עולם הספרות הצרפתי חגג זה לא כבר את יובל החמישים של “מחברות לשבועיים”, ששארל פאגי יסד בשנת 1900. מאליה עולה על הדעת השוואה עם “המעורר” של י. ח. ברנר. יש, בכלל, דבר מה דומה באופיים ובגורלם של שני הסופרים הללו שלא שמעו ולא ידעו איש על רעהו כלום. שניהם היו ממבקשי האמת בתבל, ובכתבי־העת שלהם בקשו לעורר את המצפון של עמיהם. שניהם סבלו הרבה בחייהם וחיו בדוחק. במו ידיהם הוכרחו לסדר ולהדפיס את בטאוניהם. שניהם נפלו חללים על עמדותיהם, בגיל קרוב לארבעים, בהקריבם את עצמם על מזבח תקוותיהם על מפתן התקופה, שעמדה להגשים את מאווייהם.

כאן נגמרת האנאלוגיה. שונים היו המקורות ששאבו מהם את השראותיהם, ושונות היו המטרות, אף על פי ששניהם חלמו על הסוציאליזם ועל משטר הארמוני בעולם. ברנר זכה עוד לראות בעיניו את האתחלתא דגאולה ולהיות בסוללי המסילות אל דרך המלך שלה. דבר זה לא ניתן לפאגי. הוא מת בודד בעמו, למרות חוג מצומצם של ידידים שחי אתם בצוותא. גם הם לא הבינו לא אותו ולא את משא נפשו. הוא נהרג בראשית מלחמת העולם הראשונה שחזה אותה מראש ושערג אליה, בהיותו שקוע בהזיות, שנהרסו באכזריות על ידי המצב שנוצר אחרי המלחמה ההיא.

אחרי מות – קדושים. מימרה זו נתקיימה כולה בפאגי. רק יחידים ידעו את פאגי בחייו והכירו את ערכו. גם בתור סופר ומשורר לא זכה פאגי בחייו להכרה גמורה, אם כי ב"מחברותיו" עזר הרבה למתחילים לכבוש להם את הדרך, ובהם סופרים כרומן רולאַן, ולהבדיל, האחים טארו. האחים הללו, שפאגי היה בלי ספק מרחיקם, אילו נשאר בחיים, היו מן הראשונים שכתבו על “יקירנו פאגי” וגרמו לכך ששמו יוודע ברבים. מני אז ועד עתה הולכת תהלתו וגדלה. רומאן רולאַן לא הספיק בחייו להוציא את הספר שהקדיש לפאגי, תלמידו ורבו. הוא הופיע רק אחרי מלחמת העולם השניה ואחרי מותו של רולאַן.

כשאנו מתבוננים בביוגראפיה הרוחנית של סופר זה נדמה לנו שהיא מלאה הפכים וסתירות. פאגי מתחיל את עבודתו כסוציאליסט וחפשי בדעות. בעת ובעונה אחת הוא כותב מחזה מוקדש לזשאן ד’ארק, בתולה כפרית זו שגרשה את האנגלים מצרפת במאה החמש־עשרה ושהעלתה על המוקד בתור מכשפה. בצעירותו הוא נמנה עם מגיני דרייפוס הנלהבים. הוא מבזבז את הנדוניא שקיבל, מעט ההון היחידי שהיה פעם בידו, להוצאת כתבי־עת וספרים של סוציאליסטים, מתרחק אחר כך מהמפלגה הסוציאליסטית הרשמית, מתנפל בגידופים על זשוראס על אשר הפך את המפלגה הסוציאליסטית למפלגה פארלאמנטארית, ואת “המיסטיקה” של הסוציאליזם ושל הדרייפוסיזם ל"פוליטיקה". האדם הזה, החפשי בדעות, איננו יכול למחול לזשוראס ולמפלגה הסוציאליסטית את מלחמתם לבית־הספר החילוני, ואחרי המאורעות במרוקו עם הקיסר וילהלם בשנת 1905 נעשה הסוציאליסט פאגי לפטריוט. אין הוא יכול לסלוח לזשוראס על אשר הוא מתידד במפלגה אחת עם אנטימיליטאריסט כהארוויי. בת־צחוק עולה על שפתיו של קורא בן־זמננו כשהוא עובר על דבריו המתלהמים של פאגי נגד הארוויי, שנעשה אחרי כך לפאטריוט נלהב והוציא בין שתי המלחמות עלון בשם “לה ויקטואר” – הנצחון, שהיה רוכש לו קוראים בחלקו להם שוקולאדה בחוצות. הארוויי זה מת בראשית מלחמת עולם ב' מתנגד גמור לאשכנזים.

פאגי, החפשי בדעות, הוציא לאור בסוף ימיו שורה שלמה של דברי־שירה, חדורי אמונה נוצרית אדוקה, וחזר לגיבורה החביבה עליו, לזשאן ד’ארק. החוגים הקאתולים בצרפת רצו לראות בו חוזר בתשובה. אולם הוא לא הטביל את בניו ולא ביקר בכנסיה. אפילו ערב הקרב שבו נהרג לא הלך להתוודות לפני הכומר, בעוד שכל חבריו עשו זאת. בדברים רבים אפשר לראות אצל פאגי היסוסים וספקות, וכאילו חרטות וגישות חדשות. רק בדבר אחד לא נשתנתה עמדתו אפילו בכתביו האחרונים, שראו אור אחרי מותו, והוא יחסו ליהדות וליהודים. מספרים שפעם אחת בשעת יאוש ורוגז נפלטה מפיו מלה: “אין אני רוצה לראות שום אדם, מלבד אילו יהודים בתפילתם”.

בעצם לא היו שום סתירות בהשקפת העולם של פאגי ושום שינויים לא חלו בגישתו לדברים. העולם מסביבו נשתנה, או נכון יותר, המציאות הרסה את הזיותיו שהיה שוגה בהן. שארל פאגי היה ונשאר יצור הסביבה הצרפתית, הקרתנית והזעיר־בורגנית, של בעלי מלאכה חרוצים וישרים, הוא נולד לאב נגר, שלא הכיר אותו (אביו נהרג בהגנת פאריס מפני הפרוסים, כשפאגי היה רק בן חדשים מספר). נתחנך על ידי אמו שנשארה כל חייה באלמנותה, ועל ידי סבתא שלו. שתי הנשים הללו התפרנסו בדוחק על ידי תיקון כסאות, גרו באחד מפרברי אורליאן בחסכון, ולא הוצרכו לבריות, ועלה בידן לתת לשארל הקטן חינוך טוב ולהקנות לו השכלה הגונה על ידי הסטיפנדיות שקיבל בזכות כשרונותיו המצוינים.

הסביבה שבילה בה פאגי את ימי ילדותו השאירה רושם בלתי נמחה על כל מהלך מחשבתו. הוא נעשה לסוציאליסט לפי הטראדיציה הצרפתית, כלומר מבית־מדרשו הזעיר־בורגני של פרודון. אולם לא ירש ממנו את האנטישמיות, קטנת המוחין, שסוציאליזם זה היה חדור בה לפעמים. לפיכך התידד הרבה עם זשורזש סורל, תלמידו המובהק של פרודון. אך נפרד ממנו תיכף כשחשד אותו, ובצדק, באנטישמיות כמוסה. מהסביבה הזאת באה אליו גם האהבה למלאכה הנעשית בשלמות. וגם על עבודתו הספרותית הביט כעל מלאכה שצריכה להיעשות בכנות ובשלמות. מכאן הסגנון המשונה שלו. הוא היה כותב את דבריו באופן קאליגראפי, ולא היה משנה בהם כלום. אין אצלו מלים מחוקות. לעומת זה היה חוזר על המשפט ומוסיף לו גוון. החזרות האלה מכבידות את הקריאה, ודורשות התרגלות וסבלנות, כדי להשיג את העיקר. מטעם זה גם מלאים כתביו פניות לצדדים, סוגריים, הנותנים לקורא את הבחירה בין שני מובנים, וכל זה היה גם הוא בגורמים שצמצמו את תפוצת כתביו. והוא הדין בשירה שלו. אין פאגי מאמין בהשראה. השירים שלו, הפואימות הדראמאטיות, או המיסטריות שלו, על אלפי חרוזיהן, אינן אלא מלאכה מדויקת, נקיה ושלמה הנובעת ממקור השפה הצרפתית העממית.

היו אלה זכרונות ימי ילדותו שקשרו את נפשו בנפשה של הגיבורה העממית, זשאן ד’ארק, שפאגי ראה בה התגלמותם של המאוויים והאידיאלים שלו. הוא מזדהה עם הדמות הדראמאטית הזאת, שבית־דין קאתולי דן אותה לשריפה, ושנתקדשה אחרי מאות בשנים על ידי הכנסיה הקאתולית עצמה. עיר לידתו של פאגי, אורליאן, היתה מקום עלילותיה של הגיבורה החביבה עליו, ומצעדי זכרון נעשים לכבודה שם מדי שנה בשנה.

פאגי ניסה לעבד על סמך זכרונות ילדותו שיטה שלמה על ההבדל שיש בין דחקות לדלות, בין חיי צמצום ובין חיים של חוסר כול. לדחקות יש עוד תקווה, לפי דעתו, בחיים. היא מאפשרת חיי־יושר ופרנסה בטוחה. לעומתה הדלות מלאה יאוש, ללא מוצא בחיים. דומה לחיי שאול, שהשכינה סרה מעליו ולא נשאר לו אף ניצוץ של תקווה. הסוציאליזם של פאגי נבנה על המלחמה בדלות, בחיים מחוסרי תקווה, על המלחמה לחברה הארמונית. החיבור הראשון שלו, בפסבדונים, היה על “חברה הארמונית”. החיבור הזה מלא על גדותיו ציורים אוטופיים של אופני חיים חדשים, כנהוג ביצירות סוציאליות כאלה הבנויות על הדמיון. נעיר, דרך אגב, שפאגי היה מלא תשוקה ליושר ולצדק, אולם חסר היה כל מושג ברור על אופני התגשמות מאווייו. נדמה היה לו שדי להכריז על יסודות המובנים מאליהם, כדי שכל העולם יכיר בנחיצותם וישתדל להגשימם בחיים. מכאן באוהו כל האכזבות.

כדי להשלים את דמותו הרוחנית של פאגי עלינו לעמוד קצת על הספירות שהיה מושפע מהן. מבחינה ספרותית ראה עצמו יורשם של סופרים, או משוררים, שונים כויקטור הוגו, הרומנטי מצד אחד, וקורניי הקלאסי מצד שני. צריך לציין שבמידה ידועה היה פאגי מן השמרנים בטעמו הספרותי. ה"מחברות לשבועיים" שלו עם היותן הראשונות שהדפיסו את ספריו של רולאַן ואת השירים מכתבי־הקודש של אדמונד פלג, נשארו עומדות מן הצד ביחס לזרם השירה והספרות החדשה, שהתפרץ אז בצרפת. פאגי לא הראה שום הבנה למשוררים מעין מאלארמיי וראמבו ותלמידיהם בזמנו. נראה שלא היה לו חוש לדרכים החדשות ולנטיות החדישות. הוא נשאר נאמן לסיסמתו הישנה: “מלאכה יפה ושלמה”.

לא הרומנטיזם משך אותו אל הוגו, אלא “המלאכה היפה והשלמה”. אצל קורניי מצא הערצת הגבור הנשאר נאמן לאידיאליו, ואהב ביחוד את “פוליאקט” שלו, זה הקדוש שמסר את נפשו על הנצרות והקריב לה לקרבן גם את אשתו האהובה. מסירות נפש בעד אידיאל היתה לפאגי דבר מובן מאליו. ככה ראה את הגיבורה החביבה עליו, את זשאן ד’ארק. ככה הבין את דרכו הוא בחיים, שלא ידעו שום פשרות.

מהוגי־הדעות בצרפת פעל על פאגי הרבה, בעל כל הנוער של תקופתו, ארנסט רנאן. מענין שמכל ספריו של רנאן עשתה רושם על פאגי ביחוד מסתו על “עתידו של המדע”. ספר זה של רנאן שיצא בזקנותו נכתב בצעירותו, בשעה שהיה עדיין פוסח על שתי הסעיפים, בין האמונה ובין המדע, בין הרגש ובין השכל. פאגי היה בעיקרו בעל רגש ונטיה מיסטית ולא יכול להכיר בזכותו של שלטון השכל והמדע. לפיכך נעשה מחסידיו של ברגסון במלחמתו באינטלקטואליות, ונשאר נאמן לה כל ימי חייו.

עד היכן הגיעה דבקותו בתורת ברגסון אפשר לראות מהעובדה הבאה. בסוף ימיו מצא פאגי משען וסעד חומרי ורוחני בביתה של אלמנה נאורה אחת, אמו של הפילוסוף הקאתולי הידוע עכשיו בצרפת, זשאק מאריטאן. רוח של חופש דעות גמור שרר בבית הזה ונוח היה לו שם לפאגי למרות הנטיות לנצרות מיסטית שהלכו וגברו אצלו. פתאום הוכו אשה זו ופאגי מכה מוסרית גדולה. הבן, זשאק מאריטאן, יצא לתרבות רעה. המיר את דתו הפרוטסטנטית בקאתולית, ופאגי נפרד ממנו לעולמים, לא מפני שנעשה למאמין, אלא על אשר קיבל את השיטה הדוגמאטית הטומיסטית ועזב את תורתו של ברגסון. הוא לא יכול לסלוח לו זאת. כל נצרותו של פאגי לא היתה בנויה אלא על הרגש והמיסטיקה, ולא על הדוגמה ועל שיטה אינטלקטואלית.

מענין, שבמקרה דומה לזה עושה פאגי הנחות ליהודי. ראוי לציין, שהמתנגדים הגדולים ביותר שעמדו בצרפת לשיטתו של ברגסון היו שלושה יהודים: זשוליאן באנדה, אמיל מאירסון וזשארזש פוליצר. כל אחד מהם ביקר לפי דרכו, את השיטה. עוד בשנת 1912 יצא באנדה בספר שבו מתח בקורת חריפה על ברגסון ובכל זאת נמנה באנדה עם ידידיו המקורבים של פאגי. התנגדותו לתורת ברגסון לא ערערה את יסודות הידידות שלהם.

יחסו החיובי של פאגי ליהדות וליהודים שורש עמוק היה לו בנשמתו של הסופר, ושורש זה ינק מהרגש ומהאמונה הרבה שפאגי הביא אתו מהסביבה ומהחינוך הנוצרי שקיבל בילדותו. פאגי היה משוכנע שייסורים מביאים גאולה לעולם. הוא האמין שייסורים ורחמים יכולים להתגלם באישיות אחת, בעם אחד, המוליך בדרך זו את האנושות לגאולתה. ימי הילדות של פאני עברו באותו מצב הרוח המדוכא ששרר בצרפת אחרי המפלה בשנת 1871. מהימים האלה בא אליו הרגש שצרפת מגלמת את ייסורי האנושות שיביאו את הגאולה, שעומדת לפניה המשימה לדכא עד חרמה את גרמניה, אויבה מאז, שתקופה דומה לזו עברה כבר על צרפת, כשקיבלה על עצמה, מתוך רחמים גדולים, בתולה כפרית פשוטה לשאת על שכמה את ייסורי העם וגאלה את צרפת. מכאן הענין הגדול אצלו ל"הרחמים של זשאן ד’ארק", המגיע בסוף ימיו ל"הסוד של רחמיה של זשאן ד’ארק".

בדרך הייסורים של האנושות לא יכול היה פאגי שלא לפגוש את העם היהודי, שצרות גדולות כל כך עברו על ראשו בימי גלותו:

“מכיר אני היטב, אומר פאגי, את העם הזה. בכל גופו אין מתום. אין בו נקודה שלא תכאב, שלא תשא עליה סימן כחול, שלא תהיה מקום מכה ישנה, שלא תרגיש כאב רפה, זכרון של כאוב רפה, של צרבת, של פצע, של צרימה, הבאה ממזרח או ממערב. נושאים הם את פצעיהם ואת פצעי האומות האחרות”. (“נעורינו” ע. 71).

פאגי האמין שעם ישראל הוא העם הנבחר, עם־סגולה. היה זה בעיניו מושכל ראשון, אף על פי שגיבורתו החביבה עליו, זשאן ד’ארק, מעמידה את השאלה במה זכה עם ישראל לכבוד גדול זה:

“ואתם היהודים, עם ישראל! הוי, אלי, אלי! מה עשה לך העם הזה שבחרת בו מכל העמים, שהעמדת אותו בראש כל העמים, שרוממת אותו מעל לכל העמים, מעל לראשם של כל העמים? מה עשו לך? מה עשו לך שתבחר בהם מכל העמים? שתתן לו הוד כזה, הוד עולמים? שבכל דור ודור – ואין אני מונה אלא את הדורות בעולם הזה – תוציא ממנו שורה שלמה של נביאים, גזע של נביאים!” (“סוד הרחמים של זשאן ד’ארק” ע. 48).

גישה תיאולוגית זו אל היהדות לא היתה מביאה אולי לשום תוצאות מעשיות, לולא פגש פאגי בחייו אדם שראה בו את ההתגלמות של הנבואה, את “הנביא הגדול ביותר של זמננו”, כדבריו, את ברנאר לאזאר.

“אוילים רבים, מקרב היהודים והנוצרים, מאמינים עוד, שברנאר לאזאר לא היה אלא צעיר, אדם צעיר כזה, לא ידוע בברור, סופר צעיר שבא לפאריס כמו רבים אחרים, כדי לתפוס עמדה, כדי להצליח בספרות, כפי שהיו רגילים לאמור, בתיאטרון, בסיפורת, בנובילות, בקובצים, בעתונות, בפוליטיקה, כמו שעשו הרבה צעירים מדרום־צרפת. יהודי צעיר מניס או ממונפליי. לא אתפלא, הנני בטוח אפילו, שגם ברנאר לאזאר הצעיר בעצמו האמין בזה. אין הנביא מכיר את עצמו לכתחילה… גם בענין דרייפוס לא אתפלא שהמטה של הדרייפוסיסטים, שהסביבה של דרייפוס, שמשפחתו של דרייפוס ודרייפוס בעצמו ראו בברנאר לאזאר סוכן שמשלמים לו, נותן עצות, כותב־רשימות, בעל פמפלטים שכור, עתונאי בלי עתון… בקיצור אדם שבזים לו… ישראל נוהג לעבור על פני צדיק ולבזותו. ישראל נוהג לעבור על פני נביא, להמשך אחריו ולא לראותו. לא להכיר את הנביאים וללכת בכל זאת אחריהם, אלה הן כל תולדותיו של ישראל”. (“נעורינו” ע. 74–75).

פאגי פגש את ברנאר לאזאר במערכה של הלוחמים לדרייפוס. בשביל פאגי נעשה ענין דרייפוס, וכך נשאר כל ימי חייו, – אבן־בוחן, מידה שמדד בה את היציבות המוסרית של האדם, הוא היה דן אנשים לזכות או לחובה, מכבדם או נלחם בהם לפי יחסם לענין דרייפוס. בשביל פאגי הצעיר, שרצה לשחרר את המין האנושי מסבלותיו, נעשה ענין־דרייפוס לסמל: ב"חברה הארמונית" אין מקום לרמאות ולאי־יושר. הוא ראה בכל הדבר הזה מיסטיקה מיוחדת במינה ויצא אחר כך במלחמה נגד המפלגה הסוציאליסטית על אשר הפכה את ה"מיסטיקה" הזאת ל"פוליטיקה". ענין דרייפוס נכנס לתוך נשמתו של פאגי באופן שלא יכול להשתחרר ממנו כל ימיו, אפילו בזמן שאחרים כבר שכחו אותו לגמרי. בשנת 1910 הקדיש לו חוברת מיוחדת של ה"מחברות" שלו – “נעורינו” – המכילה קטעים רבים המדברים על היהודים והיהדות באופן שקשה למצוא דוגמתם בכתבי לא־יהודי. יש שם שורות רבות המוקדשות לאנטי־שמיות וגם הגדרה מצוינת לעמדתם של ה"יאהודים" הצרפתים בענין־דרייפוס. האנטישמיים רצו להציג את הדבר כהתנכלות מצד היהודים, כתוצאה של “פוליטיקה יהודית סודית”. וזו היא התשובה שפאגי נותן להם:

יש באמת פוליטיקה יהודית. למה לכחד? ההפך יהיה חשוד. הפוליטיקה היא טפשית ככל פוליטיקה… היא איננה נושאת פרי ככל פוליטיקה… טרודה היא ככל פוליטיקה בחניקתה, בהשמדתה ובחיסולה של המיסטיקה שלה, שממנה היא באה. וזה הוא הדבר היחידי העולה בידה.

“אין לראות בענין־דרייפוס תחבולה פוליטית, המצאה של הפוליטיקה היהודית. להפך, יש לראות בה מפעלה והתפרצותה של המיסטיקה היהודית. המדינאים, הרבנים, הקהילות היהודיות, התרגלו במשך דורות של רדיפות וצרות להקריב את חבריהם, ובלבד שיהנו מהשלוה הפוליטית, ובלבד שיהיה שלום להם מצד המלכים ומצד השרים, מצד בעלי־החובות שלהם, מצד ההמון ומצד הנסיכים, מצד האנטישמיים… ורצו להוסיף ללכת באותה הדרך. רצו להקריב את דרייפוס, רק כדי להשקיט את הסערה. רובו של העם היהודי הוא כרובם של כל ההמונים. ירא הוא מפני המלחמה. ירא הוא מפני הרעש. ירא הוא מפני הפרעות. ואפשר, יותר מפני כל, ירא הוא מפני טרחה יתרה. הוא מעדיף לשתוק, ליהנות משלוה בזויה. הוי, לו אפשר היה להסתדר בשקט, לקנות את השלום על ידי בגידה, על ידי שעיר לעזאזל! להסגיר אדם נקי ולקנות שלום נבזה ורעוע! יודע הוא מה פירושו של דבר. בשעה של שלום ירא הוא מפני המלחמה. ירא הוא את המכות. מפחד הוא מפני המאורעות. אולם מוכרח הוא לעלות לגדולות. בעל כרחו הוא מובל לגורלו הגדול, המלא ייסורים, על ידי מתקוממים, על ידי מיעוט פעיל, על ידי חברת פריצים וקנאים, על ידי חבר משוגעים, המתרכזים מסביב לקבוצת נלהבים, שהם הנם הנביאים בישראל. עם ישראל הוציא מקרבו מספר רב של נביאים, גיבורים, קדושים ואנשי־חיל. אולם, בשנים כתקונן, אין הוא, כשאר העמים, להוט להיכנס לתקופה יוצאת מן הכלל… בשעה שהוא נמצא בבקעה, בקעה דשנה, זבת חלב ודבש, אין הוא להוט להעפיל ההרה, יהא זה אפילו הור ההר של משה רבנו. ישראל נתן נביאים רבים. הוא בעצמו נביא. הוא מגזע הנביאים, כולו, בכל ישותו, איננו אלא נביא. אולם סוף כל סוף איננו מבקש אלא דבר אחד, והוא שלא לשמש ענין לנביאים. יודע הוא מחיר הדבר. באופן אינסטינקטיבי, אורגאני, היסטורי יודע הוא מהו מחירו… כל הפוליטיקה היהודית היא שלא להקים רעש בעולם, לקנות שלוה על ידי שתיקה מחוכמת… אולם כל המיסטיקה היהודית היא בהמשך התעודה השואנת והמלאה ייסורים של ישראל”.

ככה היה מצב הרוח של הרוב היהודי־הצרפתי בשעת ענין־דרייפוס. ירדו למחתרת ולא העזו לנשום. חיכו עד שיעבור זעם, עד שישכח הדבר… אולם נמצא “נבל”, “משוגע איש הרוח”, נביא, כמו שקרא אותו פאגי, הוא ברנאר לאזאר, והרעיש את העולם. קודם כל את העולם היהודי. לכאורה, אי־אפשר היה למצוא ידים גרועות יותר שיטפלו בעסק כזה. אם פאגי נתחנך על רחשי כבוד לעם היהודי, אם האמין שהוא העם הנבחר, הנה התיחס היהודי ברנאר לאזאר לא רק באדישות גמורה לעמו, אלא גם בשלילה, כמו כל היהודים המתבוללים בסביבתו. הוא לא הרגיש את עצמו כיהודי ורחוק היה מכל אמונה ומכל דת, וביחוד מדת ישראל.

ימי חייו של ברנאר לאזאר עלי אדמות היו קצרים עוד יותר מחייו של פאגי – ברנאר לאזאר מת בן 38 – אולם עברו בשאון גדול יותר והצטיינו בשלבים מתוחמים מלאי סתירות וניגודים. מאנארכיות קיצונית ושלילת היהדות עבר ברנאר לאזאר לציונות שלא התמידה אצלו וגמר את חייו כיהודי לאומי, הדורש בשביל עמו מקום לאומי מיוחד בתכנית האנארכיסטית של האנושות, שלה נשאר נאמן עד הסוף.

אי־אפשר לפסוח על הדמות היוצאת מן הכלל של ברנאר לאזאר בשעה שמדברים על פאגי, על גישתו ליהודים ועל “המחברות לשבועיים”. פאגי היה קשור קשר של קיימא בנפשו של ברנאר לאזאר וקרא לו “בעל־הבית” של “המחברות”. כלומר ראה בו את מנהיגן הרוחני.

בציורו של פאגי שהבאנו למעלה שרטט פאגי קוים נכונים מתולדותיו של ברנאר לאזאר, שבא לפאריס בעודנו צעיר לימים לבקש “את מזלו” בספרות. ובאמת מצא את מבוקשו. אם הסיפורים והדראמות שלו לא היה להם ערך של קיימא, הנה נעשה ברנאר לאזאר למבקר הרשמי של הכיוון הסמלי בספרות ולקולו הטו אוזן. אולם הוא לא הסתפק בזה. הוא נמנה עם אותן הנפשות שאינן שוקטות על שמריהן והן מבקשות את האמת. הוא חלם על חברה אנארכיסטית בעלת יושר וצדק והביע את דיעותיו בכתבים שונים כגון “נושאי־האבוקות”, למשל. הוא נעשה למגינן של זכויות היחיד כלפי הכלל ומטעם זה התנגד לסוציאליזם, הרוצה, לפי דעתו, להקריב את היחיד לחברה. גישה מיוחדת היתה לו גם בנוגע לספרות ולאמנות ולתפקידיהן. בחיבור מיוחד הנושא את השם: “הסופר והאמנות החברתית” הוא דורש מהסופר שלא יסגור את עצמו במגדל השן. “כדי להחזיר את היופי לעולם, אומר הוא, צריך שהאמנות תעזור לשנות את הסדרים בחברה. ובדרך זו נעשית כל אמנות חברתית למהפכנית”.

בשעה שיצא ברנאר לאזאר לאויר העולם הספרותי השתולל בעתונות הצרפתית האנטישמי הידוע אדוארד דריומון ושפך את קצפו על העם היהודי. אף על פי שברנאר לאזאר לא ראה את עצמו כיהודי, לא נעים היה לו כל הדבר הזה. תגובתו הראשונה היתה לפרש את התעמולה האנטישמית ולכוון אותה כלפי היהודים המהגרים, שאינם מצרפת, ועמם מנה גם את יוצאי אלזאס. בספר, בעל כותרת טיפוסית, “היהודים והישראלים” מוכן הוא להצדיק במקצת את דברי האנטישמיים: “נכון יותר היה, אומר הוא, אילו היו האנטישמיים קצת בעלי־יושר והיו הופכים להיות אנטי־יהודים, גישה כזו היתה מושכת לצדם גם כמה מהישראליים. הישראליים הנם אנשים ישרים (אני מדבר כאן רק על הישראליים מצרפת, האחרים זרים לי ואינם מענינים אותי)”. הוא כועס על “חברת כל ישראל חברים” על אשר היא מטפלת ביהודים זרים. בספר אחר הנקרא “סולידריות יהודית” הוא מרחיק עוד ללכת ואומר: “מה איכפת לי גורלם של המלוים ברבית הרוסים, של המרזחנים הגאליצאים, של סוחרי הסוסים הפולניים, של הרוכלים מפראג, של החלפנים מפראנקפורט? על סמך איזו אחווה, אני מחוייב להתענין בצעדים שנוקט הצאר נגד נתיניו הגורמים לו נזק, לפי דעתו?”.

אולם ברנאר לאזאר, לאשרו, לא הרגיע בהכרזות אלו את מצפונו. במעמקי־נפשו הכיר סוף כל סוף שאין הוא יודע את היהדות ושאין לו הרשות לחוות את דעתו טרם למד להכירה. הוא מחליט להעמיק ולחקור את הדבר. הוא מתחיל ללמוד את תולדותיהן של הרדיפות נגד היהודים, והוא מוציא לאור, בשנת 1894, כלומר באותה שנה שפרץ ענינו של דרייפוס, את ספרו הידוע על “האנטישמיות”, שנשאר עד היום אחד מספרי־היסוד על נושא זה. הספר נכתב באוביקטיביות גמורה. מנקודת ראות יהודית – אולי גם באוביקטיביות מוגזמת, אם זכה למחמאות מצד דריומון בעצמו. המחבר מגיע בספרו זה, נגד רצונו אולי, לשתי מסקנות שמהן תוצאות רבות לשינוי מהלך מחשבתו. הוא רואה את סיבת האנטישמיות פשוט בזה שהעם היהודי הרגיש את עצמו תמיד כאומה מיוחדת. אין ברנאר לאזאר רואה את עצמו עדיין כחבר לאומה זו. אולם מוכרח הוא להכיר שהיא הכניסה דבר מה לאוצר האנושות. “אמת, אומר הוא בסוף דבריו, האומה הזאת לא הראתה כשרונות גדולים בשדה האמנות הפלאסטית, אולם היא הגיעה על ידי נביאיה להישג מוסרי גדול, שנהנו ממנו כל האומות: היא המציאה רעיונות־יסוד אחדים בשדה המוסר החברתי שהם כשאור שבעיסה של האנושות כולה. אם לא היו לה ציירים ופסלים ברוכי־אל, הרי היו לה משוררים בחסד עליון, וביחוד בעלי־מוסר שפעלו לאחוות־האדם, נביאים שהחיו את מושג הצדק”.

והנה מתלקח ענין־דרייפוס, וברנאר לאזאר נסתבך בו באופן מקרי. הראשון שהכיר שדרייפוס חף מפשע היה המפקח על בית־האסורים, שבו ישבו כלואים גם אנארכיסטים אחדים, שברנאר לאזאר הגן עליהם בקולמוסו. הם הם שנתנו עצה לאחיו של דרייפוס לפנות לברנאר לאזאר ולבקש את עזרתו. ברנאר לאזאר מכין תזכיר, הנשאר בכתובים במשך שנה שלמה. רק דבר זה חסר היה לחוגים היהודים, שראו עצמם בפח בענין הזה, שהאנארכיסט ברנאר לאזאר יעשה לסניגור! ברנאר לאזאר מתחיל במלחמה על חשבון עצמו. הוא מוציא לאור בבריוסל את התזכיר שלו. בצרפת הוא מוצא בקושי עתון שיסכים לפרסם את מאמריו. כל הדלתות שהיו פתוחות לרווחה למאמריו הספרותיים נסגרו עכשיו בבריחי ברזל. אולם ברנאר לאזאר פורץ את הגדרים ונעשה אחד ממגיני דרייפוס הנלהבים. כאן הוא נפגש עם פאגי ונעשה לידיד חייו.

גם היהודי מתעורר, דרך אגב, בנפשו של ברנאר לאזאר. לא רק שהוא מתחיל לראות את עצמו כבן־האומה אלא הוא דורש בזכותה לקיום עצמאי: “כל קבוצת בני־אדם נחוצה היא ומביאה תועלת לאנושות. היא מכניסה את תרומתה ליפי העולם. היא משמשת מקור של צורות, של רעיונות, של תמונות. למה ליישר את ההדורים שבאנושות? למה להכניסה בעולה של חוקה אחת? למה לתלות על צוארה חוק אחד שלא תזוז ממנו?”.

ברנאר לאזאר השתתף בקונגרס הציוני השני בבאזל ונתקבל בהתלהבות. הוא נעשה לסופר קבוע בעתונות הציונית בשפה הצרפתית. אולם ציונותו זאת לא נמשכה זמן רב. דיעותיו האנארכיסטיות גורמות לו שיתרחק מן הציונות הרשמית. אחרי ייסודו של הבאנק להתישבות הוא שולח מכתב של פטורין להרצל. נבהל הוא מפני ארגז הכסף של הגבירים היהודיים. אולם התענינותו בכל מה שנעשה בעולם היהודי לא חלפה. רחוק ממנו הזמן שהיה אדיש לצרות היהודים מחוץ לצרפת. להפך, גוברת בו הנטייה לראות במקום מה שנעשה בהם והוא עושה סיבוב בין היהודים במזרח אירופה. הוא מבקר בגאליציה, תורכיה ורומניה. שמו נודע לתהלה בין כל היהודים. ובקושטא הוא מקבל ספר־תורה במתנה. ספרו האחרון המופיע עוד בחייו מוקדש למצב היהודים ברומניה ותופס חוברת שלמה מ"מחברות לשבועיים" של פאגי. כשנה אחרי זה מת ברנאר לאזאר. ה"מחברות לשבועיים" מוסיפות להקדיש מקום רב לרדיפות על היהודים. ברנאר לאזאר נשאר בשביל פאגי מורה־דרך גם אחרי מותו. שבע שנים אחרי זה מקדיש לו פאגי את השורות הללו:

“הוא היה מת כבר בחייו. הם (היהודים הצרפתיים. י. פ.) התבוששו בו. לאמיתו של דבר בושו מעצמם לפניו… מיעוט קטן, קבוצה קטנה, רוב היהודים העניים (ויש כאלה), היהודים המרודים (ויש הרבה כאלה) נשארו נאמנים לו, היו קשורים בנפשו בקשר אמיץ, באהבה קנאית, שהלכה ורבה במידה שקרב יום מיתתו. הם אהבו אותו. אנחנו אהבנו אותו. העשירים לא אהבו אותו… היה זה לב שזב דם בכל הגיטאות בעולם. ואולי עוד ביחוד בגיטאות המשוחררים, בגיטאות שחוסלו, כמו בפאריס, בגיטאות שכלו ונסגרו. היה זה לב שזב דם ברומניה, ברוסיה, באַלז’יר, באמריקה ובהונגריה. בכל מקום שרדפו את היהודים, במובן מסוים הרי זה רוצה לומר בכל העולם… כך הוא היהודי. הוא מתמלא כעס על כל עלבון אי־שם על גדות הדניפר. לפיכך לא רצו השליטים שלנו לראות שהוא היה הנביא היהודי, הראש – הרוכל האחרון היהודי ידע זאת, ראה זאת. חרון־אף ורטט נצחי. כל מה שנחוץ כדי למות בגיל של ארבעים… לב שנשרף באש, באש של גזעו. לב שאוכל באש של עמו; האש שבלב, ראש קודח ורצפת אש יוקדת על שפתי הנביא”. (“נעורינו”. עע. 78–88).

פאגי קיבל את הירושה הרוחנית של ברנאר לאזאר ושמר על צוואתו. ה"מחברות לשבועיים" היו מגיבות על כל רדיפה ורדיפה נגד היהודים. באותה החוברת הנפלאה הנושאת את השם של “נעורינו”, ושפאגי עושה בה את חשבון הנפש שלו, מסביר את זה שענין דרייפוס בא ללמדנו ומספיד את חברו ורבו ברנאר לאזאר, מובאות ידיעות על הרדיפות ברוסיה ובתורכיה ובמקומות אחרים. יחסה האדיש של העתונות הכללית אל הידיעות הללו מעורר רוגזו של פאגי, והוא מוסיף: אילו היה ברנאר לאזאר חי, לא היה הדבר עובר ככה. והוא מקדיש ליהודים את המלים הללו:

“בימינו אנו כולנו אומללים. אבל היהודים אומללים ממנו… העולם של זמננו הוסיף את פיזורו, את הפיזור הפנימי שלו, על הפיזור שלהם מדור דור, על הפיזור הגזעי שלהם, על הפיזור העתיק שלהם. העולם של זמננו הוסיף את מבוכתו על מבוכתם הם. בעולם של זמננו הם סופגים וכוללים את הכל. העולם של זמננו הוסיף את העוני שלו על עניים, את צערו על צערם העתיק. הוא מוסיף את אי־השקט הממית שלו על אי־השקט ללא מרפא של גזעם, על אי־השקט הנצחי והעתיק שלהם”. (“בנעורינו”. ע. 181).

ופאגי פונה אל האנטישמיים ואומר להם (הוא מביא וויכוח שהיה לו עם אנטישמי צעיר):

"צא ולמד: לא קל הוא להיות יהודי. האשמותיכם סותרות זו את זו. כשהיהודים העשירים אינם באים לעזרתם, כשהם מקשיחים את לבם, אתם אומרים: אין פלא, הלוא יהודים הם. כשהיהודים העשירים תומכים בהם, אתם אומרים: אין פלא, הלוא יהודים הם, והיהודים תומכים זה בזה – ברם, ידידי, הרשות בידי הנוצרים העשירים לעשות כמותם. אין אנו מפריעים בידי הנוצרים העשירים מלתמוך בנו.

“לא קל להיות יהודי אתכם וגם בלעדיכם. כשהם אוטמים את אזניהם משמוע קול אנחת אחיהם, קול הנרדפים, את אנקתם ובכיים של אחיהם הנרדפים בכל העולם, אתם אומרים: אלה הם יהודים רעים. אם הם רק מטים את אזנם לקולות העולים מגדות הדונאי או הדניפר, אתם אומרים: הם בוגדים בנו, אלה הם צרפתים רעים… אתם באים אליהם תמיד בהאשמות סותרות זו את זו. מה שאתם רוצים, בעצם, הוא שלא יתקיימו בכלל. אולם זו היא שאלה אחרת”.

במקום אחר הוא מצהיר ואומר:

,האנטישמיים מדברים על היהודים. הנני מתרה ומודיע שאני בא להגיד דבר שלא נשמע עדיין בעולם: אין האנטישמיים מכירים את היהודים. הם מדברים עליהם אולם אינם מכירים אותם. הם “סובלים” הרבה מהם, אולם אינם מכירים אותם. האנטישמיים העשירים מכירים את היהודים העשירים. האנטישמיים בעלי־הרכוש מכירים את היהודים בעלי הרכוש. האנטישמיים הסוחרים מכירים את הסוחרים היהודים. ומטעם זה אני מכיר דווקא את היהודים העניים, את היהודים החיים בדוחק. ויש הרבה כאלה. יש הרבה כאלה עד שלא אדע מספרם. אני רואה אותם בכל מקום.

“אל יאמר, שלא נמצא נוצרי להעיד לטובתם. אל יאמר, שאני לא העידותי, לטובתם, כמו שלא יאמר שנוצרי לא העיד לטובתו של ברנאר לאזאר”. (שם עע. 183–188).

אין כל ספק שבגבית העדות של פאגי לטובת היהודים לא היה רק משום בקשת האמת והמלחמה למען היושר. דיבר בקרבו גם הנוצרי הכן והישר, שהוציא את המסקנות ההגיוניות מאמונתו והעריך בכנות את ירושת הנביאים ואת יורשיהם הטבעיים.

אפריל 1950.