“שִׁמְשׁוֹת חוּט” – מתוך תפנית נשימה (1967). זהו שיר הקורא לשירה אבסולוטית, מעבר לישימון של חיי אנוש. ה“מַחֲשָׁבָה בְּגֹבַהּ עֵץ” מיתמרת אל מעבר לנוף האפור, אל חוטי האור של שמש, המסתתרת אולי מאחורי ענן ורק שולי אורה מבצבצים, אל צליל השיר המגלם את האור הגנוז הזה. היו שביקשו להתחמק מפירוש “דֶהוּמאני” כזה, אבל ללא הצלחה. המשורר היהודי מיכאל פריד, היושב באנגליה וכותב גרמנית, הגיב על השיר בשיר־מחאה משלו: “שִׁירִים / וַדַּאי / גַּם מֵעֵבֶר / לְמוֹתֵנוּ / שִׁירֵי הֶעָתִיד / מֵעֵבֶר לַזְּמַנִּים הָרָעִים שֶׁבָּהֶם / נִלְכַּדְנוּ כֻּלָּנוּ / שִׁירָה מֵעֵבֶר / לַמֶּרְחָב / הַנִּתְפָּס עַל־יָדֵינוּ / אֲבָל אַף לֹא שִׁיר אֶחָד / מֵעֵבֶר לָאָדָם.”  ↩