פרופ' רות פירסם ב"סיני" (כרך כא, עמ' שכג־שכו) מתוך כתב־יד את רשימת שמות האנשים החשובים באנקונה, רובם רבני הקהילה, שנשמותיהם היו נזכרות בבתי הכנסיות שם בשעת התפילה בכל יום טוב ראשון. הרשימה היא חשובה לפי שהיא מכילה גם שמות אנשים שאינם ידועים לנו ממקום אחר וגם לפי שעל פיה אפשר לנו לדעת את סדר זמן פטירתם של האנשים הרשומים שם. מלבד זה נתן ר' (= רות) השלמות ביבליוגראפיות וגם ידיעות חדשות משלו.

כותב טורים אלה משתמש בהזדמנות זו כדי לפרסם ידיעות חדשות, קצתם מתוך כתבי יד, בנוגע לאי אלו נרשמים, וגם כדי לעשות תיקונים אחדים.

הנרשם הרביעי ברשימה (עמ' שכד) הוא:

ה"ה ר' יהושע מפירמי… [תג"י, מח"א; מת בשנת 1675; REJ, IV, 119] (הסוגרים המרובעים וכן אותם שלהלן, אם לא נקרא עליהם שם בעליהם הם לר'). ר' מזכיר את ר"י זה גם קודם לכן (עמ' שכג) ומביע שם את האפשרות שר"י חי במחציתה השניה של המאה הט"ז. את טעמו להנחה רחוקה זו, שאיש שמת בשנת 1675 יהיה גם בן המאה הט"ז, נותן לנו ר' בהערה 4, שהננו מעתיקים אותה כולה: “יהושוע פירמי זה לקט אוסף תשובות של רבני איטליה שבזמנו, מתואר על ידי מונטיפיורי ברבעון הצרפתי כרך י. האוסף הוקדש לרבי נתנאל טרבוט (ודאי לא זה שקיבל התרת הוראה בשנת 1632 לפי מורטארה, מזכרת חכמי איטליה, 65, אבל אחר באותו השם — ואולי זקנו — שחתם על תשובות שבאוסף בשנת 1587 ועוד). ברור הדבר שאין המאסף יהושע בן יעקב (טה"ד במקום: רפאל. מ"ו) פירמי הנזכר בפחד יצחק ערך ספר תורה ובמזכרת חכמי איטליה ע’ 21, שמת בשנת 1675 (119, IV, REJ) (ט"ד כפולה: במח"א נאמר, ובטעות, שהוא היה בן המאה הי"ז והי"ח, וברבעון הצרפתי יש העתקה מתוך כ"י שהוא מת בכ"א באייר תל"ב, כלומר בשנת 1672. טעות זו נשנתה גם בדברי ר. שהבאנו למעלה. מ"ו), כי כל המלומדים הנזכרים באוסף הם בני המאה הט”ז". טעמו של ר' הוא ברור: הרבנים שבאוסף פירמי הם בני זמנו והם בני המאה הט"ז, בהכרח שגם הוא היה בן המאה הט"ז, וצריך להתפלא על הזהירות שנהג ר' בעצמו כשכתב זה בדרך “אולי”. כל זה היה נכון אם היסודות שעליהם בנה ר' את השערותיו לא היו מוטעים, אבל הם מוטעים מכמה בחינות. הטעות האחת היא שמאסף הקובץ לא היה ר' יוסף פירמי, כמו שמחליט מונטיפיורי, אלא ר' נתנאל בר' בנימין טרבוט, רבו של פירמי, שנולד בשנת שכ"ז. יש לנו על זה הודאת בעל דין. בשו"ת הרמ"ז (סי' כז) יש תשובה של פירמי הדנה בשאלה על דבר כהן, שלאחר שנשא כפיו בבית כנסת אחד הגיע לביכ"נ אחר, בשעה שהש"ץ כבר גמר שם ברכת רצה, אם רשאי הוא לישא שם את כפיו עם הכהנים האחרים. פירמי פסק שהוא רשאי והוסיף שגם ר' שמואל יודא [קצנלנבויגן. מ"ו] ור' יעקב כ"ץ פסקו כך. הוא אומר שם: “וכן מצאתי בספר שו”ת אשר הניח לי בירושה… הגאון מורי ורבי טרבוט זצוק"ל שאלה ג הלכה למעשה"¹. פסק זה נמצא באמת בהזכרת שם ר' יודא בשאלה ג של קובץ מונטיפיורי. מובן מאליו, שמזה שבתיאורו הקצר ביותר של מונטיפיורי לא נזכר שמו של ר' יעקב כ"ץ אין שום ראיה שגם בתשובה עצמה לא נזכר שמו של זה.

על מונטיפיורי יש אמנם ללמד זכות, הוא מספר במקום הנ"ל שלפני השו"ת נמצאת בקובץ הקדמה ארוכה שלא נגמרה (וממילא גם לא נחתמה) ושמלבד זה יש שם גם פסוקים אחדים מתהלים פרק קיט שהאותיות הראשונות שלהם מצטרפות להמלים: יהושע פירמי. מונטיפיורי דן גזירה שווה מעצמו, שמלקט הפסוקים חיבר גם את ההקדמה. בזו אולי היה נאמר באמת שבעלי התשובות שבקובץ היו בני זמנו של הכותב, כלומר של טרבוט.

מה שנוגע למורטארה, הוא בוודאי כיוון לר' נתנאל שלנו. מראי המקומות שלו מוסבים על ר"נ זה; גם מה שמורטארה אומר שר"נ היה קרובו של ר' אברהם יוסף גראציאנו, הנודע בכינויו: אי"ש ג"ר, צודק ביחס לר"נ שלנו, אלא שנפלו שם שתי טעויות: במקום המאורע ובזמנו: “מנטובה” במקום מודינה, והשנה, 1632, במקום שנה אחרת (אמנם מורטארה מביא בין המקורים כ"י אחד שאינו לפנינו, ואפשר שאותו כ"י גרם לטעויות הנזכרות). אחרי מורטארה נמשכו חוקרים אחרים, אלא שהללו אומרים שר"נ בשנת שצ"ב לא קיבל התרת הוראה אלא נתקבל אז לרב במנטובה, למשל ב"אוצר טוב" לברלינר (תרמ"ז, עמ’ 21; שם נאמר בטעות שר"נ נפטר במנטובה) וכן ווינער בדעת קדושים (עמ’ 77), אבל גם זה אינו נכון, לפי שהסכמתו של ר"נ על הספר כנף רננים לר"י קרמי משנת שפ"ה היא כבר ממודינה, מהעיר שנפטר בה; עיין גם להלן.

כנראה יש כאן חילופי גברא בגברא, והפרטים הנ"ל מוסבים על ר' יוסף ברוך בן ידידיה זכריה מאורבינו, חתנו של ר"נ טרבוט, שנשא את בתו של האחרון באד"ש של שנת שפ"ה (עיין בספרו של האחרון מזמור שיר ידידות ובנות השיר, מנטובה תי"ט), ובאמת כותב עליו מורטארה (עמ’ 67) שהיה רב במנטובה, מודינה ובוסיטה, ומביא על זה מקורים מספרים כת"י. אנו יודעים שיש תשובה ממודינה משנת שצ"ו שר"נ טרבוט והוא חתומים עליה (עיין בתג"י עמ' 107, סי’ ז), אם כן אפשר שבשנת שצ"ב נתמנה לרב במנטובה, ובשנת ת"ג היה, לפי דברי מורטארה שם, כבר רב בבוסיטה².

הנרשם החמישי הוא “ר' מנחם [בן ישמעאל] שולחני”. אפשר להוסיף על זה שבספר כסאות לדוד לר' יהודה עשהאל מהטוב (del bene), שנדפס בשנת את"ה, יש שיר מר"מ לכבוד המחבר, והוא מכנה שם כבר את עצמו: תושב אנקונא. הכינוי תושב אינו מורה שלא שימש שם ברבנות (עיין למעלה בהערה 2: תושב בוסיטא), אבל קרוב לומר שהוא מורה שר"מ לא היה יליד אנקונה. בשנת תל"ה היה ר"מ עדיין חבר הבי"ד שם, עיין להלן בהוספה לערך ז.

השישי הוא “ר' מהללאל [הללויה]… […פ”י…]“. “פ”י” כנראה טעות דפוס במקום: מ"ר [= מים רבים, שו"ת לר' רפאל מילדולה; הוא נזכר שם בח"ד, סי' לד; בפ"י אינו נזכר. מ"ו]. כבר העיר ברנשטיין (בספר השנה של ביה"מ לרבנים בסינסינטי, VII, עמ' 498) על העובדה שר"מ היה חותם תמיד: הלליה, בלא ואו, ובאמת זוהי הכתיבה הנכונה, לפי שהציווי הוא כאן ליחיד (כותב טורים אלה אמנם מצא בכ"י אחד של ביה"ס שעל יד ביה"מ לרבנים הנזכר, סי' 191, חתימתו של יהודי איטלקי בן המאה הי"ט בשם: הללויה, אבל אין זו ראיה שכתיבה זו היא הנכונה). ברנשטיין במאמרו הנזכר מתקשה בדברי רחיד"א בשם הגדולים (ח"ב): קדש הלולים למהר"ר מהללאל… רב בעיר אנקונא משנת ת"ך, לפי שבאמת ר"מ נתמנה שם לרב קודם לאותו זמן. כנראה כוונת רחיד"א היתה לומר שהספר ק"ה נתחבר באותה שנה. אמנם הסגנון הוא לפי זה לקוי, אבל גם לפי פירושו של ברנשטיין הסגנון אינו מוצלח: “רב… משנת ת”ך" משמעותו שגם כשכתב אזולאי את דבריו היה רמ"ה עדין רב באנקונה. היחסים בין רמ"ה ובין הרבנים האחרים שבאנקונה: פירמי, שלחני, ועוד, לא היו ידידותיים ביותר.

השביעי הוא “ר' יוסף בכ”ר ניסים מפירמי [מח"א…]“. מורטארה מונה אותו בטעות פעמיים: בעמ' 21, בערך יוסף בן ניסים פירמי ואומר סתם, שהוא היה מהמאה הי”ז, ובפעם הב’ — בעמ' 44 בערך בן ניסים יוסף (יב"ן) 1675, ובתור מקור הוא מביא את הספר שפת אמת לר' מתתיה ניסים טירני (דף כד). אמנם שם נאמר כך, אבל ממורטארה נעלם שאותה תשובה עצמה נמצאת גם בפחד יצחק ערך כתובה (דף קד, ע"ב), ובמקום יב"ן שבשפת אמת נאמר שם: יוסף פירמו, המורה שיוסף פירמי ויב"ן הם שני שמות לאיש אחד (בדרך אגב, פירמי חתום בתשובה ב' פעמים, ובפעם השנייה חתימתו היא גם בפ"י: יב"ן, אלא שעפ"י טה"ד נדפס: יפ"ן). התאריך: טו"ב שבט התל"ה, נמצא רק בשפת אמת. בשני הספרים חתום אחריו ר"מ שולחני הנ"ל. מלבד תשובתו הנזכרת של רי"ם יש גם שאלה ממנו לר' נתנאל סגרי בספר יעקב סי' יז (כ־י) שנעתקה בפ"י בערך מחזיק בדרך³.

כדאי לציין ששני הרבנים, פירמי ור"מ שלחני הנ"ל, שימשו ברבנות ביחד באנקונה כבר בשנת תכ"ה. בשו"ת טעם זקנים לר' שבתי אלחנן מהזקנים (כ"י קניינו של ביה"מ לרבנים הנ"ל, יו"ד ח"א, קובץ 678, דף כב) נמצאת שאלה בדיני טרפות ששאלו חכמי אנקונה את חכמי ויניציאה מן טו"ב אלול תכ"ה ועליה חתומים: יב"ן, מנחם… שלחני, ויהושע בכמה"ר רפאל… מפירמי.

השמיני הוא “ר' יוסף בכ”ר מרדכי מפירמי". ר. לא הביא שום ידיעה עליו, וכנראה יש כאן לפנינו פנים חדשות.

הי"ב הוא “ר' אברהם [בן יהודה] אלקונסטנטינו [פ”י ערך קדושי אשה]“. במקום קדושה אשה צ”ל: קדושי עד אחד (עיין וילנסקי, קרית ספר, כג, עמ' 194, טור 1). התשובה היא מן יב. בשבט, תע"א. מלבד זה הוא חתום בספר מלחמה לה' חרב לה' (דף 51); התאריך הוא פ' צו, תע"ד. בשני המקומות חתומים שלשה רבני אנקונה בסדר זה: ר' יוסף פיאמיטה, הוא, ור"ש מורפורגו. האחרון מזכיר אותו פעמיים במכתביו לר' משה חאגיז (עיין זנה, קבץ על יד, מקיצי נרדמים, תרצ"ז, עמ' קפד וקפט). במכתבו מן י בניסן תע"ד (שם: תע"ב עפ"י טה"ד) הוא כותב: חתמנו את שמנו (בספר הפולמוס כנגד חיון. מ"ו) בצרוף הזקן שקנה חכמה דלא פסק פומי' מגירסא מוהר"ר אברהם אלקוסטנטיני נר"ו חד מן תלתא שבבית דיננו הצדק. במכתבו השני מן כז בתמוז של אותה שנה: וצרפנו עמנו איש צדיק תמים מופלג בזקנה ובחסידות מוהר"ר… נר"ו. בשמש צדקה (חו"מ, סי' יג) יש תשובה מן א דר"ח אד"ר תפ"ו, שחתומים עליה: ר"ש מורפורגו, אליהו… מוגיאגון… ויצחק בכמוהר"ר אברהם אלקוסטאנטיני זצ"ל. גם בתשובה מן ו בניסן תפ"ד (שם שם, שאלה ט ) חתומים ג הרבנים הנזכרים, ובנו יצחק מזכיר אותו אבל בסתם בלא ברכת החיים ובלא ברכת המתים, וממילא אינה מוסיפה כלום על ידיעותינו בנדון זה. קרוב לומר שהוא נפטר קודם לר' יוסף פיאמיטה (תפ"א), מכיון שהוא נזכר ברשימה קודם להאחרים.

הי"ג הוא “היש[יש] הנ' ר' יוחנן עזיז”. ר' לא זיהה אותו, אבל בין כתובות איטליה שפירסם יואל (קרית ספר, כב, עמ' 278) רשומה כתובה מאנקונה שיוחנן בן חיים עזיז חתום עליה בתור עד; אמנם הכתובה היא משנת תקי"ב, ועזיז שלנו נרשם קודם לפיאמיטה, מה שמוֹרה שהוא נפטר קודם לפיאמיטה, אבל מכיון שר' מודיע לנו שברשימה יש הוספות “בידים אחרות” (בוודאי מאוחרות) לא נמנע ששני האנשים הם זהויים.

הט"ו הוא ר' יוסף פיאמיטה. יש להוסיף שהוא היה חותם לפעמים “יפ”י", למשל בש"צ או"ח סי' ה וחו"מ שאלה לג, סי' יד. על זהותו של להבה ופיאמיטה כבר הודיע לנו בנו של ר"ש מורפורגו בהקדמתו לשמש צדקה; הוא כותב שם: כמוהר"ר יוסף להבה המכונה פיאמיטה. המ"מ “תג”י" אצל ר' כאן וכן בערך ר' שמשון מורפורגו הסמוך טעונים מחיקה. לשום אחד משניהם אין ערך מיוחד בתג"י.

הט"ז הוא ר' שמשון מורפורגו. רב זה היה מצויין מכמה בחינות. הוא היה אחד הרבנים הגדולים בשעתו; היה רופא מובהק וזכה לתודה מצד הרשות של האפיפיור (אנקונה היתה תחת ממשלת האחרון) על עזרתו שהושיט בשעת מגפה בשנת ת"צ לתושבי המקום גם לאינם יהודים, בשעה שעל פי פקודת האפיפיור עצמו אסור היה לרופא יהודי לרפאות חולים שאינם יהודים (איסור שהיה חל גם על החולים); היה גם מוסמך לפילוסופיה וגם סוחר עשיר. היו אצלו תורה וגדולה במקום אחד, אבל לא זכה בהן מן ההפקר, אף לא באו לו בירושה מאביו, אלא קנה אותן ע"י עמל ויגיעה רבה. עיין להלן. תולדותיו של רש"מ הם חשובים, לפי שאישיותו היא מענינת בין מצד הוויתה, בין מצד התהוותה. לפיכך רואה כותב טורים אלה לנכון להתעכב כאן על אי אלו פרטים מהן שלא נודעו עד כה.

המקורים לתולדותיו הם: גילויי דעת שלו המפוזרים בספר שו"ת שלו שמש צדקה, הקדמת בנו ר’ משה שבתי לספרו הנזכר, והספר האיטלקי של מורפורגו בנו של אותה המשפחה, בשם: La Famiglia Morpurgo (1909)⁴. בנו של ר"ש מאריך במליצות ומקצר בעובדות. הוא למשל אינו מזכיר לא את זמן לידתו של אביו ולא את מקומה, גם לא את שמו של אבי אביו, פרטים הידועים לנו אמנם ממקורות אחרים. תוצאות דבריו הן שר"ש יצא “כבר שית כבר שבע מארץ מולדתו ומבית אביו לארץ המהוללה ויניציה יע”א"⁵, שבוויניציה כבר הכירו בכשרונותיו הנעלים של הנער, ושבבחרותו הלך לפאדובה במקום שלמד חכמת הרפואה ביחד עם חכמות אחרות. התרת הוראה, הוא מספר שם, קיבל ר"ש מן ר’ יהודה בריאל ממנטובה ושבשנת תס"ט, או במאוחר מעט, נקרא לשמש בהוראה באנקונה, ושם לקח לו אשה “מבנות נשיא הארץ הרב… כמוהר”ר יוסף להבה המכונה פיאמיטה⁶… אבי אמי מורתי תמ"א"⁷ ולשאחר פטירת האחרון מלא ר"ש את מקומו עד יום פקודתו הפתאומית ביום א של פסח בשנת ת"ק. הוא גם מודיע שם שר"ש “מצא חן בעיני השרים והסגנים”.

למרות זה שרמש"ח לא זכר את העובדה, אנו מוכרחים לומר שר"ש לא הלך ישר מעיר מולדתו, גראדיסקא, לוויניציה, אלא התעכב זמן בגוריציה, עיר הסמוכה לגראדיסקא (בני משפחת מורפורגו גרו שם, עיין בספר האיטלקי הנ"ל, עמ’16, ור"ש היה אפשר אצלם, או אולי עקרו הוריו את דירתם לשם, ור"ש עזב אותם כשהלך משם לוויניציה), לפי שהרב של גוריציה היה רבו של ר"ש בימי ילדותו, קודם שהלך לוויניציה, עיין להלן. אבל העובדה היוצאת מתוך הרצאתו של רמש"ח שר"ש דר בקביעות בפאדובה עד שהלך לאנקונה, אין להטיל בה ספק, לפי שהיא מתאשרת גם מדברי ר"ש עצמו, הוא אומר: שבשנת תס"א עודני עומד לפני ה' לשרת בק"ק פּאדווה (ש"צ, או"ח, סי' כד); משנת תס"ח יש לו משם שתי תשובות: מן כב בחשוון (חו"מ, סי' ג) ומן חדש אלול (יו"ד סי' יז); כנראה היה שם גם בשנת תס"ד (עיין למטה בהערה 9). עפ"י הכלל הידוע: כאן נמצאו כאן היו, יש לנו הרשוּת להניח שר"ש דר שם בכל אותו הזמן, כלומר שבמשך אותו הזמן, לא דר בקביעות בעיר אחרת, אבל יכול היה לבקר במשך אותו הזמן גם ערים אחרות; אנו יודעים למשל בוודאות שהוא היה במנטובה כדי לקבל התרת הוראה⁸.

כמו שראינו למעלה, היתה מלאכת ר"ש בפאדובה מלאכת הקודש. במכתבו לר"מ חאגיז (יו"ד סי' כא), שעפ"י השערתנו הנ"ל היא גם כן משם, הוא מתנצל על איחור תשובתו בזה “כי יוצא אני לפעולתי ולעבודתי עדי ערב ועד בכלל כמעט בחצות הלילה”, אבל בכל זאת היה שמח בחלקו. הוא אומר שם: “ברוך ה' אשר לא עזב חסדו… ויטריפני לחם חקי מעט מזעיר אך במשפט וצדק ושלוה בו”.

האיש האחד שר"ש מכנהו רבו ושהוא מתייחס אליו בחיבה יתירה הוא ר’ מנשה חפץ, גיסו של ר’ משה חאגיז, רב בגוריציה שלמד אצלו בילדותו. הוא כותב: ובמה שהעידו בשם מ"ו מהרר"מ חפץ ז"ל שביטל אמירת בקשת מלאכי רחמים ודומיהן בק"ק גוריציאה שקר ענו בו דדכירנא כד הוינא טליא יוצק מים על ידיו הטהורות כשהיה יורד לפני התיבה היה מחליף זמני ושמושי הפעלים וכו' (או"ח, סי' כד). בשאלתו הנ"ל לר’ משה חאגיז הוא כותב: נפשי חשקה בתורה ולומדיה מיום שעמדתי על דעתי והעמידני אוצר החכמה והמדע מורי מהר"ר מנשה גיסו ישלם ה' שכרו וכו'. שם בסוף הסי' בתשובתו להנזכר הוא חותם: ואלה מוסיף על הראשונים בברכים כורעות כעבד הנוטל (פרס) [רשות] מרבו הנו מר גיסו נר"ו. עובדה זו שר’ מנשה היה מתחילה רב בגוריציה אינה ידועה להביבליוגרפים, הרושמים אותו רק כרב בווירונה⁹.

ר"ש לא היה מקובל. אפילו בימי העמידה שלו אמר על עצמו: מודה אני על האמת שאיני מכת המקובלים… ואין לי עסק בנסתרות (או"ח, דף יג, טור ד, משנת תע"ו), וקרובה ההשערה שבבחרותו, כשפירסם בעילום שמו את פירושו על הספר בחינת עולם בלוית השיר הידוע של ר’ יעקב פראנסיש נגד הקבלה, המתחיל: אשרי העם (נ"א: הגוי) בחר לו יה, היה גם מתנגד לקבלה. אבל הוא היה מהמתנגדים הגדולים לשינוי המנהג אפילו בשעה שהמנהג עצמו לא מצא חן בעיניו. הוא הביע את חוות דעתו זו כמה פעמים בספר שו"ת שלו בחלק אורח חיים. כששאלו אותו (סי' יא) אם רשאי יחיד שקנה ביהכ"נ לשנות מהמנהג שנהגו בו קודם, השיב בזה"ל: הלא ידוע… שיש לכל מנהג מלאך ממונה וחלון ברקיע לקבל התפילות וכל המשנה ממנהג אבותיו ומסבב נחלה ממטה למטה אחר יורד מטה מטה ע"ד כל המשנה ידו על התחתונה ועובר על בל תטוש כדאי' בירושלמי שלח להו ר’ ייסא אעפ"י ששלחנו לכם ס' המועדות (פ' התפלות) אל תשנו ממנהג אבותיכם¹⁰ ולא בלבד בנוסח התפלות עצמן נאמרו הדברים אלא בשינוי איזה מנהג שיהיה אפילו מכוער הרבה. בנוסח כזה השיב כששאלו אותו מטריאסטי אם יש לבטל המנהג לומר הפיוט: מלאכי רחמים משרתי עליון כמו שרצה רב אחד דשם לעשות (סי' כג וכד')¹¹.

לתשומת לב מיוחדת ראוי המשא ומתן על הנחת תפילין בחולו של מועד, המראה גם על ההשפעה המרובה שהיה לר"ש על רבני איטליה. השאלה לא היתה מפשטת לגמרי, אלא היה בה גם גורם אישי. מצב הדברים היה כך: היהודים ילידי איטליה לא הניחו תפילין בחול המועד. רמ"ע מפאנו, הבר סמכא היותר גדול בין רבני איטליה ילידי הארץ, אסר את הנחתם בסגנון חריף מאוד. אצל יהודי אשכנז גרי איטליה לא היה מנהג קבוע בנדון זה. הנה התיאור שנותן ר’ יצחק לאמפרונטי מהמנהג בפירארה (ש"צ, או"ח, דף כו, טור ד): ד' בתי כנסיות איכא (בפירארה. מ"ו) בג' מהם אין מניחים תפלין כלל בח"ה וברביעית היא האשכנזית… הללו מניחים בברכה הללו בלא ברכה הללו אין מניחים כלל והללו מניחים ומברכים אך לא בקול רם, ואע"ג דרע עלי המעשה משום דלאו אל תתגודדו איכא הכא מעולם לא מיחו בידם חכמים. ר"ש מורפורגו היה מניחם בצנעה (שם, שם, דף יג, טור ב). טבע הדברים היה מחייב שכשמספר יהודי אשכנז הנוהגים כמנהג המדינה היה מוסיף והולך היה זה צריך ליתן שמחה בלב הרבנים וביחוד בלב אותם שהיו ילידי המדינה, ומכש"כ שזה לא היה צריך לגרום התרגשות והתרגזות.

למעשה לא היה הדבר כך. מעשה שהיה כך היה. בשנת תע"ה או תע"ו הוזמן לגוריציה, קהילה שהיהודים שבה היו רובם ככולם אשכנזים, תלמיד חכם אחד צעיר מקובל מרוויגו בתור מורה, והוא עשה תעמולה כנגד הנחת תפלין בחוה"מ. האיש היה כנראה חשוב בעיני תושבי הקהילה ותעמולתו עשתה פרי, אבל היו שם גם כאלו שהתנגדו לזה. הללו פנו אל ר"ש, שחשב את גוריציה לעיר מולדתו (כך הוא מכנה אותה שתי פעמים שם בדף יד, טור ב. מכאן יש ראיה להשערתנו שר"ש דר שם בילדותו). ר"ש נתן את הדבר אל לבו וכדי למנוע מן המחלוקת, או אולי מפני שהוא החשיב גם כן את המורה הצעיר, פתח בשלום ושלח מכתב להמורה ביד שליח מיוחד, ת"ח זקן, שבו הביע את חוות דעתו, שאסור להמורה לעשות מעשהו זה, וגם מסר לו דברים בעל פה ביד השליח. המורה, שהיה קנאי, קרע את מכתב ר"ש לגזרים ואת הזקן חירף וגידף, לפי דברי פיאמיטה (שם, דף כו, טור ב). ר"ש פירסם אז מחאה כנגדו ולא הסתפק גם בזה ופנה אל רבני איטליה שישתתפו עמו במחאותיו. נפלא הדבר שלא רק רבנים “רציונליים” כר"י בריאל, שלא התחשבו ביותר עם הזוהר, אלא גם רבנים מקובלים, כגון חותנו ור’ נתנאל הלוי, נענו לו, בס"ה ט"ז רבנים. אמנם הרבה מהם עשו כך בכבישת יצרם מפני כבודו של ר"ש. פיאמיטא, למשל, מטעים שמלבד שהוא מוחה כנגד מעשה “א' מלמד תינוקות יניק גם הוא ולא חכים” לפי שאסור לשנות מן מנהג אבות, אפילו אם הוא זר ומר לחך, הוא גם חס על עלבונם של חתנו ושל השליח הנזכר. ר’ אברהם סגרי מכנה במחאתו את המורה “גברא רבא”. ר’ נתנאל הלוי כותב: ומי שאינו מניחם עושה הטוב בעיני אלקים “וכמצווה ועושה אומר”. דברי לאמפרונטי הנ"ל הם כמעט מעשה לסתור. מצויינים הם דבריהם של ארבעה הרבנים מליוורנו האומרים “שלא טוב עשה אותו המלמד שבא מחדש לגור בעיר גוריציאה לבא לבה”כ בחש"מ עם תלמידיו כרוכים אחריו וביד רמה… לא הניחו תפלין בשב ואל תעשה עשה מעשה", כלומר הם אומרים שאותו הצעיר לא עשה שום תעמולה, אלא שהוא עם תלמידיו היו בשב ואל תעשה, דבר שעשו הרבה אשכנזים בביהכ"נ של אשכנזים, לפי עדותו הנ"ל של לאמפרונטי, ובכ"ז יצאו במחאה כנגדו. אמנם הם מנמקים את מחאתם, שאעפ"י “כי מנהגנו שלא להניח תפלין בח”ה… ומ"מ לאהבת האמת, לא נסוג אחור ידינו מלאשר ולקיים כי תקנת המלמד הזה קלקלה כיון שגרם מחלוקת וקטטה". אבל, לפי דבריהם, לא הצעיר שגרם למחלוקת, לפי שהוא עשה מה שהרבה אחרים היו עושים, אלא אלו שמיחו בידו¹².

העובדה ששם הרב של גוריציה, מקום המחלוקת, לא נזכר ולא נפקד בכל אותן התשובות המרובות, מורה שהמלמד שרת שם, אם גם לא באופן אופציאלי, בתור רב.

ההשפעה הגדולה שהשפיע ר"ש על רבני זמנו גם בשנת תפ"ו (עשר שנים לאחר כתיבת התשובות הנ"ל) ניכרת מתוך שורה של תשובות על זיזים שהאחד הוציא מתוך חלונו ושעל ידי זה האפיל על שכנו שדר למטה ממנו (ש"צ, חו"מ, סי' יג־לב), תשובות שמתוכן אנו למדים בדרך אגב על צפיפות הדירות ששררה בגיטו (עיין וילנסקי, קרית ספר, כג, עמ' 137, הערה 27).

באחרונה הנני מביא תשובה אחת בש"צ המכילה בלא ספק פרטים אחדים לתולדותיו של ר"ש, פרטים שלא היו ידועים עד כה, אלא שבַּר ותבן, מציאות ודמיון, מעורבים בה, וקשה להפריד ביניהם. התשובה נמצאת בחו"מ, סי' מב. בכותרת שעליה נאמר אמנם: תביעות וטענות שנסדרו מהרב המחבר לבקשת פלוני אלמוני משום פתח פיך לאלם. כלומר, שהתשובה אין לה דבר עם חיי ר"ש הפרטיים, אבל מכיוון שהכותרת לא נכתבה בידי המחבר, קרוב הדבר שנכתבה משום: ונאמן רוח מכסה דבר. העובדה המביאה לידי הרהור זה בהשקפה ראשונה היא שהמשיב אינו מדבר על בעל הדין בגוף שלישי, כנהוג, אלא בגוף ראשון: הריני משיב… לכל הטענות… שעוררו עלי ג[י]סתי ונכדי (= בן אחי; חקוי להשפה האיטלקית המשתמשת במלה אחת לציין נכד וב"א); גם מגוף התשובה משמע שבעל הדין הוא ר"ש.

המעשה שעליו מוסבת התשובה הוא, שאשה אחת ובנה דרשו מאחי בעלה (הבעל כנראה לא היה כבר בחיים) שיתן להם חלק מרכושו שירש אותו, לפי דבריהם, מאביו, ולפיכך גם להם יש חלק בו. הנתבע משיב על טענותיהם: “להיות הדבר ידוע גלוי ומפורסם לכל שאבי ע”ה היה עני מדולדל מוצרך לכל מסתפק בהכרחי ואני יצאתי מביתו בעירום וחוסר כל זולתי קצת מטלטלים בלים ומטולאים שהבאתי עמי ובגדי סחבות ולא די שלא ירשתי ממנו כסף או שוה כסף אלא שהוכרחתי להטפל בו לעת זקנתו ולקפח פרנסתי ופרנסת אשתי ובני כדי לכלכלו ואחר פטירתו נשארה גם ג[י]סתי בבית ומעוט המטלטלים שהיו משתמשים בהם נשארו בידי ורשותי (ר"ל, אבל רוב המטלטלים נשארו בידי גיסתו מ"ו) מוכתבים קצת עפ"י נוטריין והנשארים ע"י ממוני הקהל ונכנסתי עליהם ערב לבעל הבית הנוצרי בשביל חוב השכירות שהיה חייב לו אבי ע"ה מכמה שנים… א"כ מה להם כי יצעקו אם (נ)[ה]שאתי בנותי ונתתי להם נדונייא הלא עניי ויגיע כפי ראה אלהים כי הייתי מלמד תינוקות ומשרת הקק"י והרוחתי מה שהרוחתי ואם יש לי רב יהיה לי אשר לי ואין להם זכות במה שאשר עד כה ברכני ה'… שלא בלבד אני בעצמי נטפלתי בלימוד התלמידים ובעסקי הצבור ומעמלי ויגיע כפי הייתי מספיק פרנסת אנשי ביתי גם בחיי אבי אלא שבני ג"כ התעסקו בסחור(ת)[ה] שאינה שלהם ובהן ומהן חפרו אוכל והרויחו כיד ה' הטובה עליהם אם כן הדבר ברור… שעל התובעים להביא ראיה… עפ"י הכלל הגדול שיש לנו בדיני ממונות המע"ה (= המוציא מחברו עליו הראיה) אפילו התובע טוען ברי והנתבע שמא וכ"ש שאני תובע ברי שלא נתברכו מעשי ידי מממון אבי שלא היה בו כדי ברכה אלא ממה שטרחתי ויגעתי אני בעצמי ובני אחרי והתובעים טוענים שמא. ולא ג"כ (=אפילו) שמא רק אמתלות ואומדנות ופיטומי מילים בעלמא להיות גלוי וידוע לכל שאבי ע"ה היה בחזקת עני (המלה “בחזקת” מחלשת באמת את טענתו, לפי שיש שמחזיקים אותם לעניים, ובאמת הם בעלי רכוש. מ"ו) וג[י]סתי נספקה מקופת הקק"י. ועל הענין הבתים שהיה לאבי ע"ה חזקה בהם… וקצתם מושכרים לי מהבעל הנוצרי מלבד שחזקת אחד מהם הוחזרה לי מהקק"י ואני מוחזק בה כלוקח… לא כיורש… ועוד שאין החזקות שלנו עצמם ממון אלא זכות בעלמא". בהמשך התשובה נאמר עוד הפעם: "הואיל ואבי ובני ביתו היה עני בתכלית העניות ויצאתי מביתו במטלטלים מעטים לבד וכלי בית, ותמיד הייתי מחולק מאבי ומאחי בעסתי וברכני ה' במעשה ידי אם מעט ואם הרבה אם באים ג[י]סתי ונכדי להוציא ממני בטענת ירושה עליהם להביא ראיה ואם יהיה יותר ממה שנשאר בביתם יחלוקו… ואם לא יחרישו ולא ידברו עוד וכדי להפיס דעתם אף שאיני מחוייב [הנני מוכן] לשבע להם הסית שלא ירשתי מאבי שום דבר המסתחר אדרבה… לכן דין ליהוי ממני מודעא רבא לכם רבותי הדיינים להתיישב בטענותי אלה… ולדון על פיהן דין אמת לאמיתו בלי שום פשרה, (ההדגשה היא שלי).

כמה וכמה מפרטי חייו של הנתבע מתאימים לאותם של ר"ש. הנתבע מדבר על אחיו. לפי דברי הספר האיטלקי הנזכר (עמ' 32 ועמ' 34) היה לו לר"ש אח בכור ואח צעיר. האחרון הלך לשאלוניקי וייסד לו שם בית מסחר גדול (עמ' 32 ועמ' 34). בזה מתבאר שהאח הצעיר שהיה עשיר ולא היה באיטליה לא התעניין בירושה. הנתבע היה מלמד תינוקות ומשרת הקהילה. ר"ש כותב במכתבו לר"מ חאגיז: כי יוצא אני לפעולתי וכו' (עיין למעלה עמ' 269), ואפשר לשער שביום למד עם תלמידיו, ובלילה היה עסוק בצרכי הקהילה. יחס הנתבע לאביו אינו מצטיין לא באהבה יתירה ולא ביראת הכבוד. ההדגשה התכופית של גודל עניות אביו, בלא שום נסיון מצידו להמתיק את המרירות בנתינת איזה טעם לעובדה זו, מעידה שלא היה לו שום יחס של קורבה אליו; הוא מכנהו “אבי” סתם בלא ההוספה הרגילה של “אדוני” או “מורי” כנהוג. ר"ש ג"כ כותב במכתבו הנזכר: הנה מנעורי גדלני כאב (האלף צרוייה, אבל זה על שם הכתוב ששם האלף קמוצה) וצער גידול בנים מפתי אוכל ומייני אשתה מיום שעמדתי על דעתי ועד עתה כי לא נסמכתי על שלחן אב ולא על שלחן אחרים (גם הנתבע אומר: ותמיד הייתי מחולק מאבי ומאחי בעסתי. ראה למעלה¹³.

אמנם יש גם סתירה גדולה להנחה זו. ר"ש עסק במלמדות בפאדובה, על כל פנים לא באנקונה. אם נאמר שהוא היה הנתבע, אז כתב את תשובתו זו בשעה שישב כבר הרבה שנים על כסא ההוראה באנקונה, אם כן למה תלה את הצלחתו במלמדות ולא במצבו באנקונה, במקום, שהכנסתו היתה בוודאי גדולה משהיתה קודם. מהצד השני, התשובה בין כך ובין כך אינה מובנת. היתכן שבני איש עני מדוכא ידרשו מאחיהם חלק בירושה שלא היתה בעולם. גם הלשון “ואני יצאתי מביתו בעירום” וכו' אינו מובן. מלשון זה משתמע שהוא יצא בחיי אביו ואין זה עניין לירושה כלל, היה לו לומר: ואני לא ירשתי ממנו וכו'. מצד השני הוא מודה במקצת ואומר שהיה לאביו חזקה על בתים, והרי חזקה היא שווה כסף, לפי שאפשר למכרה. הוא הרחיק ללכת עד שאמר שהוא מוכן להשבע שבועת היסת על טענות בטלות כאלו. הרי זהו חוכא וטלולא. ואם נניח שגיסה עניה ובנה בקשו מאחי בעלה ומדודה העשיר שיעזור להם, א"כ למה דרש ר"ש שידונו דין תורה “בלי שום פשרה”, הרי אין זה פתח פיך לאִלֵם, אלא לאֵלָׁם!

על ר' אליהו בן משה מוגיאגיונו כותב ר': “מת בין שנת תס”ט־תק"א". אפשר לקבוע גבולים יותר צרים: הוא היה עדיין בחיים בשנת תפ"ט; מסוף חודש אייר של אותה שנה יש תשובה (אה"ע, סי' יג) שר"ש מורפורגו, הוא ור’ יצחק אלקוסטנטיני חתומים עליה. סדר זה של החתומים נמצא בכל התשובות שאלה השלושה חתומים עליהם (למשל שם, חו"מ שאלה לד, סי' ב). יש לשער שהוא היה עתיד למלא את מקומו של ר"ש, אלא שהקדמהו המוות וקונסטנטיני מלא את מקומו של ר"ש.

בנו של ר"ש מורפורגו נרשם בפנקס בחמשה שמות: משה חיים שבתי רפאל ניסים. שני השמות האחרונים שלו אינם ידועים לכותב טורים אלה ממקום אחר ונראה שניתוספו לו שני שמות אלה בשעת חליו אשר מת בו. ר' אומר שהוא נזכר רק בפ"י ערך אבר מן החי. באמת הוא נזכר שם גם בערך אשת איש (תשובה הנמצאת גם בש"צ חו"מ, סי' לח). מלבד זה השיב כמה וכמה תשובות שנדפסו בספרו של אביו הנזכר וגם כתב כמה הערות על תשובותיו של אביו. הוא היה רק חבר בית הדין לאחר פטירתו של אביו, אבל לא מלא את מקומו, אם מפני גילו הצעיר או בשביל שהיה טרוד בעסר המסחר; בני משפחתו של ר"ש היו עשירים והיו להם עסקים גדולים.

על ר' יחיאל בן יעקב הכהן מביא ר' בשם גירונדי את הידיעה שהוא חי קרוב למאה שנה וחתם על ההסכמה של הדפסת הספר פחד יצחק בשנת תק"י. אצל ניפי (תג"י, עמ' 175) אנו מוצאים ידיעה נוספת, היינו שהוא חתום על התשובה בפ"י ערך אשת איש הנ"ל עם קונסטנטיני הבן (לפניו) ועם מורפורגו הבן (לאחריו), ושבספר שבת של מי [לר’ שמשון שבתי מסיניגאליה שנדפס ביחד עם ספרו יעקב לחק. מ"ו] נדפס קונטריסו של ר’ יחיאל על כבוד ת"ח בשנת התק"ז. מאותו קונטרס אפשר לפי דעתי להוכיח שר’ יחיאל נולד בשנת ת"ל בערך. שם נאמר: ידיע ליהוי למעכ"ת כי אני זקנתי ושבתי עד כי מחו לי שבעים ושבעה עוכלי (דף י, טור ב). בתלמוד נאמר: מאה עוכלי (כתובות נג, א) ומזה שהוא שינה את הלשון, משמע שיש כאן רמז על שנותיו.

מלבד כתביו הנזכרים יש הסכמתו על הדפסת הספר ש"צ “בשם כל חכמי ישיבתנו”, גם כן משנת תק"ג, ותשובות אחדות בספר שו"ת טעם זקנים כ"י הנ"ל: בחלק או"ח, ח"ב (קובץ 677, דף 184־183) משנת תק"ח; חתום עליה מלבד הוא, שמואל שמעיה פאפו (קודם לו במקום וגם מעט בזמן); שם, שאלה קי, מן תשרי, תקט; חתומים עליה הוא ושני הרבנים החתומים על התשובה בערך אשת איש הנ"ל באותו סדר עצמו (כך גם בהסכמה על הספר פ"י הנ"ל); שם, או"ח ח"א (סי' יג) מן כסליו תקי"ב שהוא ופאפו הנזכר חתומים עליה. אזולאי מספר לנו שכשבא הוא לאנקונה בחשוון תקי"ד ביקרו אותו “הרב הישיש” ר’ יחיאל ורש"ש פאפו הנזכר (מעגל טוב השלם, עמ' 6). צונץ בספרו על הפיוטים (עמ' 450) מביא ג פיוטים ממנו, שהראשון בזמן הוא משנת תצ"ב. גירונדי מביא בשם שירי זמרה הנ"ל שר’ יחיאל חיבר חידושים על תנ"ך; במקור אמנם נאמר רק שהוא חיבר חידושים סתם.

על ר' יצחק בן אברהם אלקוסטנטיני, עיין בהוספותי בערך הקודם. מסדר החתימות על התשובות שהזכרתי שם נראה שהוא מלא את מקומו של ר"ש מורפורגו לאחר פטירתו. בספר שירי זמרה הנ"ל נמצאת הידיעה שהוא היה מחותנו של ר"ש: בנו אברהם היה חתנו של ר"ש.

ר' יעקב ישראל… בן פורת. הפסק שלו מפיזארו שר' מזכיר הוא משנת תפ"ח. חוץ מזה יש לו גם הסכמה על פסק בכ"י טעם זקנים (או"ח ח"ב, קובץ 677 במקום הנ"ל בהוספותי על ר’ יחיאל הכהן) מסיניגליה משנת תק"ח. כנראה היה רק יליד אנקונה, אבל לא שימש שם ברבנות.

ר' כותב הלאה: “היש' הנ' ר' דניאל נחמו. היש' הנ' נז”י (נעים זמירות ישראל) מו"ר נחמן [אולי דניאל בן משה נחמני מתלמידיו של ר’ שמשון מורפורגו, ע' מח"א 43, באיטלקית Consolo)“. הדבר הוא לא כך. מורטארה במקום הנזכר מכוון בוודאי לר’ דניאל נחמו, אע”פ שהוא מכנה אותו נחמני (באיטלקית), לפי שר’ דניאל בר’ משה נחמו זה יש לו הסכמה על הדפסת הספר ש"צ, ובכותרת ההסכמה נאמר: אחד מתלמידי הרב, כלומר של מחבר הש"צ, ומשם לקח מורטארה את ידיעתו על אודותיו.

…“הרופא המובהק מו”ר [יצחק] פיאני [הוא… ששימש ברבנות באנקונה בשנות 1770־1752…]“. על זה אפשר להוסיף ששמו היה: שבתי יצחק, וששם אביו היה: שמואל. כך הוא חותם על הסכמתו מאנקונה על תשובתו של ר’ יחיאל שמשון מקאמיריני משם משנת תקי”ח (שו"ת ט"ז הנ"ל, אורח חיים ח"א, סי' לב, קובץ 677) ועל תשובת עצמו משם משנת תק"ל (שם, יו"ד, ח"ב, שאלה סד, קובץ 679)¹⁴.

…“נז”י מו"ר ניאניאטי… [ראש ישיבת שלום באנקונה. תג"י 179]“. הוא נזכר גם במח”א. בשני הספרים נזכר גם שמו: משה שמואל, ובשו"ת ט"ז הנ"ל (יו"ד ח"ב, שאלה א קובץ הנ"ל) — גם שם אביו: אליהו. התשובה היא מפ' לך לך, ת"ץ. שם המקום לא נזכר, אבל מורטארה מראה מקום לשו"ת חיים שאל לרחיד"א (ח"א, סי' מ) ושם נאמר שהוא מאנקונה. הוא גם חתום בתור עד על שתי כתובות מאנקונה, מן ו באדר תקכ"ה, ומן ב בטבת (יואל, קרית ספר במקום הנ"ל).

“היש' הנ' ר' חיים בן משה וולטירא… [תג”י 109]“. רב זה שהיה מפורסם בשעתו, כמו שנראה מתשובותיו הרבות, שרובן הן בכ”י, ושלפי דעתו של גיפי חיבר גם ספר שלם של שו"ת, ושהיה גם משורר ומקובל, או לפחות מעוניין בקבלה, כמו שנראה להלן, נשתכח לגמרי בזמננו, ובאנציקלופדיות יפקד זכרו, על כן ראוי לייחד עליו הדיבור.

שם אבי אביו היה אהרן, כמו שנאמר בתג"י במקום הנזכר וכן במח"א בערכו. אנו מוצאים שם זה לפעמים גם בחתימתו של רח"ו, כגון בש"צ יו"ד, שאלה לא (דף מז טור ד). לפי דבריו של גיפי (שם) נולד רח"ו בויניציה ודר באנקונה ובסיניגליה, ואח"כ חזר לעיר מולדתו. מורטארה (במקום הנזכר) אומר שדר בפינאלי ובסיניגליה. המקור על מקום לידתו של רח"ו אינו ידוע לי, אבל ישנן ראיות שהוא שימש ברבנות בד' הקהילות הנזכרות בסדר זה: אנ. סינ. פינ. וינ. מאנקונה אנו מוצאים תשובה ממנו מפ' בלק, ת"ץ (בשו"ת ט"ז הנ"ל, יו"ד ח"ב, שאלה יג, קובץ 679). קרובה ההשערה ששהה שם עוד איזה זמן, כמו שנראה תיכף לזה. מסיניגליה יש תשובות ממנו מהשנים תק"ג־תק"ה (בשו"ת ש"צ, יו"ד סי' לא, משנת תק"ג ובשו"ת ט"ז הנ"ל — מכל ג שנים אלו), גם הסכמתו על הדפסת ש"צ היא משנת תק"ג. אבל כנראה נתמנה שם לרב כבר בשנת תצ"ב או תצ"ג, לפי שבהסכמתו על פסקו של ר’ שבתי אלחנן מהזקנים (בדרך אגב, האחרון מכנה את רח"ו כמה פעמים “שניי”, כלומר שני בשני שלי), שנכתב מקצתו בשנת תצ"ו ומקצתו בשנה שלאחריה, הוא כותב: זה לי ארבע שנים בתחילת בואי לעיר הזאת וכו' (שו"ת ט"ז הנ"ל, יו"ד, ח"א, שאלה יב, קובץ 678). הסכמה זו נכתבה באותה שנה שנכתב בה הפסק, וממילא אנו שומעים שבשנת תצ"ב או תצ"ג עקר רח"ו דירתו ונתמנה לרב בקהילה חדשה. קרובה ההשערה שבאותה שנה הלך מאנקונה לסיניגליה, אם לא נניח ששימש ברבנות, מלבד בקהילות שזכרנו, עוד בקהילות אחרות במשך הזמן שזכרנו. מפינאלי יש ממנו הסכמה על פסק מן חשון תק"ט (שו"ת הנ"ל או"ח ח"ב, שאלה קי, קובץ 677) והסכמה על הדפסת הס' פחד יצחק מן פ' כי תבא של אותה שנה¹⁵. מוויניציה יש ממנו תשובות מהשנים תק"ל ותקל"ב (שו"ת הנ"ל, יו"ד ח"ב, שאלה סה ושאלה נה, קוב 679). עד כאן מפי התאריכים.

על פי קומבינציה אפשר להוכיח שרח"ו שימש ברבנות לא יאוחר משנת תפ"ח. ניפי מוסר לנו בערכו של ר’ יצחק בר’ אשר פאציפיקו (עמ' 147) על זה שהיה לו “ויכוח ארוך עם הרב… מוהר”ר נתנאל הלוי כשהיה מ"ץ בפאדובה על ס"ת… והסכימו עמו כמוהר"ר חיים וולטירה והרב הקדוש מוהר"ר יעקב חזק זלה"ה מפאדובה". כמו שהוכיח כותב טורים אלה, שימש ר"נ הנזכר ברבנות בפאדובה כבר בי' בטבת תפ"ג, ובב' באב תפ"ח היה עדיין שם, אבל בכ"ט בכסליו תפ"ט היה כבר במודינה (קרית ספר, כג, עמ' 133, הערות 10־9) [כאן עמוד 291]. המו"מ הנזכר שרח"ו השתתף בו בתור רב, לא היה אפשר להיות מאוחר לפי זה משנת תפ"ח. באיזו קהילה שימש אז רח"ו ברבנות, אין לנו שום ידיעה.

גם בוויניציה נראה ששימש ברבנות כבר בשנת תקכ"א. בערך רח"ו הנזכר כותב ניפי עליו: וראיתי חתימתו עם שאר רבני ויניציאה קאלימאני ופאציפיקו נגד פסק הגאון הקדוש מוהר"ר יעקב חזק מפאדובה¹⁶. את נושא הפסק, זמנו ושמותיהם של שני הרבנים האחרים מודיע לנו ניפי במקומות אחרים. בערך ר’ שמחה קאלימאני (עמ' 345) הוא כותב: וראיתי פסק אחד ממנו [מקאלימאני. מ"ו] שנדפס לחייב האורחים [הבאים. מ"ו] להסתחר בויניציה שיפרעו רביע למאה ולחלוק עם החסיד הקדוש כמוהר"ר יעקב חזק מו"ץ מפאדובה וחתום בשנת התקכ"א. מובן שפאציפיקו החתום על הפסק לא היה ר’ יצחק הקודם, לפי שזה נפטר כבר בשנת תק"ו. ובאמת מביא ניפי עובדה זו של הפסק משנת תקכ"א בערך ר’ אברהם בר’ יצחק פאציפיקו “מרבני ויניציאה” (עמ' 33); שם הוא מדבר על “החרם שנעשה בויניציה להכריח הבאים להסתחר שם… וחתום בשנת תקכ”א". הוא אומר שם עליו: “וזכיתי לראות קיצור דרושיו כ”י"; בבית הספרים של ביה"מ לרבנים בסינסינטי נמצא כרך אחד של קיצורי דרושים בשם: דרושי רפואת אברהם ח"ג (= חלק ג) ותוספת “מכמוהר”ר אברהם רפאל פאציפיקו מ"ץ בק"ק ויניציאה" (הכותרות כתובות שם הרבה פעמים בכתב ולשון איטלקיים וגם נמצאות פסקאות באיטלקית). קרובה ההשערה שפאציפיקו זה היה בנו של הקודם.

לכאורה יש סתירה עצומה לדברינו מדברי גירונדי (תג"י, עמ' 148) המביא כנראה פסק זה בשם הספר כ"י משפט שלום¹⁷. ספר זה מייחס ניפי (עמ' 147) לר’ יצחק פאציפיקו, שמת כאמור בשנת תק"ו, ואי אפשר שיביא בספרו פסק משנת תקכ"א; מצד השני התאריך תקכ"א נמצא שתי פעמים אצל ניפי (עיין למעלה) ואי אפשר לתלותו בטה"ד. אנו מוכרחים להניח שר’ אברהם, בנו של ר’ יצחק, אסף את תשובות אביו והוסיף עליהן תשובות משלו, אלא שלא טרח להבדיל ביניהן, או שניפי לא הרגיש בהפרש, מאחר ששם המשפחה פאציפיקו משותף להן.

מלבד תשובותיו הנזכרות בט"ז, יש לו שם כמה תשובות והסכמות מקצתן בלא תאריך ומקצתן בלא מקום כתיבתן, ומקצתן בלא שניהן. בדפוס נמצאות ממנו רק תשובות אחדות בש"צ ושתי הסכמות על הדפסת ספרים (התשובה הנ"ל שהוא חתום עליה ביחד עם שאר רבני וויניציה היא יקרת המציאות), ולפיכך נשתקע שמו.

מלבד שני השירים שהכניס רח"ו בתוך שתי הסכמותיו, פירסם עוד שירים אחדים, אלא שאיש לא ידע מי הוא המשורר, לפי שחתם אותם בשם בדוי. צונץ בספרו על הפיוטים (עמ' 450 והלאה), לאחר שהוא רושם את אהרן חי וולטירא מחבר הספר בקשה חדשה, מוסיף שמשורר שחותם נחו"ם, שני בשני של הקודם (Vetter den Vorgernannten), הוא בעל הפיוט: אלי לך נפשי כמהה, שנדפס גם כן בספר הנזכר¹⁸.

כנראה כדי לקיים את הכלל: אין לך כלל שלא נאמר בו חוץ, לא קרא צונץ זאת הפעם את הדברים בבקשה חדשה בעיון הדרוש כמנהגו, לפי ששם נאמר בפירוש שהאיש המסתתר תחת השם נחו"ם הוא רח"ו שלנו. מחבר הבק"ח אומר שם: מעלת החכם הנעלה… מהר"ר חיים וולטירה נר"ו; והוא בן אחי אבי… ואם הנה הוא נחבא אל הכלים תחת המסילה עובר עלינו תמיד תחת שם נחו"ם** גם זו לטובה. נחום זה משיב לו בד"ה: אוהב כסף (אמנם ד"ה זה אין עליו כותרת, ולכאורה נראה שהוא המשך דברי המחבר); הוא מכנה את המחבר שם: אהרן קדוש ה', ומזכיר שם את ספר השיתופים שלו (כ"י, עיין על אודותיו ברבעון הצרפתי כרך 24, עמ' 18, בצפה"ב, כרך 1, עמ' 178, וברשימת נויבואר של הבודליאנה, סי' 2869) ואת ספר הויכוח שלו כנגד הנוצרים בשם ראש אמנה (כ"י, נרשם ברשימת שטיינשניידר של ביה"ס הממלכתי בברלין, סי' 191). באמת דרכו של רח"ו היה לחתום לפעמים כך גם על תשובותיו, למשל ב"פ בשו"ת ש"צ (יו"ד, סי' סג) מקיץ תק"ב (בפעם הראשונה: נחו"ם איש גם זו לטובה), ובמפתחות נאמר שהתשובות הן לו¹⁹, והרבה פעמים בשו"ת ט"ז כ"י הנזכרות, למשל בתשובתו מאנקונה משנת ת"ץ הנ"ל, כלומר מזמן שקדם לחיבור הבק"ח.

על זה שהיה מקובל מעיד כ"י אחד שהיה קניינו, ושהוא עכשיו, עם עוד כ"י מעזבונו של רח"ו, קניין בי"מ לרבנים הנ"ל. שם האחד הוא: לכל חפץ (סי' 193); על השער נאמר: “והוא תיקון שטרות… דיני וסדרי גיטין וחליצה הועתקו מס' יפה נוף (לר’ יהודה בן אברהם זרקא. מ"ו)… העתקתיו אני הצעיר יוסף חי יצ”ו מקסלי… והשלמתיו ביום ו יא לחדש אייר שנת התל"ו ליצירה אנקונה". כה"י השני הנוגע לנו כאן הוא הספר נחלת יעקב, קיצור ספר הפרדס (סי' 582). כ"י זה חשוב לא רק מפני שממנו אנו למדים שבעליו, רח"ו, התעניין בקבלה, אלא גם בשביל רשימת רח"ו שנמצאת בו, המודיעה לנו מי הוא מחברו של הספר. בן יעקב אומר שמחברו הוא ר’ יעקב מן הלויים. מצד השני מונה ניפי חיבוריו של ר’ יצחק, בנו של ר’ יעקב, רק דרוש אחד לשבת הגדול ושירים אחדים (תג"י, עמ' 105). גירונדי אמנם אומר שם (עמ' 176) שר’ יצחק חיבר קיצור ס' הפרדס, אבל אינו מכנה את החיבור בשם²⁰. ברשימת רח"ו שעל שער הספר נאמר בזה"ל: הרב המח' זה הס' (נחלת יעקב (מ"ו) חיבר עוד ס' יקר הערך על ערכי דרושי' שוני' הנו אצלי כ"י נקרא שמו בישראל קול יעקב שם בהקדמה כתב שמו ושם אביו יעקב בכמ"ר קלונימוס סג"ל ז"ל ולקיים דובב שפתי ישנים כתבתי זאת למזכרת המענה ודע לך הצעיר חיים הנ"ל (למעלה מרשימה זו יש שם חתימתו של רח"ו). אנו למדים מכאן שר’ יצחק הוא מחבר הס' נחלת יעקב ושחיבר גם ספר בשם קול יעקב, ספר שאינו ידוע לכותב טורים אלה ממקום אחר.

מפרטי חייו של רח"ו אנו יודעים שהוא היה כרוך אחרי ר' שמשון מורפורגו והיה אוהב נאמן לבנו ר’ משה חיים שבתי. בהסכמת רח"ו לש"צ הוא כותב: תהלת בנו ידידי ידיד ה'… אשר אהבתו תקועה כיתד נאמן תוך קירות מורשי לבבי… ה"ה החכם השלם כמהר"ר משה חיים נר"ו… ראיתי חובה לעצמי לשלם מקצת חובתי כלפי הרב האב אשר עמו נתגדלתי ועם הבן אשר הוא כרע כאח לי; גם בהסכמתו שם (יו"ד, סי' ל) מכנה רח"ו את הבן “רחימאי דנפשאי” (יש לנו כאן מעין דוגמה של יחס בן גילו, רמח"ל, לר’ ישעיה באסאן ולבנו, ר’ ישראל בנימין). ההצלחה כנראה לא האירה לו פניה וגם עקירותיו מקהילה לקהילה לא תמיד היו לו לרצון; גם שמו הבדוי: גם זו וכו' מורה על זה. בפתיחתו לשירו: אלי לך נפשי כמהה, בבקשה חדשה, הוא מקונן: אבל מה אעשה ושירותי צרורות מרוב צרות; בהסכמתו לש"צ — שירותי צרות וסרות(!) צרורות; בהסכמתו הנזכרת הוא מתנצל: וצר לי שלא אוכל לצאת במלחמתה של תורה מחמת הזמן הבוגד. בהסכמתו לפ"י מפינאלי הוא חותם: הצעיר אשר מבן עיר נעשה בן כפר. דמיון שמו לשם בן דודו גרם ג"כ להשכחת שמו²¹.

“ה”ה מו”ר [שמואל שמעיה] פאפו magnifico rabbino nella citta di Ancona, שהוציא לאור בשנת 1753 תרגום של ספור מעשה ישורון על עלילת הדם בראגוזה]“. עיין על אודותיו למעלה בהוספותי על ר’ יחיאל בן יעקב הכהן. התאריך של תשובת פאפו הוא אמנם תק”ג בכה"י, אבל אנו מוכרחים להניח שהוא מוטעה, במקום תק"ח, לפי שחתימות שני הרבנים האחרים שהשיבו על אותה שאלה, ר’ יחיאל ובן פורת, הן מאותה שנה. כאמור בהוספותי הנזכרות, מספר רחיד"א (מעגל טוב השלם עמ' 6) שכשבא לאנקונה בתחילת שנת תקי"ד, ביקרו אותו ר’ יחיאל ורש"ש, אלא בעוד שהוא מכנה את ר"י “הרב הישיש”, הוא כולל את פאפו בין חכמי הישיבה שבאו לבקרו. מזה משמע שבאותו זמן לא שימש פאפו ברבנות באנקונה, וכנראה נתמנה בזמן מאוחר לרב, וגם לרב ראשי.

מענינת היא חתימתו על התשובה הנ"ל. הוא חותם: נאם זעירא דמן חבריא שמואל שמעיה בן לא"א הרב הכולל ענותן כהלל אברהם דוד בן להדיין המצויין סיני ועוקר הרים כמוהר"ר שמואל שמעיה פאפו זצוק"ל חתנו אשר יצק מים ע"י הרב הגדול המקובל האלקי עמוד הימני כמוהר"ר משה זכות תנצב"ה. פשט הדברים וגם סדר זמנם מורים שרש"ש הזקן היה חתנו ותלמידו של רמ"ז, לפי שקשה להניח שתלמידו של רמ"ז, שנפטר בתחילת שנת תנ"ח, לא יכונה זקן בשנת תקי"ד. יש גם סמך לכך מזה שר"ש מורפורגו מכנה את רא"ד פאפו: מגזע היחס והמעלה… בן לאותו צדיק (ש"צ, יו"ד, סי' ח). יהיה איך שיהיה, מכאן נראה שר"ש היה חתנו של רמ"ז. בניגוד לזה נאמר במכתבו של ר’ אליה בר’ רפאל שלמה לוי שחתנו של רמ"ז היה הרב פאפו אב"ד של עיר אנקונה ובנו היה כמוהר"ר שמואל שמעיה פאפו ז"ל שהיה סגי נהור (ווינער, מזכרת רבני איטליה, עמ' 53, סי' 15). כנראה נפלה טעות בהעתקת ווינער.

רש"ש היתה לו זיקה לראגוזה, מפני שאביו שימש גם ברבנות והשיב תשובה משם משנת תפ"ו (ש"צ, חשן משפט, שאלה כו); הוא חותם שם: בכמוהר"ר שמואל פאפו (וכן שם ביו"ד, שאלה ח), אבל בפחד יצחק ערך אלם “על מעשה זר שאירע בראגוזה בשנת (התפ"ב)” [התפ"א], הוא חותם בר’ שמעיה שמואל. בזה נפתרה שאלת מורטארה במח"א ערך פאפו. רא"ד זה גלה מראגוזה אולי בסיבת עלילת הדם הנ"ל.

ר' [חיים אברהם] [בן משה. מ"ו] ישראל נזכר בתור שד"ר בשו"ת ט"ז הנ"ל (או"ח, ח"א, שאלה ה) וז"ל: בשליש הא' של חדש מנחם התקכ"ד עבר עלינו (בצינטי. מ"ו) החכם השלם כמוהר"ר אברהם ן' ישראל בנו של הרב משאת משה שליח ירושלים.

“היש' הג' ר' אליה מציויטנובעא”. ר' לא זיהה אותו. הוא חתום על כתובה שנכתבה באנקונה בו' בטבת תק"נ (יואל, ק"ס, כב, עמ' 278). מכיוון שהרב הכולל באנקונה היה באותו זמן בנו של רחיד"א (עיין רות, שם), הוא כנראה היה שם רק דיין.

“היש' הג' ר' שלמה יחיאל מקאמיריני”. עיין למעלה בהוספותי לפיאני. כאמור. הוא חותם שם: שלמה יחיאל שמשון חי. יש לו שם עוד תשובה מאנקונה משנת תקכ"ה (או"ח ח"ב, שאלה א), אבל הוא כותב: “התשובה יזכני (= ייטיב עמי) לשלחה לי לשמי בעירי סיניגאלייא”. לכאורה משמע מכאן, שבשנת תקכ"ה שימש ברבנות בסיניגליה, עיירה סמוכה לאנקונה.

לר' יעקב שמשון שבתי מסיניגאליה יש גם ספרים נדפסים. עיין למעלה בהוספותי לר’ יחיאל… הכהן.