גליון ‘פנטסיה 2000’ שאתם מחזיקים בידיכם יצא לאור בדיוק במלאות עשור לנחיתת האדם על הירח, ב־16 ליולי, 1969. אף כי דומה שכיום כבר נראה מבצע ‘אפולו 11’ כדבר של מה בכך, ואנו מדברים על מעבורת־חלל, מושבות־חלל, ומסעות לכוכבי לכת מרוחקים, היה זה ללא ספק יום גדול, ציון דרך בהתפתחות האנושות, ומי כמונו צריך לציין את המאורע, שהגשים את חלומותיהם של חובבי מד"ב כה רבים.
כ־1800 שנה אחרי שלוקיאנוס מסמוסטה סיפר על הספינה שנסחפה בסופה אל הירח, כ־400 שנה אחרי שהאסטרונום יוהאנס קפלר תאר בספרו ‘חלום’ את יצורי הירח המסתוריים, 104 שנים אחרי תותחו של ז’ול ורן ב’מהארץ אל הירח,' ו־73 שנים אחרי ‘האדם הראשון על הירח’ של הרברט ג’ורג' וולס – נחת רכב הנחיתה ‘נשר’ על אדמת־האבק של הלבנה, סמוך ל’ים השלווה'. על לוחית הפלדה שהושארה שם לנצח, נחקקו המילים הבאות:
כאן הניח לראשונה אדם מכוכב־הלכת ארץ את כף רגלו על פני הירח.
באנו בשם השלום לכל המין האנושי.
יולי 1969
האם יש דרך נאה יותר לחלוק כבוד לחולמי החלום ולמגשימיו, מאשר קריאת קטעים אחדים מספרו של ה. ג'. וולס ‘האדם הראשון על הירח’ ובצמוד לו את תאורה התעודי של הנחיתה, כפי שנרשם בעטו של ג’והן נ. ווילפורד, כתבו המיוחד של העיתון ‘ניו־יורק טיימס’ לכיסוי מבצע אפולו 11?
* * *
וכך מתאר מר בדפורד, גיבורו של ה.ג‘. וולס, את נחיתת כדור המתכת שבו נמצאים הוא וידידו קאבור, ממציא ה’קאבוריט’ – החומר המהפכני שמבטל את כוח המשיכה ושאיפשר את המסע אל הלבנה:
"…ואז פתח קאבור להרף־עין חלון לכיוון הירח, וראינו שאנו צונחים לעבר מכתש מרכזי אדיר, אשר מספר מכתשים משניים היו מקובצים סביבו. ואז העיף קאבור שוב את כדורנו הקטן וחשפו לשמש היוקדת, המסמאת. חושבני שהוא השתמש במשיכת השמש כבלם. “כסה עצמך בשמיכה,” צעק, כשהוא מפלס דרכו ממני והלאה, ולרגע לא הבנתי.
או־אז משכתי את השמיכה מתחת רגלי וכיסיתי בה את ראשי ועיני. פתאום סגר הוא את התריסים, פתח אחד שוב וכהרף עין סגרו; ואז במהירות הבזק פתח את כולם, וכל אחד מהם התגלגל בשלום אל תוך גליל הפלדה שלו. פתאום בא זעזוע ואחריו התגלגלנו שוב ושוב, כשאנו מתנגשים בזכוכית ובצרור המטען הגדול שלנו תופסים איש ברעהו, ובחוץ ניתז חומר לבן כלשהו, כאילו התגלגלנו במורד מדרון מושלג…"
ואחר כך, כשיוצאים ה"ה קאבור ובדפורד מכדור הפלדה שלהם ומטיילים באוויר (!) הירח מגלה מר בדפורד תגלית מפתיעה:
“קאבור,” לחשתי.
“מה?”
אך לא עניתי מייד. לטשתי עיני בחוסר אמון. לרגע לא יכולתי להאמין למראה עיני. פלטתי צעקה מגומגמת. אחזתי בזרועו בחוזקה, והצבעתי. “הבט!” קראתי, כשמצאתי שוב את לשוני. “הנה, כאן! כן! ושם!”
עיניו עקבו אחר אצבעי המורה. “אה?” אמר.
כיצד אוכל לתאר את הדבר שראיתי? היה זה דבר כה פעוט, ועם זאת כה נפלא, כה עתיר התרגשות. בתוך הפסולת דמויית הקיסמים נמצאו אותם גופים עגלגלים קטנים, שאפשר היה לטעות בהם ולחשבם לאבני חצץ קטנות. ואז אחד מהם נע קלות, ואחריו שני, התגלגלו ונסדקו, ודרך הסדק שבשניהם נראה קו ירוק־צהבהב דקיק, מפלס דרכו החוצה לעבר עידודה החם של השמש העולה. לרגע היה זה הכל, ואז זע ופרץ השלישי!
“אלה זרעים,” אמר קאבור. ואז שמעתיו לוחש, ברכות רבה: “חיים!”
“חיים!” ומייד ניסכה בנו ההכרה שמסענו הגדול לא היה לשווא, שהגענו לא אל שממה חסרת חיים של מינרלים, אלא אל עולם שחי ומתנועע!"
וזו, כידוע לא היתה אלא הקדמה למפגשיהם המרתקים של מר בדפורד ומר קאבור עם שוכני הירח המפלצתיים.
המציאות, כמובן, היתה שונה במקצת…
… ‘הנשר’ התמקד על מטרה, כשהוא צונח מטה במהירות של כ־7 מטר לשניה, עד שריחף כמעט הישר מעל ליעד הנחיתה שנבחר, בגובה של 100 מטר. ואז באה תגלית מפתיעה: על האדמה היו מפוזרים גושי סלע.
ארמסטרונג אחז במהירות במוט הבקרה הידנית־למחצה. מאוחר יותר סיפר: “מערכת ההנחתה האוטומטית עמדה להביא אותנו הישר לתוך מכתש בגודל מגרש־כדורגל, ובו מספר רב של גושי סלע ואבנים.”
ארמסטרונג המשיך להפעיל את הבקרה הידנית־למחצה של יחידת־הנחיתה עד סופה של הדרך מטה. המחשב המשיך לבקר את בעירת המנועים הרקיטיים, אך האסטרונאוט יכול היה לווסת את מצב הריחוף של הרכב. במשך 90 שניות בקרוב תר ארמסטרונג אחר שטח נקי.
“למטה שניים וחצי,” נשמע דיווח הרדיו, כנראה מפי אלדרין. “קדימה, קדימה 40 רגל. למטה שניים וחצי. מרימים קצת אבק. שלושים רגל. שניים וחצי למטה. צל. ארבע קדימה, ארבע קדימה, סוטים קצת ימינה.”
הדלק במנוע הנחיתה הלך ואזל. לארמסטרונג נותרו רק שניות ספורות כדי לבצע את הנחיתה או לוותר ולחזור אל יחידת הפיקוד באמצעות הצתת מנוע הנסיקה. ארמסטרונג שמר על קור־רוח.
לבסוף, מצא נקודת נחיתה כלבבו. הוא שחרר את רכב־הירח אט־אט מטה, עד אשר הבהב אור כחול בלוח הפיקוד, אות לכך שהבּחוֹנים בקצות שלושת הרגליים נגעו בפני הירח.
הוא לחץ על כפתור שסומן ב’עצור' ודיווח, 'אוקיי, דומם מנוע."
צ’רלס מ. דיוק, הקָשר במרכז הבקרה ביוסטון שידר, “אנחנו קולטים אתכם למטה, נשר.”
ואז נשמעו המילים ההיסטריות: “יוסטון כאן בסיס השלווה. הנשר נחת.” רכב הנחיתה נטה בזווית של כארבע וחצי מעלות בלבד. הזווית יכלה להגיע עד 30 מעלות ומעלה מבלי שהרכב יתהפך.
“רות, שלווה,” השיבה בקרת הקרקע. “אנו קולטים אתכם על הקרקע. יש לכם כאן חבורת בחורים שכמעט הכחילו. אנחנו נושמים שוב. המון תודות!”
אף כי ארמסטרונג ידוע כמי שאינו מרבה במילים, העידו פעימות ליבו על התרגשות בהנהיגו את הנחיתה הראשונה של אדם על הירח. בעת הצתת מנוע הנחיתה נמדדו לו 110 פעימות בדקה – 77 הוא המספר הרגיל אצלו – ואלה הרקיעו ל־156 בדקה ברגע הנגיעה בקרקע…
מרכז הבקרה דיווח מייד על הנחיתה לקולינס שנהג את חללית הפיקוד קולומביה, בגובה של כ־100 ק"מ מעל. “כן, שמעתי הכל,” השיב האיש שהגיע רחוק כל כך אך לא עד לסוף הדרך. “פנטסטי.”
כן, פנטסטי! הם עשו זאת! בהטיסם את רכבם אל פני הירח ונחיתתם שם, בגברם על הנעלם הגדול, הוכיחו ארמסטרונג ואלדרין שהירח, סמל הבלתי ניתן להשגה, היה כעת בהישג ידו של האדם. הצעד הבא, היעד האמיתי של מבצע פנטסטי זה, היה לדגום את הבלתי־נודע, להתהלך על הירח וללמוד עד כמה הוא עוין או מסביר פנים.
בשעה 10:56, ב־20 ליולי 1969, פסע נייל א. ארמסטרונג אל תוך ההיסטוריה. משלבו התחתון של הסולם שנשלף מטה מרכב הנחיתה, הוא שלח את רגלו הימנית והטביע את טביעת הרגל האנושית הראשונה על הירח.
ואז השמיע את המילים המיוחלות, שלבטח יהפכו לבנות אלמוות: “זהו צעד אחד קטנטן לאדם, וזינוק אדיר לאנושות.”
(מתוך הספר ‘אנו מגיעים לירח’ בהוצאת ה’ניו־יורק טיימס')
וכיצד הגיבו אז, לפני עשר שנים, אותם הוזי הזיות – סופרי המד"ב, שלפחות נושא אחד לסיפור דמיוני ניטל מהם לנצח: סיפור נחיתת האדם הראשון על הירח?
בשנת 1969 ערך הסופר דונלד וולהיים אנתולוגיה ושמה ‘אדם על הירח.’ הוא שכנע עשרים ושבעה סופרים להעלות על הכתב את רשמיהם מן הנחיתה הראשונה על הירח. מעניין שמבין הסופרים רק פיליפ ק. דיק, ריי ברדבורי ופול אנדרסון שפעו דברי הלל והתלהבו. רוב המחברים הביעו השקפה ספקנית למדי בנוגע להמשך. הם פקפקו בכנותה של המליצה ‘באנו בשם השלום לכל המין האנושי.’ אחדים מהם החלו להזכר בגורלם של האינדיאנים. הסופר ג‘. ג’ באלארד העיר בעוקצנות: “אילו הייתי בן־מאדים הייתי מתחיל עכשיו להימלט על נפשי!” איזאק אסימוב קיווה שנמצא בחלל את יפי־הנפש שעליו חולמים כה רבים. בוב שאו סבר שעל הלוחית שהושארה על הירח לא צריך היה לחקוק מילים אלא סמל שמשמעותו תובן לכל – 'משהו כמו כף־יד גורפת, שאצבעותיה ננעצות באדמת הירח."
קנת בלמר השווה את המצב לאותו רגע בחיי האדם־הקדמון שבו חצה לראשונה את שפך הנהר בעזרת קורת־עץ, וכעת כל האוקיאנוסים עדיין לפניו.
אך דומה שאיש לא ביטא את תחושת התקווה המהולה בספקנות טוב יותר מהארי האריסון, אשר לא שכח להזכיר את מלחמת־וויטנאם, בציינו שלא מבצע ‘אפולו’ אלא דווקא המלחמה היא היא שבזבזה את משאבי הכלל. ומה מתאים יותר לסיום רשימה זו מדבריו של הארי האריסון:
"תמונת כדור הארץ הנראה מפני הירח צריכה להימצא בכל כיתה ובכל בית ברחבי תבל. ניתן להבחין בהמון עננים ומים, ואך מעט מאוד יבשה. אי אפשר להבחין לחלוטין בגבולות לאומיים כלשהם.
האם אין מסר זה ברור די צרכו?"
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.