מה שכתבתי (ב־HUCA, שם) כי מגוריו של נפתלי הירש ש"ץ, סופר כתב יד תהלים (ספריית, H.U.C., מס' 20) בפראג, שם כתב אותו בשנת 1719, היו רק ארעיים, התבסס על הביטוי “לעת עתה” בו השתמש פעמיים, בעמוד השער ובקולופון כה"י: נפתלי הירש… ש"ץ משידלוב לעת עתה בק"ק פראג (ראה שם 568 ולעיל במאמר הנידון). משמעותו של הביטוי לא עוררה בי ספק קל שבקלים: הוא שכיח במובן זה בעברית ואף ביידיש1. יתר על כן הוראה זו ורק זו ניתנה לו במילונים דלקמן: רוסית־עברית של א' כהנא (קיוב 1919), הגרמני־העברי של לאזר טורטש’ינר (ברלין, 1927 בו התרגום הוא לפי שעה = vorläufig) והמילון היידישי־אנגלי־עברי של א' הארקאווי (מהדורה שנייה, ניו יורק 1928, המתרגם את הביטוי ע"י בינתיים = for the present).
ד"ר א. פריימן (במכתב שתאריכו, פרנקפורט ע"נ מיין, 21.3.1938) באדיבותו הסב תשומת לבי לעובדה כי כתובת המצבה של סופרנו פורסמה ע"י א' הוק בספרו “משפחות פראג” וכו' (תחת שידלאב וכו', מס' 11258) בין כתובות אחרות של בית העולמים היהודית בפראג. מכתובת מצבה זו אנו למדים שסופרנו נפטר בפראג ב־1734, כלומר 15 שנה אחרי כתיבת כה"י, בעודו מחזיק בשתי המשרות שצוינו בו, היינו: ש"ץ בשני בתי כנסת (ראה מאמרי עמ' 568)23. עובדה זו מראה כי הסופר לא עבר לשום עיר אחרת ויתרה מזו כי החליט, כמעט בודאות, כבר בשעת כתיבת המשפט הנ"ל להישאר בפראג. אין לנו אלא לחפש משמעות אחרת בשביל “לעת עתה”.
הופעת הכרך התשיעי של מילון בן־יהודה לא סיפקה את ההבהרה המיוחלת. מצינו שם תחת “עת”; עמ' 4780 ב'): “לעת עתה – לעת הזאת, עכשיו, בינתיים, רגיל בספרות החדשה”. מלבד ההוראה של “בינתיים” שאינה מעניננו כאן (ואולם גרוסמן נותן רק מובן זה במילון עברית־אנגלית, 1938), מביא בן־יהודה רק את המשמעות של “עכשיו”, ואף כי מודיענו שהביטוי רגיל בדיבור ובספרות החדשה, הריהו נמנע, שלא כמנהגו, מלצטט דוגמאות מהן יכולנו ליצור לנו מושג ברור על פירושו. אמת, כי “עכשיו” יש בו גם “לעת הזאת”, אבל אין אלה שווי ערך. נסביר זאת ע"י הדגמה. אברהם סיגרי, רב בקסאלי (הידוע כרב אסי) כותב באיגרת משנת 1719 (פורסמה בתשובות “שמש צדקה” ע"י שלמה מורפורגו, חלק חשן משפט, דף ל ע"א, טור ב) על גבריאל פונטרימולי: ״הדר לע"ע בעיר טורינו". אילו משמעותה של לע"ע היתה פשוט “עכשיו”, היה סיגרי בעצמו כותב גם כן: לע"ע בקסאלי; למעשה הוא כתב: “חותם פה קסאלי”. הוא לא השתמש בביטוי לע"ע בקשר לעצמו, מפני שהיה כנראה יליד קסאלי או שגדל שם (אין לנו ידיעות על מקומות אחרים, בהם חי לפני שהיה בקסאלי). לעומת זה, טורינו לא היתה מושבו הראשון של פונטרימולי; הוא עבר לשם אחרי שכיהן כראש ישיבה בקסאלי (בחיבורו “מלחמה לה' וחרב לה'”, עמ' 20א, מכנה פונטרימולי את עצמו: “תושב עיר קסאלי לשעבר ומשרת לק”ק טורינו להוה“; ואילו שלמה אביעד שר שלום באזילה בחיבורו אמונת חכמים (מנטואה 1730, דף 12 א) כותב: וכמהר”ר גבריאל פונטרימולי, ראש ישיבת קסאלי הקשה לי).
הילכך עלינו לומר כי “לעת עתה” משמע לא סתם “עכשיו” אלא עכשיו בניגוד לזמן אחר שהוא או העתיד, כאשר כוונת הביטוי “זמנית”, או העבר ואז כוונתו “ועתה”. כך היא בכה"י ובאגרת סיגרי: הכותבים היו מקודם במקום אחר ועברו לאחר.
רק לעתים רחוקות בידינו להכריע איזו משתי המשמעויות נודעת לביטוי “הדר לעת עתה” וכיו"ב בקטע נתון, כי לרוב נסיבות האנשים הנדונים נעלמות מעמנו (כך זה למשל בקטלוג בודליאנה של נויבאואר, מס' 36 (מהמאה ה־17) ובמס' 798; בקטלוג מרגליות מס' 671 (עמ' 311 ב משנת 1676); קטלוג ששון עמ' 223 א, מס' 584 ובעמוד השער של כ"י 773 של ספריית.H.U.C בו כתוב: “אני הכותב… מאיר סת”ם… מטריטש לע"ע פה ואלצדארף). לפיכך ארשום כאן קטעים בהם אפשר לעמוד על מובן הביטוי בודאות או לפחות בהסתברות:
באיגרת שנכתבה בערך בעשור הראשון של המאה ה־17 (פורסמה ע"י אסף בקובץ על יד, הוצאת מקיצי נרדמים משנת ת"ש, עמ' 120) נאמר: “העתקתי מכתב גיסי החסיד כהר”ר שלמה שלימל הדר לע"ע בארץ הקדושה בצפת תוב"ב" (ראה גם שם, עמ' 122: היושב לע"ע בשבת תחכמוני צפת תוב"ב). שלמה שלימל, מקובל איש מורביה, יצא לא"י ב־1602, בוודאי לא לסיור קצר; הוא אף גירש את אשתו כשסירבה לעלות עמו. מראש היתה מגמתו להתיישב בצפת (ראה שם עמ' 117). מגוריו בא"י צוינו כאן פשוט בניגוד לישיבתו הקודמת במורביה; נדמה שהאחרונה לא נזכרה מפני שהיתה ידועה היטב לכותב האיגרת, גיסו, וכן למכותב.
בעמוד השער של החוברת “פירוש על שיר מזמור” ע"י חנוך בן אברהם (פראג 1657; העתקתיו מקט' בודליאנה של שטיינשניידר, טור 836, מס' 4724, 3,) מתאר המחבר את עצמו: “אשר הגלה בראש גולים ממדינת פולין הגר לעת עתה פה ק”ק פראג. הוא, שנמלט איפוא מן הטבח של 1648, היה כנראה כבר משתקע בשנת 1657.
בעמוד השער של החיבור “פני יצחק” הכולל 3 תשובות של מנחם בן יצחק נוביירה (מנטואה, 1744) הוא אומר: “מנחה היא שלוחה למורי ורבי יעקב חי חפץ… אשר זרחה תורתו עלינו… ולעת עתה מורה הוראה בק”ק גוריציאה"4. כוונתו של נובירה בודאי לא היתה שמשרתו של גנטילי היתה ארעית, מה גם שזה האחרון נשאר רב בגוריציאה עד יום מותו.
מסתבר שהיא היא הכוונה בקולופון להגדה של פסח המצוירת בשפע, שהינה כ"י ספריית H.U.C. מס' 445. נאמר שם: “נאים(!)5 הקטן יאקב סופר… מברלין לע”ע סופר סת"ם בק"ק המבורג בשנת תק"א לפ"ק". אותו מעתיק כתב קולופון דומה לכ"י אחר אף הוא בהמבורג, שתאריכו 5500 (ראה קטלוג מרגליות, מס' 611). אפילו ראה עצמו כארעי בשנת 5500, הרי לא היה עושה כן שנה לאחריה בהמשיכו אותה תעסוקה.
מאידך, לע"ע או ע"ע פירושו “ארעית” בקולופון לכ"י של ספריית.H.U.C מס' 747. נוסחו הוא כך (דף 36 ב, בספרור השלישי): “נכתב פה פיורדא יו ‘ד’ ד”י אייר תקכו"ל [= תקכ"ו לפרט] הק' יעקב כץ מקאבלענץ ע"ע בישיבה רמה בקה"נ [= בקהלה הנזכרת]“. צורת כה”י, עם כתיבות אין ספור שנעשו ע"י המעתיק, מוכיחה שהמעתיק היה תלמיד ולא מורה הישיבה. אבל תלמיד לא היה מחשיב את שהותו בעיר הישיבה כקבועה, אלא אם כן היא למעשה גם עיר מולדתו.
לא כל כך ברורה משמעותו של ביטוי זה בהקדמתו של שטיינשניידר למהדורתו של “קשת ומגן” מאת דוראן (ב־"אוצר טוב" של ברלינר והופמן, 1881, עמ' 2)… הוא כותב שם: “עד שבשנת תרל”ט שלחו מליידען כ"י זה לתלמידי ד"ר מ' לוי לע"ע רב בעיר טעמעשוואר."
אין זה מסתבר כי שטיינשניידר היה מביע דעה פומבית על אי־יציבותה של משרת תלמידו, אפילו אמת הדבר. לעומת זה גם המובן של “ועתה” אינו מתאים. מושבו הקודם של ד"ר לוי לא הוזכר וגם לא ניתן לצפות שהיה ידוע לקוראי כתב העת.
אולי היינו נוטים לפרש כאן לעת עתה כמו עתה, כמין ייתור לשון, בדומה, למשל, לאנגלית nowadays ו־now אלא שאף התיבה עתה מיותרת כאן: שטיינשניידר יכול היה לומר: ד"ר מ' לוי רב בטעמעשוואר, בלי לפגום בבהירות ובדייקנות. עלינו לשער, איפוא, כי שטיינשניידר כתב את הקדמתו ב־1879, השנה בה נבחר ד"ר לוי לרבה של טעמעשוואר (ראה סקירת י"ל פליישר בכתב העת סיני, 1929, עמ' XXIII) הוא כתב “זה לא כבר” או משהו דומה, במקום “שבשנת תרל”ט", ואז היתה כוונתו של לע"ע = מעתה, משהוא גיוון של “ועתה”. אולם מכיון שנדפס ב־1881, שינו העורכים את הביטוי אך לא נגעו בציון לע"ע.
דרך אגב למדנו, שהביטוי “לעת עתה” היה בשימוש במאה ה־17 לפחות, ולא רק בספרות החדשה.
אחרי שנתברר, כי סופר כ"י תהלים ישב בפראג לצמיתות, אין עוד טעם להחזיק בדעה, שרכישת כה"י נעשתה במיץ (ראה מאמרי הנ"ל לפני סופו, בסעיף המתחיל “העולה מזה”), אף כי עדיין אין האפשרות נמנעת מכל וכל. הסופר יכול היה לבקר שם לזמן קצר, כגון כחזן, אלא שמוכר היה את כתב היד בפראג לשלוחם של שלושת הקונים המשותפים או בדרך אחרת שהיא.
-
כדי שלא איחשב מחוסר כל יסוד לטיעוני, אדגים, מכל הבא ליד מהספרות העברית, כי הביטוי מופיע במשמעות זו. הדוגמאות יאות ביותר מפני שאינן מצויות במקום בו היינו מצפים לו (ראה להלן).
ליאון די מודינא (1571–1648) כותב: לעת עתה לא אוכל לארוך (!) עוד (כתבי הרב יהודה אריה ממודינא, מהדורת בלאו, 1907, איגרת 48). אחד העם וביאליק השתמשו בו למכביר. הראשון באגרותיו, כגון כרך א, עמ' 1, 6, 9 ו־16; האחרון גם כן באגרותיו כגון מס' 33, 36, 43, 49, 56, 60, 61, ו־70. העובדה ששניהם כתבוהו לא במלואו אלא בקיצור לע"ע יכולה לשמש ראיה לתדירות גבוהה של כתיבתו. ↩︎
-
בספר זה בפרק ‘כתב יד תהלים והרישומים שבו’ בסעיף המתחיל “קולופון הסופר”. ↩︎
-
מפליא, שסופרנו תיאר את עצמו (ראה לעיל) וגם נקרא כך בפי אחרים, לא סופר אלא ש"ץ. בכתובות המצבה שלו ושל אשתו ובתו שפורסמו ע"י הוק (שם) הוא רק ש"ץ ולא סופר, אף כי חתנו, בעל בתו המתה, תואר במצבתה כחזן וסופר סת"ם. אולי רק כתיבת מגילות וכיוצא בהן, אע"פ שלא הכניסו הרבה כסף, נחשבה כאומנות. ועוד מפליא שבתו נפטרה בטז באב 5479, כלומר רק 6 ימים לפני רכישת כה"י (ראה מה שרשמתי במאמרי עמ' 569: בך… במנחם). ↩︎
-
“עלינו” פירושו וירונה, מושבו של נוביירה. מה שנאמר באנציקלופדיה יודאיקה, כרך 7 בערך גנטיל יעקב חי II, כי בגוריציאה גר לראשונה ובוירונה לאחרונה הינו כנראה תוצאה של טעות דפוס. המקורות שעליהם מסתמך בגוף המאמר טוענים את ההיפך. ↩︎
-
נאים גם בקולופון לכ"י תהלים. ראה מאמרי על נושא זה ‘כתב יד תהלים והרישומים שבו’ בסעיף המתחיל “קולופון הסופר”; ראה גם קטלוג בודליאנה של שטיינשניידר, טור LXVI, תחת מס' 16. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.