על אף שמעולם לא העז מישהו לטעון שסיפרות המד“ב מצטמצמת למיגוון מצומצם מאוד של נושאים אותם היא מוצאת ראויים לטיפול – אין ספק שניתן לגלות נטיה כללית לטפל באותם נושאים בעלי אופי ‘הרואי’ יותר כגון אסטרונאוטים, חלליות, מדענים וכיוב‘. נטיה זו גרמה לקיפוח מה של בעלי מקצועות “יבשים” יותר כמו משפטנים, סוכני ביטוח, עמילי מכס וכיוב’. רוברט שאקלי – שהוצג לראשונה בפני קהל הקוראים הישראלי באמצעות ספרו 'אלמוות בע”מ' מוצא לנכון לגאול מתהום הנשייה את אחד מאותם מקצועות שכוחי אל – רואי החשבון. את המאזן לשנת הכספים הנוכחית תוכלו למצוא להלן.
* * *
מר די היה ישוב בכסא־הנדנדה הגדול שלו, חגורתו רפויה, עיתוני הערב פזורים לרגליו. הוא מצץ את מיקטרתו והירהר בדברים שברומו של עולם. היום מכר שני קמעות ותרווד אחד; אשתו סבבה בעסקנות ברחבי המיטבח, טרודה בהכנת ארוחה טעימה עבור בעלה; והמיקטרת שלו בערה כסידרה. מר די פיהק בשביעות רצון ומתח את זרועותיו. מורטו, בנו בן התשע של מר די, חצה בריצה את חדר האורחים וזרועותיו עמוסות ספרים.
“איך היה היום בבית הספר?” קרא לעברו מר די.
“אוקיי” אמר הילד, מאט אמנם את קצב מרוצתו, אך ממשיך לנוע לכיוון חדרו.
“מה יש לך שם?” שאל מר די, מצביע לעבר ערימת הספרים הגדולה.
“סתם, קצת ספרים על ראיית חשבון,” אמר מורטון בלא להביט לעבר אביו. הוא מיהר להיכנס לחדרו.
מר די נענע בראשו. במקום כלשהו נדבק הילד ברעיון המטורף להיות רואה חשבון. רואה חשבון! נכון, מורטון היה זריז מאד במספרים; אך יהא עליו לנטוש שטויות אלו העתיד טמן בחובו דברים מרהיבים הרבה יותר.
פעמון הדלת צלצל.
מר די הידק את חגורתו, תחב בחופזה את שולי חולצתו למכנסיו ופתח את דלת הכניסה. בדלת ניצבה מיס גריד, המורה של כיתה ד', הכיתה בה למד בנו.
“היכנסי בבקשה, מיס גריד,” אמר די. “האוכל להציע לך דבר מה?”
“אין לי זמן,” אמרה מיס גריד. היא ניצבה בפתח, ידיה על מותניה. שערה הארוך והסבוך, פרצופה הצנום, חוטמה הארוך ועיניה האדומות והרטובות גרמו לה להֵראות בדיוק כמו מכשפה. ומראה זה אף היה הולם, שכן היא היתה מכשפה אמיתית.
“באתי לשוחח עמך אודות בנך.” אמרה.
באותו רגע נחפזה מרת די מן המיטבח, מנגבת את ידיה בסינור שלמתניה.
“אני מקווה שהוא לא היה ילד רע,” אמרה גב' די בדאגה.
מרת גריד נשפה בעוינות. “היום העברתי את הבחינות השנתיות. בנכם ניכשל לחלוטין.”
“אוי ואבוי,” אמרה מרת די. "עכשיו האביב, אולי – "
“לאביב אין שום קשר לזה,” אמרה מיס גריד. “בשבוע שעבר לימדתי את לחשי הקסם של קורבוס, חלק ראשון. אתם יודעים עד כמה אלה קלים. הוא לא קלט אף אחד.”
“המ…” המהם מר די.
“בשיעורי הביולוגיה, הוא לא הצליח לקבל מושג קלוש בנוגע לעשבי הכישוף הבסיסיים. אף לא המושג הקלוש ביותר.”
“זה לא יאומן,” אמר מר די.
מיס גריד צחקה במרירות. “זאת ועוד. הוא שכח את כל כתבי הסתרים שלמד בכיתה ג', הוא שכח את לחשי הכישוף להגנה עצמית, שכח את שמות תשעים ותשעה השדונים הזוטרים מן המעגל השלישי, שכח אף את המעט שידע אודות הגיאוגרפיה של המדור הרביעי של הגהינום, והוא אף אינו רוצה ללמוד כל זאת.”
מר די ואשתו הביטו האחד בשני בדממה. אכן, המצב היה רציני ביותר. ניתן היה להבין מידה מסוימת של אי־הקשבה נערית; ניתן היה אפילו לסלוח. אך ילד חייב ללמוד את היסודות, אם הוא רוצה להיות אי־פעם מכשף־מוסמך־דרגה־ראשונה.
“אני יכולה לומר לכם כאן ועכשיו,” אמרה מיס גריד. “אם היינו כמו פעם, בימים הטובים, הייתי מעיפה אותו מייד מהכיתה, ואולם, לצערי, כה מעט נותרו מאיתנו.”
מר די הנהן בעצבות. במשך מאות השנים האחרונות הלך הכישוף והתדרדר. בני המשפחות הוותיקות גוועו או נכנעו לכוחות השחור, או הפכו למדענים. והקהל הרחב לא גילה כל ענין שהוא בקסמים ובלחשים העתיקים.
עתה, רק מעטים אחזו עדיין בידע העתיק, שמרו עליו ולימדו אותו במקומות כגון בית ספרה הפרטי של מרד גריד. ועבורם היתה זו מורשת קדושה.
“הכל בגלל השטות הזאת של ראיית חשבון,” אמרה מיס גריד. "אינני מצליחה להבין מהיכן קלט מורטון רעיון זה. "היא הביטה במר די במבט מאשים. “ואינני מצליחה להבין מדוע לא שורש הטירוף בעודו באיבו.”
מר די חש שלחייו מתלהטות.
“אך דבר אחד אני יודעת. כל עוד מלא מוחו של מורטון בענין המאוס ההוא, הוא לא יהיה פנוי לעסוק בואומטורגיה.”
מר די הסיט את מבטו מעיניה האדומות של המכשפה. היתה זו אשמתו. אסור היה לו להביא הביתה את מכונת החישוב הקטנה ההיא. וכאשר הוא ראהה לראשונה את מורטון משחק בחישוב בפינקסנות כפולה, צריך היה לשרוף את טבלאות חיוב המס.
אך כיצד יכול היה להעלות בדעתו שענין זה ייהפך לאובססיה?
מרת די החליקה את סינורה ואמרה, “מיס גריד, את יודעת שאנחנו נותנים בך את אמוננו המלא. מה את מציעה לעשות?”
“אני עשיתי כבר כל שביכולתי לעשות,” אמרה מיס גריד. “הדבר היחיד שנותר לעשותו הוא להזעיק לעזרה את בוארבס, שטן הילדים. ודבר זה, כמובן, תלוי בכם.”
"הו, אינני חושב שהמצב הינו כה חמור, “הזדרז מר די להגיב. הזעקתו של בוארבס הינה צעד קיצוני ביותר.”
“כפי שכבר ציינתי, הדבר תלוי אך ורק בכם,” אמרה מיס גריד. “הזעיקו את בוארבס או אל תזעיקו אותו; כראות עיניכם. לפי מצב הדבר הנוכחי, לעולם לא יהיה בנכם מכשף.” היא סבה על עקבותיה והתכוננה לעזוב.
“התרצי בכל זאת כוס תה או קפה?” חקרה מרת די בחופזה.
“לא, אני חייבת להיות נוכחת בכנס מכשפות אזורי בסינסינטי.” אמרה מיס גריד ונעלמה בתוך עשן כתום.
מר די פיזר את העשן בנפנוף ידיים וסגר את הדלת.“פוי,” אמר. “ניתן היה לצפות מאדם ברמתה שישתמש לכל הפחות בעשן מבוסם.”
“היא פועלת על פי מנהגים שיצאו מהאופנה,” מילמלה מרת די.
הם עמדו ליד הדלת ושתקו. מר די החל לחוש רק עתה בהלם שפקד אותו. קשה היה להאמין שבנו, עצמו ובשרו, סירב להמשיך את המסורת המשפחתית המפוארת. לא יתכן שזה נכון!
“לאחר ארוחת הצהרים,” לבסוף אמר די, “אשב ואשוחח איתו שיחת־גבר־אל־גבר. אני משוכנע שלא אצטרך להיזקק לכוחות שטניים כלשהם.”
“טוב,” אמרה מרת די. “אני משוכנעת שאתה יכול לגרום לילד להבין.” היא חייכה ודי הצליח לקלוט שמץ מזיק־השובבות הישן של המכשפים, מרצד מאחורי עיניה.
“הצלי שלי!” הזדעקה לפתע מרת די, וזיק השובבות כבה בעיניה. היא נחפזה לחזור למטבח.
ארוחת הצהריים נערכה בדממה. מורטון ידע שמיס גריד ביקרה בביתם, ולכן לעס בשתיקה מלאת תחושת אשמה, כשהוא זורק מדי פעם מבט לכיוון אביו. מר די פרס את הצלי והגיש אותו, כשמצחו קמוט במחשבות. מרת די אף לא ניסתה לנהל שיחת חולין.
אחרי שבלע את הליפתן, מיהר הילד לחדרו.
“עכשיו נראה,” אמר מר די לאשתו. הוא סיים ללגום את הקפה שלו, ניגב את פיו והזדקף. “אני הולך לדבר איתו עכשיו. היכן קמע השכנוע שלי?”
מרת די הירהרה עמוקות במשך רגע ארוך ואחר כך חצתה את החדר לכיוון הסיפריה. “הנה הוא,” אמרה ושלפה אותו מתוך דפי רומן מתח צבעוני. “השתמשתי בו בתור סימניה.” מר די החליק את הקמע לכיסו, נשם נשימה עמוקה ונכנס לחדרו של מורטון.
מורטון ישב ליד השולחן. לפניו היתה מחברת, מקושקשת לאורכה ולרוחבה במספרים והערות בכתב קטן ומסודר. על השולחן היו גם שישה עפרונות מחודדים היטב, מחק גדול אחד, טבלאות אחוזי מס ומכונת חישוב קטנה. בקצות השולחן נחו פתוחים, ספרים רבים, ביניהם ראה מר די את ‘כסף’ מאת רימאמר, ‘חשבונאות ובנקאות – הלכה למעשה’ מאת ג’ונסון וקלהון, ‘אולמן – רואה החשבון המוסמך’ ותריסר ספרים נוספים.
מר די הסיט הצידה ערימת בגדים אדירה ופינה לעצמו מקום על המיטה. “איך העניינים, מורטון?” שאל בקולו האדיב ביותר.
“יופי, אבא” ענה מורטון בהתלהבות. "הגעתי כבר עד הפרק הרביעי ב’יסודות החשבונאות,' ופתרתי את כל התרגילים – "
“מורטון!” התפרץ לדבריו מר די, בקולו הרך, “ומה בדבר שיעורי הבית שלך?”
מורטון נראה כחש שלא בנוח ובטש ברגליו בריצפה.
“אתה יודע כי בימינו אלה אין נערים רבים שיש להם סיכוי להפוך למכשפים.”
“כן, אבא, אני יודע.” מורטון היסב את פניו הצידה. בקול גבוה ועצבני אמר, “אבל אבא, אני רוצה להיות רואה חשבון. אני באמת רוצה להיות.”
מר די הניד בראשו. “מאז ומתמיד היה אחד מבני משפחתנו מכשף. זה אלף ושמונה מאות שנה שמשפחת די ידועה בחוגים אלה.”
מורטון המשיך להביט החוצה מבעד לחלון ולבטוש ברגליו.
“לא היית רוצה לאכזב אותי, נכון, מורטון?” חייך די בעצבות. “אתה יודע, כל אחד יכול להיות רואה חשבון. אך רק מעטים ביותר זוכים לשלוט ברזי האומנויות השחורות.”
מורטון הסב פניו מהחלון. הוא הרים עפרון, בחן את חודו בקפדנות, והחל לגלגל בין אצבעותיו.
“מה דעתך, מורטון? נכון שתעבוד קצת יותר קשה עבור מיס גריד?”
מורטון הניד בראשו לשלילה. “אני רוצה להיות רואה חשבון.”
מר די הצליח בקושי רב להתגבר על פרץ הזעם הפתאומי שתקף אותו. מה זה אירע לקמע השיכנוע שלו? הייתכן שכוחו של הכישוף פג? הוא צריך היה להטעין את הקמע מחדש. אך על אף הכל, המשיך.
“מורטון,” אמר בקול צרוד, “אני רק מוסמך־מדרגה־שלישית, אתה יודע. הורי היו עניים מאד. הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלוח אותי לאוניברסיטה.”
“אני רוצה שלך יהיו כל אותם דברים שאני לא זכיתי שיהיו לי. מורטון, אתה יכול להיות מכשף־מוסמך־מדרגה־ראשונה.” הוא הניד ראשו בעמקות, “זה יהיה קשה, אך אמך ואני חסכנו מעט, ואת היתר נגרד נגרד מאיפה שהוא.”
מורטון נשך בשפתו התחתונה גילגל במהירות את העפרון בין אצבעותיו.
“מה דעתך, מורטון? אתה יודע, בתור מוסמך־מדרגה־ראשונה, לא יהיה עליך לעבוד בחנות. תוכל להיות סוכן־ישיר של השחור הגדול. סוכן־ישיר! מה דעתך, מורטון?”
למשך רגע חשב מר די שהניצחון נפל לידיו. שפתיו של מורטון נפשקו ובעיניו הבהיק זיק חשוד. אך הילד העיף מבט לעבר ספרי החשבונאות שלו, המחברות שלו ומכונת החישוב.
“אני רוצה להיות רואה חשבון.” אמר.
“אנחנו נראה!” צעק מר די שכל סבלנותו פקעה. “אתה לא תהיה רואה חשבון, אדון צעיר. אתה תהיה מכשף. זה היה טוב עבור שאר משפחתך, ובכל הארור לי, זה יהיה טוב גם עבורך. אנחנו עוד לא סיימנו את הפרשה, אדון צעיר.” הוא קם ופרץ ברוח סערה מן החדר.
ללא כל שהות, חזר מורטון אל ספרי החשבונאות שלו.
בני הזוג די ישבו יחדיו על הספה, בלא מילים. מרת די היתה עסוקה בסריגת מצנפת משולשת, ואולם מוחה היה עסוק בדברים אחרים. מר די הביט בעצבות בשטיח חדר האורחים, המהוה־מעט.
לבסוף אמר מר די, אני רואה שפינקנו אותו יתר על המידה. כנראה שבוארבס היא המוצא האחרון עבורנו."
“הו, לא.” אמרה מרת די בחופזה. “הוא עדיין צעיר כל כך.”
“את רוצה שבנך יהיה רואה חשבון?” שאל מר די במרירות. “את רוצה, שכשיגדל יקשקש כל מיני מספרים – וזאת במקום לבצע את השליחות החשובה המוטלת עליו על ידי השחור הגדול?”
“כמובן שלא,” אמרה מרת די. “אבל בוארבס…”
“אני יודע. אני חש עצמי כרוצח כבר עכשיו.”
הם הרהרו בענין דקות מספר ואז אמרה גב' די, “אולי סבא שלו יכול לעשות משהו בנידון. הוא תמיד חיבב את הילד.”
“יתכן שהוא יכול,” אמר מר די, מהורהר, “אך אינני חושב שאנו צריכים להטריד אותו. ככלות הכל, הג’נטלמן הקשיש מת זה שלוש שנים.”
“אני יודעת,” אמרה מרת די כשהיא מתירה קשר מוטעה במצנפת שסרגה. “אך הברירה היא בין הטרדתו לבין בוארבס.”
מר די הסכים עימה. עד כמה שהדבר יטריד את סבו של מורטון, היה זה הרבה פחות גרוע מהזעקת בוארבס. מר די ניגש מיד להכנות להעלאת נשמתו של הסב באוב.
הוא קיבץ יחדיו את העטלפים. קרן טחונה של יוניקורן, קטורת ושן שבורה של שרקון. את כל אלה הציב על גבי השטיח. “היכן מטה הקסם שלי?” שאל את אשתו.
“הכנסתי אותו לתיק מקלות הגולף שלך.” ענתה.
מר די מצא את המוט וניפנף בו מעל החמרים שעל גבי השטיח. הוא מילמל את שלושת מילות השיחרור וקרא בשמו של אביו.
כהרף עין, עלה מן השטיח ענן עשן קליל.
“הלו, סבא די,” אמרה מרת די.
“אבא, אני מצטער על שעלי להטרידך,” אמר מר די, “אך בני – נכדך – מסרב להפוך למכשף. הוא רוצה להיות… להיות רואה חשבון.”
ענן העשן הזדעזע, פשט צורה ולבש דמות סמל מסמלי הלשון העתיקה.
“כן,” אמר מר די, “ניסינו לשכנע אותו, הבחור עיקש כפרד.”
העשן חזר והזדעזע ולבש דמות סמל אחר.
“אני מסכים איתך,” אמר מר די. “אם תצליח, פעם אחת ולתמיד, להכניס בו אימה נוראה, אולי ישכח מהשטות הזו של ראיית חשבון. זה אולי אכזרי – אך זה אנושי לאין שיעור מאשר הזמנת בוארבס.”
ענן העשן התנודד ופנה לזרום לעבר חדרו של הילד. מר ומרת די חזרו לשבת על הספה.
נפתחה דלתו של מורטון לרווחה, כאילו אחזה בו רוח סערה. מורטון הרים את מבטו, קימץ את מצחו וחזר לספריו.
ענן העשן לבש דמות של אריה מכונף בעל זנב כריש. הוא שאג בקול אדיר וכרע על ברכיו – מתוח לזינוק.
מורטון העיף לעברו מבט, זקף את גבותיו, והמשיך לסכם טור מספרים ארוך.
האריה פשט צורה ולבש דמות לטאה בת שלושה ראשים שליסתותיה מכוסות דם. הלטאה נשפה אש לוהטת והתקדמה לעבר הילד.
מורטון סיים את סיכום טור המספרים, השווה את התוצאות עם הספר והביט לעבר הלטאה.
הלטאה פשטה את צורתה בקול חריקה אדיר ולבשה דמות ערפד ענק. הערפד התעופף סביב ראשו של הילד, רוטט וגונח.
מורטון גיחך, וניפנה לספריו.
מר די לא היה מסוגל עוד לשאת זאת. “לעזאזל,” צעק, האינך פוחד?"
“למה לפחד?” תמה מורטון. “הרי זה רק סבא.”
למשמע מילים אלו, נמוג הערפד בעשן. הענן הניד את קצהו בעצבנות לעבר מר די ונעלם.
“להתראות סבא,” קרא מורטון. הוא קם מכסאו וסגר את הדלת.
“זהו זה,”
אמר מר די. “הפעם הוא עבר את הגבול. הילד הזה בטוח בעצמו כמו תרנגול. אנו חייבים לקרוא לבוארבס.”
לא!" אמרה אשתו.
“אז מה לעשות?”
“אני פשוט לא יודעת,” מרת די היתה על סף הדמעות. “אתה יודע מה מעולל בוארבס לילדים קטנים. הם לעולם אינם שבים להיות מה שהיו.”
פניו של מר די היו קשוחים כגרניט. “אני יודע, אך אין כל מוצא אחר!”
“הוא כה צעיר!” יללה מרת די. “זה יהיה טראומטי!”
“אם כך יהיה, נאלץ לפנות לעזרת הפסיכולוגיה המודרנית על מנת לרפא אותו מטראומה זו. ואולם,” הוסיף מר די בקול מרגיע, “אנו נדאג לכך שהוא יקבל את הפסיכואנליסט הטוב ביותר שניתן להשיג בכסף. אך הילד חייב להיות מכשף!”
“אז תמשיך,” אמרה מרת די והדמעות זולגות מעיניה. “אבל, אנא, אל תבקש ממני לסייע בידך.”
כמה שזה מתאים לה, הרהר די. הנשים מתרככות בדיוק ברגע שיש צורך לנקוט בצעדים חמורים. בלב כבד, ניגש לביצוע ההכנות להזעקת בוארבס, שטן הילדים.
בראש וראשונה ביצע את שרטוט הפנטגראם, הכוכב בעל תריסר הקודקודים שבתוכו, והסליל הלוליני אשר בתוך הכוכב. אחר כך עשבי הקסם והקטורת; היו אלה פריטים יקרי ערך, אך חיוניים לצורך ביצוע המשימה. אחר כך חרט מסביב את לחשי ההגנה העצמית – זאת על מנת לוודא שבוארבס לא יתחיל להשתולל ויהרוס את כולם. אחר כך שלוש טיפות של דם גריפון…
“היכן דם הגריפון שלי?” שאל מר די, כשהוא מחטט בארון שניצב בחדר האורחים.
“במטבח, בבקבוק האספירין.” ענתה מרת די ומחתה דימעה מעיניה.
די מצא את הבקבוק ואז היה הכל מוכן. הוא הדליק את הנרות השחורים ואמר את שלושת מילות השיחרור.
החדר התלהט ככיבשן, הגיע שלב הגיית השם המפורש.
“מורטון,” אמר מר די, “בוא הנה.”
מורטון פתח את הדלת ופסע החוצה, מצמיד לחזהו בחוזקה את אחד מספרי החשבונאות שלו וכולו מביע תום נעורים.
“מורטון, – אני עומד לקרוא לשטן הילדים. אל תכריח אותי לעשות זאת, מורטון.”
הילד החוויר ונסוג לעבר הקיר, אך בראשו הניד בעקשנות לשלילה.
“בסדר גמור,”אמר מר די. “בוארבס!”
נישמע קול רעם מחריש אזניים מלווה בגל חום אדיר, ובחדר הופיע בוארבס, מיתמר עד לתיקרה ומגחך ברישעות.
“אה!” קרא בוארבס בקול שזיעזע את אשיות הבנין. “ילד קטן!”
מורטון פער את פיו בבעתה, עיניו בולטות מחוריהן.
“ילד קטן ושובב,” אמר בוארבס וצחק. השטן צעד קדימה, והבית הזדעזע עם כל פסיעה שפסע.
“שלח, אותו מכאן!” צעקה מרת די.
“אינני יכול,” אמר מר די בקול שבור. “אינני יכול לעשות מאום עד אשר יסיים את תפקידו.”
ידיו הענקיות של השטן נשלחו לעבר מורטון; אך לפתע זינק הילד ממקומו ופתח בחופזה את ספר החשבונאות שלו. “הצל אותי!” זעק.
כהרף עין הופיע בחדר אדם קשיש, גבוה וכחוש עד אימה, ידיו מכוסות עפרונות שבורים, גופו מכוסה גליונות נייר מקושקשים ושתי עיניו אפסים ענקיים.
“זיקו, פיקו ריל!” זימזם בוארבס בקולו המחריד ונפנה לטפל באויב החדש. אך הזקן הכחוש צחק ואמר: “חוזה עליו חתמה חברה, ואשר הינו אולטרה וירס למטרות החברה כפי שנקבעו בתזכירה, הרינו לא רק ניתן לביטול, אלא בטל אד איניציו.”
לשמע מילים איומות אלה, נהדף בוארבס לאחור כשהוא שובר את הכיסא בנפלו. הוא מיהר להתרומם על רגליו, עורו לוהט בזעם יוקד ואמר את לחש־הקסמים השטני הראשי: “וראט, האט, הו!”
אך הזקן צחק, הגן בגופו על מורטון, וקרא בקול רם את מילות הגירוש: “קללה, נקמה, חיסול, כניעה, הזנחה ומוות!”
בוארס זעק בכאב. הוא נסוג בחופזה ומישש סביבו בחלל האויר עד אשר מצא את הפתח. הוא קפץ מבעדו ונעלם. הזקן הכחוש והגבוה פנה לעבר מר די ואשתו, אשר התחבאו בפינת חדר האורחים, ואמר: “דעו לכם כי אני רואה־החשבון. ודעו לכם, אף זאת, כי ילד זה חתם עימי על ברית שלפיה הוא נכנס לשרותי ויהפוך להיות השוליה שלי. ובתמורה לשרותים שיינתנו, אני רואה־החשבון, אלמד אותו את האומנות העתיקה והמפוארת של פתוי נשמות תמימות על ידי סיבוכן ברשת הארורה של מספרים, טפסים, חשבונות, וקיזוזים. והביטו אף וראו – זה יהיה אות הברית בינינו!”
רואה החשבון הרים את ידו הימנית של מורטון והצביע על כתם הדיו שעל האצבע המורה.
הוא ניפנה למורטון, ובקול רך יותר אמר, “מחר, ילדי, נדון בסוגית תיכנון המס כאחד האספקטים של עינויי הנצח בגהינום.”
“כן, אדוני.” אמר מורטון בלהיטות.
מבט חד נוסף לעבר בני הזוג די, ורואה־החשבון נעלם.
רגע ארוך אחר כך שררה עדיין דממה בבית; ואז ניפנה די לעבר אשתו.
“נו, טוב,” אמר די. אם הילד כל כך רוצה להיות רואה חשבון, אני משוכנע שאינני רוצה לעמוד בדרכו."
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.