רקע
מיכאל וילנסקי
כתב יד תהלים והרישומים שבו
מיכאל וילנסקי
בתוך: מחקרים בלשון ובספרות
m נחלת הכלל
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים : האקדמיה ללשון העברית, תשל"ח
2 לפריט הקודם
🢁 לתצוגת המחזור/שער כולו - ענייני ספרות והיסטוריה; שונות 🢁
לפריט הבא 1

כתב היד עצמו, אשר סילינג נדבו לספריית.H.U.C (מס' 1), ניתן לזיהוי בלי קושי. הוא נכתב באותיות מרובעות אשכנזיות ע"י נפתלי הירש בן אפרים ש"ץ משידלוב (פולין הקטנה) במשך ישיבתו הארעית בפראג ותאריכו 20.1.1719.

כתב היד כתוב על קלף, כרוך בעור ומידתו 20.6 × 15 ס"מ, מזה מדת הנוסח = 16.5 × 11.5 ס"מ, וכולל 106 דף (וכן שני דפי נייר ריקים), מלבד עמוד שער מקושט, בו צויר דוד כשנבל בידו. הדפים 2 עד 104 שסופררו ע"י הסופר במספרים עבריים (ב עד קד) תפוסים ע"י נוסח תהלים1. יש 15 שורות לעמוד שלם, פרט לדפים עח, א וצו, א, שבהם נוספה שורה כדי להחזיר השמטות (בקטע האחרון בגלל טעות על ידי המילים הדומות). לפני הנוסח ואחריו ניתנה בקשה המתחילה “יהי רצון”, כבסידור בער “עבודת ישראל”2.

כתב היד הינו מנוקד. מהטעמים סומנו רק סלוק (בנוסף לנקודתיים הרגילות שבין כל שני פסוקים), אתנחתא, לגרמיה ופסק. האתנחתא רשומה לעתים במקום טעם מפסיק אחר, היינו עולה ויורד, רביע גדול וקטן או דחי. פעם היא מחליפה את פזר, לגבי בארץ (נח, ג)3, ופעם את צנור, לגבי יהבך (נה, כג), ופעם את רביע מגרש לגבי שם הוי"ה (כה, א), בעוד שנוסחאות רבות מביאות רביע פשוט.

הנתונים הסטטיסטיים יפה כוחם לתת מושג ברור על שכיחות החלפתם של שאר הטעמים המפוסקים ע"י אתנחתא בכתב היד. במהדורתו האחרונה של גינסבורג, עמה השוויתי את כה"י, מצאתי כי מתוך 2527 פסוקים שבכל תהלים הרי 174 אין להם אתנחתות, ומתוכם רק 65 קיבלו אתנחתא בכה"י, היינו במקום:

42 רביע4, 10 עולה ויורד5, 10 דחי6.

וכן במקום 3 הטעמים הנ"ל. ס"ה 65.

ברם, אין להחליט מספירה זו כי, למשל, רביע מועדף על דחי בסימון; ההיפך הוא הנכון, כי מבין הפסוקים שאין להם אתנחתא, יש 111 עם רביע, שמהם 42 מהווים כ־38%, בעוד שאלה עם דחי הינם רק 15, שמהם 10 מהווים כ־67%. אם לפסוק יותר מטעם מפסיק אחד, סומן פעם האחד ופעם השני בכה"י. כך בפסוקים יח, נא; מב, ו; מט, טו, שם סומן הרביע ולא עולה ויורד, בא, ב סומן שם ההוי"ה שיש לו רביע קטן, ולא התיבה הסמוכה “חפצו” שיש לה עולה ויורד, אע"פ שהתיבה האחרונה גם היא מהווה הפסקה הגיונית, בעוד שכל הפסוקים המנויים בהערה 5, פרט לג, ג יש להם גם רביע.

כמעט אי־אפשר למצוא את כל הסיבות לסימון הטעמים ברבים מן הפסוקים ואף לא את העדר הסימון של אותם טעמים באחרים מפני שאין הדייקנות ממעלות סופרנו (יש בכה"י כ־70 השמטות של אתנחתות אמיתיות, השמטות רבות של לֵגַרמיה, אי־הקפדה בניקוד) ומאחר שדרך ההטעמה במקורות לכה"י אינה ידועה לנו. אולם ניתן לקבוע כלל אחד שהוא עקיב בסימון הטעמים: אתנחתא סומנה רק במקום בו ניתן לשים אתנחתא אמיתית. לפיכך התיבה הראשונה ואחת לפני האחרונה שבפסוק, בהן לא תיתכן אתנחתא בשלושת הספרים השיריים, לא הוטעמו אף פעם בכה"י. לכן פסוקים בעלי 3 תיבות, כגון למנצח מזמור לדוד, אין להם טעם בכה"י, למרות שהתיבה למנצח מוטעמת לעתים קרובות ע"י רביע. כמו כן אין סימון אתנחתא באותן תיבות בהן קובעת המסורה בפירוש שאין להן אתנחתא, כגון ככלב (נט, ז, טו), דרָכי (קיט, ה), גָבר (קכח, ד) ירושָלם (קלה, כא, קלז, ה), המוטעמות ע"י רביע; בכל הפסוקים הללו מעירה המסורה, המובאת בשולי כה"י: קמץ בלא אס"ף.

תכונה מאוד ראויה לציון של כה"י היא הפרדת שתי תיבות ע"י פָסֵק כאשר האחרונה מתחילה באות הזהה עם זו בה מסתיימת הקודמת, אף כאשר הראשונה כבר מצוידת באתנחתא. נכון הוא שהכלל נרשם כראשון בדקדוקי הטעמים, הוצאת בער ושטראק, סעיף 287, אבל אין למוצאו בשתי הרשימות שפורסמו על פסק8 ואין לאתרו במהדורות הרגילות9. ברם אין שמים פסק בין כל שתי תיבות סמוכות לפי התנאי האמור כאשר מסתמא היה צריך להיות לפי המובאה שבהערה10.

חוץ מן האותיות ג, ז, ט, ס ופ שלא מצאתי מהן צמד מסוג זה, הרי פסק לא הוטל בין האותיות א11, ב12, ה13, ו14, כ15, ע16, ות17. באשר לשאר אותיות הא"ב, מצאתי שני צמדים של ד ב־4 פסוקים שמהם אחד הוא בלי פסק18, של ח ב־7 פסוקים19, של י ב־153 שמהם 6 הם בלי פסק20, של ל ב־5121, של מ ב־96, שמהם אחד הוא בלעדיו22, של נ ב־11 שמהם אחד הוא בלי פסק23, של צ ב־3 שמהם אחד הוא בלעדיו24, של ק בשנים25, של ר ב־1326 ושל ש ב־827. המספרים שהובאו מוכיחים, שבסך הכל אין כאן מקריות וכי יש לפנינו שימוש שיטתי בפסק, אלא שלגבי כמה אותיות אין זה בטוח28. נראה שההפרדה ע"י פסק חלה לפעמים גם כאשר אין האותיות שוות, רק דומות, כגון בין סמ"ך ושי"ן29, שי"ן ושׂי"ן30, שׂי"ן ושי"ן31 ואולי ק וכ32. הכלל השלישי של דקדוקי הטעמים נראה ששמרוהו יותר33. יש הרבה פסקים שסיבתם לא ברורה כל צרכן. משמונה הפעמים בהן כתוב הצמד שם ה' 5 צמדים מופרדים הם34, אבל מ־7 הפעמים בהן כתוב בשם ה', רק צמד אחד מופרד35. מ־7 פעמים בהן באה התיבה “את” אחרי האות ם, כאות סופית של התיבה הקודמת, הרי ב־5 פעמים הוקדם לה פסק36. גם במקום היחיד בו קודמת ל־את ב שפתית רפויה, היינו, ולא־יעזב את (לז, כח) מופרדת ע"י פסק37. פעם אחת מחוברות ע"י מקף שתי תיבות אשר הראשונה מהן מוטעמת באתנחתא, והן: אליך נפשי (קמג, ו).

סביב שולי הגליון מופיעות אך הערות מסורה מועטות, בהן רשומות רק הקרי וקריאות חורגות כגון קמ"ץ בלא אס"ף (הנ"ל) או פתח באס"ף וכו', בדרך כלל מסוג המסורה שבתנ"ך מהדורת לטריס.

כה"י שייך לקבוצת כתבי היד בהם מנקדים חטף־פתח רק תחת אות גרונית. בפרט, אין משנים שווא תחת עיצור לחטף פתח אף כאשר נכפל העיצור, כגון מרבבות (ג, ז) הוללים (ה, ו), שוררָי (ה, ט; נו, ג), צוררָי (ו, ח; ז, ז; מב, יא) וגו'. ביותר מ־70 תיבות שהשוויתי לא מצאתי חריג אחד38. גם מלים כגון מִמְתים (יז, יד, פעמיים)39; קִרְבת (עג, כח)40; ברְכי (קג, א; קד א ולו)41; ברְכו (קג כ)42, וקְרב (נה, כב); לשְפנים (קד, יח)43 – כולן בשוא פשוט.

מתיבות בודדות ראויות לציון קריאות אלו: ירַדף (ז, ו) בלי חטף פתח; בגבה (י, ד) תחת כגבה; זכָר (כה, ו) תחת זכֹר (פח, יד), ובפירוש בשוליים פתח באתנח; צמתתוני (שם יז); מְטָּהָרו (פט, מה); זרוע (צז, יא)44. הפסוקים בהם בא פתח לפני אס"ף אינם מרובים; תיבות רבות שבגירסאות שונות מנוקדות פתח כתובות כאן בקמץ; כך למשל, עלָי (לא, יד); יריבָי (לה, א); ידָעתי (שם טו); סינָי (סח, ט); אָתה (ע, ו); רָעם (פא, ח); כגלגָל (פג, יד); אלהָי (פו, ב, אבל זו שגיאה כנראה, כי בשוליים צוין פתח באתנחתא); מנערָי (קכט, א); מרדפָי (קמב, ז); כאשר לכל המלים הללו אתנחתא. כמו כן בחנמָל (עח, מז); תחרָש (קט, א); אמילָם (קיח, י, יא, ויב) בסוף פסוק45. ישנן סטיות רבות אחרות בניקוד הנובעות מסתמא מאי־זהירות הסופר אף כי רבות חוזרות על עצמן, כגון הב של ברשתו (י, ט) וכן בגאות (יז, י) עם דגש, אע"פ ששתיהן אחרי ו, גם פ של לפעלות (יז, ד), ומפלטי (יח, ג) ותפלטמו (כב, ה) עם דגש, גם הת הראשונה של וקשתותם (לז, טו); לעומת זה הפ של בקצפך (לח, לא) וכן לנפל (קיח, יג) הינה רפה. באשר לניקוד אביא רק: צוֹר (פט, מד) תחת צוּר וכן מֵאחרי (קכז, ב) תחת מְאחרי. באשר לשגיאות באותיות גליתי רק: השמטת “הנה” (פג, ג) וכן “בתוך רבים” (קט, ל) תחת “ובתוך רבים”, ואמנם בתוך נמצאת בשני כתבי היד קיניקוט (Kenicott).

הע' של מיער (פ, יד) והכ' של כנה (שם, ט"ז) נכתבו כאות רבתי (הע' גם תלויה), אבל לא הק' של קן (פד, ד)46. הוי"וים של לשוא נפשו (כד, ד) הן רגילות; בשולים ההערה: נפשי ק (מז). התיבה לולא (כז, יג) נקודה ב־4 נקודות רק מעל 4 אותיותיה, ק בשולים גם הערה: נקוד עליו47. ציון המרכז: חצי הספר כתוב בתוך הנוסח לפני ויפתוהו (עח, לו). אין נו"ן הפוכה מעל האותיות הסופיות של פותח את־ידך (קמה, טז). יש סימני ערבסקות כרמז לסמל של הקבלה “חתך” המורכב מ־3 אותיות אלו48.49

המזמורים ערוכים לשבעת ימי השבוע. מחמשת הספרים להם מתחלקים תהילים, רק השני מסומן, אולי הוספה מאוחרת (החלוקה ל־5 ספרים נזכרת בבקשה לאחר תהלים). בסוף תהלים, מסתמא כדי לא להשאיר את הגליון ריק, הוא חוזר על שלושת הפסוקים של הספר: א, א עד ג.

התיבה הראשונה בכל פרק נכתבה באות רבתי. הפרקים סופררו במספרים עבריים א עד קנ, בתוך הנוסח. הפסוקים סופררו בשוליים במספרים עבריים מ־5 ל־5 [כל חמישי], אלא שמספר א נמצא בתחילת פסוק א ואילו שאר המספרים – בסוף הפסוק השייך. אבל יש הרבה שגיאות, כך שלמשל, למזמור קיט (בו כל אות בא"ב מתחילה בשורה חדשה והאות הראשונה של התיבה היא רבתי) יש לפי ספרור זה רק 173 פסוקים, במקום 176. בשוליים העליונים של כל עמוד כתוב “תהלים ליום” בתוספת היום השייך, ראשון, שני וכו'. כותרות־רצות עוברות מעמוד לעמוד. מחמת שימוש יתר בהן שובשו פסוקים רבים.

תכונותיה האופייניות של יד הסופר בכתב היד הן אלו: 1) סימן רפה מעל בג"ד כפ"ת אך לא מעל א או ה נחה50, 2) היתד השמאלי של הה"א הינו קצר, 3) הקו המאונך השמאלי של המי"ם הסופית הינו כחוט השערה וארוך מן האחר (יורד מתחת לשרטוט), 4) לנו"ן יש דמות קצת לא רגילה, 5) הפסק ולגרמיה51 יש להם שתי צורות: לעתים מיוצגים ע"י קו מאונך קצר כמו בכ"י העתיקים ולפעמים הוא ארוך ככל גבהה של השורה כבדפוסים.

השאלה אם כ"י זה הועתק מכ"י אחר או מן הדפוס, ניתנת להכרעה, בהסתברות גבוהה, לטובת ההשערה הראשונה. הערות המסורה שבכה"י שונות, למשל, מאלו שבתנ"ך “הרבני”, כגון בענין מורה (ט כא) – ה במקום א (שם: כתיב ה); זמתי (יז, ג) – מלרע (שם: חד מלעיל על כי דיברתי); יגיל (כא, ב) – מלעיל ויתיר י (שם רק: יתיר יו"ד); לולא (כז, יג) ראה לעיל; וקשתותם (לז טו) – השי"ן דגושה (שם לא רק שאין כל הערה אלא שאין דגש בשי"ן);52 יפלו (מה, ו) – שוא באתנח (שם אין הערה); ביקורותיך (מה, י) – ק' דגושה (שם אין הערה); כבודה (מה, יד) – הד' בדגש (שם אין הערה); מעוזו (נב, ט) – דגש בז', כי הז' אינה דגושה בנוסח (שם אין הערה אבל יש דגש בז'); עוזה (סח, כט) – דגש אחר שורק (אין שם הערה); הוללו (עח, סג) – דגש אחר שורק (שם: ל' ומלא, ראה לעיל סח, כט); שועתי (פח, יד) – ראה בשני עמודים לעיל (שם אין הערה, אבל גם כן עם פתח); מלך (צג, א) – כולו קמץ (שם אין הערה); יגודו (צד, כא) – דגש אחר חולם (שם: ל' ומלא); הוכה (קב, ה) – דגש אחר שורק (שם ג' ול' מלא); לשפנים (קד, יח) – השי"ן רפה (שם: ל' וחד שפנים); יחוגו (קז, כז) – דגש אחר חולם (שם אין הערה, ראה לעיל ט, כא); ולא (קלט, טז) – אין הערה (שם: ולו ק'). הפסקים יותר שכיחים כאן, ראה לעיל. הוכחה מכרעת יותר, שהועתק (או שלפחות הערות המסורה הועתקו) מכתב יד אחר, מתקבלת משתי הערות מסורה לתיבות: ואדנינו (קלה, ה) וכן לאדני (קלו, ג) “נעח”, שאין לו מובן אך שניתן לבאר בקלות אם נניח שהועתק מכ"י בו נבדל הח' אך במעט מהה', כפי שמצינו למשל בשולי כ"י פטרבורג הבבלי אשר הוצא בשעתוק מצולם ע"י שטראק בשנת 1876 ובו נביאים אחרונים, ובשולי כ"י רבים אחרים53; ובכן רצונו לומר: “נעה”, וזה מתאים להערת המסורה הרגילה: ז' מפיקין א' בלישנא, ז"א שהא' שבאדון מבוטאית – נעה ב־7 פסוקים אחרי תחילית (אות שימוש).

ראינו שכ"י זה, למרות תאריכו המאוחר ואי־זהירות הסופר, שימר הרבה קריאות ישנות וטובות. בהמשך נראה שרישומיו כוללים נתון היסטורי חשוב, אף כי אינו בולט כל כך לעין.

בעמוד השער כתוב: ספר תהלים מסודר על כל ימי השבוע והאומרו בכל יום מובטח שהוא בן עולם הבא;

מתחת לזה (בכתב רש"י): אני הכותב נפתלי הירש ש"ץ משידלוב לעת ע' (עתה) בק"ק פראג ש׳ תע״ט ל״ק(!);

בסוף הנוסח: חזק תם ונשלם זה הספר תהלים שבח לא' בור' עולם נכתב ונגמר היום

יום ו' ך"ט בחדש טבת תע"ט לפ"ק.

קולופון הסופר כתוב בסוף כה"י (עמ' קו, ה) וזה נוסחו: זה מעשה ידי להתפאר בעזרת השם י' נאי(!)ם הקטן נפתלי הירש בלא"א כהרר אפרים זצ"ל ש"ץ משידלב(!) לעת עתה בק"ק פראג דהיינו בשתי בתי כנסיות ב"ה [בית המדרש, מ.ו.] חדש וב"ה חצר גדול(!) לפרט נפתֹלי אילֹה שלֹחֹה דציֹבוראֹ לפ"ק.

האותיות, שעליהן קווים ואשר ערכן המספרי הוא 479, מסומנות כל אחת בכה"י בערבסקה שמעליהן. באשר לבתי הכנסת נוישול וגרוסהוף, ראה JE, בערך פראג, עמ' 158 ב'.

תיכף אחרי זה בא, אם כי בדיו שונה, רישום זה:

מאיר עיני חכמים החכמה תחיה בעליה המה שלשה שותפין בזה ספר תהלים הוא בכתובים: נדבו מצדיקי רבים מאירים ומזהירים ככוכבים: אלו הן הקרובים: ה"ה [הלא הם, מ.ו.] הקצינים הנדיבים כמר מאיר בן… (יעקב?) שוואב יצ״ו: וכמר מאיר בן הקצין כ' זלמן שוואב יצ"ו: וכמר מאיר בן… (הרב?) שמואל ווימפא54 סג"ל נה(ת?)נו לבה"מ של א"ז [אביהם זקנם, מ.ו.] המנוח מו׳[רנו] אברהם שוואב זצ"ל יום ב' בך נגילה במנחם תי"ו עיי"ן טי"ת לפק.

הסימן מעל התיבה “מאירים” הינו רמז לשלושת בעלי כה"י, ששמותיהם היו מאיר. מעל “במנחם” רשום אותו סימן, אך כאן כדי לציין את החודש היינו אב. התיבות החסרות בחלקן נמחקו ובחלקן דהו מאוד.

העולה מזה שהסופר כתב את כה"י לסחורה, סיימו בינואר 1719 ומכרו רק באוגוסט של אותה שנה. במבט ראשון נדמה שגם המכירה היתה בפראג, מפני שלא צוין אתר אחר בקולופון. ברם, בדיקה יסודית מלמדתנו אחרת. מצד אחד, יודעים אנחנו שמגורי הסופר בפראג היו ארעיים (לעת עתה בק"ק פראג); מאידך עלינו להודות בשינוי מקום של כה"י: בזמן מאוחר יותר היה בכל אופן במיץ מבלי שפרט זה נרשם בכה"י. וזאת מפני שמאחורי עמוד השער ישנו רישום בכתב קורסיב אשכנזי גרוע, שבחלקו דהה מאוד:

אני כתבתי את זאות(!) היו' יו' ג' כ"ד אלול תקי(?)א לפ"ק מפני טרדות אקרצר(!) אקצר

ר׳ מאיר שרליוויל

ר' אנשיל אונריך

ר' זנוויל המאבארג

ר׳ אהרון וורמש(?)

ר' זלגמאן זייא

אלו היראים וחכמים לומדים בבית המדרש דקלוס אשר הקים ר' אברהם גרומביך זצ"ל כאן בק"ק מעץ.

גם [התיבה דהויה מאד] הבוחרים (הבחורים?) לומדים שם בחדר ר' מאיר שרליוויל ובחדר ר' זעלגמן זייא ובחדר.

כאן פוסק הרישום.

מכירת כ"י תהלים השייך לבית כנסת תהיה כשלעצמה דבר מוזר. יתר על כן, הוקם בית המדרש במיץ, בעליו החדש של כה"י, ע"י נדבן ששמו אף הוא היה אברהם. כל הקשיים ייעלמו אם נזהה את בית המדרש שבקולופון עם בית המדרש – הקלאוס שברישום, היינו שכה"י נמכר במיץ. ההבדל בין שמות המשפחה – פה שוואב שם גרומביך – אינו סותר את השערתנו, כפי שהיה נדמה, אלא תומך בה. הרישום שהועתק לעיל, אף שהוא בכתב מקושקש מודיענו שבית הכנסת הנידון, היה גם בית מדרש, קלאוס, [בגרמנית־יהודית], בו היו המלמדים 5 אנשים ששמותיהם נרשמו. אין זה כי אם ישיבת הקלאוס שבמיץ (אשר אחרי כמה גלגולים נהיה לסמינר הרבנים, תחילה באותה עיר ומאז 1859 בפריס55, ואילו מחיר בנינו וסכום שנתי נכבד מובטח להחזקתו נתרמו ע"י אברהם בן מאיר שוואב ואשתו יאכיט (אגאתה) ב־23.1.1704, זמן קצר לפני מות הבעל56, שהם אנשים הידועים לנו גם כן כחותנים לבת מבנותיה של גליקל מהאמלין57. אבל בני משפחה זו נקראו גם גרוב(א)ך, גרומביך, וקרומבאך58. שלושת האנשים ששמם מאיר, קוניו של כה"י, היו נכדיו של א'. ואמנם בנו של אברהם, זלמן (שלמה), שעליו ידוע כי מת ב־1744, ילד גם הוא בן: משה מאיר59. שמואל וימפא סגל, אביו של חברם האחר, אינו אלא הרב הראשי של אלזאס העליון60 והבנקאי המפורסם, שהיה בנו של סירף לוי (בעלה השני של גליקל הנ"ל) ושהיה נשוי ל־Genendel, הבת המלומדת של אברהם61; השלישי, ששם אביו ניתן רק בקושי לפיענוח הינו לבטח בנו של יעקב או ראובן, בניו האחרים של א' שהיו להם צאצאים62.

נותר לומר כמה מלים על מורי הקלאוס. שמות המשפחה שלהם, פרט להאמבארג, נפוצים ובפרט במיץ63. אנו יודעים יותר על מאיר שרליוויל (Charleville) ועל אהרון וורמס (Worms) (הוא יכול להיות רק השני). שניהם היו אישיות דגולות ומורי הישיבה, הראשון – ראש ישיבה. שניהם היו רבנים ראשיים במיץ. הראשון נולד במיץ סביבת 1735, למד בכמה ישיבות בגרמניה, חזר הביתה 1755, מונה רב ראשי 1810 ומת 1812. השני נולד 1754, למד בין השאר במיץ, מונה כרב של Crehange, חזר למיץ ב־1784 או 1785, נעשה רב ראשי בפועל ומת ב־183664. (הוא היה חותנו של ל"מ למברט, סבו של המזרחן הנודע מאיר למברט).

פתרון שאלת הזיהוי של האנשים הנ"ל עם אלה הכלולים ברישום, תלוי בקריאת האות השלישית בתאריך הרישום: ג' כ"ד אלול תק(?)א. יש כתם על האות אבל היא יכולה להיות רק: 1) י, 2) מ, 3) ס. בעד הקריאה 1) מדברת העובדה שרק בשנת 1751 היה כ"ד אלול אמנם ביום ג' (ב־1781 היה זה יום ו' וב־1801 יום ד'). אם קריאה זו נכונה נאלצנו, ע"פ הפרטים שהוצגו לעיל, להניח שיש לנו כאן רק בעלי שמות זהים. אלא שהשי"ן של וורמש מסופקת, זאת ועוד: נהגו לכתוב ווארמש או ווירמש ולא וורמש, אך ייתכן שכתבוה כך בטעות; אם זאת קריאה 2) = מ', הרי וורמס מנועה; אם היא 3) = ס', יהיה זיהוי שניהם עם האנשים הנ"ל בטוח מאוד.



  1. יש גם ספרור אחר מצד הסופר בשוליים התחתונים; דף 2 סומן כ־2, דף 5 כ־3, דף 7 כ־4, דף 9 כ־5 וכן הלאה עד שדף 105, שהוא הדף האחרון שסופרר בצורה כזאת, הינו מסומן 52 נ"ב).  ↩︎

  2. השינויים הקלים בבקשות הינם בחלקם תוצאת טעויות הסופר כגון השמטת התיבה “והבוחר” לפני(!) “בשירות ותשבחות” וכן “גילה ורענן” תחת: גילת ורנן בבקשה הראשונה. מאידך נמצא הניקוד המשובש אָמְרם תחת אֲמָרם, או דודה בלי מפיק, גם בכתב יד תהלים שבאותה ספרייה, שנכתב בפרשבורג 1730, ע"י סופר הסת"ם הנודע אהרון שרייבר (הרלינגן) מן גביץ' (מוראביה), שאין לו קשר עם כתב היד שלנו.  ↩︎

  3. בתהלים, מהדורת בער דלץ' וגם בדפוסים הרגילים, באתנחתא, ראה גם אגרות שד"ל, איגרת 549 (נ"ל כי הראוי באתנח).  ↩︎

  4. כאן כלולות גם 3 האתנחתות שתחת: אתה (עו, ה), גדול (צט, ג; אתנח, סוף פסוק) ודבריך (קיט, קל), שהן במקום מרכא אבל מכיון שטעם מפסיק לא יכול להיות מסומן ע"י טעם מחבר, ברור שהסופר התכוון לתיבות הבאות, אשר כולן מוטעמות ע"י רביע.  ↩︎

  5. בפסוקים ג, ג; ל, ו; מג, ד; מז, י; נא, ו; נה, כב (וקרב־לבו, אשר שם, דרך אגב, הטעם הושם בטעות מתחת “וקרב”, תיבה הקשורה עם הסמוכה ע"י מקף), קכד, ז; קמד, י; קמה, כא. ואמנם האתנחתא שתחת “מאלף” (פד, יא) מסמנת אף היא עולה ויורד, אך זאת כנראה טעות, מפני שלפסוק יש גם אתנחתא אמיתית, כך שבכה"י יש שתי אתנחתות בפסוק.  ↩︎

  6. לגבי: וגפרית (יא, ו) לה יש אתנחתא, בכל זאת בהרבה כתבי יד, (ראה גם ויקס, טעמי אמ"ת עמ' 36), שם הסכים עם כ"י אלה; מעוז (לא, ג) כבקודם. וזרועך (מד, ד) כבקודם (כה"י רשומים בתנ"ך, מהדורת גינסבורג); מה, יג; נז, ט; סח, ה, לו; קו, לז, קיט, מו; קמו, י. כל הפסוקים הללו, פרט לקו, לו, יש להם גם טעמים מפסוקים אחרים.  ↩︎

  7. הכלל מנוסח כך: “להפריד אות מחברתה שהיא כמוה”. סעיף זה נמצא לא בתנ"ך הרבני הראשון בלבד אלא אף בכ"י משנת 1496; לוויטא (אליהו הבחור; בספרו טוב טעם וניציה 1538, דף כא א) מיחסו גם לבן־אשר.  ↩︎

  8. מאת יעקב בן חיים במסורה אחרונה של התנ"ך הרבני השני, אות פ בסופה, ובמסורה, מהדורת גינסבורג, כרך א, אות ט סעיף 200 עד 223.  ↩︎

  9. ויקס בספרו טעמי אמ"ת (עמ' 97) כותב על כך: “אבל הכלל נזנח יותר מאשר נשמר”. מוזר שלוויטא (שם) לא הבחין בזה ודוחה את הכללים שניתנו בדקדוקי הטעמים (שם) רק מהנימוק הזה: “מצאתי הרבה והרבה שאינם נכנסים באחד מחמשה הכללים ההם”.  ↩︎

  10. אמת שבחיבור הנ"ל צויינו רק שתי דוגמאות עם האותיות ל ומ, אבל קיימות ס"ה 4 דוגמאות.  ↩︎

  11. מצאתי 54 פסוקים, כגון לא אירא ג, ז; כג, ד; נו, ה, יב (בשני המקומות הראשונים עם מקף); לא אל (ה, ה); בבא אליו… בא אל (נו, ב); אירא אני (נו, ד); ירא את (קיב, א); חריג: ולא אשוב (יח, לח) בדפוסים – מקף.  ↩︎

  12. 12 פסוקים נרשמו על ידי: ב, ד; י, ט; יז, יב; נ, כ; סב, י; סח, לד; עד, ג; פב, א; פט, כג; צא, א; קא, ב; קא, ז (בקרב ביתי). הפסק שבין ישב במארב (י, ח) והפסק שבין לא ישב בקרב (קא, ז) אינם חריגים מפני שהם לגרמיה והם נמצאים גם במהדורת גינסבורג ואחרות בשעה שאני רושם רק את הפסק שהושמט במהדורה האחרונה.  ↩︎

  13. 19 פסוקים: ג, ו; ה, ב; יא, ב; יח, א; כה, יב; לה, כו; לט, ה; מב, ה; מקצה הארץ (סא, ג; קלה, ז); עז, ג; צי א; ק, א; ק, ד; מלאה הארץ (קד, כד; קיט, סד); קיח, כ; קיח, כד. יש שני חריגים והם: מקצה השמים (יט, ז); מלאה הארץ (לג, ה).  ↩︎

  14. כ־200 פסוקים (רשמתי בדרך שיטתית 119 פסוקים ב־90 הפרקים הראשונים, ביניהם יבשו ויבהלו (ו, יא) שם יש פסק במהדורת גינסבורג; ובדרך אקראי גם ל"ו פסוקים שבפרקים האחרים); 12 חריגים והם: יח, טו; כה, א; ל, ד; לד, ח; לז, ה; מ, יז; סו, ה; סח, ב; פח, ט (חסידיו ואל; באותו פסוק עמו ואל בלי פסק); קה, מה; קמה, יז וקמה, כ.  ↩︎

  15. 8 פסוקים: יז, ו; כ, ה; ל, יג; מז, ח; קיט, קסב וקעב; קכח, ב; קמג, ט.  ↩︎

  16. 12 פסוקים: י, ג; לז, לה; מה, ח; מט, ו; עג, ח; עד, ט; פט, יא ויד; צ, יא; צד, יג; קט, כ; קכה, ג; שני חריגים: יח, מב; עז, טז.  ↩︎

  17. 3 פסוקים לג, ז; מח, ח; ס, ג.  ↩︎

  18. מט, כ; צ, ג; ק, ה, בכל הפסוקים – מקף במהדורת גינסבורג, ואילו בה, ז בלעדיו.  ↩︎

  19. דהיינו, טז, יא; יח, טו; עז, ט וי; קד, יד; קה, כח; קמד, ו.  ↩︎

  20. ה־6 הם: ב, ד ויד; יח, כט; מא, ח; קיח, ה; קלט, י. הרבה מן הפסקים באים במקום מקף במהדורת גינסבורג, כגון כי יודע (א, ו); מי יתן (יד, ז). אבל גם בין כי יבער (ב, יב), שאין שם פסק, הושמט המקף. בעניין היחס שבין פסק ומקף ראה ביכלר: Untersuchngen… Der Hebräischen accente (Sitzungsberichte) וכו', גם הדפסה מיוחדת וינה 1891, עמ' 73.  ↩︎

  21. כמו בכל לבי (ט, ב; קיט, י; קלח, א) בכל לב (קיט, ב וקמה); במהדורות המקובלות וגם בשל גינסבורג בלי מקף. ועוד: משכיל לדוד (נב, א; נג, א; נד, א); מאכל (קב, ה).  ↩︎

  22. כמו אומרים מי (ד, ז); שמם מחית (ט, ו); גוים מארצו (י, טז); עם מתי (כו, ד) במקום מקף; מלאים מפיקים מזן (קמד, יג). חריג: וזרעם מבני (כא, יא).  ↩︎

  23. בפסוקים: יט, ז; כג, ה; מב, ב; מז, ג; מט, ט וכא (המילה הראשונה באתנחתא), נ, יד; קב, יז; קז, יא; קיט, קכט; החריג: יח, מח.  ↩︎

  24. בפסוקים סג, ב; קז, לה; החריג: מח, יא.  ↩︎
  25. בקכט, ד; קמב, ב.  ↩︎

  26. בפסוקים כה, ו; ל, ו; כא, ח; ס, י; סח, כח; עו, ד ויג; פא, ח; קז, לט; קח, י; קיט, פו; קמא, ד (הפסק הושמט אמנם במהדורת גינסבורג בלבד, לפי קריאת בן־נפתלי, אבל קיים במהדורות המקובלות); קמח, ח; במהדורות המקובלות וגם של גינסבורג – יש אתנחתא תחת המילה הראשונה של הפסוק האחרון.  ↩︎

  27. בפסוקים: כז, ד; לד, טו; לז, לז; מא, י; פ, י; פא, ד; צו, א; קז, ט – אני שם לב פה שבתהלים ה, ה, אין פסק בכתב היד בין רשע ובין אתה, אלא הוכנס בטעות בין רשע ובין חפץ; ראה לעיל בהערות.  ↩︎

  28. תשומת לב ליחס שבין דרך זו בכתיבה ובין המבטא של מילים כאלו הנדרש לפי ברכות טו, ב (שיתן ריוח בין הדבקים) מוסבת ע"י גריץ במאמרו עיונים במסורה Monatsschrift 1882, עמ' 394, הערה 2). זה האחרון משער שם (עמ' 391 הערה 2) כי הוספת דגש באות הפותחת שלשניה מתוך צמד תיבות כאמור, המצויה בהרבה כתבי יד (ראה למשל המבוא של גינסבורג, עמ' 116 ואילך), הוגבלה בתחילה לצמדי תיבות המחוברות ע"י מקף, כלומר היכן שאסורה ההפרדה ע"י פסק, וכי רק ידיעתם הלקויה של הסופרים הפכה כלל מיוחד זה לנוהג כללי. אם השערה זו נכונה, הרי היו שתי אסכולות, האחת ששמה דגש כשיש מקף והשניה שהמירה מקף בפסק.  ↩︎

  29. מלים: חמס שנאה (יא, ה), וכן: חמס שנאוני (כה, יט).  ↩︎

  30. במלה: לשמש שם (יט, ה).  ↩︎
  31. במלים: בפרש שדי (סח, טו).  ↩︎

  32. צדיק כתמר (צב, יג). וכן יש פסק בין בי"ת לוי"ו: כג, ו; כה, ח; נ, יח; נה, יח; ס, ב; סג, ו; פה, יג; צב, ח; קב, ה; ופעם אחת בין וי"ו לבי"ת (צ, י) – (לפחות אצל בר־דליטש ועוד מהדורות יש פסק בין “שנותינו” לבין “בהם”). אבל שתי בי"תין או שני וי"וין אינם מופסקים, ואף בין האותיות האלה כמות המופסקים פחותה הרבה מן הלא־מופסקים. יש איפוא לבקש לפי זה סיבות אחרות לפסק. – יש לציין, שההפרדה ע"י פסק בין הדומות הנ"ל נוהגת גם בתפילות הנז' שבכה"י.  ↩︎

  33. “שלישית ליראה שלא יסמכו שתי תיבות והם לא יתכנו להתחבר, ולא כמלה אחת לדבר”.  ↩︎

  34. ז, יח (במהד' גינצבורג – מקף); קיג, א, ב; קמח, ה, יג; ללא פסק: קב, טז, כב; קיג, ג.  ↩︎

  35. היינו, קכה, ח; בלי הפרדה: כ, ח; קיח, י עד יב, כו; קכט, ח.  ↩︎

  36. היינו, כה, כב; קב, טז; קמ, יד; קמה, טו; קמז, יב; בלי הפרדה: לה, א; קלז, ז.  ↩︎

  37. גריץ (שם, עמ' 392, הערה 1) שיער שבדרך כלל יש הפרדה בין מ ובין א; אך דוגמאותיו לקוחות מספרי התנ"ך האחרים, לפי הקריאה המקובלת.  ↩︎

  38. כמעט מחציתם של 60 כתבי היד המתוארים ע"י גינסבורג במבואו שייכים לקבוצה זו. הכתיבה בחטף־פתח נזכרת בדקדוקי הטעמים וכן בספר Opuscules et Traites D’Aboul־Walid… Ibn Djanah מהדורת י' וה' דירנבורג, עמ' 279, אבל בשני החיבורים לא נמסרו כללים אלא כמה דוגמאות בלבד.  ↩︎

  39. בחטף פתח בנוסח התנ"ך מהדורת גינסבורג, ראה גם מנחת שי.  ↩︎

  40. בחטף פתח בחיבורו הנ"ל של אבן ג’נאח, עמ' 280, ראה גם הערת המהדיר לתנ"ך הנ"ל ובמנחת שי לישעיהו נח, ב.  ↩︎

  41. ניקוד חטף פתח ניתן בהערות השייכות שבמהדורת התנ"ך הנ"ל.  ↩︎

  42. ראה התנ"ך הנ"ל, וכן Manuel du Lecteur, מהדורת דירנבורג (ז’ורנאל אסיאטיק, 1870, עמ' 376, והוצאה נפרדת, עמ' 68).  ↩︎

  43. ראה מהדורת התנ"ך הנ"ל וגם חיבורו הנ"ל של אבן ג’נאח, עמ' 280–281.  ↩︎

  44. ראה כל הפסוקים במהדורת התנ"ך הנ"ל; בעניין בגבה – גם במנחת שי לפסוק; הקריאה של מטהרו נמצאת אף בספר הרקמה (מהדורת וילנסקי, עמ' קנא, שורה 1).  ↩︎

  45. ראה התנ"ך הנ"ל; הקריאה אמילם הינה בספר השרשים של אבן ג’נאח, ראה ערך נוה (I).  ↩︎

  46. ישנם הרבה כתבי יד בהם לא ק זו אלא זאת של קן צפור (דברים כב, ו) היא רבתי, כבחומש כ"י שבספרית.H.U.C של המאה ה־14, מתנת סילינג מס' 2; ראה מנחת שי לפסוק שבדברים.  ↩︎

  47. בעוד שהערת המסורה הרגילה היא: והוא נקוד מלמעלה ומלמטה; ראה דקדוקי הטעמים סוף סעיף 58; ומחקרי מסורה של בלאו, עמ' 36. אולם ראה מבוא גינסבורג, עמ' 333, האומר: “המילים מלמעלה ומלמטה, או: מלמעלה ולמטה חוץ מן וי”ו שלא נקוד אלא מלמטה… הינן הוספה מאוחרת. אין הן מופיעות במהדורות הישנות ביותר של טור זה הכלול בכ"י פטרסבורג משנת 916 ולא בכ"י הטובים ביותר." ראה גם פירוש רש"י לפסוק זה.  ↩︎

  48. חיים ויטאל כותב בספרו פרי עץ חיים (שער עולם היצירה סעיף 5, דף 36, טור ב, דוברובנה, 1803): ובס"ת (ובסופי תיבות, מ. ו.) תכוון לשם חת"ך והוא שם קדוש ונורא ונק' שם הפרנסה בין המקובלים.  ↩︎

  49. ראה התנ"ך הנ"ל, מנחת שי לפסוק ומסורה רבתי על ויקרא א, א.  ↩︎

  50. בודאי ימצאו קוראים רבים פגם במניית סימן רפה בין תכונות הכ"י החיצוניות, אמת שמתרגלים בעקבות דעתו של כ' ד' גינצבורג, לראות בסימן זה חלק מן המסורת. זה האחרון כותב במבואו (עמ' 114): “בכל כ”י מסורתיים מכל האסכולות, בין ספרדית, איטלקית, צרפתית־איטלקית או אשכנזית, לא רק סומנו האותיות הרפות בג"ד–כפ"ת באופן אחיד ע"י “רפה”, אלא אף צוינו א' וה' הנחות… בקו האופקי"; בהמשך הוא מאשים את המהדירים החדישים “על עוזבם את המנהג האחיד של כל כתבי היד” ומשתבח בכך שסימן זה הוא חזר ויסדו במהדורתו (הראשונה) של התנ"ך. אולם, מלבד העובדה שגינסבורג מחליש את טענתו הקטגורית בבואו לתאר כ"י רבים מסופרים שונים שאינם משתמשים בסימן זה, היינו הספרדי במס' 10 (עמ' 521) ומס' 23 (עמ' 591) – האחרון “משנת 1350 לערך”; הגרמני מס' 27 (עמ' 626) “משנת 1300 לערך” והצרפתי־איטלקי מס' 52; אין אנו מוצאים אצלו אף ראיה קלושה שמישהו הועיד אי־פעם חשיבות כלשהי לסימן זה כפי שיש למשל לתגין או לאותיות הקשתיות. אדרבא מטרת הסימון כמו כך! (Sic) של ימינו, בהבדל שהרפה נכתב בהתמדה כדי להראות כי אין בהעדר הדגש באות משום שגיאה אלא השמטה מכוונת. – העובדה שלא ידועים כ"י בהם הושמט הדגש מעידה גם היא על כך שהצליל הפוצץ (הדגוש) של בג"ד–כפ"ת ולא החוכך (הרפה) נחשב כהיסודי.  ↩︎

  51. במקור נדפס בטעות כך "ולרגמיה”. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩︎

  52. שהשי"ן דגושה נאמר במפורש ע"י אבן ג’נאח בספר הרקמה (מהדורת וילנסקי, עמ' רנ"ו, שורה 23).  ↩︎

  53. למשל בכתב יד או"ר 4445 המתואר ע"י גינסבורג במבואו כמס' 1 (ראה עמ' 473, וכן מרגוליות קטלוג המוזיאון הבריטי, חלק I, לוח I); כתב יד הארלי 5720, כתב היד המתואר ע"י ד"ר בלנק (HUCA, כרך VIII–IX עמ' 236, ראה את השעתוק שם עמ' 235), כתב היד של החומש הנ"ל וכן כתב יד של שאילתות דרב אחאי בכתב רבני מזרחי של המאה ה־12 עד ה־13 (מלפנים רכושו של הלברשטם ואחרי כן של א' אפשטיין), שני כ"י של ספרית.H.U.C ראה גם ברנהיימר, פליאוגרפיה הבראיקה, עמ' 45 פרק ה טור 2.  ↩︎

  54. Wimpfen היא עיירה בגרמניה. על קריאת מילה מאד דהויה אני חייב תודה למר מוזס מרכס.  ↩︎

  55. ראה אברהם כאהן: הרבנות של מיץ (REJ, כרך VIII, עמ' 260), גם באואר: “בית הספר לרבנים של צרפת”.  ↩︎

  56. ראה שטר מתנה שלו, שפורסם ב"ארכיב ישראליט" (1844, עמ' 388 ואילך), ושבו נכתבו הן שם אביו של אברהם והן שמות 4 בניו (ראה להלן). מתעודה זו אנו למדים גם כן שמספר המורים שהיה 5, אינו מקרי אלא היה תנאי מתנאי הנדבן. א' מת 13.3.1704, ראה גינזבורגר “אלי שוואב” (REJ, כרך LXIV, עמ' 106). ציונו של א' כהאן (שם, לעיל), כי גבריאל אסקלס שבתקופת רבנותו נערכה המתנה, עזב את מיץ לצמיתות ב־1703, אינו נכון, ראה קאופמן: “שמשון ורטהיימר” עמ' 89 הערה 2).  ↩︎

  57. ראה זכרונות “גליקל” (מהדורת קאופמן עמודים 182, 213 וכו').  ↩︎

  58. למשל, בתעודה שפורסמה ע"י ד' קאופמן ב־REJ (כרך XIX) הוא מכונה, בעמ' 118, שורה 12, גרומבאך (שם שורה 10 מלמטה: גרונבאך, אולי טעות דפוס), בעוד שהוא בעצמו חותם שוואב; גליקל מכנתו בספרה, אגב אורחא, קרומבאך; ראה גם גינזבורגר “יהודי מיץ” (שם כרך L, עמודים 238–260, מספרים: 6; 23; 25; 60–61; 69). האחרון מבסס כפילות זו על העובדה שאשת מאיר שוואב, אביו של אברהם, הייתה בת רפאל גרומבאך (שם כרך XLIV, עמ' 106), אבל הוא עצמו במאמרו שם כרך L (עמ' 120 תחת 7) שיער שאחד א' גירונבאך = גרומבאך, לפי דבריו קרוב לודאי אביו של מאיר הנזכר, נקרא גם שוואב בספר הזכרונות (Memorbuch) של מיץ.  ↩︎

  59. ראה גינזבורגר REJ (כרך I, עמ' 240, מס' 61) וכן שם (כרך XLIV, עמ' 107).  ↩︎

  60. כדברי רויס ב־"אלזאס" (JE, כרך I, עמ' 459 ב), היה שמואל גם רב ראשי של אלזאס התחתון, אך ראה גינזבורגר: “שמואל לוי, רב ובנקאי” (REJ, כרך LXV, עמ' 275 ואילך).  ↩︎

  61. ראה “זכרונות” של גליקל (עמ' 313) בהם קראתו סג"ל. שמואל רגיל היה לחתום: שמואל ווימפן, ראה גינזבורגר “שמואל לוי” (מונטסשריפט, 1907, כרך LI עמ' 484); בתעודה שפורסמה ע"י ד' קאופמן באוצר הספרות (כרך III, עמ' 5, לפי עימוד המאמר), אבי שמואל חותם: נפתלי הירץ… סג"ל, הכ"ם (= הריני כפרת משכבו, מ.ו.) ווימפין. גיננדל היא הסופרת של כתב יד, ראה זכרונות (עמ' 182, הערה 4 של העורך); שם משפחת בעלה “וייסבאך”, שניתן כאן הינו טעות דפוס (ראה שם עמ' XX ואילך). התואר “מיסד הקלאוס” בשביל א' שוואב, באותה הערה, הינו מוטעה, הקלאוס נוסד הרבה לפני כן. לשמואל היה בן: מאיר, ראה גינזבורגר בחיבור הנ"ל (שם, עמ' 486). – ברם, שמואל היה בשעת רכישת כה"י אסיר בנאנסי, ראה גם: “שמואל לוי, רב ובנקאי” (REJ, כרך LXVI, עמודים 113–117 וכרך LXIII עמ׳ 89 ואילך).  ↩︎

  62. ראה גינזבורגר R.E.J. (כרך XLIV עמ' 107).  ↩︎

  63. על זייא (Zey) ראה למשל, א' כאהן (שם, כרך VII, עמ' 107), קאופמן (שם, כרך XIX, עמ' 119, 128 ו־129) בו הוא כותב מזייא; על שם זה ועל אונריך (= Ennery), ראה גינזבורגר (שם כרך L עמ' 258, טור 3, עמ' 260 טור 4).  ↩︎

  64. ראה א' כאהן (שם, כרך XIII, עמ' 117 ואילך) וכן נ' בריל (אוצר הספרות, 1887, עמ' 23, הערה 18).  ↩︎

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

קִראו עוד על אודות הפרויקט ועל איך לעזור 1

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

ליצירה זו טרם הוצעו תגיות

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 60039 יצירות מאת 3918 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־32 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!