נאום באסיפת-עם ב“תיאטרון החדש”,
ווארשה, תשעה באב תרצ"ח (12 ביולי 1938)
ז’בוטינסקי ביקר בפולין בקיץ 1938, עם דמדומי תכנית החלוקה (לפני קבורתה הרשמית על-ידי ועדת ווּדהאֶד) ובעצם ימי הפולמוס החריף על ה“הבלגה” ועל "שבירתה.
ברוכים תהיו לי מקרב לבי, יהודים יקרים, אחי ואחיותי, ילדי האהובים!
בשעה קשה זו לא אייגע אתכם בתאור מפורט של מצוּקת היהודים בעולם – גם בלעדי מכירים אתם אותה למדי. וצריכים אנו להזדעזע לאו דווקא מן המקרים הבודדים של אכזריות ועינוּיים, שעליהם מספּרים העתונים. את תשומת-לבנו הראשית צריכים אנו להפנות דווקא כלפי המציאות הפּרוֹזאית של חיי יום יום.
רושם חזק ומזעזע עשו על העולם – עלינו היהודים, ועל הלא-יהודים – במיוחד במקרים כמו אותם, למשל, שתוארו בעתונות לפני שבועות אחדים. אֵלוּ היו ידיעות סנסאַציונייות לפי טיבן. למשל, הידיעה כיצד הכריחו כמה נשים בווינה לשטוף את המדרכות. אבל, מקרה זה כשהוא לעצמו אולי אינו נורא כל-כך. שהרי ישנן הרבה נשים עניות, השוטפות מדרכות כל ימי חייהן. וכן המקרה ב-40 נשים וגברים שהשלטונות הנאַציים הטילוּם על אי אחד בתוך נהר הדאַנוֹבּה וגלי הנהר מתקרבים והולכים אליו ומאיימים להציפו ולהטביעו. הנשים והגברים צעקו ובכו, הם קראו לעזרה – אך שום עזרה לא באה, לא מעברה של צ’כיה ולא מעבר הוּנגריה, הגובלת באותו מקום עם אוסטריה. מקרה זה מעורר רחמנוּת רבּה בכל העולם ועורר בנשמתנו הרבה זעם וצער. אבל, יתכן כי במרוצת הזמן, בעוד חודש או שנים, יעלמו שם מאורעות סנסאַציוניים כגון אלה ותשאר המציאוּת היומיומית, שמהוּתה בכך: עם שלם נרדף על צואר והסכּוּי הנשקף לו הוא לשטוף רצפות או להיות מושלך על גבי "שובר גלים ", שנחשולים קמים עליו להציפו ולהטביעו. וזהוּ העיקר. המדוּבּר הוא לא ביהדות אוסטריה ולא ביהדות גרמניה – המדוּבּר הוא במחצה, ואולי בשלושה רבעים, ואולי בחלק יותר גדול, של העם היהודי כולו.
אבל, על כל זה איני צריך להאריך את הדבּוּר לפניכם. בזמן שכזה מהרהר אני בתופעה ששמה – נדר. הרבה אוּמוֹת יש בהן אמונה משיחית, האמונה כי אֵי-שם בקרב העם מסתתר המושיע, אשר קום יקום בשעה שתבוא על העם צר גדולה, או בשעה שהעם יעמוד לפני תופעה רוממה ויפה. לפני זמן-מה נוכחנו כי העם היהודי עמד מול תופעה רוממה ונשגבה – בן-יוסף – שעמים רבים מקנאים בנו בעבורו. אבל, הנדר גופו נשכח, אותו לא קיימו. העם לא קם. איפה היא ההתקוממות? איפה היא ההתגעשות? איפה הוא שרירה המוצק של האומה, שבו נתָּקל? כלום מורגש עכשיו, כי היהדות מחשלת מתוך מן-המיצר שלה את הברזל לשם שחרוּרה? לא, זה איננו מורגש. רואים אנו ביהדות אוזל-יד, אָבדן-עצות, ואין מצפּים עוד אפילו לנס.
אין מצפּים עוד אפילו לחלוקה. אני, למשל, אינני מאמין בחלוקה. אמרתי לכם אשתקד – לא דוּבּים ולא יער, וגם עכשיו אומר אני אותו דבר. כשם שיודע אני, כי מחר הוא יום ב' ואין שום מקום לויכוח על כך, בדיוּק כך יודע אני כי החלוקה לא תצא לפועל. אבל, הן ישנם גם כאלה, האומרים שמאמינים הם כי החלוקה תבוא. היכן הוא איפוא ששונם, היכן התלהבותם? אשתקד, כשחזרתי מאַפריקה הדרומית, סבור הייתי כי אמצא את היהדות באירופה, ובעיקר אצלכם, בפולין, מפולגת לשני מחנות: חלק אחד שרוי בצער רב ובחרון מחמת התכנית לחלק את ארצו; והחלק האחר שרוי בשמחה גדולה על שעומדים להקים מדינה יהודית. סבור הייתי, כי המחנה האחד יהיה שקוע באֵבל כבד והמחנה האחר יהא רוקד בראש חוצות. אבל, לא מצאתי לא זה ולא זה. שמא אבדה ליהודים הסגולה לחוש שמחה או צער? שמא אבד ליהודים הכשרון להרגיש בכל עומק השמחה למראה הגאולה הקרובה של מדינה עצמאית וגם למצוא בטוי לרגש שמחה זו? או, שמא לא מצאתי שמחה וששון שכאלו, מפני שאפילו האומרים כי מאמינים הם בחלוקה, גם בנשמתם קיים אותו בטחון, “לא דוּבּים ולא יער”, ולכן מה זו עושה לשׂישׂ ולרקוד?
על כל פנים, חיים אנו בזמן כשבטל כוח כל הנדרים, גם הנדרים שאחרים נדרו לנו, גם הנדרים שנדרנו בעצמנו. והרי תקופה זו תקופה הרת-עולם. אבל, העם שוקע באין-שום-נדרים. ואף אחד איננו מרגיש בקרבו את החוב לקיים את נדרו.
לכן, יכול אדם כמוני, שבכל שנה ושנה אני בא אליכם ומזהיר אתכם מפני אשליות ושטויות, וקורא אתכם שתלכו בדרך מסוימת – יכול אדם שכזה לשאול את עצמו, אם אין כל טרחתו לשוא, כי איננו עומד לפני עם המקיים את נדרו, לפני עם המרגיש ולוחם.
אבל, בואו ונסקור את אלה הנדרים שהופרו ולא קוימו.
אנגליה: הם, האנגלים, אינם מכחישים כלל שנדרו נדר לעם-ישראל. הועדה של פּיל אף הדגישה ואישרה כי היה זה נדר גדול, כי בהצהרת-באַלפוּר היה משום נדר לסייע לעם-ישראל לבנות לו מדינה עצמאית. כי מדינה זו צריכה להקיף את הארץ במלוא גבולותיה ההיסטוריים, משני עברי הירדן. זה היה טעמו ותכנו של הנדר. ועכשיו? יושב אני בלונדון ומסתכל בהם באנגלים. רחמנות היא לראותם. הם הכניסו את עצמם לתוך מבוא סתום ושוב אינם יכולים לצאת ממנו.
הסתכלו-נא יחד עמי, כיצד הם נראים עם נדרם המופר. קודם כל, הרי צריכים הם לשים קץ לטירוֹר ולהשכין שקט בארץ. הרי אנגליה היא קיסרות כל-כך גדולה ואדירה, וארץ- ישראל היא ארץ כל-כך קטנה. והטירוריסטים הרי הם, סוף סוף, מועטים באופן יחסי. לפי הידיעות שבידי אין מספרם אלא כ-400 איש (מכל מקום, כזה היה עד מארס האחרון). לפי הידיעות הרשמיות של הממשלה – אשר כוונתן להוכיח לעולם, כי בארץ-ישראל עומד בפניה כוח חזק, שקשה להכניעו – מונים גדודי הטירוריסטים קצת יותר מ-1000 איש. מוטב איפוא, גם אני אקבל את המספר הזה. ומה בכך? כלום אין לאֵל ידה של הקיסרות הבריטית להתגבר עליהם? והתשובה היא זו: לא! הם, האנגלים אינם יכולים להתגבר עליהם, כי שוב אין מכבדים אותם.
מה זאת אומרת: אין מכבדים אותם? אדגים לכם זאת בזכרון מימי נעורי, כשהייתי תלמיד. בבית-הספר היו לנו בכתה שני מורים – האחד מורה למתמאטיקה והאחד מורה ללאַטינית. בידי שניהם היו אותם האמצעים להשפיע ולהעניש. שניהם יכלו לבוא אל המנהל, או אל מועצת-המורים, ולהתאונן על תלמיד ולדרוש שיגורש מבית-הספר בתוספת “כרטיס-של-זאב” 1– ועל-ידי כך להרסו, כי על סמך תעודה שכזאת לא היה מתקבל בשום בית-ספר אחר. אבל למעשה שררו בכתה אצל המורה הראשון שקט ומנוחה, באשר פחדו מפניו והיו רוחשים לו כבוד. ואצל המורה השני היה בכתה תמיד כמו יריד, המולה, והתלמידים היו משתוללים לעיניו. מדוע? משום שהמורה הראשון היה מכובד, והשני לא. כדי להשכין שקט וסדר בארץ כארץ-ישראל – אין זו שאלה של צבא כבד ורב. האנגלים הם אומה גדולה ואדירה – אבל, אין ביכולתם להשתלט על הטירוֹר הערבי ולהשכין שקט בארץ מפני שחדלו לכבדם – ועלינו להתחשב בכך. האנגלים אינם יודעים להשליט סדר ושקט בכבישים ובדרכים שבארץ-ישראל, בה בשעה שבתוך הישובים העבריים שורר סדר ושקט כמעט תמיד ובכל מקום. כי בתוך המושבות ובערים העבריות נמצאת השמירה בידי היהודים עצמם, והערבים יודעים זאת, מתחשבים בכך – ואינם מתגרים. אבל, בדרכי-המלך נמצאת השמירה בידי האנגלים – ושם אין בטחון, ושם מצב של סכנה. בהרים נמצאת השמירה בידי האנגלים – והטירוריסטים מזנבים אחריהם, והאנגלים נראים שם מאוד עלובים עם צבאם, עם אוירוניהם ועם כל כלי-המלחמה שלהם: צוחקים להם, לועגים להם. אבל, לקיים את הסדר באמת אינם יכולים. ואולי צריכים הם בכלל לצאת מארץ-ישראל, אם היהודים והערבים מתקוטטים והאנגלים אין בידם שום יכולת להשתלט על המצב? ואמנם, – ישנם לורדים כאלה, השולחים אל ה“טיימס” מכתבים ברוח זו, שאנגליה צריכה באמת לצאת מאותו מקום ארור ועל-ידי כך תפרוק מעל שכמה את העול הכבד. אבל, בשעה שנפגשים כמה מדינאים אנגליים ומנסים לעיין ברעיון זה של יציאה – תיכף רואים הם שאי אפשר לצאת, רואים הם בחוש, שאפילו בעולם של עכשיו אי אפשר לקום סתם כך, לפתע פתאום, ולצאת מארץ-ישראל ולעזוב את היהודים עם הערבים אלה מול אלה – בפרט לאחר שהאנגלים הבטיחו הבטחה חגיגית לסייע לעם-ישראל ליצור לו את ביתו הלאומי.
והנה צפה ועולה אצל האנגלים מחשבה שניה, כיצד להפטר מצרותיהם בארץ-ישראל: להכריז כי רעיוֹן הבית הלאומי היהודי כבר הוגשם, כבר ישנם בארץ-ישראל למעלה מ-400 אלף יהודים, וליהודים אלה יש ישוּבים משלהם ומשק משלהם ותעשיה משלהם ותרבות משלהם, – וזהו איפוא הבית הלאומי. וכשבא צמד אנגלים ומנסה לעיין ב“פתרון” זה, רואים הם, כי גם הוא אינו פתרון. הועדה המלכותית קבעה בבירור ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי מה שהבטיחו ליהודים כולל בתוכו לא רעיון של מיעוט יהודי בארץ-ישראל, אלא רעיון של רוב יהודי. הווי אומר, שאי אפשר לקבל גם את המוצא הזה והאנגלי מתרוצץ מצד אל צד ומבקש עצה ומענה את מוחו: כיצד, בכל זאת, להחלץ ממצב קשה זה, שבו אנו שרויים?
והנה המציאו את תכנית החלוקה: היות וישנם בארץ-ישראל יהודים וערבים, והם מתקוטטים, הרי הדרך הטובה ביותר היא להבדיל את השטח היהודי ולעשותו מדינה יהודית ולהבדיל את השטח הערבי ולעשותו מדינה ערבית. כמעשי ילדים פתאים, כן עושים אתם, האנגלים! קודם כל, הסתכלו-נא בגיאוֹגראַפיה של הארץ, לפני שתבואו להציע תכנית. הרי מחוץ לתל-אביב ויפו, אשר ביניהן עובר קו-תחום, כמו בין שטחים זרים, אין בארץ שום שטח אשר הוא כולו יהודי או כולו ערבי. הרי בכל השטחים יושבים אוכלוסים מעורבים, קצתם יהודים וקצתם ערבים. תכנית שכזו, לחלק את הארץ, אפשר להציע רק לעם המקדים “נעשה” ל“נשמע” כמו העם האנגלי: תחילה הם אומרים מלה – ורק אחר כך נמלכים בדעתם: מהו בעצם פרושה ותכנה של המלה שכבר נאמרה. וכן עתה, לאחר שממשלת אנגליה כבר העלתה את תכנית-החלוקה ואף קבלה על עצמה לתמוך בה, עתה נגשה לחקור את הגיאוגראַפיה של ארץ-ישראל. וכל פעם שמגיעה מארץ-ישראל ידיעה כי זרקו שם פצצה, מחפשים במפה את המקום אשר שם הפצצה נזרקה ונועצים בו סיכה צבעונית. מה הוכיחה איפוא אותה חקירה גיאוגראַפית? היא הוכיחה שכל הפצצות נזרקות או בשטח שלפי תכנית-פּיל הוקצה להיות בחלקה של המדינה היהודית, או בשטחו של המסדרון הבריטי. ועכשיו שואלים האנגלים את עצמם: איזה מין חלוקה היא זו וכיצד היא אפשרית? כיצד נוכל לבוא את חבר-הלאומים ולהציע לפניו תכנית שכזאת? מה נאמר לו? אנחנו, אמנם, לא יכולנו להשכין סדר בשטח זה – אבל היהודים יצליחו בכך. בנו לא היו נוהגים כבוד, אבל ביהודים ינהגו כבוד – בהם, ובצבאם ובמשטרם. או, שמא נאמר: לא יכולנו לשים קץ לטרוֹר ולהשכין סדר בשטח הזה, מפני שלא חפצנו להשתמש באמצעים חמוּרים, כדי שלא להטביע את האוכלוסים הערבים בדם – אבל, מניחים אנו מלאכה זו ליהודים שיעשוה? זאת אומרת: היהודים, בכוח המדיני שינתן להם על השטח הזה, הם יצטרכו להטביע בדם אוכלוסיה ערבית של 300 אלף נפש. והרי כל תכנית החלוקה לא הוצעה אלא כפתרון לשאלת הבטחון בארץ-ישראל, בתורת אמצעי להשקטת הארץ. כיצד איפוא יתכן להציע עכשיו דברים שכאלה, אשר הם ממש היפּוּכן של הכוונות המקוריות?
והאנגלים מוסיפים לענות את מוחם ואינם מוצאים עצה. אולם, מה יהיה בסופה של תכנית החלוקה? אני אומר לכם, מה יהיה בסופה. מה שהיה בסופו של אותו בחור, שהתפאר כי יטפס על מגדל גבוה ומשם יקפוץ ארצה. אמת ויציב, הוא טיפס ועלה עד לראש הגג – ושם נשאר עומד. שאלוּהוּ: למה אינך קופץ? – והוא ענה: מי מדבּר עכשיו על קפיצה – שובר אני את ראשי כיצד לזחול למטה. (צחוק באולם).
ואני אומר לכם: נדר זה שנדרה אותו אנגליה לעם-ישראל בהצהרת באַלפוּר, אין ממנו שום מוצא, ולא עיקוף ולא קפנדריה – יש רק דרך אחת ויחידה: לקיים את הנדר בכנוּת וביוֹשר.
אבל, את האמת יש לומר: בהפרת הנדר מצדה של אנגליה יש לזקוף חלק גדול מן האשמה על חשבון העובדה, שהם נגררים אחרי יועציהם היהודים. ואותם בעלי-העצות היהודים רואים את תפקידם העיקרי בכך: לוותּר לשוּתּף האנגלי ויתּוּרים על גבי ויתּוּרים – על חשבונו של עם-ישראל. מדי פעם באים הם אל האנגלים ובפיהם הצעה חדשה: הרי יש כאן לפניכם מוצא, והרי כאן לפניכם עיקוּף, והרי קפנדריה – מדינה דוּ-לאומית, הבלגה, חלוקה – העיקר הוא ויתּוּרים חדשים בכל פעם. וכל זמן שהאנגלים יוסיפו להגרר אחרי היועצים הללו, גם יוסיפו להיות שרוּיים במצבם העלוב כמו עכשיו: בלי פרסטיז’ה, בלי כבוד, חוּכא וטלוּלא בעיני הבריות. כמות שהם עומדים עכשיו. ובשעה שאמרתי להם: מוטב שתתלו עצמכם משתתלו פאַטריוֹט יהודי, מרכינים הם את ראשם ובכל זאת תולים את הטוב שבבחורי ישראל.
והרי עוד פרק מהפרת נדרה של אנגליה: אֶויאַן.
הנה יושב בניו-יורק איש בעל נפש גדולה ומוח בהיר ושמו – רוזבלט. רואה הוא את מצבה של היהדות בעולם ואומר לעצמו: אוסטריה היא לא הסוף, אלא ההתחלה לצרת היהודים כשם שגרמניה לא היתה אלא התחלה. לפיכך, יש לבקש פתרון שלם ורדיקאַלי לבעיה כאוּבה זו. אם אחת הארצות תפתח את שעריה לכניסת עוד 20 אלף מהגרים יהודים בשנה, הרי בכך המצב לא יוטב, אלא דווקא להפך, יורע עוד יותר. אבל, מכיון שישנו עם-ישראל וישנה ארץ-ישראל, הרי ודאי קיים ביניהם איזה קשר, אשר בו כלול הפתרון הרצוי. והוא פקד לכנס באֶויאַן ועידה בינלאוּמית.
והנה יושבים באנגליה ושוברים את ראשם, כיצד להכריח ועידה זו, ראשית, שלא תטפל אלא רק בשאלת הפליטים האוסטריים, ושנית, שהשם ארץ-ישראל לא ייזכר ולא ייפקד בועידה. מה עשתה איפוא אנגליה כדי להשיג דבר זה? ישנו בממשלה הבריטית, המונה 85 חברים, רק איש אחד בלבד הידוע בנטיותיו וברגשותיו האנטישמיים, רק אחד בלבד הידוע במגמתו האנטי-ציונית. האחד הזה הוא לורד וינטרטון. כל השאר הם, לכל הפחות מן השפה ולחוץ ובאופן רשמי – ידידי-היהודים וידידי-הציונים. והנה, דווקא את האנטישמי היחיד שלה שולחת הממשלה הבריטית לייצג את הקיסרות בועידת אֶויאַן. ושנית, מתנה אנגליה תנאי-קודם להשתתּפוּתה בועידה שיניחו לה להיות בועידה בראש המדבּרים. ואם לאו – בכלל לא תבוא לאֶויאַן. והלורד וינטרטון בא איפוא אל אֶויאַן והפך שם את הכל לחוּכא וטלוּלא, לא בלבד את הועידה, אלא גם את הקיסרות שלו.
אבל ישנה עוד סיבה לכשלונה של אֶויאַן: העדרה של נציגוּת מוסכמת אחת בשם עם-ישראל. אין כיום שום ארגון המייצג את היהדות העולמית. גם לא ההסתדרות הציונית הישנה. הן ברי, כי ארגון המונה קרוב לחצי מיליון חברים ותומכים, כמו ההסתדרות הציונית הישנה, אין בו כדי לייצג עם של 16 מיליון נפש. והוא הדין גם בכל שאר הארגונים היהודיים. ואמנם באו אל אֶויאַן 22 נציגויות יהודיות. ובשעה שרצו באֶויַאן לשמוע את השקפתם של היהודים, כינסו את כל 22 הנציגויות היהודיות, עשו מהן דייסה אחת, ונתנו לכל אחת זמן של 5 דקות להסביר את ההשקפה המיוחדת של הסתדרותה. האם זה מצב? האם ראוי עם-ישראל שיופיע בעולם בצורה כזאת? אילו באה נציגות אחת של העם היהודי בעולם והיתה משמיעה את קול הזעקה הגדולה והאדירה של הרעב היהודי להגירה, יתכן שהכל היה הולך בדרך אחרת וּועידת אֶויאַן היתה מסתיימת בתוצאות אחרות. אבל, נציגות שכזו לא היתה בנמצא. זעקה אדירה זו לא הושמעה ודווקא להפך: הושמעו כל מיני קריאות, וכל אחת מהן סתרה את חברתה. אחדים דברו רק על מצב הפליטים האוסטריים ואחרים דיברו על אפשרויות ההגירה לבּוֹליביה. נורמאַן בנטויץ' והלורד סמוּאל, המייצגים את השקפתם של היהודים המתבוללים, טענו כי יש להסתפּק בהסתננוּת לכמה ארצות ואת תכניות ההתישבות הגדולות אסור בכלל להביא בחשבון. וגם הם נחשבו לנציגים. וכך נכשלה בראשיתה תכניתו האנושית של רוזבלט להעלות את הבעיה היהודית על סדר יומו של העולם ולהפוך את בעיתה של ארץ-ישראל מדו-שיח אַנגלי-יהודי לתזמורת בינלאומית. ורעיונו של רוזבלט נכשל באשמתה של אנגליה ובאשמת היהודים.
ובקשר לזה עלי עוד להתעכב על צד אחר של הבעיה אשר שמה: נציגות יהודית.
אני צריך לחזור כאן על הבקורת כלפי ההסתדרות הציונית הישנה וכלפי הסוכנות היהודית. כבר השמעתי אותה לפניכם פעמים אחדות בשנים האחרונות. הכל מכירים כבר את הבקורת שלי, אפילו מתנגדי הנכבדים. אבל, ברצוני להדגיש, כי עכשיו המצב הרבה יותר רציני וטראַגי מאשר בשנים הקודמות. עכשיו חיים אנו בשעה שכל עם-ישראל צריך להיות מאוחד ולתבוע מאת השוּתּף האנגלי – שיקיים את נדרו במילוּאוֹ. אך, במקום זה, רואה השוּתּף לפניו את נציגותה של הסוכנות וההסתדרות הציונית הישנה, שלא בלבד איננה תובעת ממנו לקיים את נדרו, אלא להפך, היא משיאה לו עצות, כיצד להשתמט מן הנדר בכל מיני עקיפין וקפנדריות.
ההיסטוריון שיקום בעתיד וירצה לטפל בתקופה זו שלנו ייתקל בתופעה פסיכולוגית מסוּבכה ומופרכת, שלא יוכל בשום פנים להסבירה. – התופעה הפסיכולוגית שנתגלתה, למשל, בקונגרס הציוני האחרון שבציריך. כותב ההיסטוריה שבעתיד יחזיק בידו מפה של ארץ-ישראל. מתחתיה ימצא כתוב את המשפט – לא, חלילה, מתוך התכנית הרביזיוניסטית, אלא מן הדין וחשבון של ועדת-פּיל: “הצהרת באַלפוּר היתה מכוּונת לכל שטחה של ארץ-ישראל משני עברי הירדן, לשטח שגדלו 116 אלף קילומטרים 2מרובּעים”. ומכל השטח הגדול והנרחב הזה מבקשים להם הציונים, מנהיגיהם, הקונגרס שלהם שיתנו להם לא יותר מ-4 למאה, ובזה הם יהיו מרוצים ומאושרים. בלתי-מובן!
והדבר השני שאין להבינו:
בהקדמה למאַנדאַט הבריטי על ארץ-ישראל מודגשת העובדה, שקיים קשר היסטורי בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל. וההיסטוריון שירצה לדעת מה טיבו של הקשר הזה, יקח, כמובן, את התנ“ך בידו וידפדף בו. הוא ימצא שם את אברהם אבינו. איזהו המקום בארצנו הקשור עם אברהם אבינו? – חברון. אבל הקונגרס הציוני בציריך מסכים לוותּר על חברון. הוא מדפדף הלאה: גדעון. בשמו של השופט הזה קשורה העיר שכם. אבל, הציונים מוכנים לוותּר על המקומות הללו. בשמו של השופט והמצביא יפתח קשורה ארץ גלעד, אבל הציונים מוכנים לוותּר גם על הגלעד. שלא לדבר על עיר הקודש ירושלים. השם התנ”כי היחיד, שאולי עוד יש מי שזוכרו והוא נמצא בשטח המדינה היהודית המוצעת, הוא – עכו. את כל שאריתה של ארץ-ישראל, כל מה שרוח התנ"ך עוד שמור בקרבו, מוכנים הציונים למסור לערבים. וכל זה למען החלוקה.
אבל, למה בעצם מכנים את זאת: חלוקה? אם יש לי 25 זהובים ונוטלים ממני 24 – כלום חלוקה היא זו או גזל? הדבר שועדת-פּיל הציעתוּ והציונים מסכימים לו בהתלהבות רבה כל כך, אין זו בכלל חלוקה, אלא זו מדינה ערבית בכל ארץ-ישראל, מחוץ ל-4 אחוזים ממנה.
לא, ההיסטוריון שבעתיד לא יוכל לתפוס את הפסיכולוגיה של האסיפה בציריך. תארו-נא לעצמכם: עם שלם יושב באי שנחשולים קמים עליו להציפו – או לא באי, אלא בספינה נטרפת בים. תקוותם היחידה של האנשים הנמצאים בספינה הן 25 סירות-ההצלה. אם ישתמשו באותן 25 הסירות יתכן שיצליחו להנצל ולהגיע ליבשה. ואז קמים הנוסעים ואומרים, שמוכנים הם לוותר על 24 סירות, בתנאי שאת הסירה ה-25 יצבעו בצבע כחול-לבן ויכתבו על גבה: מדינת-יהודים. פסיכולוגיה זאת אי-אפשר להבין!
אבל, את ההסבר לתופעה זו נתן מנהיגה הראשי של ההסתדרות הציונית הישנה ושל חובבי החלוקה. הוא אמר: מעונינים אנחנו להציל רק שריד של עם-ישראל, רק חלק קטן ונבחר ממנו – את הנוער. כל שאר חלקי עמנו אינם אלא אבק כלכלי ומוסרי, גורלם כבר נחרץ ואין להם תקוה לשום תקומה. כל אלה היהודים שמחוץ לשריד לא ימלטו מגורלם. אלה הם דברים גלויים! אלה דברים האמורים בכנוּת וביושר! מתוך כך תוכלו להבין, כיצד אפשר לוותר על 24 סירות-הצלה ולהסתפק באחת הצבועה כחול לבן ועליה מתנוסס השם “מדינה יהודית”. יהודים! להווי ידוע לכם, כי רק יחידי סגולה מביניכם יוכלו להנצל, אבל אנו כולנו, כולכם, אינכם אלא אבק – מוסרי וכלכלי. ולמה אומר אני לכם כל זאת ומבזבז על כך את זמנכם ואת תשומת לבכם בשעה שאיני מאמין בהגשמת החלוקה, בשעה שבטוח אני כי לא תצא לפועל? אומר אני לכם את זאת, מפני שהתכנית באמת תיעלם, אבל תשאר בעולם הגדול ההכּרה, כי היהודים מוכנים לוותּר על 96 למאה מארצם. ההכרה כי המנהיגים הציוניים חושבים רק על גאולת עשירית אחת מעם-ישראל, ואת תשע העשיריות הנותרות רואים הם כאבק, וגם את בניהם רק כאבק – הכרה זו תשאר.
וכל הועידות הבינלאומיות שיתכנסו אחרי אֶויאַן, כולן יזכרו את החלטתה של האסיפה הציונית בציריך. ועוד דבר אחד יזכרו: בשעה שרוזבלט זימן ועידה בינלאומית וסבוּר היה כי מצד עם-ישראל תבוא זעקה אדירה ומאוחדת: תנו לנו את ארץ-ישראל! – אז הוברר, שנציגי היהודים והציונים כלל אינם רוצים את כל ארץ-ישראל, כלל אינם תובעים את כל ארץ-ישראל, והרי זה סימן שהדבר אינו נורא כל כך, כפי שרוזבלט היה סבור, שהטראַגדיה איננה גדולה כל כך. עמדתם זו של המנהיגים הציוניים מזכירה לי את יחסו של הדוד העשיר, היושב לו בלונדון ושואל את עצמו: “מפני מה לא תוכל משפחתי העניה אי-שם בוואַרשה לדוּר בתוך חדר אחד? ומפני מה לא יוכלו לדור בחדר אחד שתי משפחות? הרי היהודים הם כל כך זריזים ומוכשרים, הם מסוגלים לכל דבר, הם כבר ימצאו עצה”. ואותן מחמאות עצמן משמיעים עתה המנהיגים הציוניים של ההסתדרות הציונית הישנה כלפי היהדות העניה, המעוּנה, שבארצות הגולה: אמנם, גויים לא יוכלו לחיות על פני קילומטר מרובע אלא במספר מסויים, גויים יוכלו לחיות על פני קילומטר מרובע 70, 100, 150 – הכל לפי הַאקלים ולפי שאר התנאים, למשל האוצרות הטבעיים שבארץ – אבל, בשביל היהודים אין קיימים שום חוקים, בכשרונם ההתישבותי הם כבר ידעו למצוא עצה ובכל קילומטר מרובע הם יְיַשבו מאות נפשות. בהצצה שטחית נשמע הדבר כמחמאה. אך, אליבּא דאמת, תכנה ומשמעה של המחמאה זהו: אין העם היהודי אלא אבק-אדם. כמו אבק יצררו את קצתכם שם, כמו אבק יניחו את רוּבּכם כאן, וכמו אבק תירמסו ותישמדו מן העולם. כן, יהודים יקרים שלי, תכנית החלוקה תיעלם באמת, אבל תשאר נכוֹנוּתם והסכמתם של היהודים לחיות ב"תחום-מושב, זאת אומרת הסכמתם לכך, שברוב שטחה של ארץ-ישראל אסור יהיה ליהודים להתישב ולדוּר, כמות שאסור היה לפנים ברוסיה הצאַרית.
ועוד דבר אחד ישאר בהכרתו של העולם: הבלגה. הרושם ישאר בעולם יהיה זה: אם לנוכח שפיכות-הדמים, הרציחות, הגזלות, פוקעת סבלנותו של יהודי והוא שובר את ההבלגה – אז מכתים אותו עמו כבוגד. רושם זה ישאר אצל הלא-יהודים. אבל אתם, היודעים אתם מה פרושה של ההבלגה?
הרשו-נא לי, קודם כל, למסור לכם מה יחסי לשאלה של שבירת-ההבלגה: אם שואלים אתכם, מי שבר את הבלגה, מי עשה מעשה פלוני או אלמוני, ענו כי אין זה עסקכם. אתם אינכם מרגלי-משטרה ואין אתם מחויבים לדעת מי עשה את זאת. כל יהודי, אם רק אדם הגון הוא, חייב לענות על שאלה זו כך ורק כך.
אבל, עכשיו לעצם-השאלה: בארץ-ישראל שבירת ההבלגה היא דבר הכרחי. הכרחי!
שנית: ישנו חוק האומר, כי אסור לגנוב מחברך לחם, אפילו חברך זה עשיר ואתה עני. אבל, כשיש רעב בארץ, ואדם אומלל רץ וחוטף ממך ככר לחם להחיות את נפשו – אמנם כן, בספר-החוקים כתוב לאמור שהוא אשם, אבל שופט ישר יאמר: “אינו אשם”. ישנם בספר-החוקים חוקים מרובים, אבל ישנן מסיבות שבהן אין תוקף לחוקים הללו בצורתם המאובּנת. באספת אזכרה לזכרו של בן-יוסף אמר הקולונל וודג’ווּד, כי אם הרג שוואַרצבּאַרט את פטלוּרה, הרי לפי כתבוֹ של החוק הצרפתי הוא פושע. אבל השופטים שבצרפת ענו, למרות החוק הכתוב: “אינו אשם”, ושחררו את שוואַרצבאַרט. יש מקרים, כאשר השופט אלוקים לבדו ומצפונו הוא הפוסק והמכריע ולא החוקים שבכתב. ואומר אני לכם, כי המצפון העליון, הצדק האלוֹקי, עונה על שאלת שבירת-ההבלגה – "איננו אשם ". ואם ישנו כאן באולם, או באיזה מקום אחר, יהודי החושב ואומר כי – להפך – אשם הוא – הרי יהודי זה פושע ארור! (מחיאות כפּים סואנות). ראשים אתם לחשוב בלבכם ככל אשר תרצו. אבל, בשעה שנוגעים בשאלה זו, חייבים אתם לקום כאיש אחד ולקרוא בקול רם: איננו אשם! כי אם לאו יכתימוכם כבוגדים שפלים לפני ההיסטוריה היהודית. (כל הקהל קם על רגליו ועורך לנואם תשואות סוערות הנמשכות דקות אחדות).
ועכשיו אומר לכם, מה פרושה של הבלגה:
לעיתים קרובות צריך יהודי, לרגל עסקיו, לנסוע ממושבה למושבה. ובכל פעם כשהוא נוסע מתרחש דבר-מה בדרך. יורים, מתנפלים. היהודי אמיץ וגבור פעם אחת, פעמים אחדות, אבל סוף כל סוף שואל הוא את עצמו, אם כדאי לסכּן את חייו בנסיעות חדשות. אצלו בתל-אביב, או אצלו במושבתו, או אצלו בשכונה היהודית בירושלים. בטוח הוא בחייו. אבל, מחוץ לתחומי עירו, או שכונתו, נשקפת לו סכנת-נפשות. ביחוד רועדת אשתו ומתחננת אליו שלא יסע עוד, שיסתפק בשיחה טלפונית עם אותה מושבה, שיש לו שם ענינים. אבל, אַל נא יסע ואַל נא יהיה גבור. וכך מתחילה להווצר אצלו הפסיכולוגיה של העכבר המבוהל.
כיצד נעשית נסיעה זו בדרך-המלך, בכביש, בארץ-ישראל? אי-אפשר לנסוע בשעה שרוצים וכיצד שרוצים, אלא צריכים להמתין עד אשר מתכנסות כעשר מכוניות ואז נוסעות כולן יחדיו תחת משמר שוטרים וחיילים אנגליים. משמר מלפניהן ומשמר מאחוריהן. דרך-הרבים, “דרך המלך”, אשר זה משמעה שתהיה רחבה ופתוחה וחפשית לכל איש ואיש, ליהודי בביתו הלאומי איננה חפשית, אלא חסומה. אסור להם ליהודים להיראות בכבישי ארץ-ישראל – אבל הערבי מרגיש את עצמו בתל-אביב כמו בביתו. משכים הוא בבוקר ובא לתל-אביב ודופק על פתחו של יהודי ואומר לו: “בוקר טוב, הנה הבאתי קצת ירקות”. – ולא כלום. הוא איננו פוחד, שמא יפגעו בו לרעה. והאדונים הערבים, ונשותיהם עמהם, נוסעים להם בדרכי-הארץ בחופש גמור ובבטחה שלמה (סלחו נא לי שאמרתי, כי נוסעים הם עם נשותיהם, כי המנהג אצלם הוא, שהאיש רוכב על החמור ואשתו הולכת אחריו ברגל). הם בטוחים לגמרי ואינם חוששים כל עיקר. המגפה לא פגעה אלא בחלק אחד של האוכלוסיה.
עד מתי יוכל מצב זה להמשך? עד אין סוף. כי במסיבות כאלו, מדוע יחדלו הליסטים הערביים מפעולותיהם? אתם קוראים להם ליסטים, אבל הם קוראים לעצמם צבא השחרור הלאומי. בעיני בני-עמם נחשבים הם לגבורים, זורקים להם פרחים, הנשים מחייכות לקראתם ומסתכלות בהם בהערצה מן ההרמונות שלהן. בכל מקום שהם מופיעים פוגשים אותם בתשואות ובהתלהבות. צעירים הם, הם מלאו כרסם בספרות-מלחמה רומנטית. וכל טירוריסט רואה את עצמו כאחד מגבורי אותם הרומנים שקרא. נכנס הוא למסעדה יהודית ומרגיש הוא, כי המלצר המשרת אותו יודע מי הוא – אבל, הערבי יודע כי אין לו ממה לפחוד. למסור אותו לשלטונות לא יוכל, שהרי אין בידו שום הוכחות. והוא עצמו גם כן לא יפגע בו – שהרי הוא יהודי, והיהודים עסוקים בעריכת “הבלגה”.
רק לפני שתי שנים היו חיים בעיר העתיקה בירושלים 7 אלפים יהודים. 5 אלפים מהם העבירו משם, מפני מורא הערבים. ובשעה שאנו באים וקובלים על הממשלה, למה היא עושה ככה, עונים לנו: “מה אתם רוצים? הרי אנו רק נותנים אישור למצב הקיים. הרי היהודים עצמם נוהגים כעכברים בהולים, הבורחים ונחבאים כל אחד בפינתו. למה איפוא לא נאחז באמצעי-בטחון ולא נוציא משם את היהודים הפחדנים? הרי בין כך ובין כך חוששים הם לצאת אל הרחוב. הרי גם בלאו הכי יראים הם ללכת להתפלל אצל הכותל המערבי. הרי גם בלאו הכי נחבאים הם בראותם ערבי”.
והנה שלחנו אנו, הרביזיוניסטים, אל העיר העתיקה את פלוגת-הכותל – כמה עשרות נוער, בחורים ובחורות, והם הכניסו לעיר רוח של עידוד. הם היו מהלכים ברחובות ושרים. הם היו מובילים את היהודים להתפלל אצל הכותל המערבי. הלכה הממשלה וסגרה את מעונה של הפלוגה. אחדים מחבריה נאסרו בטענה, שהיהודים עצמם אינם זקוקים לכך. הם, היהודים, רוצים בהבלגה ויראים הם ללכת להתפלל אל הכותל, ושומרים שכאלה, כמו הבית"רים, עשויים עוד לסכן את בטחונם של היהודים הפחדנים.
וכך מתהווה אצל היהודים מצב הגרוע עוד מחלוקה. מצב אשר בו ליהודי הכל אסור ולערבי הכל מוּתּר. מצב אשר בו רשאי הצד האחד לבצע כל פשע וכל מעשה רצח, והצד האחר אסור לו להגיב. מצב אשר בו היהודי משוּל לעכבר מבוהל והערבי מרגיש את עצמו בכל מקום כבביתו. כלום זה מצב מוּסרי? תארו נא לכם מצב, אשר בו לאחד משני הצדדים הלוחמים מוּתּר להשתמש בגאזים מרעילים, ולצד האחר אסור. כלום זה מצב מוסרי? כיצד זה אינכם מבינים, כי מבין כל אויביו של שויון-הזכויות ליהודים הגרוע ביותר הוא אותו יהודי, המודה בעצמו כי באמצעים, שבהם משתמשים הערבים למלחמה כנגדנו, אסור לנו להשתמש בהם כנגדם? ראו, עוד תביאו במדיניותכם זאת ובתכסיסיכם אלה עד לידי כך, שאפילו ידידי-יהודים מובהקים כמו המפקד לוקר-לאמפסון או הקולונל וודג’ווּד גם הם ילמדו את התורה, כי הערבים – הם האדונים האמתיים של ארצנו.
לאָשרנו לא הכל מאמינים בקדושת ההבלגה, ואפילו הכותבים כי ההבלגה קדושה, אף הם אינם מאמינים בכך. עושים הם זאת מחמת דיפּלוֹמאַטיה. וכל יהודי נוטל מדי בוקר את העתון לידיו בתקוה שיקרא בו ידיעה על שבירה חדשה של קו ההבלגה. ואם יש מי שאומר לכם כי הוא בעד הבלגה – ענו נא לו, שיספר זאת לסבתא שלו.
עלי לומר לכם את האמת. כל כך הרבה פנים נוהרות וצוהלות, כל כך הרבה ארשת של קורת-רוח, כל כך הרבה ברכות “יישר-כוח” מעומק הלב והנפש לא ראיתי עוד מימי.
מה היתה תגובתם של חסידי ההבלגה על אותם המקרים הגדולים של שבירת-ההבלגה? תחילה הראו באצבע על הרביזיוניסטים: הנה הם שעשו את הדבר. אחרי כן, לאחר שנוכחו כי היהודים דווקא אוהדים את הפעולות הללו וכי דעתם נוחה משבירת ההבלגה, החלו לסגת לאחור ולטעון דבר אחר לגמרי: זאת עשו התוּרכּים, זאת עשו הגרמנים. הם אפילו החלו להגן על הרביזיוניסטים, שהם חפים מפשע כתינוק בן יומו. ואם כבר הם באים להגן על הרביזיוניסטים, משמע ששבירת-ההבלגה חביבה על היהודים עד מאד.
וכשראה הצד המבליג, כי מצבו בכל רע: ההבלגה נשברה והדבר דווקא מוצא חן בעיני היהודים – אז הם באו אלי והתּרו בי: בישוב תפרוץ מלחמת-אחים. מה פרוּשוֹ של האיום הזה? הפירוש הוא כזה: מכיוון שבארץ-ישראל יש רוב השומר על ההבלגה ויש מיעוט שאיננו שומר וּמפר אותה (מה שהם אומרים וכותבים בעתוניהם, כי אלה הם מעשי התורכּים, אין לזה שייכות לעניין, שהרי עמי להם שיחה רשמית), מוכרח יהיה איפוא הדבר להגיע לכך, שהרוב יעשה את חשבונו עם המיעוט הממרה. זאת אומרת כי ברוֹבֶה, שההגנה השמאלית רכשה אותו בעזרת כספכם, בו יהרגו את היהודים שאינם רוצים לקרוא “הידד, הבלגה!” את זאת מודיע אני לכם רשמית, כי איום ישר ורשמי שכזה נמסר לי.
ולכן מבקש אני מכם, יהודים יקרים, שתדעו ותזכרו את הדברים הללו. ואם בארץ-ישראל מצדדי הם מיעוט, בגלל שיטת-הסרטיפיקאַטים ומפני ששעריה נעולים בשבילנו, הרי בגלות, וכאן בארץ פולין, אינם כבר כלל וכלל מיעוט! ואם כבר נגזר על עם-ישראל שתפול עליו הכלימה של מלחמת-אחים, להווי ידוע לכם, שהיא לא תצטמצם בארץ-ישראל בלבד.
ומשום כך פונה אני אל כל אלה אשר בידם השפעה ואשר מחובתם לעמוד על המשמר: דאגו נא לאחוז בכל האמצעים, שהדברים לא יגיעו לכך! כי אם בכל זאת יגיעו הדברים לכך, הרי תתנהל מלחמת-אזרחים זו במלוא העולם היהודי כולו! (תשואות סוערות).
עכשיו מגיע אני לשאלת הנוער היהודי. בשאלה זו עיינתי במיוחד בקשר עם בן-יוסף. שואל אני את עצמי: כיצד מרגיש את עצמו הנוער של ה“צד שכנגד” באוֹרוֹ שלו? לא בלבד למראה החזיון הנפלא של מותו, אלא גם למראה חייו ומעשיו? הרי גם הם, הנוער של ה“צד שכנגד”, לא נולדו בלי צלם-אלוקים בלב. הן היה היו גם להם אידיאלים, לפי דעתי – מסוּלפים, אבל, בכל זאת, אידיאלים גבוהים ויפים. האמן האמינו בהגשמת אידיאַל השלום. האמינו באחווה עם הערבים. הם קיווּ כי לעולם לא יצטרכו לקחת בידם רובה. האמינו בארגון משוּתּף, כשם שהאמינו גם לאידיאַל של אחדוּת-הפרולטריון ללא הבדל לאום וגזע. האמינו כי הפרולטריון בכל העמים יוֹשיט את ידו כדי להגשים במשוּתּף את האידיאַלים של שלום ואחווה. ומשום כך שונאים היו את רובה ונפשם סלדה מפני כל כלי-הזיין. הם נדרו נדר כי לעולם לא יגעו בשום נשק. בדמוּתו הנשגבה של תרומפּלדור הם הכירו רק את הפועל, את הסוציאליסט, אבל לא אבו להכּיר את המיליטאַריזם שבו. כמובן, היה כל זה מסוּלף ומגוחך, אבל זה היה, מכל מקום, עקרון, אידיאַל, נדר. ומה היה בסופכם, מתנגדי, מה עלה לעקרונות, לאידיאַלים, לנדרים שלכם? מתהלכים אתם ובידיכם רובים, נעשים אתם לגפירים, מפטפטים אתם על צבא גדול, מתפארים אתם במעשי גבורתכם, ואפילו ילדיכם כבר מחבבים ביותר את המשחק במלחמה וכל אחד מהם מתפאר ש“השכיב כך וכך ערבים”. כך מתהלכים אתם היום, מעורטלים מכל אידיאַל וכל נדריכם מופרים. מה נשאר לכם עוד איפוא חוץ ממעט הכספים והרכוש?
ואנו? כלום גם אנו הפרנו את נדרינו? הבה נסקור יחדיו את מהלך הדברים.
בשנת 1934 עשינו אצלכם תעמולה למען הפטיציה, אספנו אצלכם חתימות ובתוקף הסמכוּת שמסרו לנו חתימותיכם הלכנו לז’ניבה, לטעון שם לפני ועדת המאַנדאַטים כי בהצהרת באַלפוּר הבטיחה אנגליה לעם-ישראל מדינה בעלת רוב יהודי משני עברי הירדן. חבר-הלאומים פחד לקבל פטיציה כזו והכריז שאיננה כשורה. אבל אנו לא נבהלנו כל עיקר ושוב הלכנו אל חבר-הלאומים בז’ניבה וגם אל לונדון ושוב ענו לנו: “אי-אפשר לקבל”. אבל גם מפני סרוב זה לא נבהלנו כלל ובפעם השלישית הלכנו אל חבר-הלאומים בז’ניבה והאנגלים היו אנוסים להכריז: “צר לנו מאד, והדבר מאד בלתי-נעים לנו, אבל את הפטיציה אפשר לקבל”. וּועדת-המאַנדאַטים של חבר-הלאומים טפּלה בפטיציה שלנו ובתביעה הכלולה בה: להקים בארץ-ישראל מדינה יהודית.
אחר באה הועדה המלכוּתית ושום עד מעדי היהודים לא הציג לפניה את התביעה הזאת למדינה יהודית. והתוצאה מכל זה היא, שהועדה המלכוּתית והממשלה הבריטית וחבר-הלאומים והעולם כולו מדבּרים עכשיו על מדינה יהודית. ההפרנו את נדרנו בשטח זה?
אחרי-כן כינסנו את כנסית-היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה. אז נתתם בנו אֵמוּן ברוב התלהבות ובבחירות קבלנו 3/4 מליון קולות. בתוקף יפּוּי-הכוח הזה בשמכם החילונו לנהל מדיניוּת עצמאית ולשאת ולתת עם ממשלות לטובת האינטרסים של עם-ישראל. מה השגנו איפוא על-ידי פעולתנו המדינית העצמאית הזאת? בשנת 1934 עדיין היתה ארץ-ישראל מונופולין של ממשלת אנגליה גרידא. עכשיו נשבר המונופולין האנגלי הזה לגבי ארץ-ישראל. עכשיו יושבות בועידה בינלאומית 25 מדינות ומציגות לאנגליה שאלות ומתערבות בעניניה של ארץ-ישראל, ואנגליה אנוסה לענות על שאלותיהן ולהצטדק בפניהן. והריני מבטיח אתכם, כי יגיע הזמן שכל מדינות העולם ישבו יחדיו אל שולחן אחד באיזה מין אֵויאַן וכולן יתיעצו מה לעשות בה בארץ-ישראל כדי לפתור את שאלת היהודים.
כל החושבים באורח של התפתחות יצטרכו להודות כי צעדנו קדימה לקראת הגשמת הנדרים שלנו.
והנוער שלנו? נוער זה מאמין, הוא לוחם, הוא הקריב קרבנות. מהי פלוגת-הכותל? וראש-פינה של בן-יוסף מהי? בנים עניים הם לעם-ישראל והאידיאַל שלהם לשרת את עמם ואת מולדתם. חיים הם וסובלים בתנאיהם הקשים – זוהי אשמתכם. אבל הם? הם מקיימים את נדריהם. הבטחנו לכם לחנך דור “הדר”. כבר אמרתי פעמים רבּות מה פירושו של “הדר”. רבים מביניכם – שערם הלבין לעיני. לא אחזור על הדברים באריכוּת. כל המושגים של אצילות-הנפש, של אבּירות, של יופי נשגב – כלולים במלה זו. וראו נא את התוצאה: היה בלוּצק “יהוּדוֹן” פולני – והוא נהפך לסמל, שכל העולם מוקסם מזהרו. ואין לומר כי היה נבחר. אדרבה. הוא היה בית"רי פשוט, שאלוקים הוציאו מן השורה בעינים עצומות. אין אני ראוי לדבר אודותיו. ורק זאת אומר לכם, שהעולם הבריטי כולו הזדעזע והחל להבין מהו תכנו של המושג – “הדר”. בן-יוסף קיים את נדרו. בתא-המות שלו הוא כתב על הכותל: “למות או לכבוש את ההר”. והרי הנוסח המלא של הנדר, שכבר לא זכרתי אותו בשלמותו:
"תגר!
על כל מעצור ומיצר,
אם תעל, או תרד
בלהב במרד –
שׂא אש להצית – אין דבר!
כי שקט הוא רפש,
הפקר דם ונפש
למען ההוד הנסתר:
למות, או לכבוש את ההר!"
(כל הקהל קם על רגליו ועורך לנואם תשואות סוערות הנמשכות כמה דקות).
השעה מאוחרת. לא הגדתי לכם את כל מה שהיה ברצוני להגיד. אבל, לפעמים יש רצון להעביר כמה רגעים שכאלה של תשובתכם הסוערת אל מעונה של אֵם אחת בלוּצק או אל סמטה בירושלים, או את ראש-פינה. למען יראו – כאן האם ושם הבנים-החורגים – מה מרגיש באמת הגדול שבמרכזי היהדות בגולה לגבי פעולתם, לגבי מלחמתם.
אין אני פסימיסט. לוח-זמני ברור. בעוד כמה חדשים תתפורר תכנית החלוקה בהחלט. אז יתהווה מצב-רוח חמור עד מאד. גם אצל אנגליה, גם אצל היהודים. האנגלים יתנפחו ושוב יאמרו כי עליהם לצאת מארץ-ישראל. אתם תהיו שרויים במרה שחורה. אבל, המרה השחורה תחלוף. ובעוד חדשים אחדים, זאת אומרת לראש-השנה השני, כבר ודאי ברור יהיה לאנגליה, שאין לה לא מוצא ולא עיקוף ולא קפנדריה, אלא רק דרך אחת ויחידה – לקיים את נדרה. מאחל אני לכם, שהאלוקים יתן לכם כוח לעמוד בתקופה הקשה ולהבליג על המרה השחורה, עד שתגבר באנגליה ההכרה, כי עליה לקיים את הנדר. הן שמעתם את וודג’ווּד, שמעתם את לוקר-לאמפּסוֹן. ואומר אני לכם: אנגליה היא לוקר-לאמפּסוֹן, אנגליה היא קולונל וודג’ווּד. וכאשר תגבר באנגליה ההכרה כי עליה לקיים את נדרה, הרי יחד עם זה יתעורר אצלה גם הרצון לקנות לה בקרב היהודים בעל-ברית שידבר עמהם בלשונם.
ואז תתיצב מחדש בכל חריפותה השאלה בדבר הנציגוּת היהודית. וכאן עלי לומר לכם בכל הכּנוּת: אינני רואה דרך לשלום. יודע אני, כי היהודים רוצים תמיד בשלום. רוצים הם באחדות כללית. אבל אינם מבררים לעצמם, מה זאת אומרת אחדוּת כללית. הרי אחדות כללית כזאת כבר היתה לכם. הרי באֶויאַן כבר ראיתם, מהי דמות הדבר. הרי אין זו אחדות אלא זה מין אנדרוגינוס, מין שעטנז. ואני מתנגד לשעטנז ואינני רוצה בשום אנדרוגינוס. כאן לא יוכל להיות שום שלום ולא תוכל להיות שום פשרה, כי אני, השייך לאבק-האדם, לא אוּכל להסתלק מלפעול למען הצלת אלה הנמצאים באי, שהמים עומדים להציפו. ואין גשר ביני לבין האידיאולוגיה של האבק. יכולים לגרש אותי, או שיכולים אתם לגרש אותם. אנכי לעולם לא אדבר בשפתם. ואינני רוצה שקולם ימצא אוזן קשבת אצל מישהו.
מוכרחים תהיו לומר, כי יבוא קץ למדיניות הוויתּוּרים, לאידיאולוגיה של האבק, להסתלקות התמידית מזכויותינו. כי בשיטה זו נעוצות הסכנות הגדולות ביותר. והרי לכם דוגמה אחת מני אלף: הגנראַל סמוטס, אחד מידידינו הכנים ביותר, שעזר בהרבה לחיבורה של הצהרת באַלפוּר, כתב לפני שנה, באמצעות הסיעה הציונית שבאפריקה הדרומית, מכתב חריף אל הקונגרס הציוני, ובמכתב זה הביע את דעתו הנמרצת נגד החלוקה. ועכשיו הוא אומר במסיבה אחת, כי אם מנהיגי הציונים אומרים שחלוקה טובה, למה יהיה הוא נגדה? אם להם ניחא – הרי לו על אחת כמה וכמה.
ועד מתי יוכלו הוודג’ווּדים, לוקר-לאמפּסונים, סמוטים, להחזיק מעמד ולהגן על טובת האידיאַלים שלכם, בשעה שמנהיגיכם משפילים אותם? לפיכך אין עצה אלא זו:
גרשו את כולם עד אחד!
והריני מאחל לכם, שאֵל עליון יאמץ את כוחכם לקיים את הנדר לגבי הגאולה של עם-ישראל!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.