזה.
הרעיון היה כל כך ישן, כל כך עתיק, חלק בלתי נפרד כל כך מהקסמים של העבר, עד שהוא ממש עורר צחוק –אך בכל זאת קרוב לוודאי שהוא יעבוד.
בלזן התרומם מלפני מכונת ההקלטה, ומצידה השמאלי שלף סרט הקלטה. הוא מיהר לעברי התיישב ליד המכונה שהצלחתי להזיז כמעט עד הדלת. “אני לא יכול להיות בטוח ממה בדיוק הן עשויות,” אמר לי. “בדולח. כן, בטח, אני יודע שיש להן צורה קריסטלית אבל איזה סוג של בדולח? לכן הייתי צריך לתכנן מין תוכנית לפליטת צלילים על־קוליים בתדירות הולכת וגדלה. אני מקווה שאיפה שהוא בין התדירויות נמצאת התדירות המתאימה למבנה הגופני של החיפושיות, ותיווצר תהודה.”
הוא לחץ על כפתור בגוף המכונה שלידי והחל להחדיר לתוכה את הסרט.
“כמו הכינור שניפץ את גביע הבדולח,” אמרתי.
הוא חייך לעברי בעצבנות. “הדוגמא הקלאסית. אני רואה ששמעת עליה.”
“כל אחד שמע על זה,” אמרתי.
“עכשיו הקשב לי בתשומת לב,” אמר בלזן. “כל מה שצריך לעשות זה ללחוץ כאן על הכפתור, והמכונה מתחילה לפעול. הכפתור הזה מווסת את העוצמה והוא מכוּוַן על מקסימום. אנחנו נפתח את הדלת נתפוס את המכונה, כל אחד בצד אחד, ונסחוב אותה כמה שנוכל יותר רחוק לפני שנוריד אותה. אני רוצה להתקרב כמה שאפשר.”
“לא יותר מדי קרוב,” הזהרתי אותו. “החיפושיות הרגו כלב לא מזמן. כמה מהן פגעו בו ועברו דרכו בלי לעצור. הן כדורי רובה חיים.”
בלזן ליקק את שפתיו. “תיארתי לעצמי משהו כזה.”
הוא התחיל לפתוח את הדלת.
“רק רגע, בלזן, האם יש לנו זכות לעשות דבר כזה?”
“זכות לעשות מה?”
“זכות להרוג את הדברים האלה. הם היצורים הראשונים מחוץ לכדור הארץ שבאו לבקר אותנו. יש הרבה דברים שנוכל ללמוד מהם, אם רק נדבר איתם…”
“נדבר איתם?”
“כן, להקים קשר, להבין אותם.”
ואני תמהתי מה קרה לי שאני מדבר בצורה כזאת.
“אחרי כל מה שעשו לכלב? אחרי כל מה שעשו לך?”
“כן, ככה אני חושב,” אמרתי. “אפילו אחרי כל מה שעשו לי.”
“אתה מטורף,” צרח בלזן.
הוא פתח את הדלת לרווחה.
“עכשיו,” צעק אלי.
היססתי לשניה – ואז תפסתי במכונה.
המכונה היתה כבדה, אבל הרמנו אותה ורצנו לתוך החצר. המשכנו לרוץ איתה עד אמצע החצר ואז נגמרה התנופה שלקחנו והורדנו את המכונה.
היבטתי לעבר ביתי וראיתי את סיירת החיפושיות מסתובבת עדיין בגובה הגג, עיגול מוזהב ומבהיק באור השמש השוקעת.
"אולי, התנשף בלזן, “אולי נוכל להתקרב עוד קצת.”
התכופפתי להרים את המכונה וכבר תוך כדי התכופפות ראיתי את העיגול נשבר.
“היזהר!” צרחתי.
החיפושיות צללו עלינו.
“הכפתור,” צעקתי. “הכפתור.”
אבל בלזן עמד שם, לוטש עיניים, בלי מילים, קפוא. התנפלתי על המכונה, מצאתי את הכפתור ולחצתי עליו, ואז התגלגלתי ברפש, מנסה להיקבר באדמה, מנסה להיות קטן ככל האפשר.
לא נשמע שום צליל וידעתי, כמובן, שכך יהיה, אבל זה לא מנע ממני לתמוה מדוע אני לא שומע כלום. אולי, חשבתי הסרט נקרע. אולי המכונה נשברה.
בזווית עיני ראיתי את הסיירת מסתדרת בצורת חץ לכיוון שלנו ונראה היה כאילו הוא תלוי באויר, כאילו משהו שם עצר אותו, אבל ידעתי שזו הזייה, שהפחד מהתל בראייה שלי. פחדתי פחד מוות, אבל לא כמו בלזן. הוא עדיין עמד שם, זקוף, לא מסוגל להזיז שריר. מביט במוות ההולך ומתקרב במבט של חוסר אמון מוחלט.
הן הגיעו אלינו כמעט. הן היו קרובות כל כך, עד שיכולתי לראות כל אחת מהן כנקודה זהובה קטנה – ולפתע הפכה כל נקודה לענן אבק זוהר קטנטן וכל הנחיל נעלם.
התרומַמתי על רגלי ונערתי מעל עצמי את האבק.
“צא מזה”, אמרתי לבלזן. טלטלתי אותו קצת.
הוא הסתובב אלי לאט וראיתי איך המתח יוצא מפניו.
“זה פעל,” הוא אמר בקול צרוד. “הייתי בטוח שזה יעבוד.”
“שמתי לב לזה,” אמרתי. “אתה גיבור היום.”
ואמרתי את זה במרירות – אפילו לא ידעתי מדוע.
עזבתי אותו שם והלכתי לאיטי לצידה השני של החצר.
עשינו זאת, אמרתי לעצמי. בצדק או שלא בצדק, עשינו זאת, היצורים הראשונים מן החלל החיצון הגיעו, ואנחנו פרקנו אותם רסיסים.
תמהתי אם זה מה שיקרה לנו כשאנחנו נגיע לכוכבים? האם גם אנו נמצא שם כל כך מעט סבלנות? כל כך מעט הבנה?
האם גם אנו נתנהג שם באותה שחצנות כמו החיפושיות?
האם תמיד יהיו בלזנים שיסתמו למרסדנים את הפה? האם אף פעם לא יוכלו המרסדנים לעמוד בפניהם של הצעקנים – האם תמיד יחששו שהחברה תתנכר להם?
האם הפחד העמוק וחוסר הרצון להבין יחסמו את הגשר בפני כל יצור מהחלל החיצון?
ודברים כאלה אמרתי לעצמי, הם דברים מצחיקים כשדווקא אני חוזב אותם. דווקא אני, כי הבית שהם הרסו היה הבית שלי.
אם כי, כשחושבים על זה, יתכן שהם לא עלו לי אף פרוטה. יתכן שעוד אפילו הרווחתי מזה. היה לי האָכָט, וזה היה שווה הון תועפות.
הבטתי במהירות לעבר הגינה והסלע לא היה שם! פתחתי בריצה, כשהדמעות מתחילות להיתקע לי בגרון.
עצרתי בקצה הגינה והבטתי בתדהמה בערמת האבקה הזוהרת שהיתה שם.
דבר אחד שכחתי! שאָכָט, כמו החיפושיות וכמו הגביע – גם או עשוי בדולח.
הסתובבתי והלכתי בחצר והייתי מרוגז ביותר.
הבלזן הזה, חשבתי – הוא והמכונה שלו!
אני אקח אחת מהמכונות שלו ואדחוף לו אותה לגרון!
ואז נעצרתי במקום. נוכחתי לדעת שלא יכולתי לעשות כלום.
בלזן היה גיבור היום, בדיוק כמו שאמרתי.
הוא היה האדם שבמו־ידיו ולבדו ניצח את הסכנה שירדה מן הכוכבים!
זה מה שכותרות העתונים יגידו מחר, זה מה שהעולם כולו יחשבו. אולי חוץ מכמה מדענים וכמה מבני מינם שבין כה וכה לא נחשבים.
בלזן היה הגיבור, ואם אניח עליו אצבע – יבצעו בי לינץ'. ואכן צדקתי.
בלזן באמת גיבור.
הוא מפעיל את התזמורת כל יום בשש לפנות בוקר, ואין בשכונה מישהו שיעיז להגיד לו מילה אחת על זה.
האם יש מישהו שיודע כמה עולה לאטום בית שלם?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.