אריק נורדן ‘הפתרון ההתחלתי’ – גליון מס' 4, מספר לנו הפעם על בני משפחת דלאהיי שציפו בכליון־עיניים ובתאוות־בצע למותו של מלקולם פיסקה דלאהיי השלישי, עתיר־הנכסים, שהוריש להם את כל הונו בצוואתו. הם לא ציפו להפתעה הקטנה שהכין להם הזקן…
* * *
גסיסתו של הזקן ארכה זמן רב. אחרי ההתקף החמור האחרון היתה ציפיה כללית להסתלקותו המהירה, אך הוא נאחז בחיים בציפורניו, עקשן כתמיד. הוא עדיין יורק עלינו, אמרו קרוביו, אם כי בינם לבין עצמם בלבד. לא בקול רם, עדיין לא. אפילו בעיני הרופא, שטיפל בו בשלוש השנים האחרונות, היה זה מעין פלא שהזקן עדיין החזיק מעמד. אך שלא כאחרים העריץ אותו בשל כך. על אף הסמים משככי הכאבים, היו יסוריו לבטח נוראים. כאשר ניגשו אליו ברכות, בעדינות, והאיצו בו לשים קץ אנושי ליסוריו של הזקן, הוא פשוט היפנה להם את גבו, ללא מילים, אך האיום נישא בחלל האויר והנושא לא הועלה עוד. הם יכלו להרשות לעצמם להמתין, או כך לפחות חשבו. לפעמים חש הרופא שגם הזקן המתין, לאות כלשהו, למסר כלשהו, שיאפשר לו למות בשלווה. עתה, כאשר ניצב המשרת מעל מיטתו – צעיר בעשר שנים מאדונו, אך בעצמו בן למעלה משבעים – אכן חלף ביניהם דבר מה, ללא אומר. הזקן לא היה מסוגל לדבר או לנוע, אך עין אחת יכלה עדיין למצמץ ועתה היא ריפרפה חלושות, מאותתת בתחינה דוממת. המשרת רק הניד בראשו ושלח את ידו לגעת ביד הכמושה, הקמוטה, שנחה על המיטה. העין נעצמה ושניות מספר אחר כך נראה היה כאילו התמוססו הפנים הקפואות, זאת על אף שרחש האויר שנפלט מהראות היגעות דמה יותר לנחרת בוז מאשר לאנחה.
הרופא הרחיק ברכות את המשרת מעל המיטה, אך היה עליו להפריד לשם כך את אצבעותיו מידו של הזקן. הוא ביצע את כל הטקסים הפורמליים ואחר כך כיסה ביריעת משי את פניו של הנפטר. כאשר מילא את תעודת המוות ניצב המשרת מעבר לכתפו והביט כלפי מטה. כאשר רשם הרופא – ‘התקף לב’ כסיבת המוות, הניד השני את ראשו ולראשונה פתח את פיו לדבר.
“היה זה רצח,” אמר בשקט. הרופא הביט כלפי מעלה וראה כי עיניו היו יבשות.
סכום השווי הכולל של המכוניות שחנו במגרש החניה המעוגל של ‘אחוזת דלאהיי’ בגריניץ' יכול היה להזין ברווחה כפר שלם בבנגלדש, למשך יותר מחמישים שנה. היתה שם הלמבורגיני, אספדה ג’י.טי. הלבנה של דוני, בוהקת בברק פלדה תחת שמי דצמבר האפורים; הלימוזין של ארנולד גלרט, גדולה ושחורה כמבצר; הרולס רויס העתיקה, אך השמורה היטב, של אדלאיד הלינקולן קונטיננטל של גרדנר, בעלת גג העור המתקפל והריפוד מעור חזיר; והיגואר אקס קיי.אי. הנמוכה של קוני, אדומה ומעוררת הערצה על אף נתזי הבוץ שעל גלגליה וחלקה התחתון. במרחק מה מהם חנתה השברולט־איפלה מודל 72, שכורה, מגוחכת ובלתי הולמת את חברת המכוניות האחרות, כסוס עבודה זקן בקרב סוסי מרוץ גזעיים. היא חנתה שם עוד טרם הגיעו האחרות וכעת היתה ריקה.
סומרס קידם את פניו של כל אחד מקרובי המשפחה תחת עמודי השיש האדירים שבכניסה לבית והובילם לעבר הספריה לשתיית הקוקטיילים. כולם הביטו בו בחשדנות, אך לא אמרו דבר. יהיה להם זמן די והותר גם לשם כך. ארנולד גלרט, פרקליט המשפחה, הגיע האחרון וכשהכריז סומרס על כניסתו בקולו הדק והיגע, בעל המבטא האנגלי הדק־מן־הדק וחסר ההבעה, מיהרו האורחים כולם לעברו.
“בשם אלוהים, בן אדם,” קראה אדלאיד, “מה כתוב שם?”
גלרט הסיר מעל כתפו את מעיל הגשם המפואר שלו והשליכו על הספה העתיקה שלימינו. “אינני יודע,” אמר בעייפות. ארנולד גלרט היה אדם נמוך, לא יותר ממטר שבעים, קרח לחלוטין ושמן. לא שמנמן, פשוט שמן. עיניו הזעירות בקושי נראו מאחורי משקפי הראייה עבות הזגוגית. “זלר אמר לי שהוא השאיר בבנק הוראות חדשות. הדבר הארור הזה נשלח לכאן באמצעות שליח. זה לא יגיע לפני שמונה בערב.”
גרדנר גנח וקוני קיללה חרישית מתחת לשפמה. אך אדלאיד רק קימטה את מצחה בהירהור.
“מעניין למה,” אמרה, “ההוראות היו כל־כך ברורות, כולנו אמורים להיות כאן בשעה ארבע…”
דוני הגביה בלעגנות את כוסית הסקוץ' המשובח שלו וקוביות הקרח שבה קישקשו כנגד הקריסטל.
“הממזר הזקן רוצה שנזיע קצת, אמא.” צחוקו היה גבוה, קשוח. “לא אוכל להגיד שאני מאשים אותו. ואולי הוא מתכנן איזו חזרה לתחיה, כמו בסרט ישן של ווינסנט פרייס. בשעת קריאת הצוואה מופיעה הצללית כשראשה תחת בית שחיה…”
“סתום את הפה, דוני.” קולה של קוני היה גם הוא קשוח, משקף את המתח והעצבנות שניבטו מעיניה. “אלהים, אם חיכינו כל השנים האלה, עוד ארבע שעות לא יכולות להרוג אותנו.”
“כמובן שלא, קרובתי היקרה,” אמר דוני. “התייחסי לזה כאל כינוס משפחתי, כמה רגעים שקטים לזכר יקירינו שהלכו. זה היה דווקא מאד מתחשב מצידו של סבא, אם רק תחשבי על זה קצת.”
שום הספדים לא נישאו. הדבר היחיד שהיה משותף לכל בני משפחת דלאהיי היה התשוקה העמוקה לזכות בנכסי המשפחה העצומים, אשר עד מותו של מלקולם פיסקה דלאהיי השלישי, נשלטו על ידיו בקמצנות רודנית. פרט לשיער הבלונדי־אדמדם שהלך והאפיר על צדעיהם של גרדנר ואדלאייד, אף לא היה ביניהם כל דמיון חיצוני.
אדלאיד דלאהיי טאפלין, המבוגרת שבין שני ילדיו של מלקולם, היתה זעירה וציפורית, בעלת הופעה מטעה של שבריריות, עיניה כחולות דהויות ופיה צר, פניה קמוטות ומחוספסות וסנטר כפול עבה מעל צווארה. היא נשענה על מקל הליכה מהודר, בגלל סיכת הפלדה שבבירכה, מזכרת מנפילה שסיימה את הקריירה שלה כאקרובטית על סוס. אך היא המשיכה לרכב וארוותה היתה אחת המעולות ביותר שבחוף המזרחי. היא היתה אדישה לתהפוכות האופנה וחליפתה האפורה וחסרת הצורה נראתה כאילו נקנתה במכירת סוף העונה בכל־בו זול. אולם היהלומים שהבהיקו על זרועותיה ואצבעותיה המעוקלות ומוכות השיגרון היו אמיתיים לחלוטין. רק בשעת הרכיבה היתה מופיעה בתלבושת אלגנטית, אך זה היה חלק מטבעה ואהבתה היחידה בחיים. אהבה גדולה אף מזו שרחשה לבנה אותו סבלה בבוז, גדולה בהרבה מזו שרחשה לאותו סוכן ניירות ערך אפרורי ומאובק שנישאה לו, ואשר בהסתייגות־מסויימת התירה לו להביא לאוויר העולם את בנה, ואחר כך התעלמה ממנו במשך שלושים שנה, כמו מסוס הרבעה שאיכזב, עד אשר לאחרונה נפטר בשנתו בשלווה, אולי אפילו בהכרת תודה. אחיה הצעיר, על אף שהתקרב כבר לגיל שישים, היה היפוכה המוחלט. גבוה ומוצק, שערו האפור התחיל זה עתה להתדלדל, תמיד לבוש באלגנטיות ומסופר בהתאם, בעל אהבה לוהטת לחיים הטובים, אהבה שרק לאחרונה החלה להשתקף בוורידים האדומים שכיסו כרשת עכביש צפופה את לחייו ואפו. מר גרדנר חי בצילו של אביו במשך חמישים שנה, ואולם אחרי התקף הלב הראשון של אביו, גילה במהירות את עולם תענוגות הבשר, דבר שהוביל במהירות לגירושין דיסקרטיים מאשת החברה לה היה נשוי, לשרשרת ארוכה של מלוות צעירות, ולחשבון הולך ומאמיר בקרטייד. מלוותיו היו הולכות ומצעירות מיום ליום, אך עדיין לא התעוררה שום שערוריה, ולו הקלושה ביותר. בתו, קונסטנס, היתה אשה כחושה ועצבנית בשנות העשרים המאוחרות שלה, והספיקה לעבור שתי תקופות נישואין אומללות; מספר התמוטטויות, אין ספור מאהבים ולפחות תקופת הבראה אחת בחוות אלכוהוליסטים במרילנד. היא וויתרה על האלכוהול לטובת אמפיטמינים וברביטורטים, בלי כל שינוי ניכר לעין, ואחר כך עברה לסמים קשים יותר. שרווליה של גלימת המשי המפוארת שלה היו ארוכים באופן קבוע, על מנת להסתיר את סימני הזריקות. דוני, בנה היחיד של אדלאיד, היה מבוגר בשנים מספר, ולמרות פניו האפורות ושיניו מוכתמות־הניקוטין, נראה נשי בהרבה מדודניתו המחוספסת. הוא לבש מכנסי קטיפה הדוקות, נעלי ג’ודי וחולצה פרחונית בסגול ואדום שכפתוריה פרומים עד מחצית הדרך לטבור ומגלים בכך הון קטן בדמות מדליות זהב כבדות. שערו הבלונדי השופע גלש כמעט עד כתפיו, וגופו הצנום נע בגמישות ובחן של רקדן מקצועי. חיוכו היה עולה על פניו לעיתים קרובות ובקסם רב, אך לעיתים רחוקות היה מגיע עד עיניו. אך הוא לא היה משולל חוש לאירוניה ונראה היה שהמעמד רווי המתח בחדר האורחים סיפק לו חומר רב לשעשוע.
“חשבתי שפגישה זו תהיה עליזה יותר,” אמר כשהוא חוזר וגודש את כוסית הקריסטל שלו בוויסקי משובח, מבקבוק שניצב על גבי שולחן פמברוק מפואר. “לפחות בואו ונשלח את הזקן לקיברו עם חיוך על הפרצוף. אלוהים יודע שכולנו התפללנו לכך זמן רב.”
“אלוהים,” ארנולד גלרט מחה את מיצחו במטפחת משי. “אילו רמז לי לפחות משהו על מה שכתוב שם. זה הדבר המינימלי שהוא יכול היה לעשות, בהתחשב באחוה המקצועית וכל השאר.” קולו נחלש ונדם והוא החל לפסוע בחדר כשקול טפיפת רגליו הקטנות נבלע בשטיח הפרסי העבה.
“בשם אלוהים,” אמר גרדנר, “אתה היית צריך לדעת מה כתוב שם. בשביל מה אנחנו משלמים לך? בכלל לא היה צריך לתת לו לערוך צוואה חדשה. לא במצבו. היית צריך לדאוג לזה, בן אדם!”
קולו של גלרט נשמע עתה מאומץ. “מה יכולתי לעשות כשרופא האליל הזה שומר עליו עשרים וארבע שעות ביממה, בזמן שהמשרת המשוגע שלו זומם נגדנו כל מיני מזימות? וחוץ מזה, אף פעם לא העליתי בדעתי שהוא יהיה מסוגל לקיים תקשורת עם מישהו, לא אחרי ההתקפה האחרונה.”
“עדיין איני מסוגלת להעלות את זה בדעתי,” אמרה אדלאיד. “מיצמץ בעין שלו, באמת! אני חושבת שסומרס והרופא בישלו את זה בינם לבין עצמם, כדי לקבל פרוסה גדולה יותר מהעוגה. ואת זה היית צריך לצפות מראש, ארנולד!”
האיש השמן נאנח. “ניסיתי אצל הרופא, אדי, ואתה יודע עד כמה הצלחנו בזה. ובסומרס אי אפשר היה לגעת. אילו פיטרתי אותו בשעה שהיה קיים אפילו שמץ של סיכוי שהזקן יודע עדיין מה קורה איתו, היינו חוטפים על הראש תוך שניות מהנאמנים על רכושו של הזקן. אז הַפסיקו לעלות עליו. אנחנו נתנגד בבית המשפט להוצאת הצוואה הזאת לפועל, לא משנה מה יגידו שני אלה, וננצח!”
“מוטב שננצח, ארנולד,” קולה היה צונן כקרח. “זכור שאתה עלול להפסיד מהעניין בדיוק כמונו, אם לא יותר.”
הפרקליט סובב אליהם את גבו בחדות, הדאגה שבעיניו מעורבת בפחד. כן, היה לו הרבה יותר מה להפסיד. הרבה יותר מכל אחד מהם. את הרשיון שלו, את המוניטין שלו ואולי אף את חרותו. היה זה פחד איתו חי מאז התגלתה הצוואה השניה. האימה חדרה לקרביו יומם ולילה.
“אני רואה שצפויה לנו מסיבה מבדרת,” גיחך דוני גיחוך רחב.
“חמישה עקרבים בבקבוק.”
“אלהים אדירים, הפסיקו עם זה.” ארנולד גלרט התיישב בכבדות בכורסת הצ’יפנדייל מתחת לציור שמן מאובק של אחד מאבות משפחת דלאהיי. “כולנו מעורבים בכך, ולא נרוויח כלום מזה שנריב בינינו. אנחנו חייבים לחשוב על תכנית התקפה, איך לפגוע באמינותו של הרופא. הוא העד לעריכת הצוואה והעדות שלו אודות כושרו השיכלי של הזקן היא שתקבע את הצלחתנו או כשלוננו במשפט. וישנו גם סומרס, הממזר הנאלח.”
קוני פיתלה בעצבנות קווצת שיער ליד אזנה.
“אולי תפסיקו עם הפוסט־מורטם הארור הזה. זה לא יוביל אותנו לשום מקום. אם ינשלו אותנו מהירושה, אז שינשלו אותנו. פשוט נצטרך להילחם עליה בבתי המשפט.”
“לשם שינוי, אני מסכים עם קוני,” אמר דוני. “וחוץ מזה, האם זה באמת יהיה אסון כל כך גדול אם נצטרך להיאבק על פת לחם ולחיות על חצי מיליון דולאר מסריחים לשנה? זה לא בדיוק סכום הכסף שמאלץ אותך להזדקק לקצבת סעד.”
“אולי זה מספיק לצורך אורח החיים שלך, דונלד,” אמר גרדנר ביובש, “אבל זה בכל זאת רק פרוטות. אנחנו מדברים פה על 300 מיליון בערך, על כסף השייך לנו, המגיע לנו, שהובטח לנו. אני לא אסתפק בפרוטות או בלא־כלום רק בגלל שהזקן נפל על הראש לפני שמת.”
“ישו,” הפעם נשמעה בחילה אמיתית בקולו של דוני. “עשרה דורות של בני דלאהיי נכשלו כמו אידיוטים, עד שכל מה שנשאר למשפחה זה הבית הדפוק הזה, כספת מלאה בניירות חסרי ערך. כולנו היינו היום קבצנים, אלמלא הצליח הזקן להפוך את כל הרכוש הזה לאימפריה שלמה בזיעת אפו, באומץ ליבו ובדמיונו המפותח. אף אחד מכם, כולל אני, לא עבד אפילו יום אחד בחייו כדי להשיג את זה, ובכל זאת יש לכם החוצפה לשבת כאן וליילל בגלל שהסחורה אולי לא תיפול בחיקכם אחרי הכל.” הוא הניד בראשו. “יופי, אתם נראים כמו עדת נשרים מחורבנים שבאו לנבור בשאריות. לא, אפילו זה לא. הנשרים הם לפחות נאמנים האחד לשני. תנים, תנים המתגנבים מאחורי גוויתו של האריה המת, נושכים האחד את השני ועדיין פוחדים פחד מוות לחטוף אפילו את הנתח הקטן ביותר. יופי!”
קולה של אדלאיד היה קפוא כקרח. “זה נוגע ללב, דונלד, לא ידעתי שאהבת את סבך כל כך. צריך היית לשאת את נאום ההספד. לא היית משאיר באולם כולו אפילו עין יבשה אחת.”
דוני רוקן בלגימה אחת את הכוסית שאחז וניצב לרגע, שותק. “אהבתי אותו?” אמר לבסוף, “שנאתי אותו בכל כוחי, ואין גם שום ספק שאני רוצה בכסף, בדיוק כמו כל אחד מכם. אבל אני בכל זאת כיבדתי אותו. הוא היה גבר. הגבר האחרון בשושלת, אולי, אבל בכל זאת גבר.”
צחוקה של קוני היה צורמני. “אלוהים, עכשיו כבר שמעתי כל מה שאפשר לשמוע. לרבות נאום של דוני בזכות המידות הטובות. אמור לי, זו גם השיטה שבה אתה משיג לעצמך את נערי־הסיפון הצעירים שלך?”
“בחיי הפרטיים אני פועל לפי כלל אחד בלבד,” אמר דוני, המילים נסחטות מפיו, “אני לא שוכב עם נרקומנים.”
לפני שהספיקה קוני להשיב, הצליף קולה של אדלאיד בחלל החדר. “מספיק! ארנולד צודק. הוויכוחים האלה הם בזבוז זמן. יש לנו על מה לשוחח דברים חשובים מאד. בואו נתחיל בזה.”
במשך השעתיים הבאות שוחחו הנוכחים על הבעיות שעוררה הצוואה החדשה כאשר מדי פעם בפעם צפות על פני השטח האשמות הדדיות, עד אשר זימן אותם סומרס לארוחת הערב. הטבח וצוות עובדי המטבח פוטרו כבר לפני חודש, מיד לאחר ההלוויה, ואולם הארוחה סופקה להם באמצעות שרות קייטרינג מעולה. שלא כשאר הנוכחים, היה סומרס היחיד שצפה את הדחיה בהקראת הצוואה.
חדר האוכל המרכזי שימש בימים קדומים יותר כאולם ריקודים, וממדיו גימדו את חמשת האורחים שישבו ליד השולחן הענק, המבהיק. אש עליזה בערה באחים שניצבו כל אחד בקצהו האחר של החדר, ואולם האוירה היתה בכל זאת קודרת. כאשר התיישב דוני ליד השולחן, שלח מבט לעבר מזכרות הצייד המפוחלצות שהיו תלויות על קירות החדר, ובעל כורחו חלפה בו רעדה קלה. הן הפחידו אותו כשהיה עדיין ילד, מסכות מוות קפואות אלו של אנטילופות, איילות, דובים, אריות ואפילו פיל אחד בעל חטים מצהיבים, ועד היום קשה היה לו לחוש בנות במחיצתן. תערוכת מוות, מזכרת לכוחו וחוסר־רחמיו של הזקן.
“שוחחתי עם סומרס,” אמר דוני לפתע. “והוא סיפר לי מה השתנה בצוואה החדשה.” ראשיהם הזדקרו במהירות, גיוום הזדקף. “הזקן השאיר חבילת כסף רצינית למפחלץ שלו. הוא רצה שיפחלצו את גוויתו ויתלו אותה על הקיר.”
צחוקו של דוני נשמע מאולץ אפילו באזניו הוא: “כאן על הקיר… זה צריך להיות נחמד.”
גרדנר נחר בתיעוב, אך קוני הצליחה להעלות על פניה חיוך עצל. היא הסתגרה באחד מחדרי האמבטיה בקומה השניה, לאחר ויכוח לוהט וממושך עם אביה, וחזרה מטה בחולמנות ובאיטיות ועל עיניה משקפיים כהים. אך אימו של דוני לא היתה משועשעת כלל וכלל.
“תפגין קצת יראת כבוד,” ירתה לעברו, בעוד סומרס מפקח על שני המלצרים המהודרים של שרות הקייטרינג. “סבך אהב לצוד. אין שום סיבה ללעוג לו.”
דוני גיחך והניח למלצר לחזור ולמלא את גביע היין שבידו. “את צבועה להפליא, אמא,” הוא לגם בהנאה, “התפללת שלושים שנה למותו, ועכשיו את דואגת לשמירה על כללי הנימוס.” הוא הגביה את גביעו בברכה לעגנית, “ניל ניסט בונום, סבא, נוח על משכבך בשלום.”
“סתום את הפה,” נהם גלרט, “אתה מצחיק בערך כמו קביים שבורים.”
“מקורי מאד, ארנולד,” לעג לו דוני. “תמיד אמרתי שיש בפיך בדיחה מן המוכן בכל רגע ורגע. הבה נקווה שזה ירשים גם את חבר המושבעים.”
גלרט נחנק כמעט מלגימת היין המשובח הראשונה שלו, אך אדלאיד קימטה את מצחה, מהורהרת.
“אנחנו צריכים באמת לחשוב על זה, אתם יודעים,” היא המתינה להסתלקותם הדיסקרטית של סומרס ושני המלצרים. “במקרה הגרוע ביותר, זאת אומרת אם אבא באמת סיפק להם הוכחות כלשהן נסתבך כולנו. צריך לחשוב על זה.”
קולה היה שקט, צונן והיווה ניגוד לאֵימה הנוראה שזינקה בקלות כזו לתוך עיניו של גלרט, ודוני, בעל כורחו, חייך בהערצה אמיתית.
“את יודעת, אמא, טעיתי כשאמרתי שסבא היה הגבר האחרון בשושלת. את הגבר האחרון. היית צריכה להיות הבן שלו.”
אדלאיד לא מחתה נגד הרעיון. “אני מסופקת אם היה לי ראש לטפל בעסקים, ואבא לא היה אוהב שאשה תסתובב לו בתוך העניינים שלו. כמובן, הוא אף פעם לא לקח אותי ברצינות. תמיד התנגד לרכיבה שלי. התחביבים שלו היו כולם טורפניים למדי, בין אם שהה בחדר הישיבות ובין אם בילה בספארי. אני חוששת שהייתי עבורו אכזבה רצינית.”
תוך התעלמות מחילופי הדברים בין אדלאיד לבין בנה, מחה ארנולד גלרט את אגלי הזיעה מעל מצחו המבהיק. “אין שום דרך בה יכול היה להוכיח משהו,” אמר בקול עבה. “הספרים נקיים ולא היו לו שום הוכחות. ובכלל מי יקשיב לזקן מטורף וגוסס? זקן שלא היה מסוגל אפילו לדבר, חוץ מאיתותי המורס הללו עם המשרת.”
“אני מקווה לטובתך,” אמר דוני ברשעות, “שהתובע המחוזי באמת לא יקשיב.”
גלרט הטיח את המפית שלו בשולחן. “זכור מה שאמרה לך אימך, דונלד. כולכם הייתם מעורבים בזה. אני רק התעסקתי בחרא.” וזה היה נכון למדי, הירהר דוני. הכסף שנשאב מתוך הקונצרנים המורכבים של משפחת דלאהיי לאחר ההתקף הראשון, חולק שווה בשווה בין חמשת הנוכחים. אך גלרט, שהחזיק ביפוי הכח החיוני בתקופת השיתוק של מעסיקו, היה היחיד שידיו היו מונחות ישירות בתוך הקופה, היחיד שיכול היה להשאיר מאחוריו טביעות אצבעות מרשיעות. שמא גילה זאת הזקן ושלח את סומרס לשכור בלשים פרטיים באותן פעמים שסומרס נעדר ללא הסבר מן הבית, והצליח איכשהו לבטא את חשדותיו בצוואה החדשה שערך. אפילו דוני, שבאמת ובתמים לא השתוקק לכל אותו הכסף, ידע מה פירושה של אפשרות זו.
סומרס ושני המשרתים חזרו ונכנסו לאולם ופינו בהדרת־כבוד את השולחן. אלוהים, הירהר דוני בהביטו בפניו חסרות־ההבעה של המשרת, כמה שהוא לבטח שונא אותנו. נימוסיו היוו תמיד את התערובת המושלמת של כבוד עצמי ויראת כבוד, ללא הקיצוניות של התחצפות או הכנעה. תמיד הולמים, תמיד שקולים, תמיד בארשת של המשרת האנגלי המושלם. אפילו ליד הקבר, בגשם הצונן של שלהי נובמבר, לא שכח לפתוח את דלתות הלימוזינות למתאבלים, אחז במטריה מעל לראשה של אדלאיד, ואף הגיש אחר כך את התה המסורתי. אך מה באמת חלף במוחו, כל אותו הזמן? לפתע, באורח בלתי רציונלי, עברה רעדה בגופו של דוני והוא הריק באחת את גביע היין המלא שאחז בידו. הוא נוכח שבאמת לא היה רוצה לדעת.
איש לא נגע בליפתן המעודן שהוגש. אחרי הארוחה חזרו כולם לספריה ללגימת ברנדי, עיניהם דבקות לשעוניהם. זמן מה לפני השעה שמונה, הופיע סומרס בפתח הספריה. “המלצרים הסתלקו” הודיע להם, “התרצו עוד קפה?”
גרדנר סילק אותו בהינף יד חסר־סבלנות והדלתות נסגרו מאחוריו. דוני פנה לעבר חלונות הספריה הענקיים והביט החוצה.
“השלג יורד חזק יותר.”
“חרא,” התנשפה קוני, ידיה רועדות שוב בחוסר המנוחה הישן שלה. “מה יקרה אם הכבישים נחסמו והשליח הדפוק לא יכול להגיע?”
“השלג התחיל לרדת רק לפני שעה,” אמר דוני בפיזור־דעת. “הוא יצליח להגיע,” יתכן שהיתה זו רק השפעת המשקה, אך הוא חש רגוע, מנותק. הוא באמת ובתמים לא היה עוד סקרן לדעת מה כתוב בצוואה החדשה. הוא רצה רק לצאת מכאן, לחזור אל העולם והאנשים אותם הכיר והבין. הוא נוכח לדעת שהוא מוצא מכנה משותף רחב יותר עם היצאנים השפלים ביותר שישבו בבארים בהם נהג לבקר, מאשר עם בני משפחתו. ועל אף הכל, פחד מפניהם פחות. הזקן כמובן לא יכול להתייצב בפניהם, שלא באמצעות עיניו הקרות ומלאות הבוז של סומרס, אך הם לא יוכלו להימלט מגזר דינו. למעשה אף לא מגיע להם להימלט, הודה דוני במרירות האופיינית לו. אלוהים יודע עד כמה חייבים הם לתת את הדין על מעשיהם, על מעילתו של גלרט בשיתוף פעולה עימם, על ההתמכרות לסמים של קוני, על חולשותיו של גרדנר, על אנוכיותה הנוראה של אדלאיד, על ההומוסקסואליות שלו עצמו. מוזר, הירהר דוני, הזקן היה מסוגל לסלוח לו על עניין זה כשלעצמו; הוא היה סובלני למדי ביחסו לדברים כאלה בהתחשב בגילו ובדורו. מה שדחה אותו בכל העניין הוא העדר הדיסקרטיות, הגירוש מבתי הספר, הסחיטה והשערוריות, המכות ומעצר־היחיד שלו. ‘כבוד המשפחה’ הינו מושג ערטילאי היום, ואפילו קומי במקצת, אך עבור הזקן היתה לו עדיין חשיבות כלשהי. והם כולם בגדו בו, עד שלבסוף הטפיליות, חוסר הנאמנות, ותאוות הבצע שלהם גרמו לזקן לבוז להם – ויותר מכך.
במהלך השנים, ידע דוני, הלכה אכזבתו והפכה לשינאה, ובמיוחד לקראת הקץ, כאשר ראה אותם בוזזים את האימפריה שלו, כשהוא משותק חסר יכולת להתנגד או למחות. וזה היה הדבר שהדאיג את דונלד, שכן במשך כל חייו הארוכים לא הניח גרדנר פיסקה דלאהיי לאוייב להתחמק מעונש, ולו פעם אחת.
“השעה כבר שמונה,” אמרה אדלאיד, היחידה מביניהם שלא גילתה כלפי חוץ את חרדתה. “הוא צריך להגיע כל רגע.”
גלרט חידש את מצעדו הקצוב ברחבי החדר.
“הוא היה נהנה מזה,” מלמל, יותר לעצמו מאשר לאחרים. “תמיד אהב ללחוץ על אנשים. הוא היה ממזר סאדיסטי, ידעתי זאת מהיום הראשון שפגשתי בו. אחרון ‘הברונים השודדים’ קראו לו, וזה באמת הלם אותו.”
קולו גווע לשמע טרטורה של מכונית המטפסת במעלה השביל. רגע אחר כך צילצל פעמון הדלת. כולם נעמדו, נוקשים, שותקים. השעה היתה שמונה ושש דקות.
“המעטפה הזאת הגיעה זה עתה בידי שליח, גבירתי,” סומרס ניצב בדלת ומסר לאדלאיד את המעטפה הגדולה שנשא. הם יכלו לשמוע מרחוק את קולה של המכונית החוזרת ויוצאת לדרך.
“תודה רבה, סומרס,” אמרה אדלאיד, שקטה ומרוכזת. “עכשיו הגיעה שעת האמת, נקרא לך כשנזדקק.”
סומרס הניד בראשו והסתלק, ואולם העיניים היו נעוצות כולן במעטפה שבידי אדלאיד. היא מסרה אותה ללא אומר ודברים לגלרט, שקרע מעליה את חותם השעווה האדום. “העדים היו סומרס והרופא, בדיוק כמו שחשבנו,” קולו ניחר, בקושי נשמע לאוזן, “התאריך הוא תאריך העלמותו של סומרס מהבית. גם זה מסתבר.” הוא מיהר לעבר השולחן הגיאורגיאני שבפינה, רכן בגב כפוף על הצוואה, ולאור המנורה קרא אותה בלהט.
“אנו ההולכים למות מברכים אותך, קיסר,” אמר דוני כשהוא מתאמץ להשיב לעצמו את מסך הציניות, אותו איבד לפני רגעים מספר. אך איש לא הקשיב לו. כולם לטשו עיניהם בגלרט, אפילו קוני, ממתינים למהלומת הגרזן.
ואז, בצורה שלא תאמן, החל גלרט לצחוק. ללא שמץ של פחד או היסטריה, צחוק אמיתי, רועם, מקרב לב, שזיעזע את דמותו השמנה, הרעיד את מפלי השומן בצווארו, והפיל כמעט את משקפיו מעל חוטמו. הם הביטו בו כולם כאילו נטרפה דעתו עליו. ייתכן, הירהר דוני, שזה אכן מה שקרה לו.
אדלאיד, כפי שניתן היה לצפות, היתה הראשונה שהתגברה על התדהמה והגיבה:
“ארנולד, מה, בשם אלוהים, תקף אותך? התאושש, בן אדם.”
גלרט ניפנף חלושות בידו הוורדרדה וצחוקו הלך ודעך לאיטו והפך להתפרצויות צחוק מתנשפות.
“הרגעו,” הצליח לבסוף לפלוט מפיו. “הכל בסדר.” הוא הביט לעברם, עיניו מלאות בתחושת רווחה חודרנית. “הכל בסדר! הצוואה היא אותה צוואה!”
הם הביטו בו בתימהון כללי. אדלאיד, לשם שינוי נותרה הפעם בלי מילים בפיה.
“אותה צוואה?” קולו של גרדנר היה חנוק. “על מה אתה מדבר? זאת הצוואה החדשה, איך ייתכן…”
“זאת הצוואה החדשה, אבל זו אותה צוואה!” גלרט הניף את ערמת הניירות לשפתיו והדביק לה נשיקה קולנית ודביקה. “הו, הזקן אמנם שינה כמה הוראות משניות בצוואה, הוסיף עוד אחת או שתיים וגם הוסיף קצת לאירגון האידיוטי הזה שהוא לקח תחת חסותו, פוזיטרוניקס – משניים לחמישה מיליון. אך ההוראות הבסיסיות נשארו זהות. עשרים וחמישה אחוז מהירושה לכל אחד מכם, ומאה אלף עבורי.”
הוא חייך אליהם בשפתיים קמוצות. “בתוספת כל מה שתשלמו לי כשכר טירחה, כמובן. ורצוי שזה יהיה שכר טירחה נדיב.”
אדלאיד נראתה המומה.
“אבל איך… למה? למה לעשות צוואה חדשה?”
“אל תשאלי אותי, הוא יכול היה פשוט לכתוב תוספת שתכלול את ההוראות החדשות ולהחתים עליה את העדים.” גלרט הניד בראשו. “הוא היה בוודאי מטורף לחלוטין, אחרת לא היה נכנס לכל התסבוכת של צוואה חדשה בשביל דבר כזה. אבל לפחות זה לא מה שפחדנו ממנו.”
זה היה יותר מדי, אפילו עבור דוני.
“אתה מתכוון לומר שהחלקים שלנו נשארו ללא שינוי? הוא לא השאיר שום הוראות אחרות?”
“אף לא מילה אחת. אותה שיטה כמקודם – חלוקה שווה בשווה. אם יהפוך מישהו מאיתנו בר מינן, יחלקו את החלק שלו באופן יחסי בין כל האירגונים שלו. פוזיטרוניקס תקבל את הרוב. לא מוצא חן בעיני שסומרס יקבל מאה וחמישים אלף, אבל לא נתנגד לאף הוראה בצוואה המתוקה הזאת.” הוא טפח בחיבה על הצוואה. “לא. זהו זה. והנאמנים לא יזיזו אצבע. זה בדיוק מה שציפו לו בין כך ובין כך.”
אדלאיד הביטה במצח קמוט אל תוך הגביע המרוקן שבידה. “משהו אינו כשורה, ארנולד, זה לא הגיוני. משהו חייב להיות חבוי במקום כלשהו…”
גלרט צחק שוב. הפעם צחוק סלחני.
“אסור לבדוק את שיניו של סוס שניתן במתנה, אדי. הצוואה הזו חוקית ותקפה, ועברנו את הכל בשלום. תני לי כוסית, קוני. יש לנו סיבה לחגוג!”
אדלאיד הנידה בראשה.
“זה לא בסדר, ארנולד… ההוראות החדשות האלה, מה הן אומרות?”
גלרט ריפרף בפיזור דעת בין דפי הצוואה. “שום דבר רציני: שישים אלף לאיזה מכון מחקר רפואי במישיגן; הבה נראה… עשרים וחמישה אלף למכון אחר…” הוא עבר באצבעו על פני הדף המודפס בצפיפות. “עוד עשרה גדולים לטבח, וזה די הוגן, התוספת הגדולה ביותר היא לפוזיטרוניקס, ואפילו היא אינה רצינית ביותר. היא לא תשפיע כלל על חלקנו בעוגה.” הוא גיחך. “אדי, אני אומר לך, לעזאזל, אני מרגיש כמו נידון למוות שביטלו לו את גזר הדין. לא, יתרה מזאת, כאילו קיבלתי חנינה מלאה!” הוא הגביה את כוסו. “הבה נרים בכל זאת כוסית לחיי הזקן. הוא ‘קרע’ אותנו בלי ספק, אבל לבסוף ניצחנו.”
הם הרימו כוסית. כולם פרט לאדלאיד, שרבצה על הספה בהבעה מוטרדת על פניה. דוני חש, מבחינה מסויימת, אכזבת־מה. הוא ציפה להקראה דרמטית של כתב־האישום, לעונש על כל חטאיהם, אבל סבו הניח להם בלי פגע. זה היה אנטי־קלימקס, וזה היה בלתי־אופייני לו. הוא נאנח ורוקן את כוסו. אפילו הזקן התרכך לקראת הסוף.
“למלקולם פיסקה דלאהיי השלישי,” המשיך גלרט ללהג. “מלקולם, עם כל דולאר שנבזבז, נחשוב עליך!” גלרט לא העז מעולם לקרוא לזקן ‘מלקולם’, בעודו בחיים.
לפני שהספיקו לחזור ולמלא את הכוסות, נפתחו הדלתות לרווחה וסומרס נכנס פנימה מנומס וללא־רבב, כתמיד.
“יש לך אורח, גברתי,” הוא אמר לאדלאיד.
“אורח? במזג האויר הזה? מי…”
“ד”ר אקרמן, גברתי. התרצי שאבקש ממנו להמתין?"
“כן… זאת אומרת, לא.” קולה של אדלאיד נשמע מבולבל כארשת פניה. “שלח אותו פנימה, סומרס.”
“בסדר גמור, גבירתי.”
“מה הוא מחפש כאן?” תמהה אדלאיד. “בדיוק עכשיו דיברנו עליו…”
“הוא בוודאי רוצה לוודא שהוגדל החלק של פוזיטרוניקס בירושה.” הציע גרדנר. “ככלות הכל מלבדנו, הוא הנהנה הגדול ביותר מהצוואה. אולי הוא רוצה להבטיח שלא ננשל אותו מזה”. הוא נחר בבוז. “בזבוז כסף אווילי. אנחנו עוד לא ראינו אפילו סנט אחד של רווח מכל המיליונים שהזקן שפך למכון המחקר הזה. ‘מחקר טהור’, איזה בלבול ביצים. זה אופייני לצורה שבה הוא ביזבז כסף. את הכסף שלנו…” פניו הזדעפו לרגע ואחר כך חזרו והתבהרו. “הה, שטויות, עכשיו הכל שלנו ולא איכפת לי שהרמאי הזה יקח את חמשת המיליונים שלו.”
סומרס חזר והופיע, מלווה על ידי אדם כפוף, כחוש, בשנות השישים שלו, בעל שיער לבן ודליל ועינים מימיות, לבוש בחליפה כחולה מקומטת ומהוהה. עניבת צמר סרוגה מיושנת, שחורה וצרה, התדלדלה מהצווארון המעומלן של חולצתו הזולה. נילס אקרמן היה אחד מראשי הפיסיקאים התאורטיים בעולם כולו, ובתור מנהלו של המכון הפוזיטרוני הוא היה אדם בעל עוצמה אינטלקטואלית ופיננסית רבה מאד, אך משום מה הצליח תמיד להיראות כפנסיונר זקן.
“אם כבר מדברים על החמור…” נהם גלרט ברוחב לב. הכעס הרגעי שחש כאשר שמע על בואו של אקרמן טבע באופוריה הכללית. “בדיוק ישבנו וחשבנו איך הצלחת לארגן לעצמך את כל הירוקים האלה,” הוא קרץ לעבר אדלאיד. “השתלת לזקן כליות של קוף או משהו?”
“אני בהחלט אסיר תודה למר דלאהיי,” אמר אקרמן. קולו היה רך ורק שמץ של מבטא זר נשמע בו. “אך אין זו הסיבה שבגללה באתי הנה.” הוא בטש ברגליו, נבוך למראה.
“אם כן למה באמת באת?” שאלה אדלאיד בחדות. “אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאין לנו כוונה לערער בבית המשפט על החלק של פוזיטרוניקס בירושה.”
“כן, כן, כמובן,” אקרמן פכר את אצבעותיו ושלח מבט לעבר סומרס, אך המשרת הזקן המשיך לעמוד בפתח מאחור, חסר הבעה כתמיד. אדלאיד, שלפתע נעשתה מודעת להמשך נוכחותו, פטרה אותו בהינף יד.
“אתה רשאי ללכת, סומרס.”
“אני חושב שלא, גבירתי. זה נוגע לכולנו, כולל אותי.”
עיניה של אדלאיד התרחבו למשמע חוצפה חסרת תקדים זו, ודוני חש לפתע בדקירה פתאומית של התלהבות. משהו עומד לקרות, ככלות הכל, משהו דרמטי לפחות כמו החוצפה הפתאומית של סומרס.
“כן, גברת טפלין,” אמר אקרמן, “מוטב שישאר.” עיניו החיוורות התרוצצו בעצבנות מצד לצד.
“אני מצטער על כל זה, באמת שכן… אך אנו מדברים על סכומים כל כך גבוהים, על משמעויות שמעבר לתחום השגתנו…”
“על מה, לעזאזל, אתה מדבר?” ירתה אדלאיד בכעס, מתעלמת לרגע מנוכחותו הבלתי־רצויה של סומרס. “אם יש לך סיבה כלשהי להימצא כאן, דוקטור, הייתי רוצה שתציין אותה. יש לנו עוד הרבה על מה לשוחח הלילה.”
“כמובן, אני מצטער…” הוא חיטט בכיסו, שלף משם מקטרת חבוטה ומילא אותה בטבק מנרתיק פלסטיק שבכיסו. “הכל מסובך כל כך… את מבינה, גברת טפלין, אנחנו בפוזיטרוניקס עסוקים כבר שנים רבות במחקר תיאורטי בעיקרו. בתשעה מתוך עשרה מקרים אין להמצאות שלנו שום השלכה מעשית; אך במקרים אחדים, כמו התגלית המהפכנית שגילינו בשטח כח המזיגה הגרעינית, יש לתוצאות השפעה חיונית על התעשיה. אביך הכיר בכך ותמך בנו בנדיבות במשך השנים, על אף חילוקי דעות שהתגלעו בקרב כמה מחברי מועצת המנהלים שלו. חוששני שהם ראו בנו השקעה גרועה…”
“ובצדק רב,” אמרה אדלאיד בקול צונן. “בכל אופן, דוקטור, מה כל זה קשור אלינו?”
אקרמן מצץ את מקטרתו ועשן בעל ריח מריר התאבך סביב ראשו. “לפני חמש שנים, גברת טפלין, נתקלנו במשהו בעל חשיבות עליונה. למעשה היה הענין קשור ישירות בניסויים שלנו ביישומים מתקדמים של כח המזיגה.” הוא פסק לרגע מדיבורו. “בתחילה לא יכולנו להאמין למראה עינינו. נראה היה כאילו הפך הדבר על פיו כל חוק פיסיקלי. אך היינו חייבים להביט ישירות בפני המציאות שנגלתה בפנינו, ואחר כך להבין זאת ולהשתלט על כך. סכומי הכסף שנדרשו לשם כך היו עצומים והסודיות – חיונית. אם היה מישהו חושד אי פעם…” עיניו כוסו בלחלוחית של חשש ישן. “זה היה הסיוט החוזר ונישנה שלנו. התגלית שלנו מהווה, פוטנציאלית, את המפתח לגילוי שאר סודות היקום. היא יכולה גם להרוס אותו.”
“כל זה מעניין מאד,” אמרה אדלאיד בחוסר כנות בולט, “אבל אני באמת איני…”
“הלכנו אל אביך, גברת טפלין. הוא כבר היה חולה, אחרי ההתקף הראשון, אך הוא הבין את חשיבות התגלית שלנו ונשבע לעזור לנו עם כל המשאבים שעמדו לרשותו. במשך ארבע השנים האחרונות הוא הזרים שלושים מליון דולר למכון, הכל מקרנות פרטיות שעמדו לרשותו. מועצת המנהלים, כמובן, לא היתה מאשרת לו מתן תקציב בסדר גודל כזה.”
“את רואה, אדי,” התפרץ גלרט, חובט בכוסו בשולחן. “אמרתי לך שיש לו כסף שאף פעם לא ידענו עליו, ועכשיו הוא שפך הכל לתוך איזה קן נחשים אקדמי…”
“כל זה אינו נוגע לנו,” אמרה אדלאיד בשלווה. “כולנו מסודרים היטב. מה שמעניין אותי זה מה מחפש כאן ד”ר אקרמן הלילה."
“ובכן, אה… זה בדיוק מה…” קולו הלך וגווע והוא מצץ את מקטרתו, מפזר את העשן בעננים כבדים לכל עבר. “זה כל כך קשה, ומבחינה מוסרית – מבחינה מוסרית כמובן שאי אפשר להגן על שיטה זו, אבל…”
“דוקטור,” נאנחה אדלאיד. “דבר ברורות. מה אתה רוצה?”
“מה?… ובכן, לא כלום, לא מכם, זאת אומרת. אבל הכסף, אתם מבינים, אנחנו צריכים הרבה כסף, הרבה יותר כסף. אנחנו יכולים כבר עכשיו להשתלט במידה מסויימת על התהליך, אך זה יארך עוד שנים רבות עד שנגיע למצב של שליטה מלאה. איננו יכולים להרשות לעצמנו לקחת סיכונים. איננו רוצים לדווח על כך לממשלה, שום ממשלה שהיא. יש לכך השלכות צבאיות שעלולות להיות הרסניות יותר מאלף פצצות מימן. אביך היה האדם היחיד שיכולנו לבטוח בו, האדם היחיד שהבין…”
“אבי, דוקטור, השאיר לכם חמישה מיליון דולאר. לבטח לא תוכל להתלונן על סכום זה.”
“אבל אנחנו צריכים עוד, אתם מבינים, הרבה יותר. לפנינו עדיין שנות עבודה רבות, ההוצאות אדירות…”
אדלאיד צחקה בחדות. “אם אתה מבקש מאיתנו לוותר על חלקנו בירושה, לבטח תתאכזב. אין לנו שום כוונה לבזבז אפילו סנט אחד על הניסויים המטופשים שלך.”
מלמול הסכמה כללי נישא בחלל החדר. רק דוני נשאר דומם, ממתין לנפילתה של הנעל השניה.
“אבל גברת טפלין, לו רק הבנת את חשיבות…” אגלי זיעה הצטברו על מצחו הגבוה של אקרמן וידיו שיחקו בעצבנות בפימת המקטרת. “עבודתנו הינה חיונית כל כך…”
"במקרה כזה, דוקטור, תצטרך לחכות עד שכולנו נמות. הצוואה החדשה, כך מספר לי ארנולד, קובעת כי במקרה שנמות, ילך כל הכסף שירשנו, למכון שלך. בהתחשב בגילים של דונלד ושל קונסטאנס, צפויה לך המתנה של חמישים שנה בערך עד לאותו יום מבורך. אני מסופקת אם תהיה עדיין בסביבה אז.
“שלוש שנים!” קולו של סומרס, כה בלתי צפוי, פילח את חלל החדר. “שלוש שנים בלבד, גבירתי.”
“על מה אתה מקשקש, סומרס? הוריתי לך לעזוב. לא רק את החדר הזה. את הבית כולו, ולתמיד.” היא ניפנתה אל אקרמן: “אתה תצטרך לסלוח לנו עכשיו, דוקטור. אין לנו על מה להוסיף ולשוחח. בקשות מימון נוספות תוכל להפנות מעתה ואילך בכתב בלבד, אם כי אני יכולה להבטיחך שזה יהיה בזבוז זמנך וזמננו כאחד.”
אקרמן החל לגמגם במחאה, אך סומרס אחז בעדינות בזרועו, “אין שום טעם,” אמר המשרת הזקן בקול רך. “עוד מעט יוודע להם.”
אדלאיד פנתה לעבר הבאר ומזגה לעצמה עוד ברנדי. היא שותה יותר מתמיד, הירהר דוני, מרוצה. היא יודעת שמשהו אינו כשורה, בדיוק כמוני, אך אינה יודעת מה. הצוואה החדשה לא טובה, אקרמן לא טוב, ומעבר להם, מרפרף בשולי תודעתם של אדלאיד ודוני, היה עוד דבר מה, מעורפל ונטול צורה אך מאיים.
“חוצפתו של סומרס באמת עברה כל גבול,” אמרה אדלאיד, לוגמת מן הברנדי.
“הוא יצטרך לעזוב מחר, ובאשר לאקרמן…” היא נפנתה לעברם וראתה את שניהם ניצבים מחוץ לחדר וסוקרים אותו מבעד לדלת הפתוחה, עיניו של סומרס חסרות הבעה, עינו של אקרמן מלאות יסורים.
“חשבתי שאמרתי…”
“הגיע הזמן,” אמר סומרס לפתע, בפעם הראשונה מאז יכול היה מישהו לזכור אותו, הוא חייך. שיניו היו צהובות, מתפוררות. “הבית עבר שינויים מהותיים מאד מאז מותו של מר דלאהיי, אתם תכירו, בקרוב מאד, בחשיבותם הרבה.” הוא ניפנה לעבר אקרמן. “עכשיו.”
אקרמן שלף בחוסר רצון מכיס מעילו קופסה קטנה בגודל ובצורה של מקלט טרנזיסטור.
“הלוואי,” מלמל, “הלוואי והיתה דרך אחרת…”
“דוקטור.”
ידו של אקרמן לחצה על שקערורית בקופסה, ובקול גירגור חרישי גלשו מן התיקרה סורגי פלדת־בריליום אפורים וחסמו את הכניסה לחדר, ככניסה לתא בבית כלא. הוא חזר ולחץ על השקערורית, ושוב נשמע אותו קול גירגור מתכתי, ותריסי מתכת כבדים חסמו לחלוטין את החלונות שבצידי החדר.
כל הנוכחים ניצבו נדהמים לרגע, המומים וחסרי מילים, כפי שניתן היה לצפות. שוב היתה אדלאיד הראשונה שהתאוששה.
“אלוהים, בן אדם, אתה משוגע? אתה רוצה לכלוא אותנו כאן? המשטרה…”
“גברת טפלין,” אמר אקרמן בעצבות, “אין לי שום רצון לפגוע בכם. אך אביך ואני כרתנו הסכם זמן קצר לפני מותו. סומרס היה העד.” המשרת הזקן הניד בראשו, עיניו מבהיקות עתה, לוהטות. רעבות לראות את העומד להתרחש. “הוא הבטיח לי את כל הכסף. הכל. כמעט שלוש מאות מיליון. כמובן שאי אפשר היה לבצע זאת ישירות, אפילו לא באמצעות צוואתו החדשה, שכן לאור מצבו הנפשי לקראת הסוף ניתן היה לתקוף צוואה כזו בבית המשפט ולבטל אותה. ולכן הסכמנו שקודם תעבור הירושה אליכם, בתור שארי בשרו הקרובים ביותר ורק אחר כך אלי, אל המכון. היתה זו תקוותנו היחידה…”
“אחרי מותנו,” לחשה אדלאיד. “אתה מתכוון להרוג אותנו.” היא זקפה ראשה וזיקים נורו מעיניה: “אתם שוטים, שניכם. כולם יֵדעו שלכם היה מה להרוויח מאיתנו. תהיה חקירה משטרתית; אתם תיצלו על כיסא חשמלי בגלל זה…”
“לא, לא, לא להרוג אתכם.” אמר אקרמן בחופזה. “זאת אומרת, לא ממש…”
נראה היה כאילו הוא על סף דמעות. “זה חיוני כל כך, אתם מבינים, חיי בני אדם אחדים הם כאין וכאפס לעומת כל זה. הייתי מקריב בשמחה את חיי שלי אילו סייע הדבר להמשכת העבודה. בשמחה!”
“העבודה!” ירקה אדלאיד. “אתה מטורף. מטורף כמו שלבטח היה אבי. שחרר אותנו מכלא מגוחך זה תיכף ומיד ונשכח את כל מה שקרה. אחרת, אני מבטיחה לך…”
“מספיק דיברנו,” אמר סומרס. “היפטר מהם.”
גרדנר דהר לעבר הסורגים וניענע אותם ואחר כך שלח ידו מבעדם לעבר סומרס, אך זה נסוג לאחור בזריזות מפתיעה יחסית לשנותיו.
“שחררו אותנו מכאן, ממזרים,” צווח גרדנר. קוני החלה להתווכח בהיסטריה וגלרט פשוט ישב מאחורי השולחן, המום, פניו מביעות חוסר הבנה מוחלט. רק דוני ידע שהכל מציאותי והוא היה היחיד שלא פחד. הוא תמה כיצד הם עומדים לעשות זאת. כדורים, גז כלשהו? אולי אש? כן, את האש ניתן יהיה להסביר אחר כך כתאונה. אבל מה בדבר הסורגים ותריס הפלדה? האם הם יותכו, או שישארו כראיה לכך שהם הלכו לקראת מותם כצאן לטבח? והפועלים שהתקינו אותם, האם הם לא יחשדו במשהו ויפנו למשטרה? ובכל זאת, האש נראתה כדרך היעילה ביותר… מוזר, מחשבה זו הציתה בו אש פתאומית של תאוה מינית. זה היה הדבר האמיתי. סוף־סוף. הכפרה האמיתית.
“לא נהרוג אתכם,” קרא אקרמן, “החדר הזה, הוא איננו חדר עוד. בכל אופן לא באותה צורה שהיכרתם אותו. שיפצנו אותו, אתם מבינים, והסורגים הם רק חלק מהשיפוץ, חלק קטן ממנו. עבדנו כאן שבועות רבים, חישמלנו את הקירות, הריצפה, התיקרה, המרתף כולו מהווה עתה כור מזיגה. הקמנו אפילו קשר־מחשב ישיר אל המכון. אינכם יודעים, אבל זה עלה מליונים. רק המבצע הזה…”
“ספר להם, דוקטור,” אמר סומרס, עיניו נעוצות בפרצופיהם. “ספר להם וגמור עם העניין הזה.”
“התגלית שלנו, העבודה שלנו…” גימגם אקרמן והעביר את ידו על פניו. “סומרס, זה…”
“אמור להם!” המשרת נעלם לחלוטין. הפנים חסרות ההבעה עטו מבע של נצחון, ופלטו מלים קשות כפלדה שממנה נבנו הסורגים והתריסים.
“כן, כן, אני מניח שהם צריכים לדעת… התגלית שלנו היתה קשורה בתעבורה־בין־זמנית, העברת חפצים בזמן. עבדנו על טאכיונים שאכן עפים במהירות גבוהה ממהירות האור. תיאורטית, לפחות. איש אינו מבין ממש כיצד ומדוע. ואז קרתה תקלה במערכת המזיגה וגנרטור קטן פשוט… הופיע. הופיע ליד כפילו, ליד המקור שלו, הייתי אומר, וזאת יומיים לפני אירוע התקלה. אנו חזינו בהופעתו של הגנרטור, מבולבלים לחלוטין ויומיים אחר כך ראינו כיצד הוא נעלם והתחלנו להבין מעט את אשר אירע. וזו היתה ההתחלה. ההתחלה בלבד…” שיניו נשכו בחזקה בפיית מקטרתו שהשמיעה קולות ריסוק קלים. “מאז למדנו רבות אודות התהליך. הצלחנו אפילו לבקר אותו במידה מסויימת. בתחילה שלחנו חזרה חפצים דוממים, ואחר כך חיות מעבדה. אף פעם לא שלחנו חזרה בני אדם.” המילים נקרעו מפיו. “יעזור לנו אלוהים, אף פעם לא בני אדם.” הוא הביט ישירות באדלאיד, כאילו ביקש את סליחתה. “את מבינה, הסיבה שבגללה נזקקנו לכסף, שבגללה הכל הינו דחוף כל כך… לא הצלחנו להשתלט על עצירת האנתרופיה. איננו מצליחים עדיין להחזיר שום דבר שנשלח אל תוך העבר, חזרה לימינו אנו.”
עיניו עזבו את עיניה של אדלאיד, אך היא המשיכה לסקור אותו בבוז קר.
“אתה מטורף לחלוטין, דוקטור. ואם אתה חושב שאנו נהיה שפני הנסיון שלך באיזה ניסוי מטורף… במסע בזמן, אז אתה טועה. אתה תוכל להרוג אותנו, אך לא תוכל להתחמק מהתוצאות. ולעולם לא תראה אפילו סנט אחד מכספנו.”
“את טועה,” אמר סומרס בשקט, בניצחון. “ראיתי את זה וזה עובד. והמכון מקבל את הכסף בעוד שלוש שנים. שלוש שנים לאחר העלמותכם תוכרזו באופן רשמי כמתים לפי דיני מדינת קונטיקט.”
“בשם אלוהים, אדי,” גרדנר כמעט צרח, “עשי משהו. אנחנו חייבים לצאת מכאן.”
לפתע נפלו עיניו על הטלפון שליד השולחן והוא אחז בו והחל לחייג בזעם.
“מנותק,” אמר סומרס בנחת. גרדנר הביט באפרכסת בתיסכול ואחר כך השליכה בכעס ארצה.
“הקשיבו, בבקשה, הקשיבו,” התחנן אקרמן, “אני יודע שזה דבר נורא, אל תחשבו שלא הייתי צריך להאבק על זה עם מצפוני. אבל זו הדרך היחידה שנוכל לשכלל את הטכניקה בלא לחשוף את התגלית. האם אתם מבינים אילו השלכות יהיו לכך על המדע, על עתידו של המין האנושי אם נצליח לפענח את סודות הזמן? לא של העבר בלבד, אלא גם של העתיד – אם הזמן והחלל אינם אלא רצף אדיר אחד אין לכך שום מיגבלות…”
קולו נשבר והוא כמעט התייפח. “האינכם חושבים שלו היתה דרך אחרת כלשהי הייתי מנסה…”
“מספיק,” אמר סומרס, מביט באקרמן בבוז. “הפעל זאת.” אך אקרמן התעלם ממנו והמילים נשפכו מפיו האחת על גבי השניה, מעורבות ביאוש.
“החדר כולו, אתם מבינים, מהווה עתה חדר העברה, גדול יותר מכל אלה שעבדנו איתם עד עתה, כמובן, אך פועל על פי אותם עקרונות. אנו מסוגלים לכוון את הכרונולוגיה בדיוק של כמה שנים. הכח הזה חסר גבולות.” הוא הביט באדלאיד, שפניה היו מסכת זעם.
“אביך, את מבינה, לא רצה שתמותו. הוא רצה שאתם תישלחו חזרה לתקופה שבה תצטרכו לחיות בהסתמך על ראשיכם בלבד. “שתעשו זאת בכוחות עצמכם,” אלה היו מילותיו המדוייקות. שתעשו זאת בכוחות עצמכם כשלרשותכם לא עומדים אמצעים פרט לבגדים שלגופכם והאינטליגנציה הטבעית שלכם. באמריקה של אמצע המאה השמונה עשרה, אמריקה של טרם־המהפכה, אלה היו קואורדינטות הזמן שביקש.” הוא פכר את ידיו ביאוש. “אך הפארדוקסים, הוא לא הבין את הפארדוקסים, בני המאה העשרים נשלחים לעידן אחר, כשהם יודעים כל מה שעומד לקרות. אתם הייתם עלולים להפר את כל דפוסי הזמן, להרוס את מארג הזמן וההסטוריה. אולי אפילו למחוק לחלוטין את ההווה שלנו כתוצאה מפעולותיכם. כתוצאה מהשפעתכם על החברה של המאה השמונה עשרה. הייתי חייב לבצע… שינויים מספר.” עיניו עטו דוק. “אתם לא תאמינו לי, אני יודע, אך אני מצטער.”
אדלאיד צחקה בנוקשות.
“דוקטור, אין ספק שאתה מסוגל לדחוף אקדח מבעד לסורגים אלה ולירות בנו; לא נוכל לעשות מאום בכדי לעצור בעדך. אך אינני חוששת כלל שתצליח להעביר אותנו לניו־אינגלנד הקולוניאלית, או בעצם לכל מקום אחר. עכשיו, הייתי מציעה שתחזור לעצמך ו…”
“עכשיו!” אמר סומרס כשעיניו זורחות בחדווה יוקדת. אקרמן רק הביט בתיבה הקטנה שבידיו אך לא זז.
“אינני יודע,” לחש, “אני מסכים, אני יודע, אך אינני חושב שאני יכול…”
סומרס נחר בבוז וחטף את הקופסה מידיו הרועדות.
“אני נשבעת, סומרס,” צרחה אדלאיד, “שאפילו אם זה יהיה הדבר האחרון שאני אעשה בחיי, אני אדאג לזה שתרקב בבית סוהר בגלל זה. בחיי, אנ…”
אגודלו של סומרס לחצה על המכשיר.
התחושה היתה דומה למדי לתחושת נפילה, מעורבת בהרגשת בחילה חודרת קרביים.
היא ארכה שניות מספר בלבד, אך ההתאוששות נמשכה דקות ארוכות. תופעת הלוואי היחידה שנותרה היתה כאב ראש קליל.
גרדנר, בקול בלתי־מאמין עדיין, נתמך בשולחן כדי לא ליפול.
“הם עשו משהו, באלהים, אני לא יודע מה, אבל אני מרגיש…”
“הביטו החוצה,” אמרה אדלאיד, מנסה להדחיק את סימניה הראשונים של ההיסטריה. הם ניצבו כולם לרגע, עיניהם קבועות על סורגי הפלדה ומעבר להם. דוני היה היחיד שהיה מסוגל עדיין לדבר.
“אקרמן צדק, בשם אלוהים, אקרמן צדק.” מעבר לסורגי פלדת הבריליום, מקום בו אמורה היתה להיות רצפת הפארקט של אולם הכניסה, לא היה דבר מלבד מישור רחב מכוסה עשב חום גבוה, מתנדנד בעצלות במשבי הרוח החמימה. השמש היתה גבוה מעל האופק, חמה, חמה כבאמצע הקיץ. הרחק מהם היה שמץ של ירוק, עצים או שרכים גבוהים. הסימן היחיד לצמחיה כלשהי בנוף שהשתרע לפניהם. שאר הבית, השביל, מגרש החניה, המכוניות, כרי הדשא המטופחים בקפידה, הכל נעלם. הכל נעלם יחד עם הזמן והעולם אותו הכירו.
“זה בלתי יאומן.” התנשפה אדלאיד. "פשוט בלתי יאומן. זה לא חורף וזו לא קונטיקט. בכל אופן לא קונטיקט שלנו. היא פסעה לאיטה לעבר הדלת אחזה בסורגים והציצה החוצה. “המשוגע הזה עשה זאת, אנחנו נסענו אחורנית בזמן.”
“ועכשיו אנחנו לכודים כאן,” קרא גרדנר, “הסורגים הללו, אנחנו נמות ברעב…”
באימוץ נראה לעין של כל כח הרצון שלה, כפתה אדלאיד על עצמה לדון בבעיות המידיות הנובעות ממצבם. הטרוף שאיים לאחוז בהם יכול עדיין להמתין.
“התריסים,” אמרה לבסוף. “אנחנו נשתמש במוט הברזל של האח, אנחנו יכולים להגדיל את הרווח ביניהם. את הסורגים לא נוכל לשבור…”
המבצע ארך כחצי שעה בלא שאיש מהם יפצה את פיו מחוסר יכולת לעכל את העולם החדש והמטורף שנמצאו בו. החום העיק עליהם והיכה לח ודביק בקירות שסביבם. כאשר בסופו של דבר נכנעו, הם פתחו לרווחה את החלונות הצרפתיים הענקיים והניחו למשבי רוח לחדור פנימה. מן החלון ניבט מראהו של עוד עשב גבוה שהתגלגל עד לקבוצת עצים ענקיים שניצבה ליד האופק, בלא סימן של עיבוד קרקע או כל נוכחות אנושית אחרת. אדלאיד היתה היחידה המסוגלת לנתח ברצינות את מצב הביש שלתוכו נקלעו.
“אני לא הקשבתי ממש. אני חשבתי שהוא משוגע, אבל אקרמן אמר משהו אודות המאה השמונה עשרה. אם זה נכון, נוכל כנראה להגיע להארטפורד, היא היתה כבר קיימת אז, או אולי אפילו לבוסטון. היא הביטה לעבר הענקים והצמידים שעיטרו את ידיה ואצבעותיה, ואל ציורי השמן שעל הקירות. “יש לנו כאן נכסים. נכסים שנוכל להמיר אותם לזהב או כסף. על אף הידע המועט שיש לנו במדע וטכנולוגיה, אפילו רפואה, נוכל להסתדר.” עיניה הביטו במדפי הספרים.” אלוהים, שכחתי, הספריה שלנו! יש כאן בטח ספרי מדע, חוברות אינפורמציה…"
“אמא,” אמר דוני ברכות, אך היא לא השיבה.
“אנחנו עוד נוכל לסדר את הממזרים,” אמרה אדלאיד, המילים נפלטות מפיה במהירות. “בעזרת הידע המאוחסן בחדר הזה נוכל להפוך לשליטי החברה כאן; לשליטי העולם כולו…”
“אמא!” צעק דוני, ספק צוחק ספק־בוכה, מצביע אל מחוץ לחלונות הרחבים. על צלע גבעה חולית, מקום שם יעמוד בעוד מאה מיליון שנים בית הקברות המשפחתי הקטן, הופיע הדינוזאור הראשון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.