אסטרונאוטיקה עתיקה

בירחון האחרון של “פנטסיה 2000” במבזק הקוסמי בישרתם לקוראים כי קיימת אגודה שעסוקה הוא אסטרונאוטיקה עתיקה, או Ancient Astronautics ברצוני לספר כי הנני חבר באותה אגודה מזה שנתיים. האגודה נקראת (A.A.S) Ancient Astronaut society. אגודה זו נוסדה ע“י הפרופסור ג’ין פיליפס בארה”ב בשנת 1973. מטרות האגודה הנן חינוכיות, מדעיות ומחקריות ואין היא מיועדת לשאת רווחים (כמצויין בפרוספקטים המחולקים על ידה). באגודה חברים מכל רחבי העולם, אשר השתייכותם לאגודה מותנית בתשלום דמי חברות שנתיים בסך 6$ או יותר (לפי בחירת החבר). כל חודשיים מקבל החבר לביתו חוברת בת 4 עמודים שנקראת “שמים עתיקים” (Ancient Skies) ומדי שנה מתכנסת האגודה במקום כשהו על פני הפלנטה ועורכת מעין קונגרס או וועידה. בעוד כשבוע תתחיל הוועידה ה־6 במספר, שתתקיים במלון שרתון בעיר מינכן, גרמניה. בין משתתפיה יהיו הפרופ' ג’ין פיליפס, אריק פון דניקן, ד“ר בלוייורק וד”ר זכריה זיטקין (יהודי הדובר עברית שהופיע בתכניתו של ירון לונדון “עלי כותרת” עם הוצאת ספרו “הכוכב ה־12” (The Twelve Planet).

כתובת האגודה, לטובת אלה אשר יהיו מעוניינים להסתייע בשירותיה –

רונן בס, רמת־אביב

ברצוני להצביע בצער על הירידה שחלה ברמת הסיפורים בגיליונות 5–6 לעומת הגליונות הקודמים, אשר הצטיינו בסיפורים כמו ‘תחנת מפגש קדמית’ (פנטסיה מס' )2 שהוא אחד מסיפורי המד"ב הקצרים הטובים ביותר שקראתי.

ברצוני לציין שסיפוריו ההומוריסטיים של פרדריק בראון מוסיפים הרבה לחוברת לעומת המד“ב הישראלי אשר לעתים קרובות מצטיין ברדידות רעיונית, כושר המצאה דל, ושאיבת רעיונות נדושים מסיפורים של סופרים מפורסמים. לפי דעתי אין לפרסם סיפור אך ורק בזכות היותו ישראלי. אפשר לדלל הרבה מן המד”ב הישראלי אשר מוריד מרמתה של החוברת המצויינת הזו.

גיא נבו,כפר ביאליק

את “פנטסיה 2000” אני קוראת מהגליון הראשון ואני שמחה לומר שהעתון ממש נחמד, יש בו חומר טוב ומעניין. ובכל זאת – הערה: בסיפורים אתם נוהגים לצטט במסגרת, בראש הדף, שורה או שתיים מתוך הסיפור עצמו. לדעתי קטעים אלה אינם נחוצים שכן הם במילא מופיעים בסיפור עצמו ובהיותם מוצאים מהקשרם אין הם תורמים דבר. תרומתם אינה מתבטאת אפילו בהגברת המתח שכן ברור שמי שקנה את העיתון יקרא את הסיפור ו“יבלע” אותו במילא. כך שלדעתי, אין צורך בקטעים אלה.

עם היותי מנוייה על ‘פנטסיה 2000’ אני מוכרחה להוסיף כמה מלים לגבי העתון. ובכן למען האמת מן הגליון הראשון מצא העתון חן בעיני אלא שלא הייתי בטוחה שהוא אמנם יחזיק מעמד. אולם עכשיו, כשכבר העיתון פורח חצי שנה, ורמתו לא ירדה אלא להפך, אני בטוחה, ושמחה על כך, שהעתון יישאר מקור הנאה קבוע לחובבי מד"ב בארץ.

טלי חן, רימון

כותב אליכם אחד, שעתידנות, דמיון, פנטסיות ורעיונות חדשניים הם חלק ממקצועו – מעצב מוצר…

אני מודה, הצצתי לעולם הבדיוני אותו הגשתם במגזין שלכם ונפגעתי, (אמשיך כנראה להציץ). אבל עם שמץ הסתייגות. רב המאמרים והסיפורים נראו לי לא מעט אקדמיים, ומרוחקים – לא רק בשנות אור וגלקסיות, אלא גם בתפיסות עולמם המתוחכמת, היומרנית והשואפת כל כך להדהים, לתת ‘Shock’. נראה לי, (כמי שמגדיר עתידנות כחיזוי מאורעות שיקרו מעכשיו והלאה, ולאו דווקא בעוד 500 שנה או 10⁶שנה) שראויים גם לטפל בעתיד הקרוב־האקטואלי, אותו עתיד שרובנו ניטול בו חלק, ושנוכל להזדהות עמו, לחוש סימפטיה ומעורבות, ואשר סבירותו, בהסתמך על הישגי העבר – ביחוד העבר הקרוב (לרבות הישגים טכניים, פוליטיים, אקולוגיים, הקרובים יותר להווה), גבוהה ביותר. בקיצור – לרדת מאולימפוס העתידנות האקדמית, הקרה כלשהו ולהתעסק קצת עם עתידנות “חמה”, קרובה, אקטואלית, כמעט יום יומית.

עם זאת, עלי לציין לטובה את עצם הופעת ‘פנטסיה 2000’, כגרוי למחשבה, לפתוח הדמיון והרחבת אופקים. הזמנתכם לקורא הישראלי לכתוב אליכם ואף לשלוח לכם חומר בדיוני אולי יביא לגלוי כשרונות רדומים…

הזמנתכם מציבה בפני אתגר מסויים, כי זה לא “קונץ” לבקר ולהסתפק בכך ואני מבטיח לנסות את כוחי בסוג “העתידנות” אותי הצעתי לכם, ואם יראה לכם מה שאשלח, אשמח.

שלכם בכבוד רב

מיכאל הרמן

ביה"ס לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים

למאמרו של פרופ. יהושפט גבעון – ‘החיים מול הדת והמדע!’ ניתן להביא את טעונו של הכותב להשקפתו האבסורדית של פ. פיירהבנד: “המדע… אין לקחת אותו ברצינות רבה מדי. יש להתייחס אליו כאל סיפורי ילדים, שיש בהם הרבה דברים מעניינים, אך גם דברים מרושעים: או כאל עצות אתיות, שיכולות להיות שמושיות מאוד באופן מעשי, אך נוראות כאשר לוקחים אותן באופן מלולי.” (‘כיצד להגן על החברה מפני המדע’). האם המדע הוא רק “אמונה אחרת” כהגדרתו של י. גבעון? האם אסימוב טוען בשמה של ‘אמונה’ שהינה בת־השוואה ליהדות או לנצרות וכו'? האם המדע הנו עוד אמונה טפלה, כמו הספיריטואליזם? מדוע אי אפשר לדון בנושא החיים והמוות באופן רציונלי? מעין תקפותה (את סיבתה ההסטורית אנו כבר יודעים, אליבא דפרופ. גבעון) של חלוקת הסמכויות המלאכותיות בין המדע ובין הדת?

ועוד שתי הערות ענייניות:

א. ‘משל הטירה’: “החיים אינם אלא סדר מורכב של מערכת חמרית. הגופים של אורגניסמים חיים מורכבים ממולקולות מורכבות יותר מאלו המרכיבים גופים דוממים טבעיים.” זו עובדה! כל הטוען אחרת אינו אומר אלא שטות. הרוצה להאמין ברוח, נשמה וכן הלאה – זכותו (וזה נקרא אמונה), אבל העובדות מרכיבות מדע, ולא אמונה. וגם אדם מאמין (נורמלי) אינו יכול להכחיש עובדות. פרופ. גבעון אינו יודע שמולקולות בגוף האדם נעשות פשוטות יותר ברגע פטירתו, אבל הוא יכול לקבל על כך הסבר מפורט מפי כל אחד מעמיתיו במחלקה לפתולוגיה של ביה"ס לרפואה הסמוך. בגוף האדם (כמו בכל אורגניזם חי אחר) חל כל הזמן – בלא שום הפסקה – רצף עצום במורכבותו של תהליכים ביוכימיים. סטיה משמעותית מהקומפלס הדינמי הזה מובילה למוות; ואין מוות או מחלה בלי שנוי משמעותי כזה. מספר הדוגמאות שניתן להביא לכך הוא כמספר מקרי המוות שארעו מאז ומעולם ולכן אין טעם לעמוד על כך. רק לשם הדוגמא המסברת את האוזן – שנוי קונפורמטיבי שחל במערכת אנזימטית חשובה: הצטברות כולסטרול על דפנותיו של צנור דם חשוב, התפרקות מערכת הולכת הפולסים בעצב עיקרי – הנם שנויים מולקולריים זעירים מהבחנה, המובילים למוות הנראה. יתכן שאנלוגיה למגדל קלפים תשרת את עניינו טוב יותר: הוצאת קלף אחד תמוטט את כל הבניין. מאחר ויש עוד כ־10²⁰ קלפים כאלו קשה להבחין בתזוזתו של קלף בודד זה. תא אחד לפחות, או תגובה אחת חייבים להשתנות, כדי שהאורגניזם ימות.

ב. נניח שממצאיו של האבארד, ונסיונו האישי של פרופ. גבעון, נכונים עובדתית. מנין מגיע המחבר לדעת שתתכנה שתי אפשרויות הגיוניות בלבד: 1) שההכרה אינה מתבצעת במוח. 2) שההכרה אמנם מתבצעת במוח, אולם לא בפעולתו האלקרו־מגנטית הידועה לנו מן הפיסולוגיה. (אלא איך? בטלקינטיקה? בטלפטיה? בפאראפסיכולוגיה? העלאת רוחות מאוב?) לדעתי ישנה אפשרות שלישית, שהיא כנראה, הנכונה (לא על סמך ‘אמונתי’ כי אם על סמך אינטואיציה רציונלית, המבוססת על נסיון עובדתי): שההכרה מתבצעת במוח, אך מה שהוגדר כ’חוסר הכרה קליני' הנו מוטעה או לא שלם, משום שמשך הזמן והאמצעים שהוקדשו לחקר האלקטרו־נוירו־פסיכולוגיה של המוח לא היו מספיקים לנסוח הגדרה טוטאלית יותר, הקרובה למציאות, של ההכרה האנושית. אין זה עניין של אמונה: ברור שישנן שאלות שלא נענו עדיין על ידי המדע, אבל התשובות להן הן עניין של זמן ושל מאמץ ושל אמצעים (עניינים פרוזאיים, נכון, אך מה לעשות: פרופ. גבעון בוודאי יודע מנסיונו כמה קשה להשיג תקציב למחקר תיאורטי) ולא בהכרח של קונספציה. האם העובדה שלא מצאו עד כה תרופה טוטאלית למחלות הסרטן מוכיחה שהסרטן הא מחלה מטאפיסית שאפשר להבינה רק במונחים דתיים? האם מתכוון המחבר ברצינות לטעון שההכרה אין מקורה במוח אלא באבר אחר?

ג. ישנה אחריות אישית, רצון־עצמי ובחירה חפשית, וישנו אורגניזם חי שהוא צבר מסודר של מקרומולקולות, ואת יחס הגומלין שביניהם יש לברר בדרך מדעית זהירה, ולא לסתום במבוי של האמונה.

צבי גיל האונ' העברית י־ם

מועדון שוחרי מד"ב?

לפני כשנה פורסמה בעתון Jerusalem Post מודעה על הקמת מועדון שוחרי מדע דמיוני. לא זכור לי שמו של מפרסם המודעה, רק זוכר אני שהיה חבר קיבוץ. במודעה נתבקשו המעוניינים לשלוח 100 ל"י לאותו חבר קיבוץ בתור דמי מנוי.

שלחתי את 100 הל"י ומאז לא שמעתי דבר עליהם ולא על מועדון המנויים.

זאב בן עזאי, רעננה