סיפורי המד“ב הישראלי שפרסמנו עד היום היו – רובם ככולם – קצרים למדי. המערכת מהססת רבות לפני שהיא מחליטה להקצות מספר רב של עמודים לסיפור – והדרישות האיכותיות־המועמדות בפני סיפורים כאלה גבוהים יותר מהממוצע. הפעם החלטנו לפרסם סיפור מד”ב ישראלי ארוך ראשון פרי עטו של עמיחי ברנדס, בן 22, מפעיל־ציוד בבתי הזיקוק בחיפה, העומד להתחיל בשנת הלימודים הקרובה בלימודי ההנדסה בטכניון.

* * *

ראית את זה, ילד?" דן א. קיפל את העיתון ובתנועת־יד אגבית זרקו על פני השולחן לעבר אבי, ה’ילד,' כינוי שהלם בהחלט את ממדיו הענקיים. “עמ' 4 למעלה,” הוסיף.

ה’ילד' פרש את העתון, ולאחר רפרוף של שניה בכתוב גיחך לעצמו ונשף בבוז “הה, ידידנו סְקְוִויג.”

“מה, מה אמרת?” התעורר השלישי שבחדר, צעיר גבוה ומשופם שנראה כבן שלשים וחמש, “קרא בקול רם, בבקשה.”

“אם אתה רוצה, ג’ייקוב, למה לא” השיב אבי, והחל מקריא:

"פרופ סקוויג, ראש המכון הלאומי למחקר תיאולוגי ולפילוסופיה, הוזמן להרצות בכינוס הבינלאומי למדע ומוסר, שמטרתו תהיה דיון בבעיות המוסריות המתעוררות עקב ההתקדמות המדעית בתקופתנו.

“פרופ' סקוויג, הינו, כידוע, בעל תואר ד”ר בגנטיקה ומוסמך למדעים בביולוגיה מולקולרית ובפיסיקה, מלבד תאריו בפילוסופיה ותיאולוגיה. הוא נחשב לחסיד נלהב של האסכולה הדורשת פיקוח הדוק של אנשי־דת ומשפטנים על ביצוע כל מחקר מדעי שהוא ויישומו, אפילו בהתחשב בעובדה שעקב כך תואט התקדמות המדע אלפי מונים – כדבריו פעמים רבות בעבר – ‘ולו רק במטרה לבלום את הדהירה המפלצתית של המדע קדימה בצורה שתסחוף את האנושות לכיוונים בלתי־ידועים ומסוכנים.’

"בתקופה האחרונה הביע התנגדותו לפעמים רבות למה שכינה ‘מוסר מתוכנת.’ מערכת זו, הידועה יותר בשם הקוד שלה ‘מ.מ. – 1’ (ראשי תיבות של “מוסר ומשפט – 1”), מושתתת על שיטה חדשנית שפיתחו אלפי מתימטיקאים ואלקטרונאים של חברת הענק ‘סוראלי.’ מטרת השיטה – תרגום כל כללי־המוסר הקיימים וכל הידע החוקתי והמשפטי שהצטבר במשך אלפי שנות תרבות אנושית לביטויים מתימטיים, ופיתוח מערכות מחשבים ושפות תיכנות חדשות בתכלית שתאפשרנה שימוש בביטויים אלו.

שילובם של אלה יאפשר – לדברי המתכננים – פתרון כל בעיה מוסרית ומשפטית במהירות עצומה, ויבטל כל צורך במערכות המשפטיות הסבוכות הקיימות כיום. כמו־כן תתאפשר חקיקת חוקים חדשים בכל כמות שתידרש, לכל בעיה מוסרית שהיא העלולה להתהוות בעתיד.

"אבות התכנית טוענים, כי זו תתאפשר שקילת בעיות מוסריות העלולות להיגרם כתוצאה ממחקרים מדעיים בכיוונים חדשים, במהירות רבה, להחליט האם למחקר כזה תהיינה השפעות חיוביות או שליליות מיידיות על האנושות, ובהתאם לתוצאות השיקול להחליט על ביצועו – או על שלילתו – של המחקר. בהתאם לכך יוחלט אף על הכוונת המחקר והפיתוח באופן שלא יגרמו נזק כל־שהוא לאנושות.

“עימות חריף ביותר צפוי בועידה בין מצדדי מערכת ‘מ.מ. – 1’ – שלפני זמן לא רב הושלמו שלביה הראשונים והוחל בהפעלתה הנסיונית, לבין מתנגדיה ובראשם פרופ' סקוויג – שקרוב לודאי ייתמכו ע”י גורמים פוליטיים שונים ורבי עצמה בעולם כולו.

"לטענת הפרופסור, שיטה חדשה זו תשלול מהאדם את זכותו להחליט על חייו־הוא ועל אופן ניהולם, מה־גם שלדעתו לא ייתכן, מבחינה מעשית, שמכונות תוכלנה לבצע שיקולים מוסריים – דבר שהוא נחלתו הבלבדית של האדם. לדעת פרופ' סקוויג, ‘המוסר המתוכנת’ הוא פרי המצאתם הזדונית של אנשי־מדע אשר בכוונתם להונות באמצעותו את כלל האנושות, לאחר שבמו־ידיהם יסירו מדרכם את אנשי הדת והמשפט, שהם־הם שומרי המוסר האנושי.

“'הישמרו לכם מפני מדעני המחקר השימושי,” אומר לא פעם פרופ' סקוויג, ‘לאחר שעלה במוחם רעיון לא תוכלו לעקרו משם עד שיבצועוהו, לא חשוב מה כבד יהיה המחיר שתשלם האנושות. בתחילת דרכי חייתי במחיצתם ואף השתתפתי במחקריהם, ותארי והישגי מהעבר יוכיחו, אולם משנוכחתי כי הדרך בה הם הולכים תגרום להרס האנושות – פניתי להגנה עליה מפניהם והתמחיתי בתיאולוגיה ובפילוסופיה.’

"בתשובה לשאלת כתבנו, שמסר לפרופסור הנכבד את הידיעה על הכוונה להזמינו לכינוס, אמר פרופ' סקוויג כי ישמח מאד להיענות להזמנה ואף לשאת שם את דברו, אולם הפעם לא יטיף כנגד ה’מוסר המתוכנת' אלא כנגד סכנה מיידית ומוחשית הרבה יותר, שהיא אחד מפירות־הביכורים של ה’מוסר המתוכנת'.

“‘בפנינו ניצב סכנה איומה, שרבים אינם תופסים את גודל אימתה,’ אומר פרופ' סקוויג, ומסביר: 'המדובר בתכניתם החדשה של כמה מדענים, ובראשם ד”ר דן ארקול וד“ר ג’ייקוב כהן (שניהם עתידים להשתתף בכינוס – הערת המערכת),, ברובם צעירים וילדותיים מדי בהלך מחשבתם מכדי להבין את חומרת מעשיהם, מוטב לומר – כוונותיהם. בכוונתם לנצל את ההנדסה הגנטית לשם שינוי הצורה האנושית הרגילה לצורות חיים ולמערכות ביולוגיות חדשות ושונות, ע”פ תכנון; זאת בעיקר, כדבריהם, כדי לאפשר את הסתגלותו של האדם לתנאים סביבתיים שונים בתכלית מאלו בהם נוצר וחי, דהיינו – בכדור הארץ.

"'ביצוע תכנית זו הוא בלתי־אפשרי – לפחות כיום, עם הידע המדעי הנוכחי, וכל נסיון לממשה כעת או במשך מאות השנים הקרובות יגרום לשואה שאיננו יכולים לשער את ממדיה: אנו עלולים להפוך בני־אדם ליצורים שמבסיסם הינם – ונועדו – להיות אנושיים, אולם עקב שינויי צורה ותיפקוד שמוחם אינו כשר להם מטבע בריאתם נגרום ליצירת מפלצות שתסבולנה סבל איום, ומה שעלול להיות גרוע עוד יותר – התהליך עלול להשמט משליטתנו; שכן מי יודע מה תהיינה תכונות אותם יצורים חדשים־לחלוטין שניצור, שהם בעלי תובנה וידע האמורים להיות אנושיים. כוונתי בדברי אלו – שאנו עצמנו עלולים ליפול קרבן לאותם יצורים שניצור במו־ידינו! מה שאני אומר נשמע, אולי, כתסביך פרנקנשטיין, וברצוני לאשר: זהו אכן תסביך פרנקנשטיין, והדגש זאת, אישי הכתב, בעיתונך! שכן כעת אנו עומדים. יותר מאי־פעם, בפני יצירת מפלצות, בפני יצירת פרנקנשטיין, במו־ידינו. האב, ‘המוסר המתוכנת,’ הוא אמנם אויבנו העיקרי וחובה עלינו להלחם בו עד־חרמה, אולם בנו הראשון עומד להוולד בקרוב. עלינו להפילו בטרם יוולד – וכרגע זוהי מטרתנו הראשונה במעלה!

‘כן, מקודם דברתי רק על התקופה שלך מאות השנים הבאות. אחר־כך? בטווח הרחוק, נראה לי שמדענים יתגברו על בעיות הפיתוח של היום ויצליחו לשנות את התבנית האנושית בהתאם לדרישות מסויימות, לצורות־חיים חדשות ואינטליגנטיות, אולם אז תהיה האנושות עתידה לאבד את אחד הדברים המייחדים אותה – הצורה האנושית על תיפקודיה הביולוגיים, ואין לדעת מה יקרה עקב כך למחשבה, לתורת החיים ולמוסר האנושיים.’"

ג’יימס מארש, ‘סיפורי העולם’

“וכן הלאה, וכן הלאה…”עיווה ‘הילד’ את פרצופו בהבעת־סלידה, כשהוא מרים עיניו מן הכתוב.

“אינקויזיטור מהמאה העשרים־ואחת.” הוסיף ג’ייקוב – “ואני לתומי חשבתי שדברים כאלה אפשר למצוא בימינו רק בספרי ההסטוריה של ימי־הביניים.”

“אתה צודק. לא אתפלא אם הוא וכמה מחבריו אוהבי־האנושות ידרשו בכינוס להדליק מחדש את מדורות האוטו־דה־פה ולשרוף ספרים.” אמר דן א. (לרוב הוזכרה האות הראשונה של שם־משפחתו יחד עם שמו הפרטי, מהסיבה הפשוטה שמאז לימודיו באוניברסיטה היה “א” – ראשון בכל פעולה שביצע ומצטיין בכל), “אולי גם יציעו להכניס מדענים מסויימים למחנות־ריכוז כדי לנקוט בשיטות קצת יותר מתקדמות, כמובן – הכל בשם טובת האנושות.”

השתררה דממה למספר דקות, ואז שאל דן, “מעניין מאד כיצד אדם כסקוויג, בעל תארים מדעיים כה רבים, הפך להיות מתנגד כה חריף של ההתקדמות המדעית. אהיה אסיר־תודה למי שיצליח להסביר לי זאת באופן הגיוני.”

“ההסבר ההגיוני ביותר שאני יכול לתת לכך הוא, שיום בהיר אחד קפץ שד מתוך בקבוק ישר לנגד עיני סקוויג, וכתוצאה מכך התערערה אמונתו בהגיון. אני חייב להודות שזה לא נשמע משכנע ביותר, אבל אינני מסוגל לחשוב על הסבר טוב יותר כרגע.” אמר ג’ייקוב בגיחוך סאדיסטי.

“זוהי באמת תופעה משונה, כיצד הפך פרופ' סקוויג את עורו ממדען לאנטי־מדען.” אמר אבי. “תופעה מעניינת, ועם זאת – לא חריגה בימינו. לפיכך, החלטנו לחקור את מקרהו של סקוויג במערכת ‘מ.מ. – 1’.”

“ויש תוצאות?” שאל דן.

“יש. לאחר שהזנו למחשב את כל המידע שבידינו על פרופ' סקוויג, התקבלה תשובה ארוכה ומפורטת שניתן לתמצתה כך: הפרופסור לא הי מבריק די בתחומי המחקר המדעי, ומחקריו בתחומים שונים לא השיגו את מידת הפרסום לה שאף. הוא היה שטחי מדי ולא עקבי, ומכאן ריבוי תאריו האקדמיים – ללא הישג מדעי ממשי. עמיתיו עלו עליו בהרבה וכנראה מתוך תסכול גרידא הפך פניו כנגדם, על־יסוד הפתגם ‘אם אינך יכול להצטרף אליהם, הכה אותם.’ אגב, כדאי לציין שכאשר העלה אחד מעובדינו את הטענה הזאת – ללא ציון המקור, כמובן – בפני פרופ' סקוויג, נראה הלה מזועזע למשך מספר דקות, ולבסוף הגיב ‘תארי והישגי מהעבר יוכיחו’.”

דן א. נראה מהורהר לרגע, ולאחריו אמר “כן, ההסבר שלך נראה לי הגיוני, הוא גם משלים את ההסבר של ג’ייקוב.”

“משלים?” אבי הרים גבותיו בתמיהה, “מה הקשר בין ניתוח אנליטי של מחשב לבין שד שקופץ מבקבוק?”

“פשוט מאד. סקוויג חי כל הזמן בעבר – הוא מזכיר בכל הזדמנות את ‘תאריו והישגיו מהעבר.’ לפי מיטב ידיעתי, בעבר היו נפוצים שדים ורוחות, לפיכך אין פלא שסקוויג פגש באחד מהם, במהלך עברו ה’מפואר'.”

“אולם בניגוד לעבר, טיפוסים מסוגו אינם בעלי השפעה כה חזקה על דעת־הקהל, למזלנו.” אמר ג’ייקוב, “אבל הפעם החליט ידידנו לגייס לעזרתו את תסביך־פרנקנשטיין הזקן והטוב, ולצערנו – בחוש עיתוי מפותח למדי.”

“חוש־עיתוי?” שאל ה’ילד' – “מה פתאום?”

“שכן הפעם מדובר באמת בהפיכת בני־אדם למפלצות – אמנם רק מבחינת הצורה, ללא כל סבל לעצמם או סכנה לאחרים, ולמטרות מאד מוגדרות, כפי שאנו יודעים היטב. אבל נסה להסביר זאת לאנשים שכבר מדמיינים לעצמם גדודים שלמים של יצורי־ענק בעלי קרניים ושיניים בולטות, יורקים אשומסתערים בצווחות מקפיאות־דם על אנשים תמימים ברחובות…”

“נכון, נכון.” הסכים ה’ילד' והתרווח בכורסתו. "שיטות רגילות של הסברה, באמצעות העיתונות ובהרצאות על החיוניות שבביצוע התכנית והאפשרויות העצומות שהיא פותחת בפנינו באמת לא יועילו כנגד אימת יום־הדין שפרופסור סקוויג שואף לעורר בקרב הציבור – "

“הוא עוד קורא לעצמו ‘מדען’!” קטע אותו דן במלמלו, כאילו לעצמו, “גועל נפש.”

" – אבל הדייסה שבישלנו במו־ידינו נותנת לנו אפשרות לנקוט בשיטות לא כל־כך מקובלות של הסברה ולהרוג שתי צפרים במכה אחת…" סיים אבי כשהוא מתעלם מן ההפרעה, בעוד עיניו מצועפות במבט חולמני.

“למה אתה מתכוון, לכל הרוחות?” היטה ג’ייקוב את ראשו בתמיהה.

“טוב, בעצם היה בכוונתי להזמין את שניכם ואת עוזריכם הבכירים מחר למשרדי ולהכניס אתכם בסוד התיכנון, אבל לכבוד הודעת סקוויג על השתתפותו בכינוס נראה לי שאוכל להקדים את המעמד, בחוג ידידים מצומצם זה.”

“על איזה תכנון אתה מדבר?” בקולו של דן נשמעה פליאה כנה “כולך אפוף מסתורין. למה כוונתך?”

“פרוייקט ‘שינוי צורה’ התנהל מאז תחילתו, כידוע לכולנו, בסודיות כמעט מלאה עד כה, סודיות שמטרותיה העיקריות הן: אחת – למנוע סכנה של תחרות וביצוע ניסויים דומים ע”י מדענים שאינם בפיקוח ה־אהה"מ,' אבי היסס לרגע והמשיך בחיוך, "‘המוסר המתוכנת’, כפי שתכנית מ.מ. – 1 נקראת בפי ידידנו סקוויג; ושתיים – למנוע היסטריה כלל־עולמית, העלולה לפרוץ באם יוודע לציבור הרחב בטרם־עת טיב המחקר בו אנו עוסקים; דהיינו – בטרם תושגנה תוצאות חיוביות וחד־משמעיות. ויוסר כל חשש טעות בביצוע פעולות שינוי הצורה העיקריות.

“אולם למרות אמצעי הביטחון הקפדניים לשמירת הסודיות היתה הדלפה לעיתונות לפני כחדשיים בדבר קיומו של פרוייקט ‘שינוי צורה,’ הדלפה שכללה מידע לא עדכני לחלוטין – לפיו נמצא הפרויקט בשלב רעיוני בלבד, וביצועו אושר ע”י תכנית מ.מ.– 1. המידע המעורפל לא היה מפורט דיו עד־כדי לעורר היסטריה ציבורית, אולם הדליק איתותי־אזעקה אצל אנשי רוח ודת מסוגו של פרופ' סקוויג. על רקע זה מאורגן עתה ‘הכינוס הבינלאומי למדע ומוסר,’ אליו הוזמנו מדענים, משפטנים, אנשי רוח ואנשי דת מכל העולם. אמנם התירוצים לעריכת הכינוס היו רבים ושונים, אולם גילוי קיומו של פרוייקט שינוי צורה היווה את האבן השואבת, וכפי שהעיד פרופ' סקוויג עצמו – פרוייקט זה הוא העילה להשתתפותו בכינוס. נקל לשער את ההיענות הרבה להשתתפות שתוּבָּע מעתה מצד כל המזומנים מעריצי סקוויג, אשר יראו בכינוס הזדמנות מצויינת לעורר את דעת־הקהל לצידם, ולגרום להיסטריה המונית, עד־כדי הקפאת תכנית ‘שינוי צורה’. בעקבות זאת אולי אף יצליחו לנגח את תכנית מ.מ. – 1, ולערער את יציבותה המתגבשת והולכת.

"לצערנו, יש די הרבה מדענים מהשורה הראשונה אשר אף הם אינם כה בטוחים בצדקת דרכנו, ביכלתנו להצליח ולתרום בהצלחתנו לטובת האנושות. אחרי הכל, טובי המדענים בעבר הם־הם שפיתחו את פצצת האטום, המימן והנייטרון, את הנשק הבקטריולוגי והכימי, הנשק האקלימי ועוד אינספור צורות השמדה מפלצתיות. מי יודע – אולי כעת עוסקים המדענים בפיתוח המכה האחרונה, הנשק שלהם כנגד עצמם – הפרנקנשטיין שלהם, הסופי והמוחלט?

“לכן, כדי להרוג שתי צפרים במכה אחת – כפי שכבר אמרתי, כדי לחסל את התנגדות פרופ' סקוויג וחבר מרעיו מחד גיסא; ומאידך – כדי להוכיח קבל עולם את צדקתנו והצלחתנו, ובכך גם לסחוף את עולם המדע לקבל את תכנית ‘מ.מ. – 1’, התכנית שתחסל אחת ולתמיד את הסכנה שפיתוח מדעי יופנה לרעת האנושות, אנו עומדים להציג בכינוס את הצלחת פרוייקט ‘שינוי צורה’ ע”י הכח הטוב ביותר שלרשותנו, הוגה רעיון הפרוייקט – אתה דן א."

“אני?? אתה מופרע! שכח מזה!” דן זינק מכורסתו בצְוָחה רמה, תפס את ראשו בשתי ידיו והחל מסתובב בחדר אנה ואנה כשהוא מקונן: “מופרע, מופרע, אתה לא תופש מה שאתה מציע, זה הגרוע ביותר, הם יתלו אותנו על עץ גבוה, הלא בשביל זה בדיוק הם אירגנו את הכינוס ואתה עוד רוצה שבמו־ידינו נכניס את ראשינו לעניבת־החנק!” דן הליט פניו בידיו וצנח ביאוש על מושבו כשהוא ממלמל חלושות, “טירוף, טירוף, כולם השתגעו.”

“חשבת בכלל מה עלול לקרות לאחר שנגלה לעולם כולו את סוד פיצוח הד.נ.א. ובנייתו מחדש ע”פ צופן גנטי משוכתב כרצוננו?" הוסיף ג’ייקוב כמעט בלחישה. הוא ישב בשקט, כאילו בהלם כבד. “אז באמת עלולים לקום מדענים שייצרו פרנקנשטיינים משלהם, ועליהם לא יהיה פקוח של מערכת דוגמת מ.מ. – 1, אשר יבטיח את הכיוון החיובי של המחקר וניצול נכון של תוצאותיו.”

“בודאי, ג’ייקוב,” פנה אליו אבי בקול רגוע. "ראשית כל, לא נגלה כלל בכנס את סוד ‘כתיבת’ הצופן הגנטי ושיטות פיצוח הגנים ובנייתם מחדש לפיו. רק נציג את האפשרות לביצוע הפעולה בתוספת מספר הסברים בסיסיים, מוכרים ברובם מזה זמן רב, לתהליך עצמו. שנית, אם צוות מחקר אחד – שלכם – עשה זאת, אין כל סיבה שאחרים לא ינסו גם כן, ונסיון כזה עלינו למנוע בגלל שתי סיבות: האחת – חשש ממניעים לא טהורים, והשניה – סכנה של שגיאות בביצוע התהליך עצמו – מהן חושש כל כך פרופ' סקוויג. בפני הסיבה הראשונה – מניעים לא טהורים – אין ביטוח מלא בשלב זה, אבל גם ביטוח חלקי טוב מלא־כלום, ושיכנוע מדענים רבים ככל האפשר להצטרף לתכנית מ.מ. – 1 יבטח אותנו במידה רבה בפני פיתוחים מדעיים שיסכנו את האנושות.

לגבי הסיבה השניה – על ידי הצגת הצלחתנו נשכנע, ללא ספק, מדענים רבים בעולם שהתגלית נעשתה, הידע קיים, ואין טעם לערוך מחקרים שעלולים לגרור נסיונות־נפל במחיר כבד."

“יש לך תשובה לכל שאלה, אה?” סנט דן, “נשמע כאילו הכנת שיעורי־בית היטב בימים האחרונים, אדוני ראש־תכנית־מ.מ. – 1? כמובן, את המדליף לעיתונות מלפני חדשיים לא הצלחתם לגלות, את הכינוס למדע ומוסר לא הצלחתם למנוע, או לפחות להשקיט – וכעת ברור שזה עתיד להיות אחד הכנסים המכוסים ביותר על־ידי אמצעי התקשורת, שהיו מעולם. אז החלטתם לשלוף את הקלף האחרון ולנצל את נוכחותי בכינוס כדי לנפנף בהצלחה. אבל האם אינכם תופסים שיפי־הנפש יקברו אותי ואז יפנו לטפל בכם, וכשיחסלו את מ.מ. – 1 ישאר העולם כולו חשוף בפני שגיאות שייווצרו במהלך פיתוחים מדעיים?”

“מותר לענות?” ה’ילד' הרים כף־יד ענקית כמבקש לבלום את שטף דיבורו של דן. “יפה. באמת הכנתי שיעורים, אבל לא רק בימים האחרונים. כבר הרבה לפני־כן, בעצם מאז נתקבלה ההחלטה בדבר ההדלפה לעיתונות.”

“מה אמרת?” תגובת השניים היתה אחידה, בו־זמנית.

הבעת פניהם הנפולות שהורמו בתמיהה הביאה את אבי לידי חיוך.

"שמעתם היטב. ומה חשבתם שבמ.מ. – 1 מטפלים רק במתן אישורים לביצוע מחקרים ויישומם, מעין משרד ממשלתי מלא פקידים קטנים, שלקוחות נכנסים לתוכו, ממלאים טפסים ומקבלים תשובה ‘אושר’ או ‘לא אושר?’ כמובן, אתם יודעים שזה לא כך. למחקר כמו שלכם, למשל, שהוא בעל השלכות פנטסטיות על התפתחותו ותיפקודו של המין האנושי בעתיד, ואף על קיומו, היה עלינו להתוות תכנית־פיתוח לטווח ארוך. תכנית זו כללה, בהכרח, עוד לפני יישום הממצאים לשימוש מעשי שוטף, גם את פתרון הבעיה של הצגת המחקר ותוצאותיו בפני עולם המדע והאנושות כולה, הצגה שהינה חיונית בגלל שתי הסיבות אותן הסברתי קודם לג’ייקוב, בתשובה לשאלתו.

"אלא שבכך לא נסתיים תפקידה של מערכת מ.מ. – 1. מלכתחילה נקל היה לשער שתכנית ‘שינוי צורה’ תגרום, בגלל עצם טבעה החדשני והמהמם, לגל רציני של התנגדות, שתתעורר במוקדם או במאוחר עם גילויה לציבור הרחב. להשערתנו היה על מה להתבסס, שכן התנגדות ציבורית ודתית לכל התנגדות מדעית כמעט, הינה תופעה חוזרת ונשנית לאורך כל ההסטוריה האנושית, ולעתים אף גרמה התנגדות כגון זו לעצירת המדע ולנסיגתו למשך תקופות ארוכות. דוגמאות? אדרבה. אסתפק בשתיים, המפורסמות יותר, מתוך רבות קיימות.

"דוגמא אחת, מוחשית למדי, עם הקבלה למקרה שלנו, יכולות לשמש השתלות־לב מאדם לאדם. בעבר הלא רחוק, בטרם הומצא הלב המלאכותי המושלם – ההתנגדות הרבה שעורר הדבר ודאי זכורה לכם היטב, בצד ההתלהבות העצומה. מכל מקום, אחת הסיבות העקריות להפסקת נסיונות השתלות הלבבות – תקופה קצרה לאחר תחילתן, היתה ההתנגדות הציבורית והדתית העזה בטענה שהלב הוא ‘משכן הנשמה’. כידוע לנו, אין השתלת הלב שונה, למעשה, מהשתלות כליה או איברים אחרים. מי יודע כמה חיים נתקפדו בגלל גישה אידיוטית זו.

"הדוגמא השניה – חקר החלל. בשנות ה־70 של המאה שעברה, לאחר שהאדם הצליח לנחות על הירח, הופסק חקר החלל כמעט לחלוטין בשל קיצוצי־ענק בתקציב. אלה נגרמו עקב התנגדות ציבורית חסרת תקדים ל’ביזבוז' כסף לשם מטרה מדעית טהורה, שאין מאחוריה מניעים ‘אנושיים’. כיום, זמן לא רב לאחר שחודש חקר החלל במלוא התנופה, אנו מודעים היטב לעובדה שאילולא הורדם המחקר אז, הרי שמצב האנושות כיום היה טוב בהרבה מכפי שהוא, בכל התחומים – החל בתזונה ורפואה וכלה בחמרי־גלם לתעשיה. בין היתרונות העקריים של תוצאות מחקר ‘שינוי צורה’ – האפשרויות הניתנות, באופן מיידי, לפתרון בעיות שונות המעיקות מזה זמן רב על האנושות ועוצרות בעד התקדמות המדע, למשל – יישוב האוקיינוסים, או אכלוס כוכבים בעלי תנאים שונים לחלוטין מאלה של כדור־הארץ. לפיכך מהווה יישום שיטה זו צורך מיידי וחיוני ביותר. זהו המשבר העקרי בפניו אנו ניצבים כעת: לפנינו פריצת־דרך חיונית להמשך הקיום וההתפתחות האנושית, פריצת־דרך הכרוכה מעצם טבעה בשינוי לכאורה של המהות האנושית. לכאורה – פרדוקס.

"לגבינו אין פרדוקס, היות ואנו רואים את התקדמות המדע כבלתי ניתנת לעצירה. אתם בודאי אינכם זקוקים לנסיונות־שכנוע בקשר לכך, ולכל שרשרת ההוכחה הפילוסופית המוליכה למסקנה זו, ואין בכוונתי לעשות זאת עתה. אולם לגבי חלקה הגדול של האנושות, ובתוכו אנשי־מדע רבים, קיים הפרדוקס. פרדוקס זה יוכרע לרעתנו בקלות רבה על ידי תעמולה יעילה של החריפים שבאנשי הדת והרוח, שקרוב לודאי יציגו את המצב קבל העולם כולו כבעיה של ‘להיות או לא להיות’ – וזה עלול להיות מהלך שאת סופו אני חושש לשער.

“עד כאן ניתוח הבעיה שניצבה בפנינו, אשר נוצרה עם תחילת ביצוע המחקר על־ידכם. הניתוח עצמו היה פשוט, אולם בסופו ניצבנו בפני מבוי סתום – כיצד להציג את תוצאות המחקר באופן שיעורר את ההתנגדות הקטנה ביותר, וכיצד נוכל לסלק התנגדות זו לחלוטין בעודה באיבה. בנקודה זו באה לידי ביטוי מלוא עוצמתה של מערכת מ.מ. – 1. גובשה תכנית מיוחדת שמטרתה לפתור את הבעיה בנקודת־המשבר אותה תיארתי.”

“רק רגע,” התערב ג’ייקוב בשטף דיבורו של אבי, “אם הבנתי נכון, התכנית גובשה כבר לפני זמן רב, אמת?”

“יפה מאוד, אם כן – מדוע לא גיליתם לנו את התכנית עד עתה?”

"אה, לשאלה הזו ציפיתי. לא גילינו לכם את התכנית מכיוון שזו התגבשה עוד בתקופה בה עסקתם במחקר, וככל המדענים הייתם שקועים בו יותר מדי עד כדי אי־יכולת לשים לב לזוטות, כגון זו המעסיקה אותנו כרגע, ואילו אנו לא רצינו להפר את ריכוזכם. את הרעיון לגלות לכם את פרטי התכנית רק עתה, זמן־מה לאחר סיום המחקר, אתם יכולים לראות כ… אה… כמתיחה פרטית שלי – " “מתיחה פרטית שלי,” קטע אותה דן כשהוא מחקה את קולו של אבי. עוקצנות חריפה ואירוניה היו חביבות על דן כנשק נגד שיקול – או פעולה – שנראו מוטעים בעיניו; מקורביו, שהכירו תכונות אלו, למדו שלא להתרגש יותר מדי מהעקיצות שהוטלו לעברם – אולם נהגו לבחון עצמם שנית בתשומת־לב לאחר שנתקלו בתגובה מעין זו מצד הגיון־הברזל של דן. אבי, מכל מקום, לא נראה כמפקפק בעצמו אפילו כאשר המשיך דן בדבריו: “שמע, כל הכבוד לשיקולכם ולהערכת־המצב שלכם אותם הבנתי במלואם, למרות שעדיין איני מבין איזו מין תכנית גיבשתם. אבל המתיחה שלך – שמע, היית צריך לנסות למצוא את עתידך בעולם הבידור, שם לפחות היית גורף רווחים נאים ממתיחות כאלה. אולי תואיל להסביר איזו הנאה אתה מפיק מהמתיחה הזאת?”

" – כמתיחה פרטית שלי, במתנה לך – לכבוד יום הולדתך הארבעים שיחול מחר, ולג’ייקוב – ליום הולדתו השלשים־ושמונה, אם אינני טועה, שיחול בעוד שבוע." המשיך אבי כשחיוך קליל של שביעות־רצון מרחף על שפתיו.

פיו של דן נפער בספק־תמיהה ספק־חיוך לרגע קט. “אין מלים בפי, ילד. אתה היום ממש משכמך ומעלה. תקבל ציון 10 על הכנת שיעורי־בית. קשה לומר ששגעונותיך הפרטיים מלהיבים, אבל הנימוק האחרון בהחלט מחניף.”

“מחניף? אתה סבור שאיכפת לו, לילד המגודל הזה מימי־ההולדת שלנו?” ההנאה ניכרה בקולו של ג’ייקוב. “הוא בסך־הכל חושב על אוכל. הוא נותן לו מתנה – ומצפה שתגיד ‘תודה רבה’ ותגיש את העוגות לשולחן. בסדר, אני מקבל את האתגר. ניפגש בביתי, ביום שני בעוד שבוע – בסדר? ו – תודה בעד המתנה, ילד.”

“ואצלי בבית מחר בערב. כדאי שתפסיקו לאכול כבר מעכשיו, שניכם. תודותי, אבי.”

“דן, לפי קצב המתיחות הנוכחי של הילד, אפשר כבר לתכנן מסיבות נוספות לעתיד הקרוב. מה ההפתעה הבאה, ממזר ערמומי שכמותך? כולי אוזן.”

אבי ליקק שפתיו בהנאה. "נהדר, עלו והצליחו – העיקר שלכבוד כל הצלחה תערכו מסיבה. איחולי – לשניכם. הבה נחזור לנושא שלנו. כפי שאמרתי קודם, מטרת התכנית – לפתור את הבעיה בנקודת המשבר שתיארתי. כאן הסתייענו במלוא עצמתם האנליטית של מחשבי מערכת מ.מ. – 1. לאחר שהזנו אותם בכל הנתונים, הוצעה על־ידיהם התכנית הבאה, שניתןן להגדירה כך:

“בשלב זה עדיין אין בידינו הכלים המתמטיים הדרושים כדי לחזות בבטחון מוחלט רצף־אירועים, אפילו כאשר גורמיו ורוב האברים שישתתפו בו בעתיד ידועים לנו. העקרון המנחה של התכנית הינו – להחזיק בידינו את רסן התפתחות המאורעות ולכוונם לפי רצוננו, וזה יכול להתקיים אך ורק בתנאי אחד – ע”י כך שאנו־עצמנו נגרום לכל אירוע שיתרחש, בעיתוי ובאופן הנוחים לנו. העובדה שבידינו חומר־נפץ בעל עצמה כבירה – אני מתכוון למחקר ‘שינוי צורה’ – מאפשרת לנו לפעול מבלי להתחשב כמעט בגורמים חיצוניים אחרים, שכן בתקופה הנוכחית ואף בעתיד הקרוב, אין בנמצא חדשות או חידושים מרעישים העלולים להסיט את תשומת־הלב ממחקריכם."

“נדמה לי שתפסתי.” קטע אותו ג’ייקוב. “אם אשתמד בדימוי שלך – שימוש בכמות גדולה של חומר־הנפץ שלנו כנגד קיר חזק, דהיינו – פירסום המחקר על כל תוצאותיו בבת־אחת, כאשר מנגד ניצבים מדענים רבים ודעת־קהל עויינת, היה גורם לפיצוץ חזק כנגד הקיר העמיד, וגל־ההדף היה חוזר ופוגע בנו קשות. אי־לכך החלטתם שכדי להפיק מ’חומר־הנפץ' הזה את מירב התועלת יש לקדוח קודם־כל חורים בקיר, באמצעות כמות זעירה ממנו, ורק אז להכניס את כל חומר הנפץ לקדחים ולפוצץ את הקיר לרסיסים. בתרגום לשפת יומיום – הזלפתם כמות זעירה ומבוקרת של מידע ע”י הדלפה לעיתונות, כך שלא יתעורר עניין המוני, אבל מידע זה הספיק כדי לעורר את עניינם של מספר אנשי־רוח ומדענים, ואת הצורך בעריכת כינוס ‘מדע ומוסר’".

אבי הניד ראשו באישור. “כמעט הכל נכון, חוץ מהפרט האחרון.”

“הכל חייב להיות נכון, אתה עצמך אמרת זאת קודם.”

“לא באותן מלים. נסה להזכר. הצורך לעריכת הכינוס לא התעורר סתם.”

“ברצונך לומר שאתם הערתם את הצורך?”

“לא בדיוק. אנו דאגנו לארגן את הכינוס, על כל פרטיו, עיתויו, מיקומו, משתתפיו וכפי שתשמעו מיד – גם מהלכו. זיכרו את העיקרון המנחה של התכנית – אנו עצמנו גורמים לכל אירוע שיתרחש, בעיתוי ובאופן הנוחים לנו. כידוע לכם, במערכת מ.מ. – 1 מועסקים, מלבד אלפי המתימטיקאים ואנשי המחשב, גם משפטנים מעולים המחזיקים, כמובן, בדעות זהות לאלו שלנו באשר לחשיבות המדע החפשי. משפטנים רבים מתמצאים, מטבע עיסוקם, ביחסי ציבור, בנושאי מינהל ואירגון ובנושאים נוספים החשובים לענייננו, והם מטפלים בצדדים המעשיים של המחקר ואירגון הכנס. כמובן, חברת ‘סוראלי’ העמידה לרשותנו מומחים נוספים לשם טיפול בנושאים אלו – אחרי הכל, לרשות מערכת מ.מ. – 1 עומד תקציב גדול, ולא התקשינו לקבל תמיכה נוספת לשם טיפול בעניינכם, בגלל חשיבותו הרבה. כל הפעילות הזו מתנהלת תחת מסווה בדוי לחלוטין, כפי שכבר נוכחתם.”

“מכך משתמע, שפרופ' סקוויג, התוקף בחמת־זעם את מערכת מ.מ. – 1 – הוזמן לכינוס על־ידה, ללא ידיעתו, כדי לשרת את מטרותיה?”

“בדיוק. וכך גם רבים מחסידיו שהוזמנו על־ידינו – כדי לאפשר את, הממ…” אבי מצמץ בשפתיו בהנאה – “הָכְנָסַתם למלכודת, ממנה ייצאו מנוצחים. כי, כפי שכבר אולי ניחשתם, כינוס ‘מדע ומוסר’ הוא נקודת־השיא של הפרשה כולה. זהו המקום בו נשתמש בכל כמות חומר הנפץ שברשותנו כנגד הקיר – פרופ' סקוויג וחבר מרעיו. לשם כך הזמנתי אותך לכינוס.” ה’ילד' קם מכורסתו ונעמד מלוא קומת שני המטר שלו מול דן, כאילו הציג אולטימטום. “עצם נוכחותך שם תהווה את ‘חומר־הנפץ’ ותהרוס את הקיר.”

“האם מוכן כבודו להסביר בשפת הדיוטות?”

“תופיע בכנס בשינוי צורה. אני ממליץ שבתור כלב, בעל־חיים מוכר וחביב. ד”ר כלב דן ארקול. לא נגזים מדי במעוף מיד בהתחלה, בודאי שלא כדאי להציג אריה, למשל. זה יגרום למנוסה מהאולם, וחוץ מזה עלולים לירות בך – וחבל. נוסף לכך – פרופ' סקוויג ידוע כחובב בעלי־חיים, ובמיוחד כלבים. אתה עשוי להתחבב עליו, למרבה הפלא."

דן וג’ייקוב נפנו להביט זה אל זה. בדממה שנשתררה נשמעה רק נשימתם הקצובה, כבדה משהו, של שלשת הגברים שבחדר. מבלי להתיק את מבטו מעיני ג’ייקוב, שמט דן אט־אט את גופו לאחור ושקע בכורסא. בקול חנוק מעט, אולם צלול אמר, “בסדר ילד.”

ה’ילד' בעל קומת הנפיל עמד עדיין במקומו הקודם, הביט בדן – והתחיל לחייך. דן התיק עיניו מג’ייקוב והפנה ראשו מעלה, כלפי אבי. חיוך זוהר, משועשע, החל להתפשט אף על פניו. הוא הרים את ידיו, הצניח אותן חזרה על מסעדי הכורסה ואמר, כשחיוכו הופך לצחוק מתגבר “בעצם, אני אפילו מתחיל ליהנות מהרעיון. בחלותי המטורפים ביותר לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואהיה כלב־שעשועים, ועוד של כינוס מדעי מכובד…”

“מוטב לומר – כלב השמירה של המדע החפשי.” הציע ג’ייקוב, כשהוא ואבי מצטרפים לצחוקו של דן.

“שמעו – זו חוויה שאני רוצה למצות עד תום, ואתם ודאי מבינים למה אני מתכוון. אבי – האם המחשבים שלכם לא ניחנו, במקרה, בקצת חוש־הומור? פשוט קשה לי להאמין שמחשב כלשהוא מסוגל להגות רעיון כה מטורף.”

“לא, כמובן שלא. ‘א.’ לגבי המחשב זהו תהליך הגיוני יבש, אבל רק בני־אדם מסוגלים להבין איזו עצמה רגשית טמונה בהגיון זה. לנגן על רגשות – זהו כבר תחום פרטי שלנו, בני האדם, והחלק האחרון של התכנון נשאר ברובו בידינו. אתה רואה? אני מבין למה אתה מתכוון, אז – בואו ננגן…”

“כלב הה? טיין תופף באצבעותיו על השולחן. מלבד טְְיֶין גוֹאוּדָה, המתמטיקאי הראשי של פרוייקט ‘שינוי צורה’, נכחו בחדר עוד שלושה אנשים: משה רֶמינוב – נוירוכירורג ומנתח מוח מן השורה הראשונה בעולם. ג’ייקוב כהן – ד”ר למחקר רפואי, ודן ארקול – ראש פרוייקט ‘שינוי צורה’, ביוכימאי וגנטיקאי. “די טוב. כבר יש לנו נסיון בהכלבה – התכנית למחשב קיימת ויש צורך רק לישמה. תכנית מוצלחת – תוצאות הניסויים היו מצויינות.”

“מצויינות? כן, בסוף. אבל אל תשכח ש־וֹולי כמעט והשתגע בתחילת הניסויים מכיוון ששכחתם את קיצור עצבי־החישה בכף הרגל.” אמר משה רמינוב.“המסכן התהפך מיד על גבו וחטף עויתות נוראיות ברגליו. את גלי־המוח שלו ניתן היה לפרש כהתקפת־צחוק שבן אדם רגיל לא היה יוצא ממנה חי.”

“אבל וולי בריא וחזק, וג’ייקוב השתלט על המצב במהירות והרדים אותו לפני שקרה לו דבר־מה חמור,” הגיב טיין, “מאז הספקנו גם להתקדם בהרבה, וטעויות כגון זו לא ארעו שוב.” “ובנוסף לכל, וולי הוא שימפנזה וכעת אנו עוסקים בדן – ואסור לנו לטעות אפילו למשך מספר שניות. אמנם שגיאות כבר אין, התקדמנו בהרבה ובעצם אין כמעט בעיה בנושא ‘שינוי צורה’ שאיננו מסוגלים להתגבר עליה,” אמר ג’ייקוב, “אך כעת עלינו להפוך את דן לכלב יוצא־דופן במקצת, בגלל התיפקודים המיוחדים שיידרשו ממנו.”

“כוונתך – בגלל השתתפותו בכינוס ‘מדע ומוסר’?”

כן. אצטרך, למשל, להיות מסוגל לצעוד זקוף ללא קושי על שתי רגלי האחוריות," ענה דן, “להשתמש לפחות בידי הימנית לכתיבה ולביצוע פעולות אנושיות חיוניות נוספות כגון נשיאת חפצים ונהיגה ברכב, ומעל לכל – כושר הדיבור שלי חייב להיות מושלם. כל זאת מלבד היכולת הטבעית שתהיה לי לכשכש בזנב ולנבוח.”

“זה צריך תכנון לשינוּיָם והתאמתם של מספר חלקים בגוף – מבנה השלד, העצבים, כלי הדם, השרירים, המערכת הלימפתית ועוד כמה אלפי פרטים. יתכן מאד שיהיה צורך גם בתכנון של מערכות־ביניים אנטומיות לשם גישור הפערים במבנה בין האדם לכלב.”

“ממש כפי שטיפלנו בבעיית המח האנושי, תיפקודו וקשריו עם גוף חדש,” ניצל משה רמינוב את ההפסקה הקלה בדברי ג’ייקוב.

“בדיוק,” באה התשובה, “וכל השינויים הללו חייבים להתבצע תוך פגיעה מינימלית בצורה ובמבנה הכלבי – הן החיצוני והן הפנימי. משה, דן, אני ואנשי צוותינו נעבד את תיאור כל השינויים ומערכות הביניים שיידרשו, ואת פירוט המבנה המדוייק של כל הגוף. טיין – אתה ואנשיך תבצעו על־פי תיאורנו אלו את התכנון הגנטי של השינויים ומערכות הביניים. תכנון גנטי של הגוף כולו יוכל כנראה להתבסס ברובו על התכניות הקיימות.”

“טיין, האם תוכלו לסייע בבניית דגמי־פעולה ממוחשבים ובבחינת יעילותן של מערכות הביניים?” שאל דן.

“ודאי, כפי שעשינו לכל אורך הדרך. אחרי שהמחשב תכנן את הצופן הגנטי הדרוש ואת המבנה הכרומוזולי, נתכנן ונבנה דגמי־ניסוי מתמטיים לא רק של מערכות הביניים והשינויים אלא אף של הגוף כולו, ונבחן את יעילות התוצאות בהתאם לסידרת מצבים שיציע המחשב. אח”כ נערוך מספר מבחנים, על המסך, של מצבי־דמה אליהם עשוי דן להקלע בזמן כלביותו, וכל אחד מהמבחנים שמניתי עלול לגלות ליקויים ולגרור צורך בתיקונים בתכניות, הן שלנו והן שלכם."

“ורק כאשר יסתיים שלב זה יוכלו הביוכימאים והגנטיקאים להכנס לפעולה, ולפי התכנית הסופית לבנות מנוקלאוטידים את שרשראות הר.נ.א. ההפכי, אשר באמצעותו ייבנא הד.נ.א. שלי מחדש, לאחר שבירתו על־ידי המפצחים הגנטיים.” הוסיף דן. “אולם גם מאתנו יהיה, ככל הנראה, היזון חוזר – באם נתקל בקשיים מיוחדים או בפרטים להם לא נסכים או שלא נוכל לקבל, בגלל מגבלות טכניות. בסיכומו של דבר – כמה זמן יארך כל העניין? אל תשכחו שאסור לנו למהר מדי ו’לפספס'. כולנו יודעים מה משמעות ההצגה לגבינו.”

“נראה לי ששלשה שבועות עד חדש הוא זמן סביר לביצוע השלב הראשון, שהוא בעיקר החגיגה של משה ושלי,” אמר ג’ייקוב, ומשה הנהן בראשו לאישור.

“אצלנו משחקים בביטויים מתימטיים, שבועיים־שלושה, לכל היותר,” אמר טיין גואודה.

“נאה. יחד עם שלשת השבועות שלי ועוד כשבועיים להיזון־חוזר סופי אנו מגיעים לזמן ביצוע של חודשיים וחצי–שלושה, וזה משאיר לנו מרווח־זמן של כחודש נוסף עד לכינוס, על כל צרה שלא תבוא. טוב, חבר’ה, בואו ניגש לעבודה ו־בהצלחה לכולנו, ווף, ווף!” נבח דן, לקול צחוקם של הנוכחים.

שלשה וחצי חודשים לאחר אותה ישיבה התעורר כלב בוקסר מהרדמה שנמשכה שתים־עשרה שעות, כשהוא רבוץ על שמיכה נוחה, בין סדינים לבנים.

היה זה כלב בוקסר רגיל לכל דבר, להוציא מספר עובדות חסרות־משמעות – למשל, מידותיו היו קצת גדולות מהרגיל; גולגלתו היתה תפוחה במקצת ופרצופו פחוס יותר משל רוב כלבי הבוקסר. כמו־כן, רגליו האחוריות היו עבות ובעלות כפות רחבות; רגליו הקדמיות הסתיימו כל־אחת בכפות שכל כלב אחר, אילו ראן היה מציץ בהן בתמיהה – שכן לא דמו במיוחד לכפות רגליו של כלב המכבד את עצמו, ובמקום צפרניים צויידו באצבעות קצרות. עובדה לא־חשובה נוספת היתה נוכחותם, מסביב למיטה, של ידידים שנראו אנושיים ביותר, שכן הבוקסר שעל המיטה היה הכלב המלומד וללא ספק החכם ביותר בין כלבי העולם באותה עת – זה היה, כמובן, ד"ר דן ארקול בשינוי צורה. (הגזע – בוקסר – נבחר במיוחד, כך הוסבר ל’ילד' בתשובה לשאלתו – בעיקר בגלל מבנה הגולגולת, המאפשרת את ‘אחסנת’ המוח, כדברי דן, ואת הדיבור האנושי ללא קשיים ניכרים). הכלב פקח עין תורנית, הציץ על סביביו, המום מההרדמה.

“בוקר טוב, דן, איך המרגש?” בירכו ג’ייקוב.

“בוקר טוב, אני עייף,” השיב הכלב בקול גרוני מנומנם, עצם עינו והמשיך לישון.

פרופ' סקוויג נהג במכוניתו כשהוא מפזם לעצמו חרש ובעליצות. היו לו סיבות טובות להיות עליז – כעת עשה את דרכו לעבר האולם הענק בו ייפתח עוד מעט יום הדיונים השני של כינוס ‘מדע ומוסר’, וזה עתיד להיות יומו הגדול – שכן אמור היה לשאת את דברו לאחר דברי פתיחה קצרים של יו"ר הכינוס.

לפי מצב העניינים מאתמול, עת נפתח הכנס, נראה כי היום הוא יבטיח את הגשמת חלומו – הכנסת המחקר המדעי ברחבי העולם כולו תחת כנפי השגחתם של אנשי דת ורוח הנתמכים ע"י ציבור רחב. הנאום המבריק שהכין להיום ישכנע, קרוב לודאי, את רוב נציגי הממשלות הנוכחים בכינוס ואולי גם מדענים רבים, שרוחם אינה שקטה לנוכח ההתקדמות המדעית שלוחת־הרסן, כי רצוי לאסור לחלוטין קיומם של מספר ענפי־מחקר הרי־סכנות לעתיד האנושות, ולהטיל פיקוח חמור על שאר שטחי המדע.

חסידיו ומקורביו הרבים המשתתפים בכנס ישמשו שגריריו הנאמנים ויפיצו בהתלהבות את השקפותיו ברחבי העולם כולו. בכך יקיץ סוף־סוף הקץ על החופש המוגזם ממנו נהנו טיפוסים מסוגו של אבי סלינגן, המנסה לטעון כי מוטב שהמוסר האנושי יפקיד עצמו בידי מחשבים אלקטרוניים. אלה טובים אמנם לפתרון בעיות מתמטיות, אולם וודאי שאינם מסוגלים לקבוע מה טוב – או רע – לעתיד המין האנושי, ועוד בתחום כה עדין כמו בעיות צדק ומוסר.

אוה! נאומו של הלה מאתמול בזכות מערכת ‘מ.מ. – 1’ ו’הישגה' הראשון בדמות תכנית ‘שינוי צורה!’ אמנם, אין להטיל ספק באמיתות דבריו בדבר חוסר־יכולתם של בני האדם להסתגל לתנאי סביבה שונים בתכלית על כוכבים אחרים, שיישובם יכול לשמש מוצא להתפוצצות־האוכלוסין בכדור הארץ, אבל – לשם כך ליצור מפלצות אנוש? להפוך אנשים לדגים בעלי זימים כדי שיוכלו לחיות על כוכב שכל פניו מכוסים מים? ליצור קנגורו אנושי רק כדי שניתן יהיה לנצל במיטבו את כוח־המשיכה האפסי של הירח? להפוך אדם לזוחל חסר־חוליות בעל קליפה אוסמוטית, המתקיים על חנקן במקום חמצן ובעל עוד כמה תכונות בלתי־אפשרויות, רק כדי שניתן יהיה לחקור את תנאי כוכב צדק? ולטענתו לא יהיה כל צורך לשנות לשם כך את המוח האנושי, והמוח אף לא ישתנה כלל בעת שיימצא בתנאים משונים כאלו – משמע, האדם מכדור־הארץ יוכל לדבר כשוה־אל־שוה עם הקנגורו מהירח ועם הזוחל מצדק! הבל ורעות־רוח! הוא טוען שבקרוב מאד יעלה ביד מדענים להוכיח לעולם כולו כי הדבר אפשרי? סקוויג גיחך לעצמו. אדרבה, הייתי רוצה לראותו מנסה, שיווכח בעצמו עד כמה טעה! ומאידך גיסא – אנו חייבים לעצרו אף בטרם ינסה, שכן הוא ימיט שואה על כל האנושות!

התפוצצות האוכלוסין? נבואות שחורות בדבר התפוצצות אוכלוסין נשמעו כבר לפני שנים רבות, ולא התגשמו. אין כל סיבה שתתגשמנה עתה. יישוב הימים והאוקיינוסים? לשם כך ודאי שאין צורך באנשים־דגים. חקר החלל ויישובו? זה אינו דחוף כל כך ובמידת הצורך ניתן יהיה לפתח פתרונות טכנולוגיים טהורים, כפי שנעשה עד כה. ומה עם ההוצאות הן עצומות וזמן הביצוע קשה לשיעור? שלמותו ובריאותו של המין האנושי הן מעל לכל!

הה! היום תסתיים השתוללותכם, אבי סלינגן ודן ארקול! וכלום אין זה ממש עונש משמים לאותו דן ארקול, ההוגה השטני – והגאוני, בכך יש להודות – של תכנית ‘שינוי צורה’, שחלה ולא הופיע אתמול לפתיחת הכנס וכנראה לא יופיע עד לסיומו? הלא בכך הקל עלי את המלאכה בהרבה – אם כי הייתי רוצה לראות את הבעת פניו לכשיווכח בהסכמה הכללית לה הייתי זוכה, אולי אף אם היה נוכח. אמנם, אומרים כי הוא גאון שאין שני לו, ובדבריו היה משכנע אף חלק ממתנגדיו בצדקת מחקרו וביכולתו להצליח, אבל – אוף, מה קרה לברנש ההוא, מכוניתו התקלקלה או מה? מאותת לי לעצור, כנראה רוצה שאעזור לו, מילא, אין כל רע בהגשת קצת עזרה – רגע, צורתו משונה במקצת, מה קרה לפניו, תאונה?

פרופסור סקוויג האט את מכוניתו וגחן לפנים כדי להיטיב לראות, אולם משעצר כמעט לחלוטין ליד המכונית שבשולי הכביש ובעליה ניגש, תוך חיוך רחב, לחלון מכונית הפרופסור – לחץ הלה על דוושת הבנזין בכל כוחו ותוך חריקת צמיגים עזה נמלט מן המקום כל עוד נפשו בו, כולו אחוז צמרמורת ומפיו בוקעים מלמולים בלתי־ברורים על אודות שליטה עצמית ועיסוק־יתר בתורתו של דן ארקול בזמן האחרון, דבר העלול לגרום להזיות באם מגזימים בו – שכן אל חלון המכונית ניגש יצור לבוש חליפה וענוב עניבה, שבמראה פניו ובצורת גופו דמה יותר לכלב בוקסר ענק להדהים, מאשר לאדם מן הישוב…

כאשר הגיע פרופסור סקוויג לאולם הכנסים כבר התיישבה עליו דעתו במקצת, והוא גינה את עצמו על שנהג בצורה כה מכוערת ונתפס לבהלה בקלות כה רבה, רק בגלל שדמיונו תעתע בו במקצת. מכל מקום, בתוך־תוכו פיעמו עדיין שרידי תחושה זו בעקשנות. משהתערב בקהל המלומדים במזנון האולם וראה פנים מוכרות משכבר הימים התיישבה עליו דעתו ושכח כמעט לגמרי את שאירע דקות ספורות לפני־כן.

“סלווגה! גם אתה כאן? מה שלומך?” פרץ פרופ' סקוויג בקריאת־שמחה לעבר ידידו הותיק, ראש קתדרה לפילוסופיה באוניברסיטה אירופאית מכובדת.

“פרופסור סקוויג! באמת השתוקקתי לראותך!” חייך סָלְוֶוגָה ולחץ את ידו המושטת של הפרופסורבמאור־פנים, “נאומך מהווה כאן את שיחת היום, עוד בטרם נשאת אותו בכלל. ההתייחסות הכללית אליך היא ממש כאל מנהיג של מסע־צלב העומד להתחיל בקרוב.”

פרופ' סקוויג הניד ראשו בצניעות, כמבקש לבטל את שפע דברי־ההערכה שניתכו עליו. “באמת, אין צורך להגזים. עוד מלאכה רבה לפנינו ואדם אחד אינו עושה את כולה. בוא, סלווגה, נלך למקומי באולם, נשב ונפטפט קמעה לפני שתתחיל הישיבה.”

“ברצון, אבל – שמעתי ש… משום־מה הועידו דוקא לד”ר דן ארקול את המקום שלידך?"

“כן, המארגנים המבולבלים! רק אתמול, כשהגעתי לכאן לראשונה, נודע לי שד”ר ארקול אמור לשבת לידי. מובן, מיד התלוננתי על כך בפני הועדה המארגנת ודרשתי בתוקף שישנו את סדר מקומות הישיבה. המארגנים התנצלו על כך במבוכה רבה, אולם הודיעו לי כי אין כל צורך בשינוי סדר המקומות, היות וד“ר ארקול חלה ולא יופיע בכינוס, כך שלא תיגרם לי כל אי־נעימות מישיבתו לידי.”

“אוה, לא ידעתי שד”ר ארקול חולה? אם כך, הייתי אומר שמחצית המלאכה כבר נעשתה למענך. כעת לא יהיה מי שיגן על פרוייקט ‘שינוי צורה’ באופן רציני, ולתומכיו של ד“ר ארקול לא יהיה סביב מי להתלכד – אגב, רבים מהם נמצאים כאן, ראיתי שניים מידידיו הקרובים – ג’ייקוב כהן והמתימטיקאי טיין.”

“כן. ג’ייקוב כהן עלול לנסות להגן על פרוייקט ‘שינוי צורה’ במקום דן ארקול, אולם מסופקני אם יוכל לדווח על הישגים מיוחדים, פרט לציפיות לעתיד, ואלו מעוררות יותר חרדה מאשר תקוה. הוא גם חסר את מעופו של ד”ר ארקול, וזה חשוב יותר מכל, אה, הנה הגענו למקומנו. השורה הראשונה, לא רע כלל, מה? שב, סלווגה. במקומו של ד“ר דן ארקול.” “סמלי למדי, לא? איש הרוח תופס את מקומו של איש המדע.”

“הה, הה!” צחק פרופ' סקוויג “הברקה נבונה. מכל מקום, צר לי במקצת ד”ר אינו מופיע בכינוס. הייתי רוצה לראות את הבעת פניו בזמן שאנאם, ומקום זה נמצא ממש מול הדוכן – "

קולו של פרופ' סקוויג גוע בגרונו כאשר נשא את ראשו במטרה להחוות באמצעותו על דוכן הנואמים שעל הבמה ממולם. למעשה השמיע הפרופסור, במקום דיבור, שיהוק בטון רם ביותר, שלא נוטים ליחסו בדרך־כלל לאנשים מלומדים, במיוחד בעת כנסים מכובדים. אלא שלפרופ' סקוויג היתה סיבה טובה ביותר להשמיע את הקול הנ"ל, היות ובמקום דוכן הנואמים ראו עיניו, ממש מולו, את אותו ספק־כלב־בוקסר ענק ממדים (הפרופסור חובב הכלבים לא התקשה מעולם, גם במצב הגרוע ביותר, לזהות גזעי כלבים) עטוי חליפה וענוב עניבה, שעמד בצד הכביש וניסה לעצרו בדרכו לכאן, חצי שעה בלבד קודם לכן.

פרופ' סלווגה, שהבין שלאו־דוקא את דוכן הנואמים ראו עיני ידידו, החל לשאול ספק־בחיוך ספק־בחשש למראה הבעתו המגוחכה מעט של פרופ' סקוויג “מה קרה, אפשר לחשוב שראית את ד”ר דן ארקול…" וכשהפנה גם הוא את ראשו לאותו כיוון מסתורי – קמעה נשמע מגרונו קול דומה למדי לזה שהשמיע רעו שניות מספר לפניו, אלא שלסווגה גוון קול זה בצווחה חנוקה, ואין בכך כל פלא – מכיוון שאותו ספק־בוקסר פתח פיו ואמר, בקול גרוני ומבעבע במקצת, “לעונג גדול הוא לי לפגוש אותך, פרופסור סקוויג. הרשה לי להציג את עצמי – שמי ד”ר דן ארקול." וכשהוא פונה אל פרופ' סלווגה אמר:

“כבודו יסלח לי, אבל למיטב ידיעתי הוא יושב על מקומי – האם יואיל בטובו –?”

אלא שלמען האמת לא היה כל צורך בפניה מסוג זה לפרופ' סלווגה, היות והלה הפך פניו אל פרופ' סקוויג ולחש בקול חנוק "סלח לי, סקוויג, אבל אינני חש בטוב – אני יוצא לרגע מהאולם – מיד אחזור – " ומבלי להתייחס לנוכחות שממולו קם בזריזות שכל אדם בריא היה משתבח בה וחמק מהמקום בדילוגים מהירים, שלא־על־מנת לחזור.

“באמת צר לי על ידידך, אני מקווה שהרגשתו תשתפר, שכן ודאי שאין ברצונו להחמיץ את נאומך היום,” סח ד"ר כלב דן ארקול לפרופ' סקוויג, תוך שהוא מתיישב בכסאו בהרווחה. “אגב, גם אני הגעתי לכאן היום כמעט בדרך נס, בהחלטה נחושה שלא להחמיץ את נאומך. מכוניתי התקלקלה בדרך לכאן על הכביש הראשי, וכשאותתי לעזרה כמעט ונדרסתי על־ידי מישהו שעצר, ומשום־מה החל פתאום לנסוע כמו מטורף…”

פרופ' סקוויג קילל עצמו נמרצות באותו רגע על שלא דרס את הכלב, אולם העדיף שלא לגלות את רגשותיו והחליט שבמצב זה, כאשר כלב – ומוטב לא להרגיז בוקסר, במיוחד בממדים אלו – יושב ומפטפט לידו בניחותא, המעשה הנבון ביותר יהיה שלא להתייחס כלל לנוכחות הכלבית – שכן מי יודע, אם כל זה פרי דמיונו בלבד (‘מה עם סלווגה?’ צעק בתוכו קול – ‘אולי גם הוא הוזה יחד אתך?’ ‘ומה עם סלווגה באמת לא הגיש טוב?’ השתיק סקוויג בזעף את הקול שבקרבו), ובכן, אם כל זה פרי דמיונו והוא יתחיל לדבר אל כלב שאינו קיים – הרי שכולם יחשבוהו למשוגע. ומאידך גיסא אם אמנם זוהי מציאות ולידו יושב כלב – מה יאמרו על פרופ' סקוויג היושב ומפטפט לו עם כלב בוקסר, בזמן כינוס מדעי מכובד?

פרופ' סקוויג ניסה להגניב מבט חטוף לימינו, כדי לנסות ולראות מהי תגובת שאר הנוכחים למתרחש לידו. מזלו לא שיחק לו – סקוויג לא ידע זאת, אולם כל מי שנמצא בטווח־ראיה ממנו הביט לעברו, יותר נכון – לעבר הכלב שלידו, בסקרנות מהולה במנה גדושה של תדהמה, וברגע בו ניסה סקוויג לחפש תמיכה במבטיהם שלא אלו שמימינו הסיטו הללו את מבטיהם מכיוונו בהבעת תמימות שאין גדולה הימנה. כך שפרופ' סקוויג נשאר בודד במאבקו עם תחושות שונות ומשונות העולות בקרבו, תחושות אותן מכיר כל אדם שנפגש אי־פעם עם כלב עטוי חליפה, ענוב עניבה ו…מדבר.

“ובכן, כפי שודאי ידוע לך, גם אני אמור לנאום היום, מיד אחריך,” המשיך הכלב, “אולם עלי להודות שבכל לבי רציתי לשמוע את דיעותיך מקרוב ולפיכך אני כה שמח שהזדמן לנו להפגש עוד לפני תחילת הנאומים. זוהי הזדמנות להחלפת דעות, הלא כן, פרופסור סקוויג?”

“הנה, זהו זה, עכשיו אתה חייב להגיב,” הרהר סקוויג. “ומה אם לא תגיב?” צעק בתוכו קול.

“אז הוא עלול להתרגז. אתה רוצה להסתבך עם כלב בוקסר מרוגז?” צעק קול אחר.

“טוב, אז תגיב, אבל בקיצור,” השיב הקול הראשון.

“אבל מה יגידו האחרים. הה?” שאל הקול השני, “שפרופ' סקוויג השתגע ומדבר עם כלבים?”

“רגע, רגע, אולי אין כאן כלב בכלל” התערב קול שלישי – “ואז אין מה להשיב ואין מה לדאוג.”

“ואם יש כלב ולא תשיב לו, הוא עלול לנשוך אותך. הוא גם נראה משונה מאוד, מי יודע מה עלולות להיות תגובותיו,” אמר הקול השני.

“אבל הוא נראה כלב תרבותי, אולי כדאי ללטף אותו, והוא יירגע ויפסיק לדבר,” הציע קול רביעי.

“הכי כדאי לגשת למארגנים ולבקש מהם שיסלקו את הכלב,” התערב קול נוסף.

“ומה, אדיוט,” זעק אחד הקולות – “אם זה באמת ד”ר ארקול ולא כלב, הם יחשבו שאתה מטורף!"

“הו! אלי! אני משתגע!” חלפה מחשבה במוחו של סקוויג, וככפוי־שד הניע בראשו תנועות־הן כמעט בלתי מורגשת, בעוד מבטו נשאר נעוץ לפנים בהבעה של אטימות מוחלטת.

“הו, אני באמת שמח שאתה מסכים אתי, פרופ' סקוויג,” המשיך הכלב לבעבע בלשון ברורה להפליא, “אגב, נדמה לי שנתפסו שרירי צוארך. האין זה נכון, פרופסור סקוויג?”

הפרופסור ישב בכסאו כאיל וראה רוחו של מת ובמוחו צעק קול אחד – לברוח! ברח, מכאן לפני שתשתגע! “ומה?” השתלט סקוויג ברוגז על אותו קול – “לברוח כשבעוד מספר דקות אני עתיד לשאת את הנאום החשוב ביותר בחיי? לא יקום ולא יהיה! ואפילו אם הוא כלב סתם, ולא ד”ר ארקול – הרי הוא כלב אינטלגנטי ביותר וכדאי לנסות לשוחח עמו – "

“מה?” הִצְוִיחַ בתוכו קול – “לשוחח עם כלב? האם אתה מבין מה שאתה חושב?”

פרופ' סקוויג הרים זוג ידיים רועדות לעבר רקותיו. “אני לא אעמוד בזה, לא אעמוד בזה,” לחש לעצמו בחולשה איומה, כאשר, מבעד לערפילי הקולות המצַוְחִים בקרבו בקע ועלה קולו של יו"ר הכינוס, שעמד על הדוכן שממול מזה מספר דקות ונשא דברי פתיחה ליום הדיונים השני (היו"ר היה, כמובן, אחד מאנשי מערכת מ.מ. – 1 ה’מוסווים' היטב, ולכן לא התרגש כלל ממראה הכלב שבשורה הראשונה); המלים שחדרו להכרת פרופ' סקוויג היו – “אני מתכבד להזמין לבימה, לשאת את דברו, את אחד מעמודי התווך של המוסר והמשפט בזמננו, דוברו הראשי של המוסר בימינו – הפרופסור רפאל סקוויג!”

“אל אלהים, עכשיו לפחות אתרחק מהכלב הזה, רק שליטה עצמית,”קצת שליטה עצמית," חלפה מחשבה במוחו של סקוויג בעת שקם ממושבו והספיק עוד לשמוע את הכלב אומר בקולו הגרוני, מבעד לרעם מחיאות הכפיים, “בהצלחה, פרופסור סקוויג”.

הוא כשל כמה צעדים אל הבמה, ניער ראשו בחזקה, שאף אויר וחש כיצד כוחו חוזר אליו אט־אט. “מרחוק זה יהיה יותר קל,” הרהר, כשכוונתו לנוכחות הכלבית.

פרופ' סקוויג ניגש לדוכן, פרש עליו את דפי נאומו, בעצם – תקציר נאומו, כי מעולם לא היה קורא ממש מן הכתב אלא מנהל נאומים מבריקים, במידה רבה בהתאם להתפתחויות באולם. אלא שכעת קילל עצמו בשקט על שיטתו זו.

“הפעם הייתי מעדיף נאום מוכן על הנייר” הרהר. הוא השיט את עיניו על־פני האולם, שאב מעט עידוד משזיהה מספר פרצופים מוכרים, והחל לנאום.

"ידידים יקרים, כולנו נאספנו כאן כדי לדון בבעיה אשר קיימת למעשה מאז שחר האנושות. לראשונה קרבה עתה בעיה זו לפתרונה, במידה רבה בזכות נוכחותכם כאן. מהותו ומטרתו של כינוס זה, אליו – "

פרופ' סקוויג הרכין גופו לפנים ולטש עיניו באימה לשורה הראשונה, אל המקום בו ישב הבוקסר. הלה שלף מכיס מקטרונו עט ודף נייר, ובכף־יד אנושית לחלוטין אחז בעט ורשם בחריצות מלים על דף־הנייר, אותו פרש על מסעד הכסא. פרופ' סקוויג חש את אימת יום־הדין מתרחשת ובאה עליו. כלב ספק־אנושי, לבוש חליפה נאה ומדבר ברהיטות – בכך עוד הצליח לעמוד, בקושי רב. אולם כלב בעל כפות־ידיים אנושיות, ומנהל רישום של נאומו? זה כבר יותר מדי!

סקוויג פרץ בגניחה צרודה, לאט במעומעם מספר מלים לתוך המיקרופון, פנה לשמאלו וירד בתשישות מן הבמה.

כתום מספר דקות־מהומה ניגש לדוכן יו“ר הכינוס והודיע: “לצערנו הרב לא ישא פרופסור סקוויג את דברו, היות ואינו חש בטוב. הוא מקבל כעת טיפול רפואי ונמסר לי כי מצבו טוב וכנראה סבל מתשישות רגעית, אולם פרופסור סקוויג הודיע כבר כי הוא מוותר על זכותו לנאום ולמעשה הוא פורש מן הכינוס. בשם כולנו אני מאחל לפרופסור סקוויג החלמה מהירה, ומקווה שישנה את דעתו באשר להשתתפות בכינוס. כעת אזמין אל הבמה את הנואם השני להיום, גם הוא מוכר היטב לרבים מאתנו, בעיקר בזכות חדשנותו וחריפותו המדעית – ד”ר דן ארקול!”

לקול אנקת־תדהמה שעלתה מכל קצווי האולם החל עושה את דרכו לעבר הדוכן, על שתי רגליו האחוריות בלבד, כלב בוקסר ענק בעל פרצוף פחוס וגולגולת גדולה, ובעל כפות־ידיים אנושיות ולבוש מקטורן.

“שלום לכולכם, לא־אין כאן כל טעות, אני ד”ר דן ארקול – " פתח הכלב בקולו הגרוני והמבעבע.

שלשת הרעים – דן א., ג’ייקוב ואבי ה’ילד' נמצאו שוב יחדיו. דן ששונה בינתיים בחזרה לאדם – החזיק בידו עיתון וקראו בעיון.

“נו, א., תחפש טוב, אולי תמצא ידיעה על כינוס נוסף שאבי הכין. מאז ההצלחה בכינוס ‘מדע ומוסר’ אני מוכן להשתעשע עוד קצת בחסותו. הוא מבטיח תוצאות טובות עוד לפני ההתחלה.” אמר ג’ייקוב.

“יש כאלה שלגביהם התוצאות אינן כה טובות,” הגיב דן והרים עיניו מהעתון.

“למי כוונתך?” קימט ה’ילד' את מצחו.

“קרא את זה,” דן הושיט לו את העתון כשהוא מצביע בזהירות על מקום מסויים.

“לוח המודעות מדור מכירות.” קרא אבי בקול רם, “למכירה כלב דני ענק, שני כלבי בולדוג וכלב בוקסר. שושלת יוחסין כתובה מובטחת. טל 87701150, פרופ' סקוויג.”