על האפשרויות השיריות והיומיומיות, הנפרשׂות כתבל חדשה למכיר בהבדל שבין המונחים נפש ורוח, מבקש אני לעמוד.

שנים יראתי את חיי בשל אותו הבדל דק ונורא. באשון לילה, על גבעות קטנות בפאתי עירי המגורה, נמלטתי שוב ושוב מן אותה ממשות עצומת־מרחקים, שהיתה מדגדגת את נחירי נפשי ומזמרת בקול רם ניגון כלשהו, מביך. ולא עמדה לי משנתי השגורה על פי, וסדורה – כילדות מוגנת – על לוח לבי. ולא עמדו לי התמימים והישרים, שכל חייהם מסורים ומצופים בתוך קדושת השם. אל מאחורי השמות הוליכתני לפעמים יד נעלמה; אל החלל הזורח שמאחורי צורה ומלה – –

אימה חשֵכה עטפה תמיד לאותה ערְבת־ספר מדברית, שבחיקה התאיינה לה הנפש להיות רוח. יש שנגלתה פתאום על גגה של מחשבה, ויש שנפערה כבאר בתוך קרקעיתה של ידידות. מכל מקום ומכל זמן – ערָבה רחבה ומנהמת היתה, וקולותיה וחברותיה הקטועות – כמו גם שיריה האפורים וקרירים – הולכים היו ובאים, אלי ואל בני אדם אחרים, זרים.

על מדף גבוה, מתנודד, שמור זכרונו של אותו מקום־לא־מקום – אותה ערבת־גבול סודית שלי. שם, יודע אני, נמתח קו־הגבול שכולו כאב ויופי, הגבול שבין גבר לרעהו ובין איש לאשתו; גבול ממלכת הבדידות, שלאחריה החיבור השלם, הקצר.

אחד משמותיה של ממלכה זו הוא “שושנת האין” – שירים, פאול צלאן. אל חדר־לפנים־מחדר זה אכנס, כאשר תשאלני עֲיָנָה, בתי בת השנתיים: “אה, כן! ירושלים… אני אוהבת את זה. אבא, מה זה ירושלים?” או אם יעטו פני את דוק־הדונג השקוף ואטום – אֵפוד המגן הכֹּה־בלתי־יעיל אשר להם.

פאול צלאן הִנו כמדומני מן המשוררים היהודיים ביותר שעמדו בעולם. מטבע הדברים הריהו אפוא גם מן המרגיזים ביותר: לא די לו בנפשו, ואפילו לא בהנפשת החיות והצמחים כולם. רוח ביקש האיש. רוח ודבר־מה נוסף.

קנאה ממלאת את קרבי לנוכח מסעותיו הדו־כיווּניים. אלוהיו מופשט הוא מכל – אך גם לבוש פאר, ומתהווה – שוב ושוב – אל משוררו, בשפה החכמה והמרהיבה ביותר. עולה בדעתי, כי צלאן שחה נגד כיוון נהרות העת החדשה כולם: בראשונה פסח כביכול על כל הסעיפים הקשורים ב“חיים”, אותם חיים שעליהם כותבות “ידי כל אדם”. לא מצינו בשירתו יופי כשלעצמו, לא אהבה לעצמה, ואפילו לא כאב כמוֹת שהוא ולעצמו. “עַל יוֹתֵר מִדַּי נָסַב הַדִּבּוּר עַל/ פָּחוֹת מִדַּי, עַל אַתְּ / וְשׁוּב־אַתְּ, עַל / הִתְעַמְעֲמוּת דֶּרֶךְ הָאוֹר, עַל / הַדָּבָר הַיְּהוּדִי, עַל / הָאֵל שֶׁלָּךְ” (תחילת שירו לנלי זקש. תרגם מנפרד וינקלר).

לאחר מכן, לרוב – כבר באותו שיר עצמו שתחילתו אי־סיפוק מן היש וערגה להתמזגות עם האין – מופיעה חוויה לא פחות בלתי־מקובלת (כיום) ולא פחות יהודית: “[…] מַה שֶּׁהִתְעַנֵּן שָׁם, הַאִם / לֹא הָיְתָה זֹאת דְּמוּת, וּמִצִּדֵּנוּ / לֹא הָיָה זֶה / מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ שֵׁם?” (כל ההדגשות שלי. י.ק.)

אך האם אין זו פסגתה של שירה? להלביש לבוש ולהציב מלה לאשר אין לו גוף ודמות גוף? על השיר “שמשות חוט” הפותח את רשימתי, כותב שמעון זנדבנק (שתרגומיו לצלאן הם הטובים ביותר שראיתי עד כה): “זהו שיר הקורא לשירה אבסולוטית, מעבר לישימון חיי אנוש. ה’מחשבה בגֹבה עץ' מיתמרת אל מעבר לנוף האפור, אל חוטי האור של השמש, המסתתרת אולי מאחורי ענן ורק שולי אורה מבצבצים, אל צליל השיר המגלם את האור הגנוז הזה” (חדרים 7.) בהמשך מסתייג הוא מאלה “שביקשו להתחמק מפירוש דֶהוּמאני כזה”.

עלי להתנגד לראייה זו. פירוש השיר איננו דהומאני. אין כאן כל משוואה בין ה“ישימון האפרורי” (ישימון חיי אנוש – בפי זנדבנק) לבין האדם. אדרבה: שיר זה הנו יחיד ומיוחד דווקא בגלל הידיעה שאותו אדם – צלאן עצמו או בן־דמותו – מיצה כמעט את כל שניתן למצות בתחום חיי אנוש. זהו שיר דתי מובהק, שפנייתו אל האינסופי נובעת לא מריקנות ומחסרון תוכן בחיים, אלא דווקא ממלאוּת, אותה מלאות שמרחבי גבולותיה של צורת האדם כבר קטנו מהכיל.

זהו אפוא גם פִּשרה העמוק של הקטיעוּת המאפיינת רבים משיריו (הדוגמה הקיצונית ביותר העולה עתה על דעתי מצויה בשיר “שיהיה” בתרגומו של בן־ציון אורגד נִשְׁזָר בַּ– / עֲבוֹתוֹת־פְּטוֹר לָהֶם / רֹאשׁ־נָחָשׁ –:/ קֶשֶׁר / (וּסְתִירָה – וְנִגּוּד – וּתְאוֹם וַאֲ / בָל – קֶשֶׁר אַלְפֵי־אֲלָפִים), אוֹתוֹ – / כְּנוּפְיוֹת כּוֹכְבֵי־נְמִיָּה בַּתְהוֹם / עֵינֵיהֶן לֵילוֹת–תַּעֲנִית / קֹר–, קֹר–, קֹ–, / אוֹת, אוֹת).הסגנון הקטוע, כמו גם הנושאים הכל־כך בלתי־נהירים, הם, למיטב הכרתי, צורה שירית, שנבחרה על־ידי המשורר בכוונה תחילה. שהרי המבוך הלשוני והתוכני שאליו נפל הקורא – בשל צורה זו – הוא הביטוי ההולם ביותר את מצבה הכללי של נפש המשורר. הווה אומר: באמצעות הקשיים הצפויים בהבנת השיר מקיים צלאן ערוץ־תקשורת נוסף, אשר דרכו מצליח הוא להעביר מושג־מה על אודות מצבו הכללי (גם של הקורא…) – מושג שלא יכול היה להמחישו די הצורך באמצעות נושא השיר עצמו או סגנונו הרגיל.

במלים אחרות: דווקא הצדדים הקשים כל כך בשירתו (התחביר התלוש מכל הקשר, הנושאים והעצמים המוזרים שאליהם נזקק וכו') הם הצדדים המייחדים אותה ומחברים אותה אלינו. בִּקשי הבנת העולם ובקשי ניסוחה של אי־הבנה זו; בשידוד כל מערכות השירה הרגילות, ובעיקר, בהמחשת התאיינות הכל ובתיאור ההתממשות החדשה, המיסטית, הצליח צלאן להיות – פאראדוקסאלית – משורר בלתי־אישי בעליל ומדבר מן הכל אל הכל.

הנה כי כן, שב אני, אגב הבנה זו, אל תחילת דברי. אם גדולתה של אמנות היא בפריצתה את גבולות הנפשי ובהצלחתה להפוך לממשות רוחנית “אובייקטיבית” וקיימת לכל, כי אז פאול צלאן היה האיש, שעל כתפיו נגזר לשאת את המורא הזה. דומני כי אפילו הסמלים בשירתו, הסמלים שלרוב אינם מסמלים עבור הקורא מאומה, מוכיחים – דרך אי־נהירותם גופא – את דברי; באמצעות דבקותו בסמליו הסתומים הפגיש צלאן, ועוד יכריח את הקורא להיפגש ולהתעמת, עם מערכת הסמלים האישית והמקבילה שלו (של הקורא). ובכך פרצה לה שירתו, שוב, את גבולותיה של שירה “נפשית”, רגילה.

ואם עדיין ניתן בכל זאת לפענח, זעיר פה זעיר שם, את קוֹדיה וחודי קודקודיה של שירתו, ולחוות בכל זאת משהו מריח התהומות והשחקים שהִרווּהָ; הרי שבכך קנה האיש את עולמו – ואת עולמנו. שפחה נרצעת ואיילת־אהבים היתה אפוא נפשו לרוח הגדולה, ולגבעולי האדם – מאמיני השירה – המתנועעים כמתפללים תחת כנפיה.

בירושלים־של־מטה דר אני ופרנסת חמש־נפשות־ביתי – על צווארי – כריחיים של־חלוף. מעת לעת

הולך אני והוגה בבית הקפה;

– את יודעת, ציונה, החלטתי סופית לקפוץ ליומיים גם לפולין. מה יש? הסבתא שלי לא עשתה שם געפילטע פיש שבעים שנה? אגב, העוגייה הזו איומה. יאללה! אני רצה.

– רגע, שנייה! לא גמרתי לספר לך על השיחה שלי עם העורך־דין שלי. הוא אומר שהבנים צריכים להיות אצלי כשאני הולכת, כלומר פייפן… אחרת הדירה תחזור לבעל הבית, את שומעת?

מימיני זוג קשישים ישובים ליד שולחנם העגול – זה לצד זה, כנוסעים ברכבת. הם גומעים בשקיקה תה חזק עם סוכרזית ואינם מעלים בדעתם שאני מבין יידיש:

– זאָג! (אמרי) אז דוּ וועסט וארטן בַם דוקטער, וויל איך פוֹרען צום כּוֹיסְל? (כשאת תשבי אצל הרופא, אסע אני לכותל? – – כאותו זקן, באותה גלות, שנאנח לזְקנתו: את יודעת, כשאחד מאתנו ימות, מבקש הייתי לעלות לארץ ישראל".)

– וואָס עפעס איצטער אין מיטען דערינען? (ומה פתאום עכשיו, באמצע בתוך? מתקוממת הגוצה וגורפת את אפה) זיץ דו בם דוקטער, און איך וויל זוכען א שיינע פלאץ אין הר המנוחעס (היינו, שב אתה אצל הרופא, ואני אלך לחפש מקום יפה בהר המנוחות).

ומאחורי, כבר חצי שעה, בסלנגית ובלחשושים:

– אוי! אל תזכירי לי אותו. הוא היה חתיך אלוהי!

נכנסים שני חיילים. כמעט כולם מסִבּים ראשם ומלטפים את שתי הדמויות במבטיהם. “עמי ותמי המתוקים” בני השבע מתנתקים לרגע מלפיתת סבתם שבא ל“שבוע בלבד” מניו־יורק להיות עם המבריקים הקטנים. עמי מסביר לתמי, עם אצבע, מרחוק: את מבינה? זוהי המחסנית. וכאן דורכים… וזה ההדק…

– עמי, זה לא מעניין אותי.

גשם מתחיל לטפטף בחוץ. הקפה שלי כבר קר. מבעד לחלון הולכות עיני לאורך הרחוב; ירושלים היא זו, עיר מחרישה וממתינה.

תוהה אני על מעשי בעידן זה. תוהה ופותח שוב צוהר לפאול צלאן המדבר בעד:

ומתוך “אדמה היתה בתוכם”:

*

ידעתי שחסרה לי פרספקטיבה היסטורית. הנה כי כן זוהי אפוא הסיבה אשר הצעידה, בעליל, את רבי יהודה הלוי אל תוככי בית הקפה.

וכך, בעוד אוזני האחת מארגנת לה סיכום מקוצר של דברי יושבי בית הקפה, צפים ומתהלכים באוזני השנייה אמרות ה“חבר” מסֵפר הכוזרי.

(– “גם לפולין. יאללה!” – “הולכת פייפן. הדירה תחזור לבעל הבית…”

– “ירושלים, ארץ ישראל. הר מנוחות.”

– “כאן דורכים… זה ההדק…”

– – עיני החתיכים האלוהיים במדי הזית נעוצות נעוצות בשתיים האלו מאחורי. קול צחוקן שנוק עכשיו. רבי יהודה הלוי משתלב וממשיך:)

בזאת הארץ אשר שמה אבוד (הזהו שמה, או אבד שמה?), לא הייתי מתפלא אם ביום מן הימים, לו הייתי נושא את עיני אל ההרים, נגלה היה לפני הפלאי האהוב, רבי ישראל בעל שם טוב, יורד אל העיר בצעד־עלומים חינני, וה“לוּלקֶה” (מקטרת) וקמיעות מצהיבים אחדים משתובבים בעמקי תרמילו הבלה.

ברמזור היה ממתין, בגשם הנוהר באלומות הפנסים, ואל “בית הקפה” היה נכנס, לנשום את, להיות עִם – הצורה הנואשת והבוערת ביותר של הקיום היהודי.

ציונה וחברתה, צמד הקשישים, עמי ותמי (וסבתם מניו־יורק), החיילים, הפרֵחות – –

אולי היה קם ומעמיד עצמו פתאום על שרפרף רעוע, כמנהג חסידים ואנשי מעשה; תולש עצמו – במסירות נפש מחרידה – מדבקותו באור האין־סוף, וקורא מתוככי קרביו, שוב, את ה“תורה” של"א מן הספר “כתר שם טוב” – בין הקטעים היחידים בספר שהם לא פחות, אבל הרבה יותר, משירה עברית מודרנית:

*

מבית הקפה אני שב אלי. כבר פסק הגשם, ורק כל מרזבי ירושלים אומרים שירה. כוכב אחד ועוד אחד נגלה פתע ומתכסה שוב מאחורי עוב הענן. משהו בתוכי מעלה את זכר מחול־הציפורים המרהיב, שהיה כאן לעת השקיעה: כמה עשרות בעלי־כנף, אינני יודע אפילו את שמם, עשו מן השחקים נעדרי־הצורה מקדש של ערגה ויופי.

כעין מזבח־שלום גדול היה הרקיע, ומעוף הציפורים המתמסרות כביכול לחוק כלשהו, נורא – לא כעשן המקדש בשכבר היתמר – היינו, כעמוד ישר – כי אם בתמרונים אקרובטיים נהדרים, חד־פעמיים כתפילה.

עד שלפתע פתאום (אבל כמו תמיד) חרגה לה אחת ציפור – החוצה, אל ממול, מנגד לכל הלהקה. אחר ציפור יחידה זו עקבתי, כפי שעוקב אני כבר שנים: יש אשר תקדים לפתע את חברותיה ותפליג לעבר ים ועולם חדש ומופלא – כשכל הלהקה בעקבות זנבה הרוטט מאֵימה; ויש אשר אחרונה בדד תפרוש פתאום, ולנפשה תחוג מסוחררת כמוכת־אלוה – – וכעבור רגע – היא על אנטנה מחושמלת מרעידה בערב הנוכרי, ומשק כנפי שלושים אחיותיה כבר נגוז באופק שהחשיך.

*

עינה, בתי, הולכת לישון. בטרם נשיקה אחרונה קוראת היא עם אמה “קריאת שמע”, ובסופה – את הפסוק “בידך אפקיד רוחי, פדית אותי, אדוני אל אמת”.

– “אמא’לה,” מקשה הפעוטה באמצע הדקלום, “מה זה רוחי?”